מאמר "מתן תורה" - שיעור 1
חוכמת הקבלה היא שיטת תיקון העולם והאדם. לכן צריך להגיע איתה עד לאדם הפשוט. כל הכלי הכללי חייב להגיע לתיקון ולדבקות בבורא, כל הנבראים ולא חשוב מיהם או מהם - דומם, צומח, חי או מדבר. כל הבריאה צריכה להגיע לדבקות השלם עם המאציל.
כדי להסביר לאדם הפשוט שבלעדיו לא יהיה גמר התיקון וכדי לספר לו על חובתו, צריך לכתוב הסבר ברור וקל להבנה. לפי חכמת הקבלה, כל הנבראים מחויבים להיתקן. לכן הכרח להסביר לכל אדם מדוע הוא זקוק לתיקון, והאם התיקון נחוץ. צריך להבהיר שמטרת כל הסבל בעולם היא לדחוף את האדם להיתקן. שכל מאורעות חיינו והמקרים שעוברים עלינו, תכליתם היחידה היא להביא אותנו לתיקון. צריך להסביר גם מהו התיקון.
כל בני האדם, בכל מקום בעולם, חייבים להגיע בסופו של דבר לדבקות בבורא - כל אחד לפי נשמתו, ובהתאם למידת התפתחותו ולחינוך שקיבל. לא חשוב מיהו האדם, האם הוא יהודי או גוי, גדול או קטן, וכו'. כל בני האדם צריכים להגיע לדבקות. ומכיוון שהאדם הוא נזר הבריאה, אז החי הצומח והדומם מצטרפים אליו בתיקונו, ועולים יחד איתו לדרגת הדבקות. אדם מקדש את כל יתר דרגות הבריאה.
ההסבר של חכמת הקבלה צריך להגיע אפוא לכל אדם. טעות גדולה לחשוב שהאדם הפשוט בקצה העולם עוד לא מוכן להסבר על התיקון. הבורא שברא את האדם והכין את הגלגול שלו, הכשיר אותו בוודאי בכל ההכנות הנכונות לתפיסת המציאות והבנת התיקון, בדיוק במידה שהוא זקוק להן כדי להיתקן. אי אפשר לומר מי מוכן לתיקון ומי לא. די לאדם בצורה שבה הוא נברא, על מנת להבין את הדרוש לו כדי לתקן את עצמו.
הדעה כי חכמת הקבלה אינה מיועדת להמונים, אלא לנשמות מיוחדות בלבד, שגויה. אמנם, בימים עברו, מאברהם אבינו והלאה, חכמת הקבלה הייתה נחלתם של אנשים מיוחדים, של נשמות זכות שבכל דור ודור. אבל בעל הסולם קובע שמדורינו והלאה אנו נמצאים בימות המשיח, וחייבים להתחיל בתיקון הכללי. לכן עלינו להתייחס לחכמת הקבלה כחכמה שמוכנה להתקבל על כל אדם בעולם.
אנשים רבים אינם מסכימים עם דעה זו. לדעתם חכמת הקבלה מיועדת ליהודים בלבד. הם שוכחים שהיהודים משמשים כמעבר, ששיטת התיקון צריכה לעבור דרך ישראל ולהימסר על ידי עם ישראל, לכל אומות העולם. כי דווקא אומות העולם הם הכלים האמיתיים שצריכים תיקון. אמנם עם ישראל הוא העם שנבחר לתפקיד, להיות "אור לגויים". עם זאת, כתוב "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גודלם" (ירמיהו ל"א ל"ג), ו"ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" (ישעיהו נ"ו ז'), כולם חייבים להיתקן.
לכן בעל הסולם טרח והשתדל בכל דרך אפשרית להסביר בפשטות ולכל העם, מהי מהות התיקון, ומהי חוכמת הקבלה כאמצעי לתיקון. בפתח הדבר לספר "מתן תורה" כותב בעל הסולם: "מוקדש להפצת ידיעות מקוריות של נשמת היהדות, הדת, וחוכמת הקבלה, בין שדרות העם". הגיע הזמן בו האיש הפשוט שאינו תלמיד חכם, חייב לדעת על התיקון. כי הזמן גורם, ואנו חייבים להתחיל את התיקון.
אות א'
"ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט י"ח)
רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. (ב"ר פכ"ד).
