עתה בעת הצהרים קבלתי מכתבו רשום מיום שמיני בחדש הראשון, ודבריך עלי בתורעמותא כעני (בתרעומת) - הוא תפלה המקובלת, כאיתא בזוהר. (כמו שיש בזוהר)
כבר הוכחתי לך במכתבי הקודמים, שעד שאתה מוכיחני על שאני נמנע מלכתוב, יש לך להוכיח את רפיונך עצמך. ראה, שמיום שבעה בשבט עד יום שמונה בניסן, היינו יותר משני חודשים, לא כתבת לי כלום. ואנכי כתבתי לך במשך הזמן הזה ד' מכתבים, בכ"ב שבט, בעשרה באדר, בר"ח ניסן, ובשמונה בניסן.
לרוב עולה ממכתבי הרב"ש, וממכתביו של בעל הסולם, שהתלמידים אינם כותבים. אין להם מה לשאול, ולאחר מכן הם מתנצלים על כך. בעל הסולם והרב"ש כתבו רבות משקיבלו מכתבים ושאלות מתלמידיהם. כי "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק".
בזמנו סיפר לי הרב"ש, שבעת ששהה בלונדון מספר שנים, חש עד כמה פועל הריחוק הגשמי, כי מקום ומרחק קובעים גם הם, ולכן לתלמידיו קשה היה לכתוב לו. כי תלמיד שכותב לרבו לא יכול לשאול על מצב העניינים הגשמיים, או לבקש הסבר לחומר ב"תלמוד עשר הספירות". אלא צריך לכתוב על פנימיותו, ולכתוב היכן ובאיזה מצב פנימי הוא שרוי, וכיצד מתכוון להתקדם ממנו והלאה ומה לעשות?. ובגלל שלא נמצא יחד עם רבו, אז נופל ולא מרגיש בהתקדמותו, ולכן לא יכול לבטא את מצביו הרוחניים. וזו הסיבה שלתלמידים אין מה להעלות על הכתב.
ואם הקומץ הזה עדיין משביע את הארי, הוא כמו שכתוב: "כי גבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם", ולמענה הנדרש בחזקה הימנו, אשיבך שהכל מאמינים בהשגחה פרטית, אבל אינם דבקים בה כלל.
בקבלה אין כזו מילה "אמונה". כי "אמונה" בשפה השגורה בפי כל, היא שאדם מאמין למה שאמר לו חברו בנוגע לעניין מסוים, שכך נדמה לו, או כך קרה לו. אלא שאמונה לא נקראת קבלת דבריו של פלוני.
הבורא ברא כלים, היינו רצון לקבל. ויש אור וכלי. כשאור ממלא את הכלי, אז התפעלות הכלי מהאור, מהמילוי קיימת בו כעובדה. ואם אור לא ממלא את הכלי, הכלי לא מסוגל להרגיש מאום לגבי מצבו, או לכל היותר יכול לתאר את האור המקיף, שקרב אליו או מתרחק ממנו. אבל גם כשמדובר באור מקיף קרב ומתרחק, זו עדיין הרגשה בתוך הכלי.
וכך פועל גם האדם שנמצא בעולם הזה, בתוך חמשת חושיו. מה שנכנס לתוך חמשת החושים, מועבר למוח, שבודק את המידע שנקלט לפי זיכרון והרגלים שמצויים בו, וכך מתהפכים הדברים, ומרכיבים את תמונת העולם הזה.
ולא שאדם מקבל כעובדה דבר ששמע מאחר. כי זה עניין ששייך למערכות חברתיות, שמקובלים לא לוקחים בהן חלק, כי ברוחניות לא קיימת אמונה כזו, ולכן אומר בעל הסולם, שהכול מדברים על ההשגחה, ועל ההשגחה הפרטית, שבה כל נשמה ונשמה מונהגת על ידי הכוח העליון, ויש מקום מיוחד לה במערכת אדם הראשון. שבה כולנו כלולים, ומהווים את חלקיה, כאשר כל אחד קשור בקביעות עם כל יתר הנשמות.
