אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / שלבי הסולם / שנת 1991 / מהו, "ידע שור קנהו וכו' ישראל לא ידע", בעבודה
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

מהו, "ידע שור קנהו וכו' ישראל לא ידע", בעבודה

תשנ"א - מאמר מ"ב

1990/91 - מאמר 42

הנה הכתוב אומר "ידע שור קנהו, וחמור אבוס בעליו. ישראל לא ידע, עמי לא התבונן". ויש להבין מהי השאלה, שאומר, שור כן ידע, וחמור כן ידע אבוס בעליו, מה שאין כן ישראל. כלומר, שבטח יש לאדם יותר שכל מבהמה. אם כן שואל, מדוע ישראל לא ידע, ו"עמי לא התבונן" לדעת מי הוא המפרנס ונותן מזונות להנבראים.

ויש לשאול, הלא אינו דומה "ידע שור קנהו" לישראל. כי השור והחמור הם רואים מי שנותן להם לאכול, מה שאם כן ישראל ובחינת עם ישראל לא רואים מי הוא המפרנסן. רק הם צריכים להאמין, שה' נותן להם את כל מה שהם צריכים.

כלומר, שעם ישראל צריכים להאמין, שה' הוא הזן ומפרנס את העולם. אם כן מהי השאלה, מדוע שור וחמור ידע את מי הוא המפרנסן, וישראל לא ידע. בטח אם ישראל היו רואים את הבורא, הנותן להם את אכלם, כמו שור וחמור, בטח הם היו דומים לשור וחמור, עם הידיעה כמו השור והחמור. מה שאם כן אנו צריכים להאמין, מה שכתוב "פתח את ידך ומשביע לכל חי ורצון", כי זה יכול להיות רק באמונה, ולא בידיעה כמו השור.

אם כן יש להבין, מהי השאלה "מדוע ישראל לא ידע". קודם כל יש להבין, למה נתן את ענין האמונה להאדם. כלומר, כל מי שיש לו קצת שכל, מבין, שאם הבורא רוצה שיקיימו את התו"מ, בטח אם האדם היה רואה את השגחתו יתברך בגלוי, ולא היה צריך להאמין, שהבורא מנהיג את העולם בהשגחה של טוב ומטיב, אלא כל אחד היה רואה את השגחתו יתברך, היה כל העולם כולו עובדי ה', והיו מקיימים תורה ומצות באהבה.

וענין השגחה גלויה הוא כמו שכתוב (הקדמה לתע"ס, אות מ"ג) וזה לשונו "ונניח למשל, אם הקב"ה היה נוהג עם בריותיו בהשגחה גלויה, באופן אשר למשל, כל האוכל דבר איסור, יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה, ימצא בה התענוג הנפלא, בדומה לתענוג המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי. כי אז מי פתי היה מהרהר אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע, שתיכף יאבד מחמתו את חייו. וכן מי פתי היה עוזב איזו מצוה, מבלי לקיימה תיכף בכל הזריזות".

אם כן למה באמת לא עשה ה' ככה, אלא שעשה הכל בדרך, שצריכים להאמין, ולא בדרך ידיעה. ואמר אאמו"ר זצ"ל, שאנו צריכים להאמין, שהבורא הוא כל יכול. אם כן למה בחר דוקא שנלך בדרך האמונה ולא בדרך ידיעה. בטח שהקב"ה הבין, שדרך האמונה היא דרך יותר טובה להגיע בסופה לידי מטרת הבריאה. לכן ניתן לנו את הדרך של האמונה.

ובענין האמונה יש הרבה פירושים. כלומר, שכל אחד ואחד נותן פירוש משלו. ואליבא דאמת, כל פירוש של אמונה, שהאדם בוחר לעצמו, נקרא בחינת "אמונה". וזה על דרך שמובא בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) "מי שתורתו אומנותו", שיש לפרש, אשר בעסק תורתו ניכר שיעור אמונתו. כי "אומנותו" אותיות "אמונתו". בדומה לאדם שמאמין לחבירו, ומלוה לו כסף. אפשר שיאמין לו על לירה אחת, ואם ידרוש ממנו שתי לירות, יסרב להלוות לו. ואפשר שיאמין לו עד מאה לירות ולא יותר. ואפשר גם כן, שיאמין לו על כל רכושו, בלי שום צל של פחד. ואמונה זו האחרונה נחשבת ל אמונה שלימה. אבל באופנים הקודמים נבחנת ל אמונה בלתי שלימה, אלא שהיא אמונה חלקית. כך אדם אחד, מקצה לו מתוך שיעור אמונתו בה', רק שעה אחת מיומו, לעסוק בתורה ועבודה. והשלישי אינו מזניח אפילו רגע אחד משעת הפנאי שלו, מבלי לעסוק בתורה ועבודה".

