"וצריכים מאד להסביר פעם, למה תלויה ביאת גואל צדק בהתפשטות לימוד הקבלה לרבים, המפורסם כל כך בזוהר ובכל ספרי הקבלה. וההמונים תלו בזה בוקי סריקי (דברי סרק), עד לבלי סבול."
דורות רבים טרחו המקובלים לספר על הרוחניות בלבושים דעולם הזה. לכן יש על הרוחניות לבושים בשפות שונות, שפת המקרא, שפת האגדה, שפת התלמוד. אבל בשונה מהן, שפת הקבלה לא מתארת את הרוחניות דרך לבושים של עולם הזה, אלא מדברת ישירות על הנושא עצמו.
בנושא עצמו אין הבדל, כי כל הספרים הקדושים מדברים על רוחניות. אלא ההבדל הוא במֵעַיֵין, שבמיוחד בזמננו קשה לו להחזיק בעובדה שלא מדובר בהם על משהו שמתרחש בעולם הזה, אלא על רוחניות, על מצבים רוחניים, על עולמות עליונים, על כוח, על פעולות הבורא. אם הוא קורא על רוחניות בלבושים גשמיים, קשה לו להתרכז במטרה הרוחנית ולדרוש להתקרב אליה, לדרוש אור המחזיר למוטב.
ובכך שפת הקבלה היא מיוחדת, כי השפה והנושא הם היינו הך. הם מעולם אחד ולא משני עולמות. לכן בעל הסולם מסביר שיותר נוח, קל ובטוח, ללמוד על רוחניות, להשתוקק אליה, לרצות אותה, דרך שפת הקבלה. אבל למרות זאת עוד צריך לפתוח ולהסביר על חשיבות התפשטות חכמת הקבלה.
"וביאור ענין זה, מפורש בתיקוני זוהר (תיקון ל' ד"ה נתיב תנינא), וז"ל, נתיב תנינא [נתיב שני], ורוח אלקים מרחפת על פני המים, מאי [מה זה] ורוח, אלא בודאי בזימנא דשכינתא נחתת בגלותא [אלא בזמן ששכינה יושבת בגלות], האי רוח נשיב על אינון דמתעסקי באורייתא [אותו הרוח נושבת על אלו שעוסקים בתורה], בגין שכינתא דאשתכחא בינייהו [בזכות שכינה שנמצאת ביניהם] וכו'. כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר [כל אלו כבהמות שאוכלות חציר]. וכל חסדו כציץ השדה (ישעיהו מ'), כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין [כל חסד שעושים לעצמן עושים]. וכו'. ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין [ואפלו כל אלו שמשתדלים בתורה כל חסד שעושים לעצמם עושים]. בההוא זימנא [באותו זמן], ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים ע"ח) לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח [לעולם, וזה הוא רוח המשיח].
ספר הזוהר נכתב מיד לאחר חורבן בית המקדש והיציאה לגלות. עם ישראל היה בגובה הרוחני מזמן קבלת התורה ועד לחורבן בית המקדש הראשון, שחלק מהאומה החל לצאת לגלות. ובחורבן בית שני כל העם נפל ממדרגתו מלבד אותם מקובלים, אותם חכמים גדולים. ולכן כותב רבי שמעון, שכולם נמצאים ברצון אגואיסטי, בעל מנת לקבל, בזמן שהשכינה בגלות. כלומר, במצב מנוגד להשפעה, לרוחניות, לתכונת הבורא.
ולכן על הנמצאים בגלות, לא משפיע רוחו של משיח, האור שצריך למלא את הנשמה, לתקן אותה ולהעלות את הנשמה לדרגה, שאליה כל אדם חייב להגיע לפי מטרת הבריאה. ואיך להביא אותם למצב המתוקן? איך לגרום לרוח משיח (משיח בא מהמילה "מושך"), לבוא ולתקן אותם על ידי שימשוך אותם מרמת העולם הזה שכולו על מנת לקבל, לרמת העולם הבא שכולו על מנת להשפיע? איך הם צריכים לארגן את עצמם, שרוח משיח ישפיע עליהם, ויעשה בהם תיקונים?
"וי לון מאן דגרמין [אוי להם למי שגורם], דיזיל מן עלמא [שילך מן העולם], ולא יתוב לעלמא [ולא ישוב לעולם], דאלין אינון דעבדי לאורייתא יבשה [שהם אלו שעושים לתורה יבשה (dry)], ולא בעאן לאשתדלא בחכמת דקבלה [ולא רוצים להשתדל בחכמת הקבלה], דגרמין דאסתלק נביעו דחכמה [שגורמים שיסתלק מעין החכמה], דאיהו י' מינה [שהוא י' ממנה] וכו'. והאי רוח דאסתלק איהו רוח דמשיח ואיהו רוח הקודש [ואותו רוח שהסתלק הוא רוח המשיח והוא רוח הקודש], ואיהו [והוא] רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'. פקודא תנינא [פקדון שני], ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, דא אהבה [זה אהבה], דאיהי [שהיא] אהבת חסד, הה"ד [הדא הוא דכתיב = וזה מה שכתוב] ואהבת עולם אהבתיך ע"כ משכתיך חסד. ועלה אתמר [ועל זה נאמר], אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ וכו', רחימו ודחילו [ברחמים ופחד], עיקרא דיליה [העיקר שלה]. בין טב ובין ביש [בין טוב ובין רע], ובגין דא אתקריאת האי יראה ואהבה [ומשום זה נקראת זו יראה ואהבה], על מנת לקבל פרס. ובגין דא [ובזכות זה], אמר קב"ה, השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, דאיהו רחימו בלאו [שהוא רחמים בלא] פרס, ולא על מנת לקבל פרס, דיראה [שיראה] ואהבה על מנת לקבל פרס, איהי [היא] של שפחה, ותחת שלש רגזה הארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך, ושפחה כי תירש גברתה."
רוח המשיח שמיועד לתקן את האדם, אפשר למשוך בתנאים מסוימים. ובעל הסולם מבאר מה הם התנאים, שאותו יוד דשם הוי"ה ישפיע עלינו, ויבוא האור שכולו שייך לרוח. "רוח" נקרא מה שמשתנה, זז, מזיז, נותן חיוּת, חיים, וכך נגיע לאהבה, לדרגה האחרונה.
אהבה היא התיקון הגדול ביותר שמקבלים על הכלים. כי מגיעים מ"ואהבת לרעך כמוך", מאהבת הבריות לאהבת הבורא. וכך נעשה סוף לתיקונים ומגיעים למחשבת הבריאה, להשפעה השלימה. רוכשים על הכלים דקבלה, על הרצון לקבל, כוונה על מנת להשפיע, כוונה שלא על מנת לקבל פרס. ואז הכלים נעשים מתוקנים.
ולעשות זאת אפשר רק ממצב של שבירה. בקבלה לומדים (מ"פתיחה לחוכמת הקבלה", מ"תלמוד עשר הספירות", מ"עץ חיים" של אר"י), שכדי לתקן את הכלים דקבלה, את הרצון לקבל, צריכים לכלול אותו עם רצון להשפיע, עם תכונות ההשפעה. והפעולה שעל ידה הרצון לקבל יכול להתערבב ולהתכלל מהרצון להשפיע, היא נקראת "שבירת הכלים".
קיימים שני סוגי כלים, השפעה וקבלה. ורק בזמן השבירה, בזמן שמתפוצץ הגבול ביניהם, נכנסים כלים דהשפעה לתוך כלים דקבלה, ונופלים יחד מדרגתם הרוחנית לדרגה גשמית. הפעולה הזאת חייבת להתרחש ואין ברירה. היא מתרחשת גם בעולמות, בשבירת הכלים דעולמות, ולאחר מכן בשבירת הכלים דנשמות, הנקראת "חטא אדם הראשון".
