אם אדם מאבד את הקשר עם העליון, אז אף אם מנסה ללכת בקו ישר על פי הכללים שלמד, הוא כבר אינו פוסע בכיוון הנכון, ולא יכול למדוד עצמו, האם הולך נכון או לא. לא משום שטעה טעות גורלית, ולא ניתן לתקנה. אלא בכל פעם שאדם עושה מעשה, היינו שרוצה להתקרב לדבקות, אז חייב לבדוק שוב ושוב האם הבסיס שלפיו עושה חשבון, הוא "ישראל אורייתא קוב"ה חד הוא"...
הכסילים שיודעים לדבר דיבורים בלי לב חכם" דיבוריהם לכאורה נשמעים חכמים, אבל "בלי לב חכם" הם, היינו בלי לב מתוקן, בלי רצונות מתוקנים לאור חוכמה, שאז אדם נקרא "חכם". חכם הוא מי שתיקן עצמו במידה כזו שכבר הגיע לתכונת השפעה, ורוכש חוכמה בתוך אור דחסדים. זיווג עם האור העליון בלקבל על מנת להשפיע, נקרא "להיות חכם"...
אדם נקרא "בעל יחוד"לאחר שעובר איומים וייסורים גדולים, ומרוויח את דרגת"טיפת יחוד" ביגיעתו, ואז יודע ש"מצא כופר". כי הגיע למקום להשראת השכינה, שם משתווים כלי ואור. היינו כלי הנברא, ואור הבורא נמצאים יחד בהשתוות הצורה, וזהו מקום היחוד. ואז אדם מבין ומצדיק את כל מה שעבר עליו, כי בלי שהרגיש את כל האיומים הללו, לא היה מגיע להרגיש את היחוד, מצד אחד. ומצד שני, לא שיש לאדם רווח בעבר, אלא בעל הסולם מסביר, איך עוברים את הדברים האלו והאם בהחלט בתכלית של הבריאה הם נמצאים, כל המצבים הנוראים...
מה שאדם משיג, לא מושג אלא מקוטביות. היינו, מתוך שעוברים עליו מצבים קוטביים - קודם רואה את האחוריים של האור, ורק אחר כך את הפנים. ודווקא מתוך הניגוד בין חושך לאור, בין טוב לרע, נבנים כלי ההרגשה שלו. היינו עד כמה שמרגיש קצוות מרוחקים יותר, הפער בין נוכחות הבורא לחוסר נוכחותו. שכן, חוסר נוכחות הבורא מתגלה כדבר שלילי, כי אדם הוא רצון לקבל הנאה. ואם לא מקבל, אז במקום הריק מרגיש ייסורים, חושך, רע. ולכן חובה לעבור את כל ההרגשות, מהרעות ביותר ועד לטובות ביותר, היינו מקליפה, חושך, תהום, ועד עולם מלא כל טוב, אין סוף...