מערכת אדם הראשון, שבה מחוברות כל הנשמות יחד בקשר קבוע, מתקדמת ללא הרף מהסתר לגילוי. שהאור שנסתר קודם לכן בצמצום א', מתחיל להתגלות, עד שמתגלה כולו, בתהליך תמידי שעובר על כל הכלים. ואין במערכת הזו דבר שיכול להשתנות מן הסתם, אלא שהאדם יכול רק לזרז את קצב התפתחותו מצמצום א' לגמר התיקון. היינו הכלים עוברים את התהליך או בדרך תורה או בדרך ייסורים.
דרך תורה נקרא, שרוצים לבוא לגילוי עצמם, לפני שמקבלים את האחוריים של האור, היינו ייסורים, חושך, מכות, ומתחילים להשתוקק לרוחניות, ומתוך בחירתם החופשית הולכים בדרך הגילוי. ובהתאם לזה עוברים את המצבים ברצון, במהירות ובנעימות.
ודרך ייסורים נקרא שעוברים תחת "מכבש ההתפתחות", כמו שאומר בעל הסולם, ואז הדרך כולה וחיי האדם נעשים קשים מאוד.
לא ניתן לדבר על האור העליון שפועל על מערכת זו, ומביא אותה לגמר התיקון, כי האור עובד בצורה קבועה, שנקראת השגחה כללית והשגחה פרטית. באופן שעל כל פרט ופרט שבמערכת הזו מופעל לחץ שדוחף אותו להיתקן.
המערכת בנויה כמערכת גוף האדם - מראש, תוך וסוף, וכל חלקיה קשורים זה לזה כחלקי הגוף, ולכן היא חייבת להיתקן בצורה הרמונית. כפי שבעובר יש סדר התפתחות, רגליים, ידיים, כלי ראיה, שמיעה, ריאות ואיברים פנימיים. וכפי שעובר, תינוק ואדם מבוגר בנויים מאותם איברים, שגדלים ביחס מיוחד ומוגדר מראש, כך גם הנשמות. ולכן שום נשמה לא יכולה לברוח מדרך ההתפתחות, אלא מתקדמת בהתאם לחלק אדם הראשון שאליו היא שייכת.
ולכן אסור לצאת בהפצה שכופה רוחניות על איש. כי יתכן וטרם הגיעה עת התפתחותו, ובו ברגע שמגיע זמנה של נשמה בהתאם לסוגה ומיקומה באדם הראשון הכללי, אז אדם מקבל דחף לרוחניות ומתחיל להתקדם.
אלא שעד שמגיע דחף זה לאדם, אומר בעל הסולם: "כולם מאמנים בהשגחה הפרטית, אבל אינם דבקים בה". לא מרגישים שיש עליהם שליטה שמכַוונת אותם ללא הרף, ולוחצת אותם להתפתחות.
הטעם הוא, כי איך אפשר ליחס מחשבה זרה ומטונפת... לבורא ית',
הכוח המחייב, פועל בהתאם להתפתחות האדם. או שנמצאים בהשתוות הצורה עימו, ואז מרגישים את לחצו בצורה טובה ורצויה. כמשחק שדרכו הוא מוליך אותנו. או שלא נמצאים בהשתוות הצורה עימו, כלומר לא מכוונים עצמנו להליכה באותה הדרך, וכלפי אותה המטרה, ואז מרגישים את לחצו כמחייב על ידי מכות, צרות, ייסורים.
ועל כך שואל בעל הסולם, כיצד בזמן חושך והסתרה אדם יכול לייחס את מכבש ההתפתחות שעובר עליו, לבורא? קשה לאדם לעשות זאת, כי עובר איומים ומצבים קשים, או לחילופין נזרק לתוך מיני תאוות רחוקות, כביכול, מהמטרה ומכוח העליון והנעלה. וכיצד ניתן לייחס לו מחשבה זרה ומטונפת?
שהוא תכלית הטוב והמטיב... אלא רק לעובדי ה' אמיתיים, נפתח להם בתחילה ידיעה בהשגחה פרטית, שהוא היה המסבב כל הסבות שקדמו לזה, מהטובות והרעות יחד, ואז המה דבוקים בהשגחה פרטית, כי כל המחובר לטהור-טהור.
האדם, אחרי שעובר בכל גלגולי חייו דרך תאוות גופניות, כסף, כבוד ומושׂכלות, מגיע להתעוררות הנקודה שבלב, שאותה הוא מתחיל לפתח, ואז נכנס להסתר כפול ולהסתר רגיל. שני מצבי הסתר אלו הם תחילתה של ההתפתחות הרוחנית. ובהם עוברים עליו מצבים הפוכים מכפי שציפה שיהיו למי שנמצא בהתפתחות נכונה, בדרך ובכיוון הנכון, תחת הכוח הטוב ומטיב.
אלא הבורא פועל הפוך לציפיותיו. מחד הוא מגרה אותו, ועל ידי מורה וספרים מסביר לו מעט מהן פעולות רוחניות, מה מצבו, ומה העולם שבו הוא נמצא. ומאידך מבלבל אותו בזה שמקשה את חייו. ומתחילות להיות מורגשות בו מחשבות ותאוות, ובלבולים שחשב שכבר עבר אותם, והנה שוב חזרו.
ורק כשעובר מחסום ונכנס לגילוי שנקרא שׂכר ועונש, ואחר מכן אהבה, אז מתחיל לגלות את שלבי יחסו של הכוח העליון כלפיו, ורק אז מתחיל לראות, שכל מה שקרה לו קודם, כשהיה בהסתר, סובב לו מלמעלה בצורה כזו, שתבלבל אותו, ולא יוכל להבין היכן הוא נמצא. וחלק זה בהחלט הכרחי בתהליך.
גם ילדים עוברים תהליך, שעד שגדלים אינם יודעים או מבינים באיזה עולם הם נמצאים, אלא אט-אט מתחילים לגלות את המערכות והיחסים הפועלים. ועדיין לשלוט ולדעת מהי מציאותו, אדם אינו מסוגל. כי אילו יכול היה לעשות זאת בעת שהמערכות שלו לא מפותחות דיין והיה חסר רגישות, אז היה מזיק לעצמו.
לכן אסור לאדם לראות את המציאות, ולהיכנס בה בצורה פעילה, עד שכליו והתוכנה שבהם – כיצד להתמצא, ולהתקדם, ולהתנהג, מגיעים לגמר בישולם, לגודלם המלא. ובמידה מועטה זה קורה בעולם הזה, כי אדם נמצא באותו עולם גם בלידתו, גם בהתפתחותו, וגם במציאות חייו, היינו בשימוש המערכות שגדלו בו.
אבל ברוחניות אדם עובר מעולם לעולם. כי בדרגות ההסתר עודו מצוי בעולם שלנו, היינו בכלים הגשמיים, כלים דקבלה. ואחרי כן מתחיל לקבל מסך, כלים דהשפעה. אז כאן מדובר בשני עולמות, שעובר מעולם הגשמי לעולם הרוחני.
ולכן התהליך מהסתר לגילוי הוא חד מאוד, כי המעבר הוא מעולם לעולם. ורק לאחר שמתגלה לאדם יחס הבורא ותוכניתו, אז רואה שאת כל ההסתרות, ואף את כל גלגולי החיים שעבר משך אלפי שנים בתוך הגוף הפיסי, עבר באותה ההשגחה שבקפידה לחצה ודחפה אותו להתפתחות.
וכיון שנתיחד המשגיח על השגחתו, אין ניכר כלל חילוק בין רע לטוב, וכולם אהובים וכולם ברורים,
אדם שמגיע לגילוי פנים, מתחיל להקרא צדיק, כי מצדיק את כל ההשגחה הקודמת. אלא שרק בגמר התיקון מתגלה בכל הכלים המתוקנים מצב של אהבה, שאין הפרש בין נשמות וכולן מתייחדות עם אותו הכוח עליון שקידם אותן. כי מרגישים שבעבר, בהווה ובעתיד, יש השגחת "טוב ומטיב" לכול.
כי כולם נושאי כלי ה' מוכנים לפאר גילוי יחודו ית', וזה נודע בחוש, ובערך הזה יש להם ידיעה בסוף, שכל הפעולות והמחשבות, הן הטובות והן הרעות המה נושאי כלי ה', והוא הכין אותם ומפיו יצאו, וזה יוודע לעין כל בגמר התיקון.
