כבוד התלמידים ה' עליכם יחי'
"מכתבכם מפרשת שופטים קבלתי בצרוף חידושי התורה של כל אחד ואחד, פרט מ.... נ"י ואקוה מאד לקבל מכתבו היום.
רצוי מאד שתכתבו לי את החידושים שלכם בעבדות ה', וגם השאלות שיש לכם בענין זה. ואין כל נ"מ [ואין כל הבדל]אם אענה לכם תרוצים, או שהעיר לכם, או אם איני כותב ואיני מעיר, כי עצם שאלתכם חצי תשובה היא. ואידך [והשאר] אני מביא לפני השי"ת שיענה לכם דבר בעתו, ואני מתפלא שעדיין אינכם מבינים את זה כל צרכו."
הכוונה היא, שאם האדם היה שואל את עצמו שאלה מבוררת באמת, אז הוא היה מקבל תשובה. כי כידוע, לא חסרים לנו אורות, אלא חסרים הכלים, והאור נמצא במנוחה מוחלטת. ושאלה היא חיסרון, מ"ן, לא חשוב מאיזה סוג. אבל אם היא מגיעה לבירור מצד הנברא, אז מיד בתוך השאלה הזאת, בתוך הכלי הזה, יש התלבשות של האור, התלבשות הבורא, היינו, תשובה.
והשאלה הזאת נעשית, או בין אדם למקום בצורה ישירה, או בין אדם למקום דרך הרב ודרך הקבוצה, או שהשאלה נעשית כתפילת הציבור, היינו, כחיסרון שבא מרבים, שמתחברים יחד כדי לדרוש תשובה על אותה שאלה. ואז הם זוכים לתשובה מיידית. כי אם יש באמת שאלה ויש חיבור לצורך העלאת מ"ן, אז מיד ישנה תשובה.
"הערה אחת אעיר לכם והיא: בשעה שאתם כותבים אלי חידושי תורה, אינכם מבינים כלל, אם הדרכים שאתם מדברים בהם, נמצאים כבר ברשותכם, או עכ"פ במדרגתכם, כלומר, שבידכם לעשותם, או אם הם למעלה ממדרגתכם, אלא תצפו להשי"ת שיחונן אתכם דעת לעשותם, וכגון דא,[וכמו זה] צריכים אתם להזהר לפרש תמיד בלשון תפלה לה', שתזכו לחידוש שהשגתם, או לרמז, בדרך התנצלות, אשר עוד לא זכה לזה וכדומה."
שאלה היא רק על דבר שהאדם מצטער עליו, ובלעדיו לא יוכל להתקדם. רק על זה יכולה לעלות שאלה. כי שאלה צריכה להיות תמיד מטרתית. אלא היא מתחילה רחוק ממקום הימצאו של האדם, עד שהוא מְקָרב אותה, ומְלָבּן ומבין אותה, ומביא אותה ממש לתוך הכלים שלו, שהיא הופכת להיות חיסרון שלו עצמו ומ"ן. לא דבר תיאורטי ורחוק ממנו, אלא מעשי, שלעת עתה האדם חייב אותו כדי לעשות צעד קדימה. ואז היא נקראת "שאלה" והיא מקבלת את המענה.
"הנה הראש של העתיד הנעים המקוה לנו בעזרתו ית' מתקרב אלינו. ועל כן אני חושק ומתגעגע מאד שתמצאו בסמוך לי בגוף ונפש. (דהיינו, שתתקרבו אתם אלי, ולא אני אליכם, שזהו מן הנמנע וגם ללא תועלת וד"ל)." ובדרך כלל הדרישה היא אחרת. דורשים מן העליון שהוא ירד ויסביר את עצמו ויתנהג כמנְהַג התחתונים, כמו שהם חושבים שצריך.
"והנני להתנצל עתה, אשר בתשרי העבר, היה עת רצון גדול מאד, אך לא הייתם בסמוך אלי באותו הזמן. ואת... נ"י בקשתי מאד בכל החודש הנזכר ולא מצאתי בגבולי כלל." הכוונה איננה למקום גשמי, אלא רוחני. "ולא מצאתי בגבולי", שהיו רחוקים ולא רצו להתעלות ולהתחבר אליו, אלא דרשו ממנו הפוך, שאולי ירד אליהם, וילמד אותם, וישרת אותם.