ולאחר הערבוביה בין כלים דקבלה לכלים דהשפעה, הם נמצאים כולם בעל מנת לקבל פרס, בצורה אגואיסטית של על מנת לקבל, כמו שאנו בעולם הזה. וכאשר מתחילים בעלייה רוחנית, בא אור מלמעלה ומשפיע על האדם ומעלה אותו לדרגה רוחנית, לפי כמה שהאדם רוצה את האור, מזמין אותו ומשתוקק לתיקון.
וכל המצבים שאנו עדיין אגואיסטיים, בעל מנת לקבל פרס, הם נקראים "שִפחה". אלא מ"שִפחה" יכולים להגיע למצב של תיקון, ל"גבִרתה". כי הכלי הוא כלי לקבל,שיכול להיות בשני מצבים, או של "שִפחה", או של "גבִרתה". אבל אם נמצאים ברצונות אגואיסטים ולא מסוגלים לבוא לתיקונים, מפני שלא מבצעים את כל התנאים שמייעצים עליהם המקובלים, נשארים במצב של "שִפחה כי תירש גברתה". זאת אומרת, באים מ"שִפחה" למצב של שיפחה לא טובה, "שִפחה טמאה".
וממצבנו, מסביר בעל הסולם, יש שתי דרכים. דרך להגיע לתיקון, ודרך שהאדם מתבלבל ונתקע, ולא מגיע לתיקון. לכן צריך להבין היטב במה תלויה ביאתנו לתיקון.
"ונתחיל לבאר את תיקוני הזוהר מסיפא לרישא, כי אומר, שהיראה והאהבה, שיש לאדם בעסק התורה והמצות על מנת לקבל פרס, דהיינו שמקוה שתצמח לו איזו טובה מחמת התורה והעבודה, הרי זו בחינת שפחה, שעליה כתיב ושפחה כי תירש גברתה, שלכאורה קשה, הרי קיימא לן לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע"פ שלא לשמה, ולמה רגזה הארץ. ועוד יש להבין, דבר היחס של העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דוקא, גם המליצה "שיורשת את גבירתה" איזו ירושה ישנה כאן."
בסופו של דבר עלינו להגיע למצב של יראה ואהבה. מה הם יראה ואהבה? למה המצב הטוב והמתוקן מתואר במילים אלה? "יראה" נקראת הרגשה בכלים דקבלה. הנברא הוא כולו כולו רצון לקבל. ואם הנברא מרגיש יראה ופחד בכלים דקבלה שלו, שהוא מרגיש את הרצון לקבל שלו חסר מילוי באופן מוחלט, ואז דורש מילוי ומפחד שלא יקבל את המילוי.
המצב הזה נחשב מצב טוב. כי הנברא יורד לעומק הכלים ומכיר את הכלים שלו. יודע מה מגיע לו לפי הכלים, רוצה את המילוי ולא שרוי בחוסר הכרה. אבל מה צריכה להיות אותה יראה, ואיזה סוג מילוי עליו לדרוש שיבוא לכלי, באה המילה "אהבה" ומתארת את המצב הזה, שהאדם מפחד האם תהיה לו אהבה, והאם הוא יגיע לדרגת האהבה.
התוצאה הזאת באה מהכלים הריקניים. מגיע לאדם אור ומתקן אותו. והאדם מתמלא באהבה כלפי הבורא, כמו שהבורא אליו. המצב הזה מביא את הכלים של האדם, בעזרת האדם עצמו, למעמד הבורא. והאדם שמגיע לאותו מעמד, נקרא שהגיע למחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו". למצב המושלם מאין כמוהו.
"והענין תבין, עם כל המתבאר לעיל בהקדמה זאת, כי לא התירו את העסק של לא לשמה, אלא משום, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, בהיות המאור שבה מחזירו למוטב, ולפיכך, יחשב העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה המסייעת, ועובדת את העבודות הנמוכות, בעד גבירתה, שהיא השכינה הקדושה, שהרי סופו לבא לבחינת לשמה, ויזכה להשראת השכינה. ואז נחשבת גם השפחה, שהיא בחינת העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דקדושה, שהרי היא המסייעת ומכינה את הקדושה, אך נקראת בבחינת עולם עשיה של הקדושה."
למה לא התירו לעסוק בתורה שלא לשמה, אלא רק בתנאי ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה"? כי האדם נמצא במסגרת העולם הזה, ומרגיש את עצמו ואת עולמו, ותו לא. ובתורה יש "המאור שבה מחזירו למוטב", אותו כוח עליון שהאדם מזמין על עצמו. ולכוח הזה יש רק תכונה אחת כלפי האדם שנמצא בעולם הזה, להעלות אותו רוחנית לעולם הרוחני. לפתוח לו את העולם העליון, את הבורא, כדי שיגיע לשורש נשמתו, לנצחיות ושלימות, לתכונת ההשפעה.
רק לצורך הזה ניתנה התורה. לכן מזהירים ואומרים לאדם, שאסור לעסוק בתורה לצורך מטרה אחרת, אלא רק בתנאי ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה". לא כדי להצליח בעולם הזה בכסף, בשידוכים, בבריאות וכו'. אלא התורה ניתנה רק לצורך אחד מ"לא לשמה" להגיע "לשמה", להחליף את הטבע. שהאדם יתקן את עצמו ויגיע לדרגה הרוחנית. ומלבד זאת לא נמצא מלכתחילה בתורה שום דבר אחר. ולכן אין מה לגשת אליה לצורך השגת מטרות אגואיסטיות.
לפיכך בעל הסולם אומר: "לא התירו את העסק של (תורה) לא לשמה, אלא משום, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, בהיות המאור שבה מחזירו למוטב". ובצורה אחרת התורה איננה פועלת. גם לא הכוח של "זוהר" וגם לא עצות המקובלים. הטעות הרווחת שהקבלה יכול להטיב עם האדם בעולמנו, מביאה את האנשים לפנות ולבקש שתטיב את גורלם וחייהם, מתוך תפיסה שהתורה או המקובלים מסוגלים להשפיע על זה. אבל זו אינה מטרת האמצעי שנקרא "תורה". אלא מטרתו היחידה להעלות את האדם מהעולם הזה לעולם הרוחני. היינו, לתקן אותו ולשנות את תכונותיו האגואיסטיות לתכונת ההשפעה.
ואם האדם משתמש נכון באותו אמצעי, הוא מגיע למטרה. כי גם האמצעי נכון וגם המטרה נכונה. לכן כתוב: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". כי רבים האנשים שבאים ללמוד חוכמת הקבלה. הרצונות והמטרות שלהם עדיין אגואיסטיים. רוצים להצליח בתפקידים למיניהם על כל מקריהם בחייהם בעולם הזה, מתוך מחשבה שעל ידי זה הם יקנו שליטה או הצטיינות. ולאחר שהם מתחילים ללמוד חוכמת הקבלה אמיתית עם הדרכה נכונה, הם מגיעים ונוגעים באמצעי הנכון, שצריך להביא אותם ללשמה.
ואז האדם מרגיש שלפניו לימוד מופשט ומטרה מופשטת, שכביכול לא מוסיפה לו כלום בחיים. הוא לא מרגיש מילוי, כי המילוי הרצוי עדיין בעיניו, הוא המילוי הגשמי. ולכן מתוך אלף שבאים רובם עוזבים, ורק אחד יוצא ועולה להוראה, לאורה. כי התורה משפיעה ומקדמת רק את האדם שרוצה להגיע לאותה המטרה שלשמה ניתנה התורה. "המאור שבה מחזירו למוטב", הוא שעושה מהאדם דומה לבורא.
