אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / שלבי הסולם / שנת 1989 / מה הוא האיסור לברך על שולחן ריק, בעבודה
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

מה הוא האיסור לברך על שולחן ריק, בעבודה

תשמ"ט - מאמר ט"ז

1988/89 - מאמר 16

בזהר יתרו (דף קי"ב, ובהסולם אות תל"ז) כתוב שם וזה לשונו, "לא תישא את שם אלקיך לשוא. ר' שמעון פתח, ויאמר אליה, אלישע, מה אעשה לך הגידי לי, מה יש לך בבית. אמר לה אלישע, היש לך על מה שתשרה ברכת הקב"ה, שלמדנו, אסור לו לאדם שיברך על שלחן ריק. מה הטעם, משום שהברכה שלמעלה אינה שורה על מקום ריק".

(ובאות תמ"ב) אומר שם וזה לשונו, "מכאן, שלא להזכיר שם הקדוש בריקנות. וכתוב, לא תישא את שם אלקיך לשוא". עד כאן לשונו.

ויש להבין, מהו הטעם שהברכה עליונה לא תוכל לשרות על שלחן ריק. הלא ענין הברכה הוא, מה שהבורא רוצה לתת טוב ועונג להנבראים. אם כן איזו שייכות יש להמקבלים, שהם מוכרחים מקודם לעשות הכנה בכדי שיהיה מקום לשרות הברכה, שצריכים לתקן מקום מתאים לקבל הברכה העליונה.

והוא, שהשלחן, היינו מקום שעליו אוכלין, היינו המקום שמשם האדם מפרנס עצמו, שעליו ערוך כל מיני תענוגים, להנות מהם, זה נקרא, שלחן, אסור להיות ריק, אלא שיהיה משהו מדבר שהוא נהנה מזה.

ורק אז הוא יכול לברך לה'. זאת אומרת, שאם הוא מברך לה' ואין שום דבר הנאה מונח על השולחן, זהו איסור, כמו שכתוב, "אסור לו לאדם שיברך על שלחן ריק".

ועוד קשה להבין, מזה שר' שמעון מביא ראיה, שאלישע שאל אותה "מה יש לך בבית", שהשאלה היתה, אם יש לה משהו מדבר שיכולים להנות, אחרת אין הברכה יכולה לבוא. ואנו רואים, שהפסקת השמן הנקראת, ברכה, היה מטעם שלא היו כלים ריקים, כמו שכתוב, "ויאמר, לכי שאלי לך כלים, כלים ריקים אל תמעיטי, ויאמר אליה, אין עוד כלי, ויעמוד השמן".

נמצא, שהפסקת הברכה לא היתה מטעם שהשלחן היה ריק, אלא הפסקת ברכת השמן היתה מחמת שלא היו כלים ריקים. נמצא לפי זה, שצריך להיות גם כלים ריקים.

ובכדי להבין זה על דרך העבודה, צריכים לדעת את ענין ההפכיות שיש לנו בסדר העבודה. כי מצד אחד אנו רואים, שהאדם צריך לסדר שבחו של מקום, ואח"כ יתפלל. ובודאי בזמן שהוא מסדר שבחים, הוא אומר שהבורא הוא טוב ומטיב לרעים ולטובים, ושהוא רחום וחנון. ואז אין שייך לומר, שהאדם הוא בעל חסרון, כלומר שחסר לו משהו, הן ברוחניות והן בגשמיות, אחרת נמצא שסתם הוא אומר בפה, וליבו בל עמו, היינו בהלב הוא חושב אחרת ממה שאומר בפה. לכן אי אפשר לזמר ולהודות לה', ולומר את מעלותיו, אלא האדם אומר על עצמו שיש לו כל טוב, ולא חסר לו שום דבר. אם כן איך האדם יכול לומר כך בזמן שהוא מוציא עצמו בעירום וחוסר כל.

ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב. ואף על פי כשהוא מסתכל על עצמו ועל העולם, הוא רואה שהוא וכל העולם כולו בחסרון, כל אחד לפי דרגה דיליה, על זה הוא צריך לומר, "עינים להם ולא יראו", היינו למעלה מהדעת. ועל דרך זה הוא יכול לומר, שהוא איש שלם ולא חסר לו שום דבר, וממילא הוא יכול לסדר שבחו של מקום למעלה מהדעת.