"ולא ראיתי רק אחד או שנים מכם. ומובן מעצמו הצער שהיה לי במשך כל השנה שעברה בגלל זה. וסבת הדבר היא, הגאות והישות שהתגנב בכם, וכמדתה שנאת החנם ביניכם מאגבה [מתרַבֶּה] בדבקות בחברים חומרניים אשר לא מחברתנו המה ... וברור הוא כי אם אתם שונאים לאחד מבני החבורה, סימן מובהק הוא שגם אתי אינכם באהבה גמורה." צריכה להיות אחדות בין החברים, והיא שקובעת באיזה מצב רוחני נמצא כל אחד ואחד. ואם האחדות הזאת נמצאת בפעולה, אז מתוכה נובע החיסרון הנכון להעלאת התפילה ולקבלת התשובה. ורק מתוך האחדות בין החברים, אפשר להתחבר כמו שבעל הסולם אומר: "להיות בקרבת העליון".
"והגם שהיצה"ר מראה לכם מטתו של אותו חבר, כלומר, שמעשיו רעים וחטאים להשי"ת, היה עליכם להתפלל ולבטוח למענו להשי"ת שודאי יעזור לו, כיון שתלמיד שלי הוא." לפיכך, לא להפעיל חשבונות אגואיסטיים קטנים, שפורצים בדרך כלל בין אנשים, אלא ללכת לפי חשבון גבוה. ואחרת לא מצליחים.
"ואם אתם כבר מבינים באותו חבר - שיד ה' קצרה בשבילו, וגם תפלותי אינם כדאים לעמוד לו בעת צרה, חס מלהזכיר, א"כ חוזר הדין ח"ו על השונא עצמו וד"ל. ובאו וראו ותנו על לבכם מהיום, שאל תיפלו יותר ברשת הזה." באותה מידה שהאדם מתייחס לחבר, כך הבורא מתייחס אל האדם.
"... גם אין לכם להסתכל כלל וכלל אם אני מרחק בפה ממש לאיזה חבר... ותדונו אותו לכף זכות, באמת." כי בדרך כלל אי אפשר להבין את העליון, איך הוא מתייחס לתחתון. רואים איך הבורא מתייחס אלינו. לפי הבנתנו זה לא טוב ולא נכון ולא מגיע לנו. וכל תפילותינו הן שישָנֶה את עצמו כלפינו, ויביא, ויעשה, וישתנה, ולא התפילות המטרתיות שהוא ישנה אותנו בהתאם אליו.זאת אומרת, האדם שופט תמיד לפי הכלים האגואיסטיים שלו. וגם שרואה מרחוק, מבחוץ, את היחס של הבורא כלפי האחרים, גם אותו יחס הוא שופט לפי הכלים שלו. ואז נראה לו שהבורא מתייחס לא נכון אליו, ולא נכון אל כל האנושות, ולא נכון לחברים, ובכלל כלפי אנשים.
ולהפוך את היחס שלו מחובה לזכות, להצדקה, זאת העבודה הגדולה. ומאותו דבר צריך ללמוד על היחסים בין התלמידים לרב, שאם הרב צועק, או מתייחס רע כביכול לאיזה תלמיד, אין זה סימן שגם בפנימיות זה כך, שהוא מזלזל בו, או רוצה את רעתו. ואין זה אישור לכל יתר החברים להתייחס כך גם הם לאותו תלמיד, אלא ההפך. צריך ללכת למעל החשבון שנראה לעין, ולהבין שכל הדברים האלה הם נמדדים בצורה אחרת בפנים.
"והאמת אומר לכם, כי בהתרחקות שלי נמצאת אחדות גדולה יותר מבהתקרבות שלי, בדומה לכל אומן הטרוד באומנותו להשלים מלאכתו, באופן היותר נאות, אשר אין לאיש זר להסתכל עליו באמצע מלאכתו, כי לא יבין מנהגו במלאכתו, זולת אומן הגדול כמותו. ודי לכל הרוצה להבין."
