אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / שמעתי / ענין שכינתא בגלותא
הרב יהודה אשלג

ענין שכינתא בגלותא

הנה כתוב "אין עוד מלבדו", היינו שאין כח אחר נגדו ית'. וכל הדברים שמתדמים להאדם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הוא מטעם שכך רצונו ית'. וזהו בחינת תיקון, בסוד "שמאל דוחה וימין מקרבת". שיש דברים בעולם, שנבראו רק בכדי להטות את האדם מדרך הישר, שרק ע"י הדחיות האלו מביאים לו לידי התרקמות הרצון השלם, שיהיה נצרך להבורא יתברך שיקרבו באמת לדביקות הנצחי, מטעם שהם גורמים שלא יוכל להחזיק מעמד בהמצב דשלא לשמה. שרק ע"י התגברות אמיתי למעלה מהדעת על כל המכשולים, יכולים להנצל מאלו העובדות והמעשים אשר נעשו בארץ, אחרת הוא מוכרח לנטות מדרך ה' אפילו מהשלא לשמה. ורק בזמן שהאדם רואה שאין לו מקום בהקדושה, אפילו כקוצו של יוד אינו יכול לקיים בלי התגברות למעלה מהדעת, אזי נקבע בלבו תביעה אמיתית. זאת אומרת, שאין לו ברירה אחרת אלא שה' יפתח לו עיניו ולבו. וזהו בכוונה תחילה, שהשם ית' הכין לו, שהוא יראה את הסתירות כך בכדי לקרבו אל האמת.

והאדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדביקות ה', היינו שכל מחשבותיו יהיו תמיד בו ית'. זאת אומרת, שאפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות יותר שפל מזה, גם כן יתלה בו ית', היינו, שהשם ית' אינו נותן לו רשות לכנס בהיכל המלך. אבל אל יחשוב שיש רשות אחר שבידו להטיב או להרע, שאפשר להגיד שהס"א לא נותנת לו כח לעשות דברים טובים, והיא מונעת בעדו מללכת בדרכי השם ית'. אלא הכל נעשה מצד השם ית'. וכמו שאמר הבעל שם טוב, שמי שאומר שיש כח אחר, היינו קליפות, אזי הוא בבחינת "ועבדתם אלקים אחרים". שלאו דוקא במחשבה של כפירה, הוא עובר עבירה. אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות, אפילו רשות עצמו, שאומר שאתמול הוא בעצמו לא רצה ללכת בדרך ה', נקרא גם כן רשות אחר וכח אחר. שהוא עובר עבירה ממש, כמו שהיה לו מחשבה של כפירה.

ובזמן שהוא עובר עבירה, ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על זה, וגם אז הוא צריך להזהר שאל יצטער על מה שהוא רוצה לעשות את העבירה, אלא יצטער על מה שהשם ית' זרק אותו מהיכל המלך, למקום טינופת ובית הכסא וכדומה. זאת אומרת, שהשם ית' נתן מחשבה ורצון וחשק, להשתעשע ולנשום אויר בתוך מקום טינופת. (ואפשר שזה נקרא שבא בגלגול חזיר, היינו שיש לו חיות מדברים הנמוכים ביותר, שדומה לפסולת ולצואה).

וכמו כן בזמן עליה, שיש לו רצון וחשק לעבדות ה', הוא צריך לדעת שהוא מטעם שמצא חן בעיני השם ית', ומשום זה הקב"ה מקרבו אליו. ויזהר שאף פעם לא לצאת מרשות הקדושה.

וכן בזמן שמצטער על מה שאין השם ית' מקרבו, צריך גם כן להזהר שלא יהיה על חשבון עצמו, שהוא מצטער, על מה שהוא מרוחק. שעל ידי זה הוא נעשה למקבל, והמקבל הוא בפרודא. אלא, שיצטער על גלות השכינה. היינו, שיכול לעשות ציור, כמו שהוא מרגיש את היסורים והכאב מזה שהוא מרוחק מהשכינה. והיות שהוא חלק מהשכינה, וזה ידוע, שאם כואב לאדם איזה איבר, שיהיה אפילו איבר הכי קטן, הכאב הזה עובר לכל הגוף. עד שאפשר לומר, שהיסורים והכאבים שישנם באברים מורגשים דוקא במח ולב, זאת אומרת שעיקר הכאבים מורגש בכללות האדם. ומובן מאליו, שאין ערך ודמיון הרגשתו הפרטי, מה שהוא מרגיש שהוא מרוחק מהיכל המלך, שהיסורים הללו מורגשים בעיקר בכללות הקומה, שהוא בחינת שכינה הקדושה (ואפשר שזה פירוש מה שאמרו חז"ל, בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת).

וכמו כן בזמן שיש לו שמחה, שמרגיש בעצמו שזכה מעט למציאת חן בעיני השם ית', גם כן צריך להיות על חשבון השכינה הקדושה, ולא על חשבון עצמו. שצריך לשמוח בזה, שזכה לשמח את השכינה הקדושה. כי בזמן שיש תענוג להפרט, יש תענוג להכלל כולו. נמצא, שאובד תמיד את עצמיותו הפרטית שלו, ולא נלכד ברשת של הרצון לקבל. כי הגם שהרצון לקבל הוא דבר הכרחי, ש"זהו כל האדם", כי חוץ מהרצון לקבל אינו על חשבון הנברא אלא על חשבון הבורא, אלא שצריך להיות בעמ"נ להשפיע. היינו כי יש שמחה גדולה למעלה, בזה שיש לתחתונים תענוג, וזה נקרא שמחת השכינה. ומשום זה, על האדם תמיד לחשוב איך לעשות נחת רוח ליוצרו. ובטח על ידי זה שיהיה לו תענוג, בזה שנמצא בהיכל המלך וישתעשע בגנזי המלך, ורק זה יהיה לו למטרה (ואפשר שזה פירוש "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה").

חזרה לראש הדף
Site location tree