ועוד אמר, שהאדם צריך ללכת בקו ימין, שהוא לעשות חשבון לעצמו, ולומר, הכל הוא בהשגחה ואין בידי אדם שום בחירה. שכך אמר בשם הבעש"ט, שלפני המעשה האדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". ולאחר המעשה, האדם צריך לומר ש"הכל הוא בהשגחה", כלומר שה' נתן לו מחשבה ורצון לעשות משהו בתו"מ, והוא בחר בו לאו דוקא מכל העמים, בכדי לתת לו מחשבה ורצון, לשרת אותו, היינו לשמור את התו"מ, אלא אפילו בעם ישראל עצמו, הוא בחר בו משאר אנשים לתת לו מקום שישמש אותו.

והגם שזהו שרות קטן, היינו שנתן לו לעבוד מחוץ להיכלו, שנקרא, שלא לשמה, ולהכנס לתוך ההיכל עוד לא נתן רשות, כלומר שעוד לא קבל רשות מה', זאת אומרת, שעוד לא קבל מה' רצון וחשק לעבוד בע"מ להשפיע, וכל מה שהוא עושה, הוא רק לתועלת עצמו, שזה נבחן, "חוץ מהיכל המלך", אבל אצלו גם זה לזכות גדול יחשב, מזה שבחר בו יותר משאר אנשים. ובזה הוא מרגיש עצמו לאיש מאושר. ומזה האדם יכול לקבל סיפוק ולתת שבח והודאה להבורא, בזה שזיכה אותו וקבל אותו לעבודה.

וזה נקרא, קו ימין בעבודה, היינו שמרגיש עצמו לאדם מאושר בזמן שהוא מסתכל על שאר אנשים, שאין להם הזכיה הזאת לשמש את המלך, הגם שזהו שלא לשמה, מכל מקום הוא דבר חשוב מאוד, היות מבחינת המעשה הוא משמש את המלך, ואין להוסיף על המעשים, כלומר אפילו שירצה להוסיף על מעשי המצות, אסור לו, כמו שכתוב, "לא תוסיף ולא תגרע". אם כן לזכיה גדולה זה יחשב לו.

לכן כשהוא מסתכל על אחרים, איך שאין להם שום מגע עם תו"מ, והוא רואה את שפלותם, במה הם שקועים, כלומר, שכל ההנאות שהם מסוגלים לקבל, הן רק ע"י תענוגים המלובשים בלבושים של כל בעלי חי נהנים, שרק מלבושים אלו נותנו להם מלמעלה להנות, ולתורה ומצות אין להם שום קשר. והוא מאמין, שהכל בא מלמעלה. מזה האדם צריך לקבל שמחה ואושר.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שאם האדם מקבל מזה שמחה ואושר, אז ע"י השמחה הוא נחשב לברוך, ואז, "ברוך מתדבק בברוך". וזה נקרא, מתוך שלא לשמה באים לשמה, מטעם כי המאור שבה מחזירו למוטב, היות שעכשיו הוא מרגיש עצמו לבחינת ברוך, ואז יכול לשרות עליו הברכה עליונה, שזה נחשב לבחינת השתוות הצורה.

מה שאם כן אם האדם מרגיש עצמו לארור, שהוא בעל חסרון, אם כן אין לו השתוות לה', כי הבורא הוא שלם בתכלית השלימות, לכן אין מקום שתוכל לשרות הברכה, מטעם שינוי צורה.

ומצב הזה נקרא, קו ימין, היינו שלימות, שאין בו שום חסרון. ומה עליו לעשות בזמן שהוא עוסק בבחינת הימין, הוא לתת שבחים והודאות לה', ולעסוק בתורה, ושאז הזמן לקבל את המאור התורה, היות שנמצא במצב שלימות הנקרא, שהוא איש שיש לו ברכה ואין לו חסרונות. וממילא אז הזמן לשרות עליו בחינת ברכה, כנ"ל ש"ברוך מתדבק בברוך".

אולם על רגל אחת אי אפשר ללכת, פירוש, על קו אחד אין האדם מסוגל להתקדם, היות שיש כלל, "אין אור בלי כלי", כלומר, "אין מלוי בלי חסרון". והיות בקו ימין הוא בבחינת השלימות, אל כן אין לו מקום להתקדם, שיהיה לו צורך שה' ימלא את צרכיו, כי אין לו שום צורך.

לכן האדם מוכרח אז להשתדל לראות את חסרונותיו, בכדי שיהיה לו מקום לתת תפלה, שה' ימלא את חסרונותיו. וזה נקרא, שהאדם צריך להמציא כלים ריקים, שהקב"ה ימלא אותם עם שפע עליון, שזה נקרא, ברכה. ואם אין כלים ריקים, היינו חסרונות, אם כן במה הוא יכול למלאות אותם.