בעל הסולם אומר, כמו בדוגמא שלו על "דומה דודי לצבי", שהבורא מתרחק מהאדם ובכך מושך את האדם אחריו. גם בחיים שלנו עושים לפעמים משחקים כאלה ביחסים בין ילדים או בין בני אדם מבוגרים, שהאחד מראה לשני התקררות ביחסים והתרחקות, כדי להזמין מצדו איזו נטייה לקראתו איזו תנועה לכיוונו. כך גם קורה בין רב לתלמיד ובין בורא לנבראים.
"הארכתי בענין זה כדי שתדעו כי בנפשכם הוא. אף שאין דרכי לבוא בהדרכות פרטיות, מ"מ אני מוכרח להעיר לכם, על מה שהזהרתי אתכם זה כמה: שלא יאמר איש לחברו את "החידושי תורה" שלו שהשיג. "ולא להוכיח" כלל וכלל, ואפילו הרצון בזה, הוא פגם נורא מאד."
אסור לדבר על מצבים אישיים, פרטיים, נפשיים, רוחניים, שהאדם מגלה בעבודה שלו בדרכו הרוחנית. על "תלמוד עשר הספירות" ועל כל החוכמות שלא שייכות ללב, אלא שייכות למוח, לשכל, לתפיסה, אפשר לדבר כמה שרוצים. כי אין בהם שום דבר רוחני של ממש, אלא זה שייך לשכל האדם. אבל התפעלויות וההפך ממנה, שהאדם מרגיש מהרגשה והכרה רוחנית, אסור לו להוציא מפיו.
ומי שנמצא בדרך גם לא ידבר על כך עם אף אחד, מפני שזה נעשה לו כדבר היקר ביותר. ודבר יקר האדם שומר לעצמו ולא מגלה לאף אחד, כי מפחד שאחרים יידעו. ואם הוא בכל זאת נדחף פתאום לדבר על מה שהוא מרגיש בלב, סימן שהדברים האלה אינם חשובים לו עדיין, אלא חיצוניים אצלו. וכאשר שופך אותם החוצה, גם פוגע באחרים, כי מכתיב להם תבנית של הרגשה והבנה לקליטת המציאות. וגם פוגע בעצמו, כי דבר שיוצא החוצה הופך להיות בו פסולת, ועוצר את התקדמותו לזמן רב.
"שלא יאמר איש לחברו את "החידושי תורה" שלו שהשיג. "ולא להוכיח" כלל וכלל, ואפילו הרצון בזה, הוא פגם נורא מאד. זולת מה שהתרתי בשעה שאני מחוץ לביתי, לאמור חידושי תורה זה לזה, ממה שכבר הוצאתי מפי, בדיוק שאפשר להסבירם, אבל בדיוק נמרץ, בלי כל הוספה מדעתו."
מה שקוראים במאמרי בעל הסולם ורב"ש או במאמרי "שמעתי", על דרגות רוחניות ולא לפי השכל, על זה מותר לחזור, אלא באותה צורה ובאותן מילות מקור. ולא שהאדם מעביר אותן דרכו, ושופך אותן החוצה, אלא כמו טייפ הוא חוזר עליהן ואומר אותן לאחרים. אבל מבלי לגלות את מצפוני ליבו, אלא רק מה שכתוב בספר.
"כמו"כ דברי התורה שאמרתי, ושאותו החבר עדיין לא שמע אותם מפי, אין לדבר אודותם, ויש להבליעו בהשכל ובדעת." הדברים שבדרך כלל לומדים יחד, קוראים או שומעים יחד, אותם אפשר לשנן כמו שהם. אבל דברים חדשים לחלוטין, שהאדם מעביר אותם דרכו והשני מקבל אותם תלמיד לתלמיד, אותם אסור.
"מצאתי לנחוץ לחזור ולהזהיר על הנ"ל מפני שאני מרגיש שכבר הרחבתם את הגבול שהגבלתם לכם. ותדעו נאמנה שבשמירה זו תזכו לאמור חידושי תורה לפני השי"ת ולהוכיח עצמיכם. והמפזר מדותיו באלה לא יכון בעיני השי"ת ו"דין פרוטה כדין מאה" בענין זה. והשי"ת יעזור לכם וידריך אתכם אל אדני האמת."
המכתב הזה אומר דברים רבים על סדר הלימוד. בלי מדריך שנמצא בדרגה יותר גבוהה, ניתָן לתלמידים רק ללמוד, או דברי חוכמה, או מקורות בלבד, או לחזור על מה שהם למדו יחד עם המורה, אבל בלי שכל אחד ואחד מסביר את ההשגה הרוחנית ברגש. חוכמה, אבל לא תורה. עד כדי כך, שרצוי בכלל לקרוא טקסט בלבד, מבלי להגיד מילה מעצמו.
האם זה כולל גם בשיחה עם פסיכולוג?
מדובר על רוחניות, על דרכים רוחניות, שהאדם צריך לעבור, ולא על פסיכולוג. הרי עם פסיכולוג לא מדברים על קבלה, אחרת הוא עצמו יצטרך פסיכולוג. בקבלה לא צריך פסיכולוג. אלא מדובר על חבר, שנמצא בבית ומדבר עם אשתו, או נמצא בעבודה ובמקומות אחרים, או מלמד קבוצה, או משתתף עם החברים בשיעור עם הרב, או בלי רב. איך עליו להתנהג בכל מקום בצורה המועילה ביותר להתקדמותו מבלי לקלקל לעצמו ולאחרים.
בבית עם אשתו, הוא יכול לדבר כמו עם עצמו, כי אשתו "אדם כגופו". אלה מילים של רב"ש. אישה שחיים עימה יחד במשק בית אחד, זה כלי אחד, ואפשר לדבר איתה על הכל. אבל עד כמה שהיא מוכנה לשמוע. אם היא מוכנה לשמוע, מסבירים לה. לא שופכים את הלב איך שזה בצורה הרוחנית. אלא הבעל יכול להסביר לה במילים שלו, איך עבר בהרגשתו כל מה ששמע וקרא וספג עקב הלימוד. ניתן להעביר זאת לאישה בלבד.
חלק מסוים אפשר להסביר גם לילדים, אבל בהתאם לגילם ודרגתם. גם הילדים שייכים לאדם. הם רכושו הפנימי כביכול. מה שאין כן מחוץ לגדר המשפחה, הטוב ביותר הוא לא להוציא מילה. בעיקר עם אנשים זרים למיניהם שלא שייכים לקבוצה ולא למשפחה. הטוב ביותר הוא לא לדבר איתם על כלום. אלא מה נשמע בחוץ, אם ירד גשם או לא. אבל לא להתרחק או לזלזל, אלא להיות כמו כולם בלבד.
ועם החברים, מסביר בעל הסולם, הטוב ביותר לדבר דברי חוכמה, ללמוד "תלמוד עשר הספירות", "פתיחה לחוכמת הקבלה" ומבנה המציאות. ואם רוצים להזכיר עניינים ששייכים להליכה הפנימית על דרך המדרגות, אז הטוב ביותר לצטט מה כתוב במקום עצמו, או לומר אותם בצורה הקרובה ביותר למקור. אבל לא להעביר אותם דרך הרגש, ואז להוציא אותם ולהכניס לחבר, כי זה קלקול גדול, גם למי שמדבר, וגם למי ששומע.
לתלמידים שנמצאים יחד, מומלץ לקרוא מאמר ולהסביר אותו כמה שאפשר בצורה שכלית, ולא רגשית. מומלץ לצפות בקלטת וידאו בסרט של השיעור, במידה והחומר מתאים לרמת התלמידים. כי האדם יכול לגרום לעצמו נזקים רוחניים, שיעצרו אותו לשנים רבות. ובהסברים פנימיים מפעילים את הגאווה והשליטה והיצרים, והאדם לא מרגיש איך זה פועל בו, ועלולה להתעורר בעיה.
ואז, או שיקבל עזרה מהשמים, וכל פעם הבורא יעשה לו שייפול ויקבל בושה. ועל ידה הבורא כל פעם יתקן את האדם שמתקדם, כי מראה לו עד כמה הוא נבזה. או במקרה הטוב גם הקהל יתחיל לזלזל בו. אבל למי שמלמד, קשה מאוד להיפטר מהגאווה והשליטה. לכן מי שהולך ללמד כנגד זה חייב ב"קורבן" - שמירה.
איך מומלץ ללמוד אם הרב נוסע ונשארים לבד?
הטוב ביותר הוא לצפות בשיעורים יחד. ואז לבטח לא יינזק אף אחד. ההמלצה הזאת ניתנת בלב שלם, כי היא מבטיחה שלא יהיה קלקול.
האם אפשר ללמוד יחד תע"ס?
תע"ס אפשר ללמוד חופשי. כל אחד מוכן לשמוע תע"ס. אפילו אם עוצרים מישהו ברחוב, הוא מוכן לשבת ולשמוע שילמדו אותו תע"ס.
האם אפשר להעביר יחד בלימוד שבת גם לא תע"ס?
כל חומר אפשר לקרוא יחד. אבל אסור להסביר מה כתוב על עבודתו הפנימית של אדם במאמרים ואגרות.
האם בנושא הערבות אפשר לדון בו לצורך התקדמות?
בערבות מבררים את היחסים בין האדם לקבוצה, ולא בין האדם למקום. וזה ההפך. אומרים שהאדם חייב להראות לשני את אהבתו, כי בכך הוא מרבה אהבה, ומזמין את השני, דרך הדוגמא שנותן, להתייחס אליו חזרה באהבה. אמנם כלפי הקבוצה נמצא ופועל בפנים יחס בין האדם למקום, אבל זה משהו אחר. מה ששייך לאהבת חברים, זה משהו אחר.
אמנם שגם בעניין אהבת חברים, יש ויש. יש שיטה שהיתה מקובלת קצת בקוצק, שכביכול מזלזלים מבחוץ. אבל היא מיועדת למדרגות גבוהות, היכן שמופיעה כבר אהבה, ואז מתחילים להסתיר אותה. אבל שם האדם לא צריך לאנוס את עצמו או לשחק, אלא זה בא מעצמו. כי בדרגות האלה האדם רוכש בפועל את תכונת האהבה, ולכן הוא מסתיר אותה. היא נעשית לו דבר יקר שבאמת שולט בו. בדומה לאדם בעולמנו, שאוהב מישהו באמת. למרות שהיום על כל דבר מכריזים, כי הכל מלאכותי. אבל אם יש אהבה אמיתית, לא רוצים לפתוח אותה לכולם שיידעו.
אבל בכל מקרה, בדרגתנו, שעוד לא הגענו לרכוש את אהבת החברים, מותר לדבר עליה כאילו נמצאים בה.
ומה עם לפתוח את הלב בישיבות חברים?
אם פותחים את הלב באהבת חברים, זה בסדר. אבל כלפי הבורא, לא. אלא רצוי להיות קצת יותר מאופקים.
באיזו מידה יכוליםלקשור בין המאמרים השונים?
לא חשוב איך לקשור. אפשר לטייל בין אגרות למאמרים, למכתבים, ל"שמעתי" ל"תלמוד עשר הספירות", כי הכל מאמר אחד על איך האדם מוצא את המקום, את הבורא, ולא יותר. כל חוכמת הקבלה היא סיפור אחד קצר, ממקום שבו אנו נמצאים ועד שמגיעים לעליון, לגמר התיקון, לחיבוק ולדביקות עימו. היא מסבירה או בצורה שכלית, איך בנויה הדרך עצמה ממדרגות ועולמות. או בצורה רגשית, איך עוברים את הדרך בתוך הרגש. ואיך לחבר את השכל והרגש יחד ולעבור כל מצב בלהבין ולהרגיש אותו או להרגיש ולהבין אותו. וחוץ מהנתיב הזה אין שום דבר אחר בחוכמת הקבלה.