ובהאמור אנו רואים, שיש לכל יהודי בחינת אמונה. אולם למה בחר ה' דוקא את דרך האמונה, הוא כנ"ל, שדרך האמונה היא הדרך המוצלחת ביותר, שהאדם יגיע ע"י זה למטרת הבריאה. היינו, שיקבל את הטוב והעונג, שהיה לו במחשבת הבריאה, שהיא "רצונו להטיב לנבראיו".

אולם יש להבין, מהן הדרכים, שיש להאדם ללכת, בכדי להשיג את שלימות המטרה. התשובה היא, שהאדם צריך לעשות תיקון הבריאה. זאת אומרת, שהכלי קבלה שהבורא ברא בהנבראים, שהרצון הזה הוא בהפכיות הצורה מהבורא, שרצונו הוא להשפיע. לכן האדם צריך לתקן את עצמו עם השגת הרצון להשפיע. וזה נקרא "תיקון הבריאה". וזהו כל עבודת האדם, להגיע לידי דביקות עם הבורא, שזהו ענין השתוות הצורה.

לכן, אם ההשגחה, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, היתה מגולה, אז לא היה יכול להיות שום אפשרות, שיהיה בכוחו של אדם לעשות בחירה, היינו לקיים תו"מ בע"מ להשפיע. אלא סיבה אחרת היא מחייבת אותו, שבגללה הוא מקיים תו"מ. והיא מטעם עונש. היינו, מטעם תועלת עצמו ולא מטעם מצות ה', כנ"ל בהקדמה לתע"ס.

לכן השגחתו יתברך היא בהסתרה, אלא שהאדם צריך להאמין. אז יש מקום לבחירה. היינו, יש מקום לומר, שהוא עושה בע"מ להשפיע. זאת אומרת, האדם עוסק בתורה ומצות, אף על פי שעדיין אין מרגיש שום טעם בתו"מ. כלומר, שהטעם של התורה, והטעם של המצות, זה תהיה הסיבה, שמחייבו לקיים אותם - זה אי אפשר לומר, בגלל שאינו מרגיש עדיין שום טעם.

מה שאם כן בתענוגים גשמיים, ששם התענוג בידיעה ולא באמונה, לכן התענוג שהאדם רואה, שיש באיזה דבר, התענוג היא הסיבה המחייבו לקבל את התענוג. לכן כנ"ל, אם היה מגולה התענוג שיש בתו"מ, ששם התענוג הוא אמיתי, כמו שאמר האר"י הקדוש, שבתענוגים הגשמיים אין יותר ממה שנפלו ניצוצין קדישין לתוך הקליפות, שזהו רק "נהירו דקיק" (אור דק), בטח אם היה מגולה התענוג שיש בתו"מ, בטח שהנבראים היו מוכרחים לקיים תו"מ מטעם תועלת עצמו.

מה שאם כן כשהאדם מקיים תו"מ, לא משום שהוא מרגיש טעם בזה, אלא לפעמים הוא עושה את המעשים של תו"מ בכפיה, למרות שהגוף מתנגד לזה. אבל יש לשאול, מדוע האדם כופה את עצמו, ומתגבר על רצון לקבל, שרוצה במנוחה. אלא האדם אומר, שזה כל ההבדל בין אדם לבהמה. כי אצל בהמה, שאין לה שכל, לכן רק התענוג קובע מה לעשות ומה שלא לעשות.

מה שאם כן אדם, שנברא עם דעת, הוא כבר לא מסתכל על התענוג, שזה יתן לו הבסיס, היינו שזה יהיה אצלו המורה דרך. היינו, איפוא שיש יותר תענוג, שם, בדרך הזו הוא צריך ללכת. אלא האדם חושב תמיד, שהוא צריך ללכת בדרך האמת. היינו, שהמודד של העבודה, הוא מה שהוא אמת. בדרך הזה הוא הולך, ואין הוא מסתכל על הרגשת התענוג, שהוא יהיה המורה דרך שלו. אלא האדם חושב תמיד על האמת, אם באמת יצמח מזה שהוא הולך לעשות עכשיו, דבר טוב בשבילו.

