מהות חכמת הקבלה - שיעור 2
חכמת הקבלה מתארת שני סדרים ביחס בין בורא ונברא. אין יותר מבורא ונברא במציאות, ומכיוון שהמקובלים מבחינים ביניהם בהתאם לתכונותיהם כעליון ותחתון, יוצא שסדר אחד בין הבורא
והנברא הוא מלמעלה למטה, סדר הנקרא בארמית "מעילא לתתא", והסדר השני הוא "מתתא לעילא", כלומר מלמטה למעלה.
במילים אחרות, יש דו שיח כלשהו בין הנברא לבורא, יש ביניהם קשר הדדי ממעלה למטה וממטה למעלה. הקשר בין הבורא לנברא קיים בכל מצב ובכל מדרגה, אבל לא רק הוא מסודר בשני הסדרים ממעלה למטה וממטה למעלה. בעל הסולם מסביר כי כל זרימת המציאות וכל תהליך התפתחותה נמשכים גם הם מעילא לתתא ומתתא לעילא.
הבורא ברא את המציאות, והמציאות הולכת ומתרחקת מהבורא דרך העולמות אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, עד לעולם הזה. גם בעולם הזה המציאות עוברת תהליך התפתחות. ולאחריו היא עולה בחזרה לאותו המצב שבו נבראה מלכתחילה, דרך אותם העולמות, עשיה, יצירה, בריאה, אצילות ואדם קדמון.
הירידה מלמעלה למטה דומה לתהליכים המקדימים ללידת האדם, להתפתחות טיפת הזרע ברחם האם עד ללידה. כלומר עוד מטרם לידתנו, נעשות כל ההכנות בעולמות ונבנה בעבורנו מקום מיוחד כמו העולם שלנו. העולמות הרוחניים הם המקום שבו נוכל להתקיים. מעולם האצילות ומטה נבנות הנשמות. הנשמות מגיעות לעולם שלנו, וממנו הן עולות חזרה בדרגות העולמות.
המקום שבו נבראות הנשמות נקרא "עולם האצילות". ההפסק בין עולם האצילות ליתר העולמות, נקרא "מקום הפרסא". העולם הזה מבודד מהעולמות הרוחניים על ידי גבול שנקרא "מחסום". והקיום של האדם בעולם הזה נחלק לקיום בלתי הכרתי במשך אלפי שנה עד לזמן שבו האדם מתחיל בעלייתו הרוחנית.
"ב' סדרים: מעילא לתתא, ומתתא לעילא.
והנה בכללותה מתחלקת חכמה זאת לב' סדרים המקבילים זה לזה ושוים זה לזה כמו ב' טפות מים ואין הפרש ביניהם, רק שהסדר הראשון נמשך מעילא לתתא (מלמעלה למטה) עד לעוה"ז, והסדר שני מתחיל מעולם הזה והולך מתתא לעילא (מלמטה למעלה) בדיוק בכל אותם הדרכים וההרכבות שנרשמו משורשם בעת הופעתם והתגלותם מעילא לתתא.
והנה סדר הא' מכונה בשפת הקבלה סדר השתלשלות העולמות והפרצופים והספירות לכל מקריהם אם קבועים אם בני חלוף, וסדר הב' מכונה בשם השגות, או מדרגות של נבואה ורוח הקודש, אשר האדם הזוכה לדבר מחויב ללכת באותם המבואות והדרכים ולהשיג כל פרט וכל מדרגה לאט לאט בדיוק נכון על פי אותם החוקים שנרשמו בהם מעת התאצלותם מעילא לתתא. והוא כי ענין זה של גילוי אלקותו ית', אינו ענין המופיע כולו בבת אחת, כדרכי הגילוי שבדברים הגשמיים, אלא הולך ומופיע בהמשך זמן מסוים, אשר תלוי לפי זיכוכו של אותו המשיג, עד שיתגלו אליו כל המדרגות המרובות הערוכות מראש מבחינתם שמעילא לתתא. ולהיותם מסודרים ובאים בהשגה בזה אחר זה וזה למעלה מזה, כדוגמת שלבי הסולם, מכונים משום זה בשם מדרגות."
הבורא הוא רצון להשפיע, "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" בצורה קבועה מוחלטת ושלמה. מתוך רצונו להשפיע, ברא הבורא את הנברא, במטרה להביאו למצב הטוב האמיתי. המצב הטוב האמיתי הוא מצבו של הבורא. אם הבורא הוא היחיד שקיים בשלמות ונצחיות, הרי שכל דבר פחות מדרגתו כבר אינו טוב. אם כך, לא יתכן כי הנברא שנברא על ידי הבורא הטוב והמיטיב המוחלט, יהיה אפילו בדרגה אחת פחות מהבורא.