"אמנם, אם אין אמונתו שלימה ח"ו, ואינו עוסק בתורה ובעבודה אלא רק מטעם שהשי"ת צוה אותו ללמוד, כבר נתבאר לעיל, שבתורה ועבודה כאלה, לא יתגלה כלל המאור שבה, כי עיניו פגומות, ומהפכות האור לחושך, בדומה לעטלף כנ"ל."
קודם צריך להצטייד באמונה. אמונה נקרא "תיקון הכלים", שלא דורשים לעצמם מאומה, אלא הם להשפיע על מנת להשפיע, חפץ חסד. זו דרגת האמונה. ומעבר לדרגה הזאת האדם מתחיל לעבוד עם תכונת האמונה כדי לקבל בכלים שלו על מנת להשפיע. איך הדבר קורה?
הבורא ברא את האדם עם רצון לקבל. אבל עם רצון לקבל האדם לא מסוגל להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, כי תכונת הבורא היא השפעה. לכן יש לכלול את תכונת ההשפעה בתכונת הקבלה, כפי שנעשה באותו מקרה הנקרא "שבירת הכלים". שנכנסים רצונות דלהשפיע בתוך הרצון לקבל. והרצון לקבל נופל ממדרגתו יחד עם הרצון להשפיע. וכך הרצון לקבל והרצון להשפיע נעשים מעורבים יחד.
מעורבים עד כדי כך, שכל רצון ולו הקטן ביותר בתוך הנברא, מכיל את שניהם, קבלה והשפעה מחוברים יחד. אבל במצבנו הנברא נמצא בעל מנת לקבל. וכדי לתקן אותו שישתמש ברצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע, צריך מאור המחזיר למוטב. וכך האדם לומד ועוסק בעולם הזה במה שמייעצים לו הקובלים. ומזמין מלמעלה את המאור הנקרא "אור מקיף", שמשפיע לו ומעלה את כל הכלים המעורבים יחד בהשפעה וקבלה, לרמה הנקראת "מקבל על מנת להשפיע". וזה התיקון.
אלא האדם שנמצא למטה בעולם הזה, ברצון לקבל, בהשגת מטרות לטובת עצמו, יכול למשוך על עצמו אור מתוך כוונה לממש רצונות אגואיסטיים. ואם הוא עוסק בלימוד תורה במטרה כזאת, אז נקרא שהוא עוסק בתורה מפני ש"ה' ציווה", זאת אומרת, מישהו ציווה עליו. ולא שהוא בעצמו מגיע מתוך הכרת הרע, להרגיש ולקבוע שהוא חייב את המאור המחזירו למוטב. אלא, "יש בורא עולם שציווה על האדם לעסוק בלימוד תורה, שיש עליו שכר בעולם הזה ובעולם הבא, ורק לעם הנבחר". כלומר, כל מיני מטרות חוץ מלתקן את עצמו.
האנשים האלה מרגישים את עצמם שלמים, שלא צריכים תיקונים. אלא טוב להם היכן שהם נמצאים, באותו לימוד תורה כפי שלימדו אותם לעסוק בו. ונגד הגישה הזאת יוצא חוצץ בעל הסולם ואומר, שאין לגשת ללימוד תורה בדרך הזאת, כי כך מהפכים את האמצעי שצריך להביא את האדם לתיקון, לקלקול הרבה יותר גדול. וכך הוא פוסק ואומר: "הלא מצאנו כמה לומדים, שלא הועיל להם העסק בתורה", כדי להדגיש שקודם צריכים להצטייד בתכונת האמונה. כי כדי להיות בטוחים שהולכים לתקן את הכלים דקבלה, צריך לנטרל תחילה את המטרה האגואיסטית. וזה נקרא "לרכוש את דרגת האמונה".
"ובחינת עסק כזה, כבר יצאה מרשות שפחה דקדושה, כי לא יזכה ח"ו על ידיה לבוא לשמה, וע"כ באה לרשות השפחה דקליפה, שהיא יורשת את התורה והעבודה האלו, ועושקתן לעצמה."
האדם שלומד תורה מפני שה' ציווה, אין לו הכרת הרע. ולכן הוא לא יכול לעלות על דרך התיקון, שמביאה למטרת הבריאה. כי האדם עובר בעולם הזה התפתחות של הרצונות, מרצונות גופניים לרצונות לכסף, כבוד, מושכלות ורק בסופם לרוחניות. משך אלפי גלגולים הוא מתפתח בכל הרצונות של העולם הזה, עד שמרגיש אותה ריקנות, שמביאה אותו לשאלה: "מהו הטעם בחיי?". ובתת הכרתו מרגיש שאין עליה מילוי בעולם הזה. אלא עליו לזכות למילוי מלמעלה, לאותה תשובה "טעמו וראו כי טוב ה'".
מי ששואל על המילוי הזה, יש לו "נקודה שבלב". והוא לא יכול להסתפק בעיסוק בתורה, כי הבורא ציווה. אלא בא אליה עם חיסרון משלו. לא עם חיסרון מהבורא, או חיסרון של מֵלמדים שלימדו וחינכו אותו, אלא מחפש בעצמו. ואז הוא יכול לעסוק בלימוד בכוונה להגיע לשמה. אלא כמו שאומרים: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". עליו לבדוק תחילה אם הגיע לרצון הנכון. ואם הרצונות שלונמצאים בטווח הרוחני של רצונות האדם, אז משפיע עליו אור התורה ומביאו ל"לשמה", היינו, להשתוות הצורה לבורא.
מה שאין כן, אם נמצאים עדיין בהתפתחות קודמת, שהחיסרון ללימוד תורה נובע מהחינוך שהאדם קיבל, שכדאי לו בתור יהודי ללמוד תורה. או ממחשבה שלימוד התורה יעזור לו להצליח בכל עסקיו בעולם הזה, ולשנות את הגורל. שאז לא בא המאור שמשפיע על תיקון האדם. אלא מתוך העסק בתורה, האדם נעשה עוד יותר אגואיסט.
"ולפיכך רגזה הארץ, דהיינו השכינה הק' שנקראת ארץ, כנודע, כי אותן התורה והעבודה שהיו צריכות לבא אליה, לרכושה של השכינה הקדושה, עושקת אותן השפחה בישא, ומורידה אותן לרכושן של הקליפות. ונמצאת השפחה, יורשת ח"ו את הגבירה." אם הרצון של האדם הוא לברר "מהו הטעם בחיי?", אז כנגדו האדם מתחיל להשתוקק בלית ברירה לאור, שיתקן אותו. אם הרצון שלו לא הגיע עדיין לרצון הסופי בעולם הזה, אז עליו להמשיך ולהתפתח כדי להגיע אליו.
"ופירשו תיקוני הזוהר סוד השבועה, דאם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ שההקפדה היא, שישראל ימשיכו אור החסד העליון, שנקרא אהבת חסד, כי זהו הנחפץ, שהוא נמשך דוקא, ע"י העסק בתורה ובמצוות שלא על מנת לקבל פרס, והטעם כי על ידי אור החסד הזה, נמשך לישראל אור החכמה העליונה, המתגלה ומתלבש, באור החסד הזה שהמשיכו ישראל."
לפי הגדרתה של חוכמת הקבלה, "ישראל" נקרא ישר לאל ("יִשְׂרָ" - יַשַר, "אֵל" - בורא), מי שמכוון את עצמו ישר לבורא. דרגה גבוהה מאוד, שאליה צריך להגיע. לא פשוט להיות ישראל במובן הזה. אלא צריך לברר וללבן את הרצון הזה, כדי לדעת בדיוק האם נמצאים בכיוון הנכון. ואז בהחלט מגיעים אליו.