וזה נקרא, שהאדם הולך אז בקו שמאל, שענין שמאל נקרא ברוחניות, דבר הצריך תיקון. זאת אומרת, שהאדם צריך חלק קטן מזמנו לעשות בקורת על עצמו, כמה הוא מסוגל לתת כוחות ולעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, ואם הוא יכול לומר, אם לא לעבוד בע"מ לעשות נחת רוח ליוצרו, אין הוא רוצה לחיות, וכדומה לזה.

ואז הוא בא לידי הכרה, שאין הוא מסוגל לזה מכוחות עצמו, אלא רק ה' יכול לעזור. נמצא, שעתה הוא הזמן שיכול לתת תפלה מעומק הלב. כלומר שהוא רואה ומרגיש שאין כח בידו לשנות את הטבע שעמה נברא, הנקרא, רצון לקבל לעצמו ולא להשפיע.

אבל באמת, האדם צריך להאמין, שהחסרון הזה מה שהוא בעצמו אינו מסוגל בכוחות עצמו לשנות, הטבע שלו, שהידיעה הזו באה מלמעלה. זאת אומרת, שמלמעלה מודיעים לו את האמת הזו שאין הוא מסוגל לעבוד בע"מ להשפיע.

והאדם צריך לדעת, שלא לכל אדם מגלין זה. אלא בדרך כלל, כלומר לאנשים שעובדים בבחינת כלל, היות שלוקחים כח לעבודה כמו הדומם דקדושה, ואין להם שייכות לצומח, האדם אינו רואה פגם בעצמו.

אלא אלו אנשים שמשתדלים ללכת בדרך הפרט, הם כפי ערך תשוקתם להגיע לידי מדרגות הדביקות, הם מקבלים עזרה מלמעלה לראות את האמת, איך שהנבראים מרוחקים מלהיות משפיעים.

נמצא לפי זה, שלאו דוקא העזרה שיהיה ביכולתם לעבוד בע"מ להשפיע, העליון נותן, אלא גם הכלי, היינו הצורך, שצריכים לקבל עזרה מלמעלה, שאין הם יכולים בעצמם לעבוד בע"מ להשפיע, גם זה נותן העליון. כלומר שהעליון נותן החסרון, היינו הכלים ריקים, שאין להם שום כח להתגבר על כלים דקבלה, שגם זה נותן העליון.

אמנם העזרה על חסרון נותנים דוקא לאלו שרוצים ללכת בדרך הפרט. מה שאם כן לאנשים העובדים בבחינת הכלל, להם אין מגלים הידיעה הזו. והטעם הוא פשוט, משום שאין להם צורך לעבוד בע"מ להשפיע, אם כן מה יגלו להם.

אולם יש כאן ענין, שקשה לאדם המתחיל ללכת בדרך הפרט, והוא מתחיל לראות איך שענין להשפיע הוא דבר קשה, אין יכולת בידו לומר, שהידיעה זו נתנו לו מלמעלה במתנה, אלא הידיעה באה לו מחמת שפלות הגוף בעצמו.

אלא שאומר, שכל אלו שהולכים בדרך העבודה דלהשפיע, הוא מטעם שאין להם כל כך רע בטבע שלהם, לכן הם יכולים ללכת בדרך הזה. מה שאם כן בשבילי זה קשה. וקשה לו להאמין שלכולם קשה מצד הטבע, ואין שום עצה שהאדם יהיה לו הכח לצאת משליטת אהבה עצמית, אלא רק הבורא בעצמו עוזר לצאת משליטת זו.

וזה נקרא, שה' הוציא את עמו ישראל מגלות מצרים, כמו שכתוב בהגדה של פסח, "אני ולא שליח", "אני ולא שרף, אני ה' ולא אחר". שיש לפרש, שהקב"ה אמר, שרק הוא הוציא את עמו ממצרים. וזה שכתוב, "אני ולא שרף", היינו שהיה לאדם כח כמו אש של שרף, לכן הוא היה יכול לצאת מאהבה עצמית. אלא אפילו שיהיה האדם אש שורף, גם כן אין לו כח ללכת נגד הטבע, אלא ה' הוציא אותם.

וזה שכתוב, "אני ולא שליח". פירוש, שלא יעזור לאדם בזה שהוא רוצה לעשות שליחות ה', ובזה היה לו הכח לצאת משליטתם, אלא שום דבר לא יעזור לאדם, אפילו שיהיה גיבור שבגיבורים אין בכוחו לצאת משליטה זו של תועלת עצמו, אלא הקב"ה הוא נותן הכח לצאת מהגלות הזו.

אל כן האדם מוכרח לומר ולהאמין, שאין דבר קשה לגבי הבורא. לכן אין האדם יכול לומר, שהעבודה זו דלהשפיע אינה בשבילו, משום שקשה לו. אלא האדם צריך להאמין, שכל אלו הירידות שיש לו, הוא מטעם שמכל ירידה וירידה האדם מקבל צורך לעזרת ה', כי ענין צורך נקרא, כלי, שבכלי זה הבורא יכול לתת אור, כידוע שאין אור בלי כלי.

אולם אין הכלי נעשה בבת אחת. אלא מכל ירידה האדם מקבל צורך לעזרתו יתברך. נגיד למשל, מירידה אחת נעשה צורך על סנטימטר אחד, ובירידה שניה הוא מקבל עוד הפעם צורך, שצריך לומר, שרק ה' יכול לעזור לו. נמצא, שקבל עוד סנטימטר. ויש לו כלי שעומקו רק ב' סנטימטר. וכשיש לו מאה ירידות, נמצא שיש לו כבר כלי שעומק שלו הוא מאה סנטימטר. וכן על דרך זה הולך (ומתגדל) הכלי, היינו הצורך והרצון שה' יעזור לו, (שיתן לו) כלי גדול.

אולם יש לשאול, כמה הוא השיעור של גדלות הכלי. על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, שה' יודע כמה צורך ורצון צריך להיות גדלות הכלי. ובזמן שה' רואה שהכלי כבר מסוגל לקבל את האור, אז תיכף ה' ממלא את הכלי כפי יכולתו יתברך. ואין להאדם להתפעל מהירידות, אלא האדם צריך לומר, "ישועת ה' היא כהרף עין", אלא שהאדם צריך להאמין, שתיכף אחר כל ירידה יכול להיות שזה כבר מספיק לו להיות כלי, וה' ימלא אותו רצון תיכף.

אולם בזמן שהוא רואה, שעוד לא קבל העזרה מה', עליו להרבות בתפלה, שה' יעזור לו, ולא לבוא לכלל יאוש. וסדר הזה נקרא, קו שמאל. כלומר, שהוא צריך עתה דוקא להרגיש את שפלותו, איך שהוא מרוחק מענין עבודה דלהשפיע.

אמנם אסור להאריך בעבודה זו של קו שמאל. רק זמן קצר מזמנו שעוסק בעבודת ה', יקח לעבוד בעבודת החסרון. אבל עיקר זמן האדם צריך לעסוק בעבודת השלימות הנקרא, ימין, שהוא מסתפק במועט, כלומר כמה טעם וכמה הרגשה שיש לו בעבודה, הוא שמח בחלקו, ומרגיש עצמו לאדם השלם, ונותן על זה תודה לה', והוא מרגיש עצמו לאיש המאושר בעולם, כנ"ל.

ואז יש לו מקום לברך את ה', בגלל מה שנתן לו את הטוב הזה, שיש לו היכולת להכנס ולהיות עובד ה' אפילו במדרגה הכי קטנה, לא חשוב אצלו. והוא מטעם, כי הוא רואה שהוא חשוב אצל הבורא, בזה שהוא מאמין שהבורא בחר בו לעמוד לפניו ולשרת, אפילו השרות הכי קטן, ולאחרים אפילו שרות כזה לא נתן, על זה הוא מברך לה'.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע אין הבורא יכול לתת את הברכה שלו, דוקא אם יש על השלחן משהו מהאכילה, ואסור לברך על שלחן ריק. והטעם הוא, משום שצריך להיות בחינת השתוות הצורה, כנ"ל, כמו שאמרו חז"ל, "אין ארור מתדבק בברוך". לכן בזמן שהאדם מברך לה', ויש בו בחינת הנאה מזה שה' נתן לו את הסעודה, כלומר בחינת אחיזה בקדושה, זה נקרא, שהשלחן אינו ריק, והברכה יכולה לשרות בו. כנ"ל שזה נקרא, קו ימין, שבזה צריך האדם ללכת רוב היום של עבודה.

וגם יש לפרש, מה שהביא ראיה, ששאל את האשה, מה יש לה בבית. ולומד מזה, שצריך שלא יהיה השלחן ריק. והלא אנו רואים, שכן צריכים כלים ריקים, כי ההפסקת השמן, הנקראת, ברכה, נפסקה מחמת שלא היו עוד כלים ריקים.

התשובה היא כנ"ל, שגם צריכים בכדי שיתקדם בעבודה, קו שמאל, הנקרא, חסרונות, שהם כלים ריקים. אולם עשיית כלים לחוד, שהוא בזמן שעוסק בקו שמאל. והשפעת השפע לתוך הכלים ריקים, הוא דוקא בזמן שהאדם הוא במצב שהוא איש מבורך ואינו חסר לו כלום, וברוך מתדבק בברוך.

חזרה לראש הדף
Site location tree