מטרת הבורא היא להביא את הנברא להטבה המלאה. רצונו להיטיב, דוחף אותו לברוא את הנברא
ולהביאו למטרה זו. יוצא שהנברא חייב לחזור לדרגת הבורא. כדברי הכתוב: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" (הושע י"ד).
הדרגה שאליה מגיע הנברא בחזרתו לבורא נקראת "דבקות". דבקות פירושה השתוות הצורה - השתוות לטוב המוחלט שבבורא. אולם כדי שהנברא ישיג את הדבקות, עליו להרגיש את המצב ההפוך שכנגדה. כלומר, אם מצבו של הבורא הוא המצב החיובי, על הנברא להכיר את מצבו השלילי, ומתוך הכרת המצב השלילי עליו לרצות את מצבו של הבורא. לפיכך, אם הבורא הוא תכונת ההשפעה, הטבע של הנברא צריך קבלה. והקבלה של הנברא צריכה להיות שווה לגמרי במידתה להשפעה.
אנו לומדים כי האור שבא מהבורא בונה את הכלי בהתאם לעוצמת האור. האור נקרא תענוג והכלי שהוא
בונה נקרא רצון. הכלי הוא תוצאה מהאור, ואם הכלי והאור משתלבים יחד, האור נכנס לתוך הכלי וממלא את כל הרצונות שבכלי במלואם. כניסת האור לכלי ומילוי הכלי כולו, מכונה בשם "התלבשות" הבורא בנברא. המצב שבו הבורא מתלבש ללא גבול בנברא הוא מצב "אין סוף". אין סוף פירושו, אין גבול מצדו של הנברא להתלבשות הבורא בו.
נשאלת השאלה, מדוע יש גבול מלכתחילה? הגבול וההגבלה נובעים מחוק השתוות הצורה. כדי שהכלי יקבל את האור וייהנה ממנו הוא חייב להיות כמו האור, באותה התכונה של האור. וכדי להגיע למצב שהרצון לקבל יהיה בעל מנת להשפיע, הנברא צריך לתקן את עצמו בתיקון הנקרא "מסך". באמצעות הרצון והמסך הנברא רוצה להשפיע לבורא תענוג, בדיוק באותה המידה שהבורא רוצה להשפיע לו, אחרת הם לא יהיו שווים. הנברא והבורא צריכים להשתוות ברצונות ובנתינת התענוגים, וכשהנתינה מצד הבורא והנתינה מצד הנברא משתווים, זוהי דבקות.
הדבקות פירושה שהנברא שווה לבורא בכל המעמד שלו - בכל פעולותיו, כוונותיו ורצונותיו. הדבקות אינה היצמדות של הבורא והנברא זה לצד לזה. הדבקות היא כשכל אחד מהם ממלא את השני עם התענוג שהוא משפיע לו. הרי אם לבורא יש רצון לתת, ולנברא יש רצון לקבל שמתוקן לרצון לתת, כל אחד מהם חייב למלא את החסרונות של השני עם התענוג שלו. במצב הדבקות הנברא ממלא את הבורא, הבורא ממלא את הנברא ושניהם מרגישים את עצמם בצורה שווה לגמרי, כמו שני שותפים. מצב הדבקות הוא מטרתו של הנברא.
יוצא שהנברא צריך לכלול בתוכו שני ההפכים: רצון ליהנות ורצון להשפיע. כי אם הנברא לא ירצה
ליהנות, אם לא יהיה הפוך מהבורא, לא תהיה בריאה ולא יהיה נברא. הנברא חייב אפוא להגיע למצב לגמרי הפוך מהבורא. לשם כך בנה הבורא את חמשת העולמות, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, כסולם של מדרגות התרחקות מלמעלה למטה, "מעילא לתתא". חלוקת מדרגות ההתרחקות לחמישה חלקים נובעת מבריאת הנברא בחמישה שלבי התפתחות, הנקראים "ד' בחינות דאור ישר".יתכן שהנושא מוכר לחלקכם, ובכל זאת נבאר אותו שוב.
האור העליון שכולו משפיע רוצה לברוא נברא. תחילה הוא בונה רצון. הרצון מקבל את האור בהכרח ומתמלא בו. האור עצמו נקרא "בחינת שורש", והרצון שנברא יש מאין ומקבל את האור, נקרא "בחינה א'".
