אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / שמעתי / רלג. ענין מחילה סליחה וכפרה
הרב יהודה אשלג

רלג. ענין מחילה סליחה וכפרה

שמעתי

"מחילה" מלשון מכליא לשבח. היינו, דוקא ע"י תשובה מאהבה, שזדונות נעשו לו כזכיות, נמצא שהוא מכליא את הזדונות לשבח, היינו לזכיות.

"סליחה" מלשון "ושלח את בעירו" (ס' וש' מתחלפין). היינו, ששולח את הזדונות ממנו, ואומר, שמהיום והלאה הוא יעשה רק זכיות, שזה נבחן לתשובה מיראה, שזדונות נעשו לו כשגגות.

"כפרה" מלשון "וכפר את המזבח", מלשון "בעי לאכפירה ידי בהאי גברא". ומשום זה, בזמן שהאדם יודע שהוא מלוכלך, אזי אין לו העזה וחוצפה להכנס בהיכל המלך. ולכן קשה לאדם, בזמן שהוא רואה וזוכר את מעשיו הרעים, שהם נגד רצונו של המלך, לעסוק אז בתורה ומצות. ומכל שכן, שיבקש מהמלך, שהוא רוצה להתדבק ולהאחד בו.

לכן צריך כפרה. היינו, שלא יראה את מצבו הדל, איך שהוא בתכלית השופלות, ולא יזכור את מצבו, בכדי שיהא לו מקום לקבל שמחה, היינו ע"י שיוכל לעסוק בתורה ועבודה. ואז, כשיהיה לו שמחה, אזי יהיה לו מקום לבקש שיתחבר עם המלך. כי "אין השכינה שורה, אלא במקום שמחה". לכן מקודם צריכין כפרה. ואח"כ, כשעושים תשובה מיראה, זוכין לבחינת סליחה. ואח"כ תשובה מאהבה, זוכין לבחינת מחילה.

צריכין להאמין, שכל מה שמתרחש בעולמנו, הכל הוא בהשגחה. ואין חס ושלום שום מקרה. וכמו כן צריכין לדעת, שכל מה שכתוב בתוכחה, היינו הקללות, "באם לא תשמעו", הם יסורים נוראים. ולא כמו שעולם חושבים. היינו, יש שאומרים, שהם ברכות ולא קללות. והביאו ראיה לדבריהם, שהמגיד מקוזניץ ז"ל היה תמיד עולה לתורה בפרשת התוכחות. אזי הוא אומר, שזה קללות וצרות ממש. וזה כמו שאנחנו רואים בעצמנו, שיש מציאות קללות. זאת אומרת, שמרגישים בעולם הזה טעם יסורים נוראים, שקשים מנשוא. אלא שאנחנו צריכין להאמין, שיש ליחס את כל היסורים האלו לההשגחה, שהוא יוצר הכל. שמשה רבינו עליו השלום לקח את קללות האלו, ויחד אותם להבורא ית', שזה סוד "ולכל המורא הגדול". וכשמאמינים בזה, אזי גם מאמינים ב"אית דין ואית דיין". לכן המגיד ז"ל היה עולה בפרשת התוכחה, משום שרק הוא היה יכול ליחד את הקללות והיסורים להבורא ית', משום שהוא היה מאמין ב"אית דין ואית דיין", ועל ידי זה היה נצמח מכל אלה הקללות ברכות ממש, כי "אלוקים עשה שיראו מלפניו".

וזה פירוש "ממכה עצמה מתקן רטיה". היינו ממקום שרשעים יכשלו, מאותו מקום צדיקים ילכו בה. כי בזמן שבאים למקום שאין סמיכה, יש אחיזה לס"א במקום הזה. אז רשעים יכשלו בם. הרשע הזה, שאינו יכול ללכת למעלה מהדעת, הוא נופל. מטעם, שאין לו שום סמיכה. אזי נשאר בין שמים וארץ, היות שהם רשעים, שהם לא יכולים לעשות שום דבר רק בתוך הדעת, בסוד "עין רע, גבה עינים".

מה שאין כן צדיקים, שהם בחינת "לא גבהו עיני, ולא רמה לבי", הם ילכו בה. נמצא, שנעשה מזה ברכות, היינו שעל ידי זה שהוא מיחד את כל היסורים להשגחה, ולקח הכל למעלה מהדעת, נתרקמו אצלו כלים הראוים לקבל ברכות.

חזרה לראש הדף
Site location tree