לכן האדם, כשמקבל על עצמו מלכות שמים, הנקרא "אמונה", שהאדם רוצה לעבוד בתו"מ לשם שמים, והאדם רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו, לכן אין האדם מסתכל על המעשה שהוא עושה, אלא הוא מסתכל על האמת. היינו, היות שהבורא נתן לנו תורה ומצות, ואנו רוצים לעשות רצונו, בכדי שיהיה לו הנאה, בזה שאנו מקיימים מצותיו.

לכן, למשל, כשהאדם לובש ציצית, אין האדם מסתכל, איזו הנאה תהיה להגוף בזה שהוא לובש ציצית. ובפרט שהוא מדקדק, שיהיו ציצית מן המשובחים ביותר, כמו שאמרו חז"ל (שבת, קל"ג) "זה אלי ואנוהו. התנאה לפניו במצות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה".

אלא האדם מסתכל תמיד, במה הוא יכול לעשות הנאה להבורא. היינו, שהאדם מבין בשכלו, זה שהבורא נתן לנו מצות אהבת ה', אינו זה חס ושלום שהבורא צריך לאהבה שלנו. אלא כל מה שהבורא צוה לנו לעשות ולקיים את כל מצותיו, אינם אלא לתועלת האדם. כלומר, שע"י זה האדם יגיע להשיג את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.

אבל האדם יודע, שיש לו טבע, הנקרא "רצון לקבל לתועלת האדם ולא לתועלת הזולת". זה גורם לו, שקשה להאדם לומר, אף על פי שהוא מבין, שהאדם אינו דומה לבהמה, שנגיד, שדוקא במקום שהאדם מרגיש שיקבל תענוג, שם הוא יכול לתת כוחות, בכדי להשיג את התענוג. אמנם, אם אומרים להאדם, שהוא צריך לאהוב את ה', זה האדם יכול להבין, רק בזמן שהוא רואה את גדלות וחשיבות של הבורא, אז שייך לומר את הענין של האהבה.

מה שאם כן בזמן שהאדם אינו רואה את חשיבות של הבורא, אלא האדם צריך להאמין, כאן מתחילה עבודת האדם, כלומר עבודה, ששייכת לבחינת אדם ולא לבחינת בהמה. שענין אמונה שייך לעבודת האדם ולא לעבודת הבהמה. אולם שיעור האמונה צריך להיות, כמו הידיעה שיש אצלבהמה. אחרת אין זה עדיין נקרא "אמונה", אם יש לו הבדל בין אמונה לידיעה.

כלומר כנ"ל, שהאדם צריך להיות דומה כמו בהמה. היינו, כמו בהמה אינה יודעת רק ידיעה מה שהיא רואה, כן האדם צריך ללכת בבחינת אמונה, כמו בהמה בבחינת ידיעה. אחרת מהו ההבדל בין אדם לבהמה, כנ"ל, כלומר האמונה צריכה להיות כמו ידיעה.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה שכתוב "ידע שור קנהו, וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן". איך הוא מדמה ישראל לשור וחמור. הלא השור והחמור הם רואים מי הוא הנותן להם מזונות. מה שאם כן ישראל לא רואים, אלא הם צריכים להאמין. אם כן מהו הדמיון זה לזה.

והתשובה היא כנ"ל, כי עיקר ההבחן בין אדם לבהמה הוא, שלבהמה אין דעת. לכן אצל הבהמות רק הרגשת התענוג היא הקובעת, אם לעשות את הפעולה, או לא לעשות. מה שאם כן באדם, שיש לו שכל ודעת, אין לו להסתכל על התענוג שבדבר, אלא על האמת שבדבר.

לכן כשנתנה לנו בחינת אמונה, כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". לכן כשנתן לנו העבודה הזאת. לכן ישראל צריך להיות בחינת ידע, היינו אמונה, שישראל צריכים לקבל על עצמם, צריך להיות כמו ידיעה אצל הבהמות.

ועל זה באה השאלה. מדוע הידיעה, שיש בבהמות, שזה הוא הבסיס שלהם, כמו כן צריכה להיות האמונה אצל ישראל. ומדוע אצל ישראל "לא ידע", אינו דומה אמונה שלהם כמו ידיעה.

וזה שכתוב "עמי לא התבונן". הנה "עמי" נקרא "עמך". מה שאם כן "ישראל" הוא כבר מדרגה יותר גבוהה, כידוע ש "ישראל" אותיות "לי-ראש". לכן הוא אומר "ישראל לא ידע". מדוע. זהו מטעם ש"עמי לא התבונן". בזמן שהם היו בבחינת "עמי", להתבונן מהו שיעור אמונה, שהם צריכים להשיג, אלא שחשבו, שגם אמונה חלקית, כנ"ל, כבר זה שיעור מספיק לבחינת אמונה, לכן הסתפקו במועט, והם חושבים עצמם לבחינת "ישראל", אף על פי שהם עוד לא זכו לבחינת "אמונה שלימה", שזה יהיה דומה כבחינת ידיעה כמו בבהמות.