הרצון שמתחיל לקבל וליהנות מהאור, מרגיש בהדרגה כי האור בא מהמשפיע. בתוך האור מתגלה לו תכונת הבורא וכתוצאה מכך הוא רוצה להידמות למשפיע. הרצון שנברא ורוצה להידמות למשפיע נקרא "בחינה ב'". במקום לקבל ולהרגיש תענוג מקבלה, הוא רוצה להיות המשפיע. מדוע? כי מצד הבורא הוא מרגיש את תכונת ההשפעה כעליונה. הוא מרגיש כי תכונת ההשפעה היא שהפעילה את התענוג.
יוצא שהבורא פועל על הנברא בשתי אופנים, הוא נותן לו תענוג ומסביר לו בעקיפין מי הוא נותן התענוג. ובמילים אחרות, הבורא משפיע לנברא תענוג ויחד עם זאת נותן לו להכיר באהבתו אליו. הוא אינו
מזכיר לנברא שהוא הנותן.
בחכמת הקבלה הבורא הוא תמיד המדרגה העליונה ביחס לתחתונה. וביחס של הבורא למדרגה התחתונה אנו מבחינים בחלק עליון ותחתון. החלק העליון הוא אהבה והחלק התחתון היא הנתינה. מחלק הנתינה יוצא למדרגה התחתונה אור, ומחלק האהבה יוצאת מידת ההשפעה. כך אנו מכירים את העליון.
הדבר דומה לאדם המתארח בבית חברו ובכיבוד שבעל הבית מגיש לו הוא מרגיש ורואה עד כמה בעל הבית אוהב אותו, עד כמה הוא רוצה בהנאתו. איך למענו הוא פועל וכלפיו הוא פונה.
מתוך שתי ההשפעות האלה, השפעת האור והשפעת האהבה, הנברא מתחיל להשתנות. באמצעות שתי ההשפעות האלה הוא כל הזמן מונהג ומכוון מלמעלה. והנה, השפעת האור על הנברא היא השפעה ישירה. כי היא פועלת ישירות כלפי הרצון של הנברא. לעומת זאת, השפעת האהבה פועלת על הנברא בעקיפין. הבורא אינו משפיע על הנברא ישירות עם האהבה, הנברא מקבל אותה כמלובשת בתענוג.
בדרך משל ניתן לומר כי אנו רואים את המאכלים וכל יתר התענוגים שבעל הבית הכין בעבורנו, ובתוכם מרגישים את היחס שלו אלנו. יוצא שההשפעה, האהבה, מתגלה בתוך התענוג. והתענוג מתגלה בתוך הרצון, בתוך הכלי של האדם.
סיכומו של דבר, מהבורא מגיעה אהבה מלובשת בתענוג ושניהם יחד מתלבשים בכלי של האדם, ברצון שלו. אלא שהרצון של האדם מרגיש את ההיפך. תחילה הוא מרגיש את התענוג ואחר כך הוא מגלה
בתוכו את ההשפעה.
כתוצאה מכך מתאפשרות דרגות של התפתחות. מכאן ניתן להבין מדוע תחילה נברא הרצון בבחינה א' ואחריו היחס. הבחינה ב' היא כבר יחס של הנברא לבורא, רצון להידמות לבורא. אם בבחינה הא' הרצון רצה לקבל, בבחינה ב' הוא רוצה להשפיע.
אחרי הרצון להשפיע, מופיעה התכונה הבאה. מתוך השאלה מהי התועלת ברצון להשפיע ומהי ההשפעה, מתברר כי ההשפעה אפשרית רק אם הרצון יקבל, אבל כדי שהנותן ייהנה. הבחינה הזו נקראת "בחינה ג'". בשונה מהבחינה הב', בחינה ג' אינה היחס לנותן, אלא הפעולה עצמה. היא מקבלת ומשפיעה.
בפעולה שלה, בקבלה על מנת להשפיע, הבחינה ג' דומה לבורא. לכן, מתוך הפעולה, היא מתחילה להרגיש מה זה להיות המשפיע ממש. כתוצאה מכך יוצאת בחינה ד'. בבחינה ד' הרצון לקבל פועל ללא הגבלה ורוצה ליהנות מהמעמד המשפיע. יוצא שבבחינה ד' נוסף בנברא רצון חדש. כלומר, הרצון של בחינה ד' אינו דומה לרצון של בחינה א' שנברא רק על ידי התענוג ורק ממנו הוא רצה ליהנות. הרצון בבחינה ד' רוצה ליהנות מהתענוג ומהמעמד של בעל הבית. הוא רוצה ליהנות מבעל הבית עצמו.