"יוודע לכולם בגמר התיקון, שכולם נמצאים רק בקשר אהבה זה לזה" אומר בעל הסולם על גמר התיקון הכללי, שמגיעות לגמר תיקונן כל הנשמות, כל אחת בפרט וכולן בקשריהן יחד, שאז כל מערכת אדם הראשון מתוקנת להשפעה ללא גבול, ונקראת עולם אין סוף. "עולם" הוא מצב בתוך הנשמה, ואין סוף נקרא "אין גבול" ליחס השווה בין אור לכלי, בין הנשמות.
אבל ביני לביני (בין כך ובין כך) היא גלות ארוכה ומאוימה, ועיקר הצרה היא, שכאשר רואה איזה גילוי פעולה שלא כשורה, נופל ממדרגתו.
כי "כל הפוסל במומו פוסל". אדם לא יכול לראות, אלא דרך חמשת חושיו. ועד כמה שמבין את הפעולות, והחיים שעוברים לפניו, את הכל הוא שוקל בכלים שלו.
לכן, לפי תפיסת העולם הנוכחית שלנו, אם נאמין שאכן קיים הכוח הפועל "אין עוד מלבדו", ושהכל בא מלמעלה, וכולם מופעלים על ידו, ופועל גם בהשגחה פרטית, כפי שכותב בעל הסולם, "כולם מאמינים בהשגחה פרטית". אז נוכל רק לומר שאין אכזר מהכוח העליון, מהבורא. שאת כל הנעשה בעולמנו, עושה בצורה נוראית כזו, שאין אדם שהיה פועל כמותו.
לכן אדם שמסתכל בעולם לפי כליו, ודאי שלא מסוגל להצדיק את פעולות הבורא במאום. על כן מי שנמצא בהסתר נקרא רשע. וזה השם, נובע מתוך תיקון הכלים. כי לאדם יש נשמה, ואם כלי נשמתו אינם מתוקנים אז הוא נקרא רשע. ואם הכלים מתוקנים, נקרא צדיק. ואם חציים מתוקנים וחציים לא, אז נקרא חצי רשע וחצי צדיק.
מכאן שדרגת האדם נקבעת על פי תיקון הכלים שלו. ולאיש אין יכולת להצדיק את ההשגחה ולראות בה טוב, אם אינו מתוקן, כי עדיין לא מקבל את ההשגחה בצורה נכונה. וכאן מדובר בכלים פנימיים, שעליהם אדם אינו בעל הבית. הוא יכול לסייע לתיקונם, אבל רק לפי מידת תיקונם או קלקולם יראה את העולם, ואין בכוחו לשנות זאת.
לכן אין טעם לצעוק כי הכל טוב או הכל רע, כי זה ודאי נובע מתוך כלי האדם. אלא עלינו לדאוג לכלים הפנימיים, היינו כיצד נבין וכיצד נרצה לתפוס את העולם. ובהתאם לשיפור הכלים על ידי האור, נראה את ההשגחה בצורה נכונה יותר. כי במצבנו אין יותר מתיקון הכלים, שמביא את האדם לדרגת הגילוי, כי הוא מצוי בעולם אין סוף גם כעת. אלא ההבדל כולו הוא ברמת תיקון או חוסר תיקון הכלים, ולכן אומר בעל הסולם: "שכאשר רואה איזה גילוי פעולה שלא כשורה, נופל ממדרגתו."
(ונאחז בשקר מפורסם ושוכח שהוא כגרזן ביד החוצב בו)
שאינו מסוגל לעשות מאום, אלא כך עובר עליו המצב.
כי חושב את עצמו לבעל הפעולה הזו, ושוכח במסבב כל הסבות שהכל ממנו, ואין שום פועל אחר בעולם זולתו.
הבורא סיבב לאדם גם את הקלקול שלו, גם את ההבחנה שנמצא במצב מקולקל, מצב רע, וגם את היכולת לזכור ולהבין בתוך מצבו המקולקל, שזה בא לו מלמעלה, מהבורא. וזאת כדי שיראה עד כמה מתוך עצמו, מתוך כליו הוא מרשיע את הכוח העליון, ואין לו ברירה אחרת. ויבין, שרק תיקון הכלים נותר בידו לעשות.
וזהו הלימוד הגם שעמד בה בבחינת ידיעה מתחילה, מכל מקום בעת הצורך, לא ישלוט בידיעתו ליחד הכל למסבב, ביחוד, שהוא מכריע לכף זכות. וזה כל המענה על מכתבו.
מכבר אמרתי לך פנים בפנים משל אמיתי על ענין ב' הידיעות הנ"ל, שבא זה ולימד על זה. ומכל מקום מתגבר ושולט כח ההעלם בינותם. כמ"ש חז"ל בהני ב' בדיחי דהוי קדם דרבי, דהוי מבדחי לכל מאן דהוה עציב. (כמו שאמרו חז"ל באלו שני בדחנים, שהיו לפני רֵבי. "רֵבי" כך מכונה רבי יהודה הנשיא, שהיו מבדחין לכל מי שהיה עצוב.)
גם בהתפתחות האדם משתמשים מבוגרים בעיקרון של הסתר וגילוי, במשחקם עם ילדים. היינו נותנים לילד לפתור קושיות ומשחקים שדורשים חשיבה מאומצת. ובזה מגלים טפח ומכסים טפחיים, כדי שהילד יעשה מאמץ לגלות דברים חדשים בכוחות עצמו, ובזה יפתח את הכלים שלו.
כי גם הכלים שבעולם הגשמי פועלים, למעשה, באותה הצורה, כפי שפועלים הכלים הרוחניים כלפי האור העליון. אין שום שוני ביחס שבתוך המערכת עצמה. זה אותו האור, רק שכאן הוא נסתר מאתנו, ומפתח כלים שהם עצמם נסתרים. אבל הכל בא בהסתר וגילוי, חלק נסתר וחלק גלוי, שבאים בזה אחר זה. ולכן אומר בעל הסולם שבאות ב' הידיעות הללו, שמכחישות זו את זו, או "שבא זה ולומד על זה", וכך אנו מתפתחים.
לכן בעת שאדם מתחיל לפתח את הנקודה שבלב, יוצא שנכנס לבלבול באופן מיוחד, אף שקודם לכן לא היה כה מבולבל. אלא אז העולם היה רע, הוא לא הרגיש טוב במיוחד, היה מיואש, ולא יודע לשם מה הוא חי, אבל הכל זרם לכיוון אחד, הכל היה רגיל. ומתוך זה בא לקבלה, כי איש לא בא מתוך שטוב לו, אלא כמו שכותב בעל הסולם, מתוך השאלה "מהו הטעם בחיינו?".
וכשבא לחוכמת הקבלה, החל להיווצר בו בלבול. כי אז האור העליון דרך הסתר מתחיל ללמד את האדם, כי הוא שרוי בחושך. ולכן בחלקה הראשון של ההתפתחות, היינו בהסתר, ככל שלומדים יותר, כך מתבלבלים יותר. ואפילו לומדים דברים פשוטים, מתקשים בהבנתם. או לומדים אותם היום, ולמחרת שוב אינם מובנים.
כלומר אדם מרגיש שנמצא באיזה מצב ברור לגבי חייו, לגבי עצמו, לרגע מבין כיצד הכל מתנהל, ומציב לפניו תמונה יפה, וכעבור כמה דקות, כשמבקש לחזור אליה, שוב אינו מסוגל. הכלים משתנים. בא האור ומאיר לאדם קצת יותר, אבל מפני שהוא הפוך מהאור, אז מרגיש לפתע יתר חושך. ההשפעה באה לקדם אותו, ולשם כך מעוררים בו יותר רצון, הרגשת חיסרון גדולה יותר, ואז מרגיש רע, רעב יותר.
אילו היה חש יתר רעב, ובבד בבד היה רואה את המילוי, האורות, המצבים הרוחניים, אז היה שמח, כאדם ששמח אם לפניו ערוך שולחן יפה. אבל אם מצוי בחושך, אז רואה עצמו עוד יותר אומלל. ולכן אומר בעל הסולם, ש"ביני לביני היא גלות היא ארוכה" והאדם מתגלגל ולמד משתי הידיעות, שמכחישות זו את זו.