"ישראל" לא נקרא מי שנולד בעולם הזה לאמא יהודיה או התגייר. אלא הגדרה של רצון האדם לפי מטרת האדם. כמו שאברהם אבינו נקרא "אב האומה". כי חיפש את הכוח עליון, את הבורא, את המקור של נשמתו. ומתוך החיפוש הזה התגלה לו הבורא. לכן הוא נקרא "אב האומה", כלומר, ה"יהודי" הראשון, מהמילה "ייחוד" עם הבורא.
לכן "ישראל" אינו לאום, אלא קבוצת מקובלים שנקראה כך על שום רצונה להגיע לבורא. ששכחה לאחר השבירה מה משמעות להיות "ישראל". וצריכה לחדש כעת את המושג הנכון ולהיות ישראל במובן הרוחני. לא ישראל כלאום, אלא תשוקה למטרת הבריאה, לייחוד עם הבורא.
ואם אותם אנשים שיש להם רצון לבורא, יתחילו לבצע על עצמם תיקונים, אז יבוא אליהם אור החסד שבו מלובש אור החכמה. והם יעברו את התיקונים ויגיעו להשתוות הצורה עם הבורא, להשתוות תכונות עם הבורא. והשתוות התכונות ברוחניות תקרב ביניהם להיות כאחד.
"ואור החכמה הזה, ה"ס הכתוב, ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה' (ישעיה י"א), הנאמר על מלך המשיח, כמו שנאמר שם להלן, ונשא נס לגוים, ואסף נדחי ישראל, ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ. כי אחר שישראל ממשיכין על ידי אור החסד, את אור החכמה, בסוד רוח חו"ב וכו', אז מתגלה המשיח, ומקבץ נדחי ישראל וכו'."
תחילה מגיע אור שמתקן את הכלים בבחינת החסדים, חפץ חסד, רצון להשפיע בלבד. הכלים דקבלה עדיין לא מתוקנים, אבל אינם מפריעים לאדם להיות ב"חסד", בדרגת בינה, שנקרא בקבלה "קטנות", "להשפיע על מנת להשפיע".
ולאחר התיקון הזה, שהכלי רוכש את תכונת הבינה, את האמונה, שאור החסדים ממלא את הכלי. מתחילים לאט לאט לתקן את הכלים דקבלה עצמם, היינו, לקבל על מנת להשפיע, בהדרגה מקל לכבד. תיקון המנוגד לטבע הכלים. כי הם מקבלים תענוג לא שמורגש בהם, אלא במי שהם משפיעים לו. ולכן התיקון הזה הוא תיקון איטי מאוד והדרגתי. אבל כשמגיעים לתיקון הכלים דקבלה, נקרא שנעשה "נס לגויים".
הנֵס הוא, שהכלי שנברא להרגיש תענוג בתוך עצמו, מרגיש את התענוג, אבל הוא לא נהנה מהתענוג שנמצא בו, אלא אם הנאתו גורמת תענוג למי שמשפיע לו. נעשה הפסק בין הרגשת התענוג בתוך הכלי, ובין הרגשת התוצאה ממנו בכליו של השני, בבורא. ולכן כתוב: "ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ." זאת אומרת, כל הכלים דהשפעה באים לכלים דקבלה, הנקראים "כלים דאומות העולם", "גויים", ומתחילים לתקן אותם בעל מנת להשפיע.
כמו באותה אגדה מדרשית, על הבורא שהלך וסבב בין אומות העולם, ורצה לתת להם את "תורה", היינו, לתקן אותם. אבל הם סרבו בטענה שהם לא מסוגלים לקבל את התורה. מדוע? כי רצון לקבל שהוא על מנת לקבל, שהוא אגואיסטי, נשללת ממנו הרגשת ההשפעה. שעל ידי להשפיע אפשר לעלות. אלא הוא נמצא בדרגה שאין לו שום קשר עם השפעה.
לכן הבורא איחד(ייחד) נשמות מיוחדות הנקראות "ישראל". שבר אותן והוריד אותן לדרגת "אומות העולם", ויצר מהן עירבוביה כזאת, כמו שכתוב: "לא יצאו ישראל לגלות, אלא כדי לחבר אליהם נשמות הגויים". וכך מתוך הערבוביה בין הנשמות, נפתחה אפשרות לתקן את נשמות "אומות העולם" ולהביאן לדרגת הקדושה. וכך על ידי אור המחזיר למוטב משיגים "ונשא נס לגוים, ואסף נדחי ישראל".
"הרי, שהכל תלוי בעסק התורה והעבודה לשמה, המסוגל להמשיך אור החסד הגדול, שבו מתלבש ונמשך אור החכמה. שז"ס השבועה, אם תעירו ואם תעוררו וכו', כי הגאולה השלימה וקיבוץ הגלויות אי אפשר זולתה, היות סדרי צנורות הקדושה מסודרים כן."
הכלי הוא רק רצון לקבל, שלא יודע אלא לקבל מילוי של אור חכמה. אבל הוא לא יכול להתמלא באור חכמה. כי אם האדם מתחיל לקבל דבר מה שהוא מאוד רוצה, אוכל, תענוג, מנוחה, ברגע שהתענוג נכנס לתוך החיסרון, התענוג שמנוגד לחיסרון, מכבה את החיסרון. וכך כתוצאה מהמילוי, נעלם הרצון ונעלמת הרגשת התענוג. ונשלל מהאדם להנות.
וכדי שהתענוג ימלא את החיסרון, והאדם יגיע להרגשת תענוג ולא יפסיק להנות. אלא יאכל עוד ועוד וימשיך להנות, או יהנה מרכישה שחלם עליה מזמן, מבלי שהתענוג יעלם, צריך להבדיל בין התענוג לחיסרון. לקבל מילוי, אבל שהתענוג לא יורגש באדם עצמו, אלא יֵהַנֶה מישהו אחר. וחוץ מנברא יש רק בורא.
הנברא שמשיג כוונה על מנת להשפיע לבורא, מקיים תנאי שכל תענוג שמורגש בו, הוא מֵהַנֶה לבורא. ואז התענוג לא נעלם ממנו. אלא נשאר בו וממלא את הנברא בהנאה תמידית, שמורגשת בו כחיים נצחיים ושלמים. תענוג שנמצא בתוך הכלי, מורגש בכלי כהרגשת החיים, חיוּת. לכן על מנת להשפיע איננה דרישה להשפיע לבורא, אלא עצה איך להגיע לתענוגים. כי כל רגע ורגע בחייו, האדם מגיע לתענוג שמתבטל.
וכך הוא עובר על ציר הזמן מתענוגי גוף לתענוגי כסף, כבוד, מושכלות. וכל פעם משיג כביכול משהו. וברגע שמשיג מילוי, וחושב שהשיג כבר הכל, מרגיש שלא השיג דבר, ובמקום מיליון דולר רוצה שניים, שלושה. למה הוא לא מסתפק? לאו דווקא משום שהרצון לקבל שלו גדל. הרצון לקבל גדל באיטיות רבה. אלא אם הוא משיג מילוי, המילוי עצמו מרחיב לו מיד כלי כפול. ומי שיש לו מאה רוצה מאתיים, ומי יש לו מאתיים רוצה כפליים. וכך יוצא, שאם ממלאים את עצמנו בעולם הזה בצורה אגואיסטית, אף פעם לא נהנים.
עד שבאים לרצון לרוחניות, למילוי שלא נמצא במסגרת העולם הזה. אז נותנים לאדם תיקון. האדם רוכש מסך, היינו, כוונה על מנת להשפיע, ומקבל רק בתנאי שגורם בקבלה שלו תענוג למישהו. בכך מבדילים בין התענוג לבין הכלי, לבין הרצון. התענוג שניכנס ממלא את האדם ולא נעלם. ומה שלא נעלם נקרא "רוחניות". כי "רוחניות" נקרא מעל זמן, תנועה, מקום. מה שהאדם משיג ונשאר ברשותו.
בשפת הקבלה התנאי הזה נקרא לרכוש לבוש בכלי הנקרא "חסדים". שהאדם רוכש בתוך הכלי שלו תכונה נוספת הנקראת "חסד", השפעה. והאור חכמה ממלא אחר כך את הכלי ומתלבש ב"חסדים", בכוונה על מנת להשפיע. וכך האדם נעשה שלם. הלבוש שלו לא נעלם, אלא הוא כל הזמן עולה - נשאר מלא במילוי הקודם, ורוכש עוד רצונות, חסרונות ומילויים נוספים.
האדם לא רוכש דרגות רוחניות על ידי שנעשה כל פעם ריק, אלא על ידי שהולך ועולה. מה שאם כן בהתפתחותו במישור העולם הזה, הוא כל פעם מרגיש את עצמו מרוקן וחסר כל, ונאלץ לרדוף אחר מילויים חדשים. וזה ההבדל בין לקבל לעצמי ולהישאר ריק, לבין לקבל על מנת להשפיע, ולהשיג מילוי תמידי בגודל אינסופי, מפני שהתענוג לא נעלם, אלא בכל פעם נאסף.
"וזה שפירשו עוד: ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים, מאי ורוח אלקים, אלא בודאי, בזמנא דשכינתא נחתת בגלותא, האי רוח, נשיב על אינון דמתעסקי באורייתא, בגין שכינתא דאשתכחת בינייהו. פירוש הדברים, שבזמן גלות, בעת שישראל עדיין עוסקים בתורה ומצוות שלא לשמה, אמנם אם הם בבחינה זו, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, הרי השכינה ביניהם, אלא בבחינת גלות, מטעם שעדיין לא בא לשמה, וכנ"ל, בסוד השפחה דקדושה. וז"ש, בגין שכינתא דאשתכחת בינייהו, כלומר בהסתר, אבל סופם לזכות לגילוי שכינה. ואז הרוח דמלך המשיח מרחפת על העוסקים, ומעוררת אותם לבא לשמה, בסוד המאור שבה מחזירם למוטב, שמסייעת ומכינה להשראת השכינה שהיא גבירתה. אמנם, אם ח"ו אין העסק הזה דשלא לשמה ראוי להביאם לשמה, מטעמים הנ"ל, אז מצטערת השכינה ואומרת, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירין דאכלין חציר. פירוש, שלא נמצא בעוסקים בתורה, אותו רוח האדם העולה למעלה, אלא שמסתפקין ברוח הבהמה היורד למטה. ומפרשים שם הטעם, משום דכל חסדו כציץ השדה, ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין, כלומר, שכל עסקם בתורה ומצות הוא לתועלתם ולהנאתם עצמם, ואין העסק בתורה מסוגל להביאם לשמה ח"ו, וז"ש שם בההוא זמנא, ויזכור כי בשר המה, רוח הולך ולא ישוב לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. פירוש, שעליהם אין רוחא דמשיח מרחפת, אלא הולכת מהם ולא תשוב, כי השפחה הטמאה עושקת תורתם ויורשת את הגבירה כנ"ל, משום שאינם בדרך לבא מתוך שלא לשמה לבחינת לשמה, כנ"ל."
בעל הסולם חוזר ומזכיר אותו תנאי. מי שניגש להשתמש באמצעי הרוחני, חייב לדעת שיהיה עליו לתקן את עצמו בעל מנת להשפיע. כי הוא הולך להשיג את תכונת ההשפעה, תכונת האמונה. היינו, להתעלות מעל עצמו, מעל כל הרצונות של העולם הזה. לא לזלזל בהם או להתנתק מהם, אלא שיהיו בשבילו פחות הכרחיים, לעומת ההכרחיות להגיע למטרה הרוחנית.
על האדם לחיות בעולם הזה ולתפקד בחיים הגשמיים כמו כל אזרחי המדינה. ללמוד, לשרת בצבא, לעבוד, להתחתן ולגדל ילדים. אבל עליו לייצב את עסקי העולם הזה רק כהכרחיות, שהוא נמצא בעולם הזה רק כדי ממנו להשיג רוחניות, נצחיות, שלימות, דרגת האלוקות.
אם בגישה כזאת מגיעים ללימוד תורה, אז הולכים בכיוון נכון. והדרגה הראשונה שניצבת בפני האדם היא השגת תכונת האמונה, תכונת ההשפעה. ורק אם הוא משיג את המינימום הזה, שלא פונה לקבל תוצאות ושכר פרטי, נקרא שהוא מתעלה מעל העולם הזה בדרישה שלו מעסק התורה. ואז מעבר לזה הוא ידרוש תיקון לטבע שלו, לכלים דקבלה, כדי לעבוד איתם בעל מנת להשפיע. כי הכלים של האדם הם כולם כלים דקבלה.
הבורא שתכונתו היא השפעה, היה חייב כדי לתת, מישהו שירצה לקבל. לכן ברא רצון לקבל, שהוא כל חומר הבריאה מראשה ועד סופה. מדרגות דומם, צומח, חי, מדבר, דרך כוחות, מחשבות, רצונות, ועד אטומים, מולקולות וחלקיקי החומר. כל מה שיש בעולם הזה ובכלל, חוץ מהכוח המֵחַייה, כל החומר עצמו הרוחני והגשמי, הוא רצון לקבל, רצון לקבל הנאה ותענוג.
ועל פני הרצון הזה, האדם צריך לרכוש את תכונת ההשפעה. זאת אומרת, לא לחשוב על הרצון לקבל שלו, על מה שנמצא בקנקן שלו, אלא לקבל רק מה שבגֶדֶר נחיצות והכרחיות. וכל הכוונה שלו מעל הרצון לקבל, ב"חפץ חסד", שלא רוצה כלום לעצמו. זה נקרא שהאדם ניטרל את הרצון לקבל. ולאחר שהתנתק מהרצון לקבל, בא האור והאדם רוכש את תכונת האמונה.
ובמצב הזה הוא לא דואג יותר לכלים שלו, לכלים דקבלה. בעל הסולם מציין (במאמרים "מתן תורה" "מאמר הערבות" ו"מאמר החרות"), שהאדם יכול להגיע למצב הזה, אם הוא נמצא בחברה שמספקת לו את ההרגשה, שלא יחסר לו כלום.
והאדם שמגיע לתיקון של אמונה, לחפץ חסד, שלא פונה יותר לכלים שלו, אלא רק מתוך הכרחיות, שזה "לא יגונה ולא ישובח". אז הוא מזמין על עצמו גם את האור שמתקן את הכלי עצמו, שממלא את הכלי עם אור חכמה בתוך אור החסדים. וכך הוא בא התיקון. לפיכך כל הדרך של תיקון הכלים, תיקון הנשמות, מחולקת באופן ברור לשני שלבים:
שלב א' - השגת תכונת האמונה.
שלב ב' - תיקון הרצון לקבל.
"וע"כ מסיק שם, דאלין אינון דעבדין לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמת הקבלה. פירוש הדברים: כי אעפ"י שאינם מצליחים ע"י העסק בתורה הנגלית משום שאין בה מאור, והוי יבשה, מסיבת קטנות דעתם (כנ"ל אות ט"ז ד"ה והנה), מ"מ הרי יכולים להצליח על ידי העסק בלימוד הקבלה, משום שהמאור שבה מלובש בלבושין דהקב"ה, דהיינו השמות הקדושים והספירות, אשר בנקל היו יכולים לבא באותה הבחינה של שלא לשמה המביאתם לשמה, שאז היתה רוח אלקים מרחפת עליהם, בסוד המאור שבה המחזירם למוטב, אמנם בשום אופן אינם חפצים בלימוד הקבלה, וז"ש וי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא, והאי רוח דאסתלק, איהו רוח דמשיח, כמא דאתמר דאיהו רוח הקדש, ואיהו רוח חכמה ובינה וכו'."
על האדם לתקן את הכלים שלו, מפני שהכלים שלנו הם רצון לקבל שמעורב בו רצון להשפיע. וכך יכולים לתקן את הרצון לקבל שיהיה בכוונה על מנת להשפיע. לאחר שבירת הכלים, כל הנשמות כלולות מבינה ומלכות יחד. ואם אנחנו מושכים על עצמנו אור המחזיר למוטב, אור מקיף, האור הזה מתקן את הכלים. ודרך הכלים האלה באים אורות דחכמה, שעוברים דרך הנשמות האלה לנשמות אחרות. כי כל הנשמות כלולות יחד בגוף אחד הנקרא "אדם הראשון".
הבורא ברא רצון לקבל אחד, ורק לאחר מכן חילק אותו לחלקים רבים, שכל חלק וחלק נקרא "נשמה פרטית". במצבנו הנוכחי נראה לנו שכל אחד הוא בנפרד מהאחרים. אבל הנשמות הן כמו גוף חי, שכל תא בו כלול מכל יתר התאים. וכל איבר או חלק של הגוף לא עובד בשביל עצמו, אלא חי כדי לשרת את כל הגוף. בגוף בריא אין חלק שחי בזכות עצמו, אלא רק לפי חוקיות אחת, להיות פעיל ושותף נכון עם כולם, כדי להחיות את הגוף כולו.
בעולמנו לא מרגישים שנמצאים בגוף אחד הנקרא "אדם". אבל אין זה משפיע על המצב האמיתי, שכל חלק קשור עם כולם, מקבל מכולם ונותן לכולם, כמו תא בגוף חי. וכל אדם שמתקן את עצמו, ולכן נקרא "ישראל", כי יש לו רצון לתיקון, לבורא, דרכו מתקבל אור עליון שמשפיע לכל הגוף. כי כל נשמה ונשמה נכללת מכל הנשמות וחלק ממנה נמצא בכל נשמה ונשמה. ואם האדם מתקן את עצמו, הוא משפיע לנשמות אחרות, שגם בהן יהיה חלק מתוקן, משתוקק לתיקון.
וככל שמצטרפות נשמות ומשפיעות זו לזו, מתרבים האנשים שמרגישים "מהו הטעם בחיי?" ומחפשים מילוי אמיתי, רוחני. ולא מסתפקים בתשובה שכך "ה' ציווה", אלא משתוקקים למצב הנכון, לתיקון שיביא להם מילוי. ואם "ישראל", היינו, אלה שיש בהם הכנה להתעלות, כי עברו כבר התפתחות ברצונות לכסף, כבוד, מושכלות, והגיעו לרצון לרוחניות, לא מוצאים את שיטת התיקון, הם גורמים בכך צרות צרורות לנשמות אחרות. כי רק דרכם יכולים לבוא אורות דחכמה ולהשפיע לנשמות אחרות.
ואם ישראל לא משפיעים אורות לאחרים, כי הם לא חפצים בלימוד חוכמת הקבלה, בשיטה שמביאה תיקון קל ומהיר ביחס ליתר חלקי התורה, ולא חשוב מאיזו סיבה: פחד, רשלנות, חינוך, איסורים למיניהם. הם גורמים, אומר בעל הסולם, עניות, ביזה, חרב, הרג ואובדן בכל העולם. ולכן כתוב: "אין פורענות באה לעולם אלא מפני בני ישראל". כי אם אלה שמסוגלים לתקן את עצמם ולהביא דרך נשמתם תיקון ומילוי ליתר נשמות, לא מבצעים את תפקידם, אז כל יתר הנשמות סובלות. כי בעולם שלנו מתרחשת ובאה התוצאה מחוסר התיקון שלהם, שלא בוצע בזמן.
"המתבאר מדברי תיקוני הזוהר הוא שישנה שבועה, שלא יתעורר אור החסד והאהבה בעולם, עד שמעשיהם של ישראל בתורה ומצוות, יהיו על הכונה שלא לקבל פרס, אלא רק להשפיע נחת רוח ליוצר ב"ה, שז"ס השבועה: השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו'. באופן, שכל אריכות הגלות והיסורים שאנו סובלים, תלויים ומחכים לנו, עד שנזכה לעסק התורה ומצוות לשמה, ואם רק נזכה לזה, תיכף יתעורר אור האהבה והחסד הזה, שסגולתו להמשיך סוד הכתוב ונחה עליו רוח חו"ב וכו', ואז נזכה לגאולה השלימה."
הרצון לקבל בונה באדם ציור של "פרצוף", אוסף רצונות שמחוברים ביניהם בהקשרים שונים כמו הגוף. וכל פרצוף מתחלק לשני חלקים עיקריים. עד החזה (במובן הרוחני) נקרא "כלים דהשפעה" ומחזה ולמטה נקרא "כלים דקבלה". בכלים דהשפעה ישנם רמ"ח כלים, ובכלים דקבלה ישנם שס"ה כלים. וכך ישנם בנשמה תרי"ג כלים, תרי"ג רצונות.
הרצונות הללו הם כולם רצונות להנות. שתחילה צריך לתקנם, לא לרצות להנות בעצמם. אחרת בכל פעם יעלם בהם המילוי, ולא ניתן יהיה להרגיש בהם חיים נצחיים, רוחניים. ולאחר שרוכשים את תכונת האמונה, חפץ חסד, ללא דאגה לעצמו, מתרוממים מעל הרצונות הללו ומתקנים כלים דהשפעה. ועל ידי הכלים דהשפעה אפשר לתקן את הכלים דקבלה.
תיקון של כל רצון ורצון נקרא "עשיית מצווה". ותיקונו אפשרי רק על ידי "אור התורה". לפיכך נחוץ לזכור ש"עסק בתורה ומצוות" נקרא, שהאדם מתייחס לכל הרצונות שלו, לכל המבנה שלו מי הוא ומה הוא, מתוך רצון להגיע לתיקון. כל הרצונות שמתגלים בו, על האדם לתקן. תיקון כל רצון ורצון שלו זה נקרא ש"עשה מצווה". על ידי שמושך בזמן הלימוד כוח עליון מספיק, שמתקן אותו רצון ורצונות נוספים.
במצבנו הנוכחי לא יודעים איך הרצונות מיתקנים. אי אפשר להבדיל את הרצונות לרמ"ח איברים ושס"ה גידין. לדמות כל רצון ורצון לאיבר מסויים בנשמה (בפרצוף). זה עדיין נסתר מאיתנו. אלא לאט לאט האדם רואה את עצמו כאוסף של רצונות שמחוברים בצורה מסוימת. ומאוחר יותר רואה איך כל האחדים עם אוסף של תרי"ג רצונות, מתחברים כולם יחד לשש מאות אלף נשמות, לגוף אחד שנקרא "אדם".
האמצעי לתקן הוא רק אחד - האור העליון. האור העליון שברא את הכלי, את הרצון, הוא שיכול לתקן את הכלי, לפי רצון הכלי, לפי בקשת האדם. ובלי בקשה של האדם, לא יתרחש תיקון של האור. כי האדם צריך לבנות את עצמו בלהידמות לבורא. זה מה שדורשים ממנו. ואז בא אור מלמעלה הנקרא "תורה" ומבצע באדם תיקון הנקרא"מצווה".
ההגדרות הנכונות הן על פי הרוחניות (וכדאי להתרגל למושגים הללו כדי לא להתבלבל). והפעולות הנקראות "מצוות", שמבצעים אנשים דתיים, הם מנהגים שעושים בעולם הזה. כי לפי ענף ושורש יש שייכות בין עשיית הפעולות הללו בגשמיות ובין השורש שלהן ברוחניות. אבל מצוות במובן הרוחני, תיקון על הרצונות, עושים רק על ידי המשכת המאור המחזיר למוטב, שהוא כל מהות התורה.
על תרי"ג הרצונות הנקראים "נשמה", ממשיכים תרי"ג אורות שמתקנים את הרצונות. האורות האלה הם נקראים "תורה". ולפיכך יוצא, שכדי לתקן את הנשמה, צריך תורה.
"גם נתבאר, שאי אפשר שכל כלל ישראל יבואו לטהרה הגדולה הזו, זולת על ידי לימוד הקבלה, שהיא הדרך הקלה ביותר, המספיקה גם לקטני הדעת, משא"כ בדרך העסק בתורת הנגלה בלבד, אי אפשר לזכות על ידה, זולת ליחידי סגולה, ועל ידי יגיעה רבה, אבל לא למרבית העם, מטעם המבואר לעיל (אות כ"ב ד"ה אכן). ובזה נתבארה היטב האפסיות שבקושיא הרביעית והחמישית שבתחילת ההקדמה."
התורה ניתנה כדי לתקן את האדם, להביא אותו מדרגתו הגשמית, האגואיסטית, לדרגה הרוחנית, האלטרואיסטית, לדרגת ההשפעה. וכל ההבדל במה שלומדים, בכלים שמדברים דרך פשט, רמז, דרוש, סוד, שמדברים על אותו נושא רק ביותר או פחות הבלטה כלפי הלומד.
בהיסטוריה היו תקופות, שירדו לעולם הזה נשמות זכות ולא עבות ואגואיסטיות, שאפשר היה לתקנן בקלות יחסית ללא צורך בהקדם של סבל ובירור. ולכן גם התורה עצמה היתה יכולה להיות מלובשת בלבושי העולם הזה. האנשים למדו גמרא וקראו תורה ומשנַיות, וקיבלו מהם מאור המחזיר למוטב, שהחזיק אותם ברעיון הרוחני. והיה להם ברור מאליו, שעליהם לתקן את עצמם ולהתעלות מעל העולם הזה. הם לא התבלבלו ולא רצו לחפש מטרות אחרות.
אלא שהתפתחנו לדור, שבו כל המחשבות הן אגואיסטיות. האנשים מבולבלים ולא מסוגלים ולו רגע קט להחזיק את עצמם אפילו לא במחשבה קודמת. אלא המחשבות רצות בהם "רצוא ושוב". ולא יכולים להחזיק ברעיון הרוחני שצריך ואפשר להתעלות. וצריכים אמצעי חזק שיקשור אותם עם הכוח הרוחני. לכן בעל הסולם אומר שבזמננו, שכולם אגואיסטים קטני דעת, בלי חוכמת הקבלה בלתי אפשרי לגלות בצורה אחרת של תורה, את המאור המחזיר למוטב.
השוני אינו בתורה. אלא בחלק שלוקחים ממנה, המבאר יותר את הקשר בינינו לבין הרוחניות. כי חוכמת הקבלה עוסקת בתיקונים שהנשמה עוברת. וכאשר לומדים אותה אי אפשר לברוח לנושא אחר כמו שור, חמור, נזיקין, או רעיונות של העולם הזה. למרות שהמקובלים הביעו רוחניות בלבושים גשמיים. אבל לחוכמת הקבלה אין אותו לבוש גשמי. וכך גם קטני הדעת וגדולי האגו בדורנו יכולים להחזיק ברעיון הרוחני.
וגם אז בקושי. כי צריך עוד קבוצה והרגל של יגיעה רבה, כדי שהאדם יתחיל לשמוע, שאחרי מה שהוא לומד בספרים מדובר על תיקונו, ולא על עולם רוחני שמנותק ממנו וקיים מחוץ לו, אלא יבין שכל המצבים האלה מתרחשים בתוכו. שהתורה לא מדברת בכלל על מה שקורה מחוץ לו. כי מחוץ לאדם יש רק בורא, אור עליון שנמצא במנוחה מוחלטת. אלא הכל נמצא בתוך האדם, והתורה מספרת לו רק על מה שמתרחש בתוכו.
עד שהאדם מתחיל להבין זאת, ולהתייחס למה שהוא קורא כמו לספר רפואה, שמסביר לו באיזה מצב הוא נמצא. מה להבחין במצבו הבריאותי, מתי הוא חולה ומתי הוא בריא, ואיזה תרופה צריך לקחת כדי להבריא. אז התורה היא מרפא. כמו שכתוב: "לכל בשרה מַרְפֵּא". אבל אפילו שמתגלה לאדם מערכת הנשמה המתוקנת, המערכת העליונה כולה, עדיין קשה לו להזדהות עימה, כי האגו שלו מנתק אותו מלהבין אותה נכון ולשייך אותה לעצמו. ועובר זמן רב עד שהאדם מבין שמדובר בו עצמו.
"והקושיא השלישית, שהיא הפחד שלא יחמיץ, הנה אין כאן פחד ולא כלום, כי ענין הנטיה מדרך ה' ח"ו שקרתה פעם, היתה מב' סיבות: או שעברו על דברי חז"ל בדברים האסורים לגלות, או משום שתפסו דברי הקבלה במשמעותם החיצונית, דהיינו בהוראות גשמיות, ועברו על לא תעשה לך פסל וכל תמונה. וע"כ באמת היתה חומה בצורה מסביב החכמה הזו עד היום, אשר רבים ניסו והתחילו בלימוד ולא יכלו להמשיך בו מחסרון הבנה, ומחמת הכינויים הגשמיים, אשר ע"כ טרחתי בביאור פנים מאירות ופנים מסבירות לפרש את הספר הגדול עץ החיים מהאר"י ז"ל ולהפשיט הצורות הגשמיות ולהעמידן בחוקי הרוחניים, למעלה ממקום ומזמן, באופן שיוכל כל מתחיל להבין הדברים בטעמם ונימוקם, בשכל בהיר ובפשטות גדולה, לא פחות כמו שמבינים גמרא ע"י פירוש רש"י ז"ל."
הקושיה השלישית היא ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות א') "הפחד שלא יחמיץ", שיתבלבל עד כדי כך, שלא ימצא ידיים ורגליים "מחמת העסק הזה. כי כבר קרו מקרים שנטו מדרך התורה בסבת העסק בקבלה." כלומר, התבלבלו עד כדי כך שעזבו את הכל. "וא"כ הצרה הזאת למה לי." בשביל מה לו ללכת בצורה תלושה כזאת מהחיים בלי לדעת מה יקרה מחר, כדי שאולי יובילו אותו לתיקון, חברה וחברים שמקיימים ועושים.
ובעל הסולם עונה על הקושיה ואומר, שבעבר קרו מקרים כאלה, מפני שאנשים למדו מספרי קבלה, שנכתבו בצורה מבולבלת וקשה ללימוד. אבל למרות שמשך ההיסטוריה נכתבו ספרי קבלה רבים, רק באחדים מהם אוחזים כלימוד בדורנו, בספר הזוהר, כתבי האר"י וכתבי בעל הסולם. ולא מן הסתם. כי היתר הם אמנם ספרים נכונים, אבל בזמן העיסוק בהם קשה לאדם להחזיק את המטרה מול עיניו.
וחלק מספרי הקבלה לא רק שנכתבו בשפה מבולבלת, אלא גם כללו ציורים של קמעות וסגולות, שהביאו את האדם לגַשֵם את הרוחניות ולטעות ביחס אליה. כי כל עניין הרוחניות, הוא כוחות. כוח הבורא שפועל על האדם. כוח אחד שפועל על "האני" שכלול מתרי"ג רצונות, אבל מתחלק באדם לכוחות שונים לפי הרצונות. וכל רצון גם הוא כוח.
ואם האדם לא מתאר נכון את המצב "אני", ה"כוחות שלי" וה"כוח העליון", אלא בצורות גשמיות שמתוארות בספרי המקובלים. ככוחות שמתלבשים בעולם הזה, בעצים, אבנים, אדמה, שמים, עננים וכוכבים. אז האדם מתחיל לגשם את הרוחניות. לראות אותה מתלבשת כביכול בגשמיות, כאילו בכל העולם הזה נמצאים כוחות רוחניים. הוא מסתכל על חפצים ועל אנשים, על מה שהם עושים ועל מה שהם חושבים, כאילו נמצאת שם רוחניות שמפעילה אותם. ואם האדם מתחיל לחשוב על רוחניות דרך לבושים גשמיים, הוא מתחיל לגשם אותה, ולשייך כוחות רוחניים לחפצים, לחלקים של גוף האדם, למצבים ומקרים שמתרחשים לפניו.
ואז הוא מתבלבל לחלוטין. כי הוא צריך להסתדר כביכול עם העולם הזה. עם כוחות במחשבה או ברצון, שאנשים אחרים משפיעים לו או מפעילים עליו, והוא עליהם. ורואה במישור העולם הזה שיש לו רוחניות, ובעולם הזה עליו להגיע להשפעה. וכך האדם הולך ומתבלבל עד שיוצא מלימוד הקבלה. ולעיתים ממשיך לפתח תיאוריות על רוחניות, שמוציאות אותו גם מהעיסוק בחוכמת הקבלה.
הקושי הזה של ספרי קבלה שכתובים בצורה מבלבלת לאדם המתחיל, נפתר בזמננו לחלוטין. כי בעל הסולם הסיר מספריו את החשש מהגשמה ובלבול. ומי שלומד את ספרי בעל הסולם בהדרכה נכונה, מתקדם בלי להתבלבל. ולמה רק עכשיו? הסיבה היא, שבדורות הקודמים לא הגיע עדיין הזמן להתכללות כלים דהשפעה בכלים דקבלה. והנחיצות להגיע לתיקונים היתה רק של יחידי סגולה. ולהם הספיקו ספרים מבולבלים וקשים כדי להגיע לתיקונים ולמילויים הנכונים.
מה שאין כן לכל האנשים האחרים עדיין לא הגיע הזמן, התקופה לעשות תיקון כללי של הנשמות. אבל מאותו רגע שהחלה השיבה מהגלות לאדמת ארץ ישראל. חלה עלינו החובה לעסוק בתיקונים של הנשמות ולהגיע לרמה הנקראת "ארץ ישראל", לדרגת בינה, לאמונה, להשפעה.
לכן באה והתגלגלה לעולמנו נשמתם של רשב"י והאר"י בלבוש של מקובל הנקרא "בעל הסולם". ובעל הסולם הביא אותה תורה של ה"זוהר" ותורת האר"י, רק בצורה פשוטה ומובנת, שמוכנה לכל הנשמות, שצריכות לעשות את התיקון הכללי על עצמן ועל כל העולם. כדי שלא יבואו יותר לעולמנו "עניות, ביזה, חרב, הרג ואובדן בעולם", אלא נגיע לשלימות, לחסד ולאהבה.
ולכן הקושיה השלישית איננה בתוקף. אלא בעל הסולם מעורר את הקושיות האלה מן העבר, כדי לבוא ולבאר אותן. כי הקושיה והתירוץ הם עמוקים מאוד ומושרשים בטבע הבריאה. והאדם שעובר בעלייה הרוחנית, רואה מאיזה שורש רוחני נובעים הקושיות הללו והקלקולים. למה הם היו צריכים לקרות קודם ומה המקור שלהם.
אם קורה קלקול, הוא תמיד מכוון מלמעלה. כי כל קלקול יש לו מקום בבריאה ויש לו מטרה מסוימת, כדי אחר כך לבוא לשלמותו על ידי חיבור בין זה לזה. ואז נבין ביתר עמקות את שורש הקלקולים האלה, מהיכן הם באים ולמה עלינו לעבור אותם. כולנו עברנו אותם בגלגולים הקודמים ונכללים מהם היום. ובתיקון הכולל הנוכחי שלנו אנחנו מתקנים אותם בלבולים וקלקולים שעברו עלינו.
"ונמשיך להרחיב את החיוב של העסק בתורה ומצוות לשמה שהתחלתי לדבר בו. הנה יש להבין את השם הזה של "תורה לשמה", למה מוגדרת העבודה השלימה הרצויה בשם הזה "לשמה", והעבודה שאינה רצויה בשם של "לא לשמה", כי לפי המובן הפשוט, שהעוסק בתורה ומצוות מחוייב לכוון לבו לעשות נ"ר ליוצרו, ולא לשם טובת עצמו, היה צריך לכנות זה ולהגדירו, בשם "תורה לשמו" ו"תורה שלא לשמו", שפירושו לשם שמים, ולמה מגדירים זה בשם "לשמה" ו"שלא לשמה", שפירושו לשם התורה. אלא ודאי, שיש כאן הבנה יתירה מהאמור, שהרי הלשון מוכיחה, שתורה לשמו, שפירושו לעשות נחת רוח ליוצרו, אינו מספיק עדיין, אלא שצריך עוד שיהיה העסק לשמה, שפירושו לשם התורה, וזה צריך ביאור."
בעל הסולם מביא קושייה בלי לתרץ אותה. שלא מספיק להגיע לעשות נחת רוח לבורא, כי זו איננה המטרה השלימה עדיין. אלא צריכה להיות תוספת גדולה של השגת המטרה, הנקראת "לשמה", לשם התורה. זאת אומרת, טוב לעשות נחת רוח למי שעושה נחת רוח. אבל ישנה עוד השגה, דרגה, מצב, למעלה ממנו, שאליו צריך להגיע, והוא נקרא "תורה לשמה", לשם התורה.
זאת אומרת, דרגה אחת היא "לשם הבורא", ודרגה למעלה ממנה היא "תורה לשמה", "לשם התורה" ולא לשם הבורא. עשיית נחת רוח בין האדם לבורא, היא אמנם על מנת להשפיע אחד לשני, ולא על מנת לקבל. שהאדם נמצא בדרגה רוחנית, ללא חשבון עם עצמו, מנותק מהאג, מעל האגו שבו הוא נמצא. אבל למרות זאת, צורת השפעה כזאת שהאדם מגיע לדרגת הבורא ושניהם נמצאים בהשפעה הדדית, איננה מספיקה.
בהמשך יתברר למה בעל הסולם מחלק את ההקדמה לשלבים כאלה. למה הוא הולך מנושא אחד לנושא שני ומחבר אותם בצורה מיוחדת כזאת. ככל שהולכים ומבינים מבפנים את מהות התיקון שעובר על הנשמות, מבינים למה בעל הסולם מגלגל כך את הנושאים הללו ופותר את השאלות בצורה כזאת.