הרצון ליהנות מבעל הבית עצמו, מהמעמד שלו, הוא רצון שנוסף בנברא. הוא אינו רצון מולד, כי
אם רצון שהתפתח. בבחינה ד' הנברא הגיע להכרת הרצון שלו, הרצון של בחינה ד' נבנה בו. לכן דווקא הרצון הזה, כלפי בעל הבית, הוא שנקרא בחכמת הקבלה נברא, או מלכות.
יוצא שיש חמש בחינות, שורש, א', ב', ג', ד', וכנגדן התפתחות בחמש עולמות. לכן מדרגות הפחתת האור מסודרות בחמישה שלבי ההתפתחות. אמנם שמדובר בירידה, זו התפתחות.
הנברא מתפתח ומתרחק מהבורא עד העולם הזה, ואחר רדתו לעולם הזה, הוא ממשיך בהתפתחותו בת אלפי השנים בעולם הזה. מיליארדי שנים עברו מאז התהווה העולם הזה, ועשרות אלפי שנים מאז התחיל להתפתח הנברא. "אדם" היה הראשון בעולם הזה שקיבל התעוררות לרוחנית, אחריו הופיע אברהם, וממנו והלאה התחיל התהליך שעברה האנושות, ועם ישראל בתוכה, עד לימינו.
מסופה של המאה העשרים, התחילה האנושות להתעניין במהות החיים, בחוכמת הקבלה. המקובלים אומרים כי עתה הוא הזמן שאנושות צריכה להתחיל לעלות ממטה למעלה באותן המדרגות של הירידה ממעלה למטה. בכך מסתכם התהליך "מעילא לתתא ומתתא לעילא".
מדרגות העלייה הן מדרגות שבהן הנברא מדמה את עצמו יותר ויותר לבורא. הוא עושה זאת באמצעות לימוד והכרת חכמת הקבלה. להכיר את חכמת הקבלה פירושו להכיר את פעולות הבורא, כי הנברא צריך להידמות לבורא. אדם העולה במדרגות לומד מה לעשות עם עצמו, איך לפתוח את עצמו ולהיכנס לעולם הרוחני.
לשם כך הוא עובר מדרגות הנקראות הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש ואהבה. המדרגות
הסתר כפול הסתר רגיל ושכר ועונש מושגות בהתאמה בעולמות עשיה יצירה ובריאה, ודרגות האהבה מושגות בעולם האצילות בעולם אדם קדמון, עד שהאדם מגיע ל"אין סוף".
ההבדל בין עולם האצילות, שבו מושגת האהבה, לבין כל ההכנות הקודמות בדרגות שכר ועונש הסתר רגיל והסתר כפול, נקרא "פרסא". הפרסא מבדילה בין ההשגחה הנסתרת בשעה שהנברא עולה ממטה למעלה, מתחבר לבורא, ומתחיל להתייחד איתו במידה מסוימת, לבין מדרגות הדבקות שמתחילות מעולם האצילות ומעלה. הדרגות שבהן האדם עולה נקראות דרגות של נבואה ורוח הקודש. נביא, או קדוש, הוא מי שהולך ומתעלה בדרגות העולמות ומקבל את תכונות הבינה, את תכונות ההשפעה.
כל המציאות - הן המציאות הרוחנית למעלה ממחסום, והן המציאות למטה מהמחסום - מבוררת בחכמת הקבלה. המציאות מתחת למחסום נקראת גשמיות, וזו שלמעלה מהמחסום נקראת רוחניות.
שאלה: איך המקובלים השיגו את ההתפתחות ממעלה למטה אם היא קדמה להם?
רב: כדי לענות על השאלה עלינו להבין תחילה במה פועל המקובל בעלייתו ממטה למעלה. למדנו כי מתחילת הבריאה באין סוף ועד לעולם הזה, הרצון הולך נעשה מרוחק יותר מהבורא. אם בעולם אין סוף הנברא היה מלכתחילה כמו עובר, הרי שבעולם הזה הוא התפתח לדרגה שבה הרצון שלו הפך לעצמאי. ואם עדיין איננו מרגישים את עצמנו כעצמאים הרי זה משום שעדיין איננו מרגישים שייכים למישהו. כלומר, במצבנו הנוכחי, איננו מרגישים בקיומו של מישהו ביחס אלינו, מישהו שכלפיו אנו עצמאים. כדי להיות עצמאי צריך שיהיה "בעל בית" - ורק אז, כעצמאים, לא להימצא תחת השפעתו.