מאמר חז"ל זה אומר לנו בארוני. כי מלת "כלל" יורה על סכום של פרטים שמשיתופם יחד הועמד אותו הכלל. נמצא כשהוא אומר על המצוה של "ואהבת לרעך כמוך" שהוא כלל גדול בתורה, הנה עלינו להבין ששאר תרי"ב המצוות שבתורה עם כל המקראות שבתוכה אינן לא פחות ולא יותר מאשר סכום הפרטים המוכנסים ומותנים במצוה האחת הזאת של "ואהבת לרעך כמוך" שאין אלו אלא דברים מתמיהים, כי זה יצדק במצוות שבין אדם לחבירו, אולם איך יכולה אותה מצוה אחת להכיל ולכלכל בתוכה את כל המצוות שבין אדם למקום, שהן עקרי התורה ורוב מנין ובנין שלה."
לכל אדם יש נשמה. הנשמה כוללת רמ"ח איברים ושס"ה גידים, ובסך הכל תרי"ג חלקים או רצונות, שעלינו לתקן בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח לבורא. האמצעי לתיקון כל הרצונות הוא "האור העליון" שבא ומתקן. כתוב "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין" (קידושין ל ע"ב), "כי המאור שבה מחזירו למוטב" (ירושלמי חגיגה פ"א). ולאחר תיקון כל תרי"ב הרצונות מגיעים למצווה האחרונה הנקראת "אהבה".
בעל הסולם אומר שהאהבה לזולת, למקום או לבורא, היא אותה אהבה, התכונה והתיקון שאליהם עלינו להגיע. ואין שום הבדל אם האדם מגיע לאהבת הבריות, או לאהבת הבורא.
כך או כך האדם יכול להגיע לאהבה רק לאחר תיקון כל תרי"ב הרצונות. כלומר, אל לנו לחשוב שאנו מבינים מהי אהבה ושביכולתנו לקיימה, להיות בה. האדם אינו יודע מהי תכונת האהבה, הוא רחוק ממנה בכל תרי"ב רצונותיו הלא מתוקנים. רק לאחר תיקון תרי"ב הרצונות בכוונה להגיע לאהבה, ורק אם האהבה ככלל היא המטרה בתיקון כל רצון ורצון, האדם מגיע לאהבה.
האהבה היא כלל כי כל תרי"ב הרצונות סובבים אותה ומחייבים את האדם להשיגה. אי אפשר להגיע אהבה ללא תרי"ב התיקונים בדרך. זאת משום שכל תיקון ותיקון בונה באדם חלק מסוים במושג האהבה, המתגלה לאחר מכן. יוצא שאין חשיבות לשום תיקון מתרי"ב התיקונים שבאדם, הנקראים "תרי"ב מצוות", אם האדם לא מגיע למצווה הסופית, לאהבה.
האהבה כוללת בתוכה את כל תרי"ב המצוות כמרכיביה ואינה יכולה להתקיים בלעדיהן. תרי"ב המצוות מחזיקות את מושג האהבה. תרי"ב המצוות תומכות ומקיימות את המצווה האחרונה. והאהבה כוללת את כל תרי"ב המצוות ומכתירה אותם ככתר.
זאת ועוד, אם האדם מגיע למידת האהבה, לא חשוב למי הוא מתייחס באהבה, לזולת, לאנושות, או לבורא. הלוא כתוב במפורש "ואהבת לרעך כמוך", ו"רעך" אינו הבורא. יתרה מכך, "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, כלל הכולל את התורה כולה - את כל המצוות, התיקונים והאורות שבכלים המתוקנים.
נשאלת השאלה האם העבודה מול הזולת ואהבת הזולת, הן המרב שהאדם מסוגל להשיג, ואהבת הבורא היא תוצאה מאהבת הזולת? כלומר האם האהבה לבורא כשלב נוסף מעבר לאהבת הזולת, היא דרגה שהאדם אינו מסוגל לעבוד בה? ואולי האהבה לזולת ולבורא היא אותה מידת היחס? השאלות רבות, בהמשך הדברים נבאר אותן.
שאלה: האם האדם שמתחיל את דרכו, צריך לכוון מלכתחילה למצווה ה - 613 "ואהבת לרעך כמוך" עד כמה שהוא מבין אותה?
רב: כנראה שכן. כי ללא מחשבה על סוף הדרך ועל המטרה שעלינו להשיג, כל הפעולות יסטו מהדרך כפעולות חסרות מטרה. אם בעל הסולם אומר שמצוות האהבה כוללת את כל המצוות, והיא המצב המתוקן הטוב והסופי של האדם, אז אל המצב הזה עלינו להתכוונן מלכתחילה. האדם צריך לכוון את עצמו להשגת המצב הסופי עוד במצבו הנוכחי. ולאותה המטרה בדיוק צריכים להיות מכוונים כל יתר המעשים בדרך.