ובהאמור יוצא, שסדר העבודה צריך להיות, שהאדם צריך להגיע לבחינת אמונה, כמו ידיעה. היינו, האדם מתחיל להבין, שצריכים לעשות הכל בע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו. לכן כשהאדם הולך בדרך הזו, וכשהוא רואה, שאין הגוף נהנה מהעשיה שהוא רוצה לעשות, אז האדם צריך לומר להגוף שלו "אין אני הולך לעשות מעשה, שאתה תהנה מזה, אלא אני הולך עכשיו לעשות מעשה, שהבורא יהנה מזה. אם כן מה אתה דורש ממני, שאני אחכה מלעשות את הדבר עד שאתה תסכים. הלא אין אתה בא בחשבון, בקשר לעשיית המעשה, שאני עושה לתועלת ה'".

אבל הגוף שואל "מה יהיה לך, מזה שאתה עושה לתועלת ה'. כלומר, איזו הנאה תהיה לך מזה. היות שאין אדם עושה שום דבר בלי תמורה, אם כן מהי התמורה, שאתה מקוה לקבל עבור זה".

התשובה צריכה להיות "ניתנה לנו מצות אמונה, כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". לכן אני מאמין, שאני משמש מלך גדול, הגם שעוד אין לי ההרגשה מגדלות הבורא. אלא אני מאמין בגדלותו, לכן יש לי הנאה, בזה שאני משמש מלך גדול. וזוהי ההנאה שלי. לכן כל השאלות שלך הן יכולות להיות רק על האמונה, מדוע אני מאמין. אבל בו בזמן, שאני מאמין באמונה שלימה, האמונה שלי היא כמו ידיעה".

ואנו רואים, בזמן שיש ידיעה על אדם, שהוא מורם מעם, מלך, שר גדול, או מי שהוא מפורסם, לאיש גדול, יש זה מצד הטבע, שהאדם נכנע לפני הגדול. ואין זה שייך לדת תורה, אלא זהו בטבע, שיש זכיה גדולה, שהקטן משמש להגדול. רק בעבודה, ששם ענין גדלות וקטנות אינו מגולה, אלא שצריכים להאמין, שם יש העבודה, מטעם שמצד הטבע, אין האדם מסוגל לעשות שום דבר, אלא מה שהוא רואה ומבין בשכל.

לכן כשהאדם קבל על עצמו אמונה כדוגמת ידיעה, כבר אין לו מה להתווכח עם הגוף. כי האדם אומר להגוף "אני רואה, שאין אתה אומר לי שום דבר, רק דבר אחד אתה אומר לי, שאין אתה יכול להשלים עם האמונה, שאני קבלתי עלי. לכן על טענת האמונה אין לי מה להתווכח עמך. לכן אני אומר לך, מה שאני עושה עכשיו, ואתה לא מסכים, אין אני מחכה להסכמתך. כי אצלי האמונה כמו ידיעה".

ובהאמור יוצא, ש כל עבודת האדם הוא איך להשיג כח האמונה. כי אין האדם יכול לנצח את הרע שבו ע"י ויכוחים. כי בשכל החיצוני הגוף תמיד צודק. אלא רק אם האדם עונה להגוף עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, אז הוא יכול לנצח את הגוף.

אי לזאת, האדם צריך לעשות הכנה לפני עשיית דבר שבקדושה, שהוא רוצה בזכות המעשה של קדושה, שהוא הולך לעשות עכשיו, הוא יקבל תמורת העשיה בחינת אמונה. והאדם צריך להאמין, שלא חסר לו שום דבר, רק אמונה בה'.

והאמונה, האדם יכול להשיג, שה' יתן לו, ע"י זה שהוא עושה מעשים למעלה מהדעת, היינו בכפיה. כלומר, שיש הרבה פעמים שהאדם צריך לילך בכפיה, שהוא צריך לכוון, שבזכות הכפיה הוא יזכה לבחינת אמונה בגדלות וחשיבות בה'.

אולם האדם צריך לדעת, שבזמן שהוא עובד בע"מ להשפיע, יש לו עליות וירידות. וזהו מטעם, שע"י הירידות והעליות, האדם מקבל יכולת ואפשרות להבחין בין טוב לרע. כי ידוע, שאין האדם יכול להבין שום דבר כל צרכו, אם אין לו נגד זה, דבר, שהוא ההיפך מהדבר שיש לו.

וזהו כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך". כלומר, שאין להכיר את החשיבות של האור, אלא מתוך החושך. שסבל, והיו לו יסורים מהחושך. אז, כשבא האור, הוא יודע להעריך אותו. כמו כן אין האדם מסוגל להעריך את חשיבותו של מצב העליה, אם אין לו נגד זה ירידות. כי רק אז הוא יכול להעריך חשיבותו של האור, היינו בחינת העליה.

אחרת זה דומה, שנותנים לתינוק אבנים טובות ומרגליות, ואין התינוק יודע להעריך את החשיבות שבדבר. אז באים אנשים, ולוקחים ממנו את הדברים טובים, היות שהתינוק לא יודע בשביל מה הוא צריך להחזיק את האבנים טובות. וממילא מי שרוצה, לוקח מהילדים את הדברים טובים.

וכמו כן האדם, שלא יודע מהו הערך של קדושה. אם נותנים לו קצת קדושה, בכדי שהאדם יתקדם בעבודה, בא הסטרא אחרא ולוקחת מידו. היות שאין להאדם היכולת להבין, שקצת קדושה, מה שרכש, צריך לשמירה, שהס"א לא תוציא את הקדושה מידו.

לכן כשיש לו ירידות, הוא נשאר עם רשימות, ממה שהיה לו. ולכן הוא כבר יודע לשמור את עצמו, שהס"א לא יוציאו מידו. ומשום זה אדם המאמין, שהכל עושה ה', ובטח ה' עושה הכל לתועלת האדם. אם כן הירידות שהאדם מקבל, הוא אומר, שה' שלח לו את המצבים האלה בטח לטובתו.

זה נותן כח לאדם, שלא יברח מהמערכה, אף על פי שהוא לא רואה, שה' משגיח עליו, היינו שירגיש, שה' עוזרו. אלא שלא די, שלא התקדם בעבודה, אלא הלך אחורה. אבל אם הוא מאמין, שה' עוזר לו, בזה ששולח לו את הירידות, ממילא כבר האדם אינו בורח מהמערכה.

כי הוא אומר, שה' כן עוזרו. אבל לא באופן שהאדם מבין, היינו בעליות. אלא שה' נותן לו עזרה בדרך הירידות. לכן אמונה זו מחזקת אותו, שלא יברח מהמערכה, אלא הוא מצפה לעזרת ה', ומתפלל, שיהיה לו כח להמשיך בעבודה, עד שה' יפקח את עיניו ויזכה לדביקות ה'.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (ברכות, נ"ד) "חייב אדם לברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה". זאת אומרת, אם האדם מאמין, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, אם כן מדוע האדם מרגיש, שיש לו רע. וזה נקרא, כאילו ה' נותן לו רע. לכן אמרו חז"ל, שהאדם צריך להאמין, שבטח הרע הזה הוא לטובה.

ובעבודה יש לפרש, כי אנו רואים, בזמן שהאדם נכנס לעבוד בבחינת "שכל מעשיו יהיו לשם שמים", היינו שכל מה שהוא עושה, הוא עושה מטעם, שהוא רוצה להשפיע להבורא, ולא לתועלת עצמו, אז הוא בא לידי מצבים של עליות וירידות.

כי בזמן שמאירה לו בחינת האמונה בה', הוא במצב עליה. היינו, שהוא מבין, שכדאי לעבוד רק לתועלת ה'. ואח"כ באה לו ירידה. היינו, שבאו לו מחשבות, מה יהיה לו, מזה שהוא יעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו. ויש לפעמים, שהוא מקבל ירידה כל כך גדולה, שהוא רוצה לברוח מהמערכה.

אז נשאלת השאלה, מדוע מטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, היה תמיד במצב רוח מרומם, ועתה הוא מרגיש הרבה פעמים, שבכלל הוא רחוק מהעבודה, והוא עושה הכל בכפיה. הלא יש כלל "מצוה גוררת מצוה". אם כן, מדוע קבל ירידה.

והתשובה היא, זה שהאדם מרגיש, איך שהוא נמצא במצב של ירידה, הנקרא "מצב של רע", זהו גם כן לטובתו, שדוקא ע"י שניהם הוא יכול לזכות לעזרה מצד ה'. וזה שכתוב "חייב אדם לברך על הרעה".

חזרה לראש הדף
Site location tree