את מציאותו של בעל הבית האדם מתחיל לגלות כשהוא עובר את המחסום. אם האדם מרגיש את הנקודה שבלב ויש בו רצון להתפתות הרוחנית, הוא מתחיל להתפתח על ידי לימוד חכמת הקבלה והשפעת החברה. כך כותב בעל הסולם במאמר ה"חירות". אמנם שמצד אחד הוא מתחיל להרגיש את עצמו מרוחק מהבורא, מצד שני הוא מרגיש כמי שאינו תלוי בו. הוא מרגיש את הריחוק וחוסר התלות במקביל. מאין סוף ועד העולם הזה התפתח הנברא כרצון לקבל, רצון להיות עצמאי ומנותק מהבורא. ועתה, בדרכו ממטה למעלה, הוא מתפתח מדרגת העובר להיות כבורא, מתפתח בו רצון להשפיע, להידמות לבורא.
כאן אנו חוזרים אל השאלה במה פועל האדם בעוברו את המצבים רוחניים? כיצד הוא מכיר את מדרגות התפתחותו? האדם לוקח מצב מסוים, למשל את עולם העשיה, ומעבד אותו - מתקן אותו בהשפעה. כך הוא מטפס על המדרגה הנקראת עולם העשיה, ובאותה הדרך הוא ממשיך הלאה בעולם היצירה הבריאה, וכו'. יוצא שעלייתו הרוחנית של האדם נבנית על אותה הירידה שהתרחשה עוד לפני שהוא גילה את מציאותו בעולם הרוחני.
לכן, אם ברצונו של האדם להתעלות, עליו להתייחס לכל המציאות שלו, היינו לכל הרגשתיו, כגילוי של העולם הרוחני. עליו לעבד נכון את כל הנתונים, בדומה לנתונים שבמדרגה הרוחנית. בכך תלויה כל ההצלחה הרוחנית שלו. עליו ללמוד אפוא כיצד הדבר נעשה במדרגות הרוחניות.
למעשה, ניתן לומר כי האדם נמצא באיזושהי מציאות המורכבת מ "אני" וסביבה, ועליו לעבד נכון
את היחסים שלו עם הסביבה. אם האדם מחליט שהסביבה שלו אינה סתם העולם הזה אלא הבורא שמשפיע עליו בדרך מיוחדת, אז גם הוא רוצה להתייחס לסביבה שלו בדרך מיוחדת. אפילו לעולם הזה המורגש בחמשת חושיו, הוא מתייחס כמו למדרגה רוחנית.
הכול תלוי ביחס של האדם. אם האדם מתחיל להתייחס לעולם הזה כאל דרגה רוחנית ובהתאם לכך מתקשר אליו, הוא מתחיל להרגיש שכוחות רוחניים אכן טמונים בעולם ובו. הוא כבר לא נמצא כך סתם למטה מהמחסום בדרגה של העולם הזה. אלא הוא עושה מעצמו אדם בעולם הרוחני.
הכול תלוי ביחס של האדם לעצמו ולעולם. הרוחניות, המציאות שחבויה בעולם הזה, מתחילה להתגלות לאדם בתוך המציאות של העולם הזה. אין צורך לטוס לכוכב רחוק ולא צריך לצאת מחוץ לעולם הזה. האדם מגלה את המציאות הרוחנית, עולם אחרי עולם, בתוך העולם הזה. ובסופו של דבר, באותה המציאות של העולם הזה, הוא מגלה את עולם אין סוף.
בתחילת המאמר כותב בעל הסולם כי כל אדם צריך להגיע ל"גילוי אלוקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה". כלומר כל אדם צריך להשיג את כל המדרגה הגדולה של עולם אין סוף, בזמן הימצאו בגוף בעולם הזה. בתוך העולם הזה אנו צריכים למצוא את עולם אין סוף.
כפי שנאמר, הכול תלוי ביחס של האדם, בעדינות, בריכוז וברגישות שבהם יכנס פנימה לתוך המציאות ויראה את הכוחות העומדים מאחוריה ומפעילים אותה, כלומר אותו ואת הסביבה שלו. כאשר האדם רואה את הכוחות המפעילים את המציאות וכיצד המציאות פועלת, הוא מגלה את העולם העליון, את מערכת הנהגה והשגחה העליונה. ככל שהאדם מגלה את מערכת ההנהגה כצמודה אליו יותר ומקיפה אותו יותר, כך היא נראית לו כעולם עליון יותר.
בסופו של דבר, האדם והעולם הזה מתחברים כאחד. האדם מקבל את ההנהגה וההשגחה העליונה ונעשה כמוה. במצב הזה, הנקרא עולם אין סוף, האדם מרגיש כי הוא קיים בעולם נצחי.
כל התהליך מתאפשר דווקא בזכות שתי הדרכים האלה, "ממעלה למטה" ו"ממטה למעלה". מלכתחילה הוכן לנו סדר מדרגות, והוא שמושך אותנו בהדרגה, ומכניס אותנו יותר ויותר לפנימיות החומר. כך אנו מגלים את העולמות.
שאלה: איך השגת העולמות עד אין סוף ממטה למעלה, מאפשרת למקובל לדעת על השתלשלות ממעלה למטה?
רב: אם אדם הגיע לעולם היצירה ונמצא בגבול בין יצירה ובריאה, הרי שהוא עיבד בתוכו את כל המדרגות של עשייה ויצירה. את המדרגות בעולמות עשיה ויצירה האדם מעבד דווקא מתוך הרגשת ההסתרה. בעולם העשיה הוא מרגיש הסתר כפול ובעולם היצירה הוא מרגיש הסתר רגיל. בעל הסולם כותב על כך ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".
אם האדם מתנגד להשגחה בהסתר הכפול והרגיל; אם הוא מעבד אותה נכון למרות ההסתרה;אם הוא פורץ לתוכה ומשלים אותה כך שהגילוי מחליף את ההסתרה, הוא עולה במדרגות של העולמות עשייה ויצירה ומגיע לעולם הבריאה, לגילוי הראשון של ההשגחה שנקרא שכר ועונש.
בהשגחת שכר ועונש האדם כבר מרגיש על איזה פעולות הוא מקבל שכר, ועל איזה עונש. הוא כבר מבדיל בין פעולות טובות ורעות, ובהתאם לכך מרגיש את האור כטוב או כרע, אמנם שהאור הוא אותו האור.
בשלב זה האדם צריך להשלים את השגחת שכר ועונש בתיקון שלו. עליו להצדיק את ההשגחה כהשגחה של טוב ומיטיב, כמו באין סוף, ולא שהיא השגחה של שכר ועונש. גם את ההשגחה של הסתר כפול והסתר רגיל האדם צריך להשלים כהשגחה של טוב ומיטיב. כך האדם מצדיק את היחס של הבורא אליו. אבל מה פירוש מצדיק, כיצד הוא מצדיק? ובכן, מתוך שהאדם מבין את ההשגחה, הוא מזדהה איתה ונעשה כמוה. אלה כבר דרגות של השתוות הצורה.
כאמור, לאחר דרגות ההסתר, עולה האדם לדרגת שכר ועונש ומשלים בהבנה ובתיקונו את מה שנראה לו כעונש. ואחרי דרגת שכר ועונש הוא נכנס לדרגת האהבה. בדרגת האהבה כבר אין לאדם עבודה בתיקונו. אין הסתרה, בדרגת האהבה הגילוי מלא.
יש דרגות נוספות במדרגת האהבה, גבוהות יותר. במדרגות אלה כבר לא מדובר על תיקונו של אדם אחד, אלא על תיקון העולם כולו. כלומר יש דרגות שבהן האדם מתקן את עצמו בכל הרצונות שלו באהבה, ובדרגות אחרות, גבוהות יותר, הוא מתקן את כל העולם, את סכום כל הנשמות. כך, כשכל אחד רוכש את כל הנשמות ואוהב אותן כמו היחס של הבורא כלפיהן, הוא נעשה כ"אדם הראשון" ממש. אלה הן דרגות העולמות. בסופו של דבר אנו מגיעים לאהבה נצחית כמו באין סוף, לגילוי הנצחי ולחיים הנצחיים.
הכול נובע מעיקרון אחד פשוט: כשתענוג נכנס לכלי הוא מכבה את הרצון. האכילה למשל הורסת
את התיאבון והאדם מפסיק ליהנות מהאוכל. כך נגמרים החיים, כך נגמר התענוג, האדם מתייאש מקבלת התענוג כי הוא מבטל את הרצון ומופיעה ריקנות.
אולם, אם האדם מקבל את התענוג כדי להחזיר אותו, אז התענוג עובר דרכו בזרימה בלתי פוסקת והאדם מרגיש חיים נצחיים. זה כל ההבדל בין חייו הגשמיים של האדם וחייו הרוחניים. החיים הגשמיים נגמרים, והחיים הרוחניים נצחיים. הכול הודות להשוואת הצורה בין הנותן למקבל, בין האור לכלי. כך הכול חוזר להשפעה.
חכמת הקבלה היא שיטה להשגת החיים הנצחיים. בלימוד חכמת הקבלה האדם לומד את כל מערכת העולמות, כיצד הוא נולד בה, ואיך הוא עולה למעלה, באותן המדרגות, לנצחיות. לכן יש ב' סדרים מעילא לתתא ומתתא לעילא.
שמות מופשטים
רבים סבורים שכל המלים והשמות הבאים בחכמת הקבלה המה מין של שמות מופשטים, והוא מטעם היותה עוסקת באלקיות ורוחניות שהם למעלה מן המקום והזמן אשר אפילו עין הדמיון אינו שולט שם, ומשום זה יחליטו שכל המדובר בענינים כאלה ודאי אינם אלא שמות מופשטים או עוד יותר נשגבים ונעלים משמות מופשטים בהיותם נשללים לגמרי מתחילתם מיסודות המדומים. אולם זה אינו אמת, אלא לגמרי להיפך, שאין הקבלה משתמשת בשמות ובכינויים, זולת מבחינות הריאליות והממשיות שבהם, וזה כלל ברזל אצל כל חכמי הקבלה. "כל מה שלא נשיג, לא נגדרהו בשם ומלה", וכאן צריך שתדע שמלת השגה, פירושה המדרגה הסופית שבהבנה, והוא נלקח מלשון כי "תשיג" ידך, דהיינו טרם שהדבר מתבהר לעינים בהחלט הגמור כמו שהיה תפוש בידים, אין המקובלים מכנים אותו בשם השגה אלא בכינויים אחרים כמו הבנה והשכלה וכדומה."
בניגוד לכל יתר החוכמות שהאדם עוסק בהן בעולם הזה, הנושא של חכמת הקבלה נסתר ממנו, לא מורגש לו ולא מובן. אין באדם שום הכנה שכלית לחכמת הקבלה.
אחרי השתלשלות מלמעלה למטה, מעולם אין סוף דרך חמישה עולמות, נולד האדם בגופו בעולם הזה. האדם בעולם הזה נמצא בהתאמה לרוחניות כענף לשורש. אנו לומדים כי מתחת לעולם אין סוף נמצאים חמשת העולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. למעשה, העולמות מתחילים רק מתחת לאין סוף. "אין סוף" אינו עולם, נכון יותר להגדיר אותו כמצב. עולם הוא מבנה מדורג, יש בו חיצוניות ופנימיות, יש בו מרחקים, יש לו הבחנות משלו. באין סוף אין גבול ואין הבחנות.
כל העולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, פועלים לפי עיקרון הנקרא "כלי, מסך ואור". הכלי הוא הרצון והמסך הוא הכוונה על מנת להשפיע. זהו העיקרון היחידי בכל המציאות. באין סוף יש רק אור וכלי, ובחמשת העולמות שמתחת לאין סוף יש אור, כלי ומסך המחבר ביניהם.
כל העולמות פועלים לפי אותו העיקרון, ולכן הם דומים זה לזה. אלא שבאחד יש יותר "אור וכלי", ובאחר פחות. בעולם אדם קדמון יש אור גדול הנקרא "יחידה". בעולם האצילות יש אור "חיה", בעולם הבריאה יש אור ה"נשמה", בעולם היצירה יש אור ה"רוח", ובעולם העשייה אור ה"נפש". חמשת העולמות אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה דומים בהתאמה לכלים "כתר", "חוכמה", "בינה", "זעיר אנפין", ו"מלכות". כל מה שיש בעולם אדם קדמון, היינו חמישה פרצופים שבכל אחד מהם חמש ספירות, נמצא גם בעולמות אצילות ובריאה, יצירה ועשייה. המבנה של כל אחד מהעולמות הוא אותו המבנה ממש.
תארו לעצמכם תבנית של בית שעשויה מכפיסי עץ וניר, תבנית מלאה ומושלמת. את אותה התבנית ניתן להעביר לבית שעשוי מעץ, מבטון, מאבנים, מברזל, מזכוכית וכו'.ההבדל אינו בבניין עצמו, בפרטים שבו, אלא רק בחומר שממנו הבית בנוי. כך בעולמות, ההבדל היחידי בין העולמות הוא החומר שהולך ומתעבה מעולם לעולם. עביות הרצון בעולם אין סוף היא שורש, באצילות העביות היא א', בבריאה ב', ביצירה ג', ובעשיה ד'.
העולם שלנו, "העולם הזה" הנמצא מתחת לכל העולמות, הוא עולם מיוחד. אמנם שהחומר שבכל אחד מהעולמות עשיה יצירה בריאה אצילות ואדם קדמון, הוא חומר שונה, בכל אחד מהעולמות האלה הוא נמצא בהשפעה. כלומר בכל העולמות מעל לעולם הזה הרצון נמצא בכוונה להשפיע ובהתאמה לאור. אם
אדם נמצא כ"פרצוף" בעולם הרוחני, התענוג שמגיע אליו נתקע במסך והמסך מקבל אותו לתוך הכלי רק במידה שהקבלה היא כהשפעה לנותן. הכלי המקבל נעשה כמו האור הנותן, הוא מקבל בתוכו רק כדי להחזיר את התענוג. לפי העיקרון הזה עובדים כל הפרצופים עליונים. לכן הכלי שווה לאור.
מה שאם כן החומר בעולם הזה הוא רצון ללא מסך. הוא רוצה לקבל, אבל אינו יכול להתגבר ולדחות את התענוג. לכן התענוג מבטל את הרצון. כל כמה שאנו רוצים להתמלא בעולם הזה, איננו מסוגלים. לכן החומר של העולם הזה נקרא חומר גשמי.
נדמה לנו כי המקובלים מדברים על הכוחות, הפרצופים והעולמות הרוחניים, בשמות המוכרים להם ולא לנו - בשמות מופשטים. אלא שהשמות האלה אינם מופשטים כלל. המקובל אינו יודע דבר מראש. המקובל מגלה את העולם העליון, הוא מרגיש את העולם העליון, ולהרגשתו הוא קורא בשם. המקובל מקבל אור בכלי שלו על ידי המסך, ומתאר לנו כיצד הגיע להרגשה הזאת. כלומר, על ידי איזה מסך ורצון הוא הגיע לאותו הרגש, איזה תענוג הוא קיבל, ואיזה החזיר. סך כל התיאור הזה נקרא "שם", אן בכינויו המוכר יותר, "גימטרייה". הגימטרייה או השם מכילים מידע על הכלי, על המסך ועל התענוג - על כל המרכיבים של ההרגשה הרוחנית.
לכן המקובלים אינם מתקשים לקרוא להרגשותיהם הרוחניות בשמות מציאותיים ואמיתיים. המקובלים הרי יודעים בדיוק באיזה מצב הם נמצאים בעולם הרוחני, מה הם השיגו, על ידי איזו עבודה ומהן הסיבות להרגשה שלהם. הם יודעים את המחשבות והחשבונות שמאחורי ההרגשה. המקובלים נותנים שם אמיתי מלא ומציאותי לתופעה הרוחנית שבה הם נמצאים, כי הם אלה שבנו אותה והם אלה שקולטים אותה.
מה שאם כן, בעולם הזה, לעולם איננו יודעים את הסיבה למצבינו הנוכחי. גם אם אנו קוראים לאיזו תופעה בשם, איננו יודעים את הסיבה לתופעה, מדוע היא נראית לנו ירוקה, שחורה, קצרה, ארוכה, חזקה וכו'. האדם בעולם הזה אינו משיג את הכוחות שעומדים מאחרי התופעות בעולם הזה. לכן בניגוד לשפת הקבלה, השפה של השגה הרוחנית, השפה בעולם הזה אינה מדויקת.
שפת הקבלה מדויקת מאד. כי המקובל יוצר את מצבו בעצמו ויודע את כל היוצרות של אותו המצב, את כל ההבחנות. למעשה, המקובל הוא שבורא את מצבו, הוא השיג אותו ממטה למעלה. המקובל נותן שם מתוך הכלי והאור, מהכרת כל המרכיבים. יוצא שהשמות בחכמת הקבלה אינם מופשטים, אלא לגמרי מציאותיים.
השמות של השגת הדרגה הרוחנית, מתארים השגה של ממש. כי השגת הדרגה הרוחנית איננה הבנה סתם. השגת הדרגה הרוחנית היא הבנה של פנימיות המצב על הכוחות שבונים אותו, על כל סיבותיו, מרכיביו ותוצאותיו. ידיעת מצב בחכמת הקבלה פירושה ידיעה של כל העתיד, העבר, וההווה שלו, כאחד. לכן השמות שבחכמת הקבלה אמיתיים ומציאותיים. המקובלים אינם טועים בשמות לעולם.