אבל איך אפשר לחייב את האדם בעולם שלנו בדבר שכזה?! יתרה מכך, איך בכלל אפשר להסביר לאדם הפשוט בעולם שלנו על אהבת הזולת?! האדם הרי אוהב את עצמו ואת משפחתו, ואהבת הזולת שנואה עליו. אם לא נשקר לעצמנו, נמצא כי לא אכפת לנו מהזולת, אלא רק במידה שנוכל לנצלו לטובתנו. כל בני האדם בנויים כאגואיסטים, כדברי הכתוב "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין" (בבא בתרא ט"ז ע"א). האדם בנוי מיצר הרע. עליו לתקנו אמנם, אבל יצר הרע הוא הטבע שלו. אם כך, איך אפשר בכלל להקשיב לבעל הסולם, אם דבריו מסתכמים בציווי של "ואהבת לרעך כמוך"?
עם כל זאת, בזמננו, כשהאדם סובל ומחפש את הסיבה לסבל ושואל "מה טעם בחיי", לאט לאט הוא מוכן לשמוע גם על אהבת הזולת ולקבל את האפשרות שבאהבת הזולת טמון הפיתרון לרע שבעולם. בסופו של דבר, האדם בא לתיקון מתוך שרע לו.
כל הדברים שמתגלים בעולם מצביעים על כך שאדם צריך לתקן את עצמו, ולא את העולם. האדם מקלקל את עצמו ואת הסביבה שלו, ולכן רע לו. הסיבה לקלקול היא האגו של האדם. המשפט הקצר לתיאור האגו הוא "שנאת הזולת", ותיקון האגו הוא אהבת הזולת.
בכל מקרה, בדומה לדרך שבה בעל הסולם פתח את המאמר, גם אנחנו צריכים להציב את אהבת הזולת בראש כמטרה לדרכנו. אפשר שוב לעצום עיניים ולברוח, עד שייסורים גדולים עוד יותר יחזירו אותנו חזרה בדיוק לאותה הנקודה מחוסר ברירה. אם אנו נמצאים בעולם הזה, גלגול אחר גלגול, בסבל בלתי פוסק, והכול בגלל הטבע שלנו, המסקנה המתבקשת היא שעלינו לתקן את הטבע. תיקון המתבטא במשפט "ואהבת לרעך כמוך".
קשה מאד לשמוע על אהבת הזולת, לפי טבענו אין דבר שנוא עלינו יותר. למעשה איננו יודעים עד כמה אנו מואסים באהבת הזולת, השנאה שלנו לאהבת הזולת עוד עתידה להתגלות. אבל אם נשפוט את המצב ללא רגש, אלא לפי השכל הפשוט, אז כאלה הם העובדות והנתונים.
כל עוד האנושות מעכבת את תיקונה, היא מזמינה על עצמה יותר ויותר צרות. במקום להביא את עצמה למצב השלם, במקום להעמיק את הבנתה ולראות שאין לה ברירה אלא לתקן את עצמה מהאגו, האנושות מחכה ומכות יותר ויותר קשות ניחתות עליה. אם נעמיק את הכרתנו במבנה המציאות ובמטרתה, לא נזדקק למכות. המבט אל העתיד ישמש לנו כחומר דלק בדרכנו למטרה. למעשה, זו כל התוצאה הרצויה מהלימוד.
גם אם האדם אינו רוצה לשמוע על החובה של "ואהבת לרעך כמוך", בהדרגה, מתוך שהוא לומד, הוא מתחיל להבין שכך בנוי העולם, ושאין ברירה אחרת. הוא מתחיל לחפש איך בכל זאת להתקרב לקיום המשפט של אהבת הזולת. בהמשך הדרך, כתוצאה מהלימוד הוא מבין שקיום התנאי של ואהבת לרעך כמוך אינו נעשה מתוך חוסר ברירה, אלא שאהבת הזולת מקנה לו קיום בלתי מוגבל, אינסופי ונצחי. בשלבים מתקדמים עוד יותר מתברר לו כי לא בחיים נצחיים ובלתי מוגבלים עסקינן, אלא שבקיום התנאי של ואהבת לרעך הוא מתעלה מעל כל המציאות.
סיכומו של דבר, גם אם האדם אינו מסוגל לשמוע על אהבת הזולת, גם אם הוא חושב שמדובר באמרה יפה ולא מציאותית, בכל זאת כדאי למסור לו את ההסבר על "ואהבת לרעך כמוך". ממש כמו שבעל הסולם אינו מסתיר זאת, אלא "זורק" זאת בפנינו בתחילת המאמר. הרי כל פעולה ופעולה חייבת להיות לקראת התיקון של "ואהבת לרעך כמוך".
שאלה: אהבה זה השפעה?
רב: את המושגים אהבה והשפעה נברר בהמשך, כמו גם את השאלה האם האהבה היא השפעה.
אות ב
" ואם עוד אפשר לנו להתיגע ולמצוא דרך ליישב דבריהם שבכאן, הנה ערוך לעינינו מאמר שני עוד יותר בולט, באותו הגר שבא לפני הלל (שבת לא.) ואמר לו "למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, ואמר לו כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד, (התרגום של ואהבת לרעך כמוך) ואידך, פירושא הוא זיל גמור", הרי לפנינו הלכה ברורה, אשר אין לנו שום העדפה בכל תרי"ב המצוות ובכל המקראות שבתורה על המצוה האחת של ואהבת לרעך כמוך. כיון שבאים רק כדי לפרש ולאפשר לנו לקיים מצות אהבת הזולת על היכנה, שהרי אומר בפירוש "ואידך פירושא הוא זיל גמור", דהיינו שכל שאר התורה הם פירוש של המצוה האחת הזאת שאי אפשר לגמור מצות ואהבת לרעך כמוך זולתם."
"אהבת לרעך כמוך" זו המטרה, המצב שאליו אדם צריך להגיע בתיקון עצמו. התיקון הוא הדרגתי, וצריך לדעת עליו מלכתחילה. הלל לא אמר לגר להרבות בקיום מצוות, הוא לא ביקש ממנו למול את עצמו, להתפלל, או לטבול במקווה. הוא אמר לו את העיקר, "תקן את עצמך ותגיע למצוות האהבה".
הדוגמה של הילל והגר מוכיחה כי גם אם התעורר רצון לדעת מהי התורה באדם שאינו יהודי, המשפט הוא אותו המשפט. כי התיקון הוא לכולם.
כאמור, מצווה היא תיקון הרצונות שבאדם, ולא המנהגים החיצוניים בעולם הזה שאדם מקיים בידיו וברגליו ללא עבודת הלב. והנה, בעל הסולם מוסיף ואומר שפרט לאותה המצווה האחת, כל יתר המצוות אינן נחשבות לתיקונים. או במילים אחרות, כל תיקון בכל רצון הוא לא יותר ממרכיב באותה התכונה שנקראת "אהבה".
באדם יש תרי"ב רצונות, והתיקון של כל אחד מהם הוא במידה שהאדם בונה את תכונת האהבה ומוסיף לה. לכן האהבה היא הכלל, וכל הרצונות הם פרטיה, איבריה. נשמת האדם כוללת בתוכה תרי"ג איברים, תרי"ג איברי האהבה בצורתם המתוקנת. יוצא שכל מצווה, כלומר כל תיקון של רצון בעל מנת להשפיע, מכוון מלכתחילה ל"ואהבת לרעך כמוך". ובסוף כל הרצונות, מתבררת מצוות האהבה.
חשוב מאד שלא לראות בתרי"ב הרצונות גוף נבדל. טעות לחשוב שבעבודה על תרי"ב הרצונות אנו בונים מעין מכונה ותמורתה אנו זוכים בדבר אחר. כל תיקון פרטי שהאדם עומד לתקן במערכת של "נשמת אדם הראשון", הוא חלק מתכונת האהבה שהאדם משיג בסוף הדרך. לכן המטרה בתיקון כל רצון פרטי חייבת להיות להשיג את מידת האהבה.
איננו מתחילים את הדרך ללא אהבה ומגיעים אליה רק בסופה. בכל תיקון שאנו עושים, קטן ככל שיהיה, בכל מצווה קטנה שאנו עושים, אנו משיגים חלק מסוים מהאהבה. לא יכול להיות שהאדם יבצע איזשהו תיקון מבלי להתכוון להגיע לאהבה.
לכן מיד עם תחילת המאמר אומר בעל הסולם שהכלל "ואהבת לרעך כמוך", הוא העבודה שהאדם צריך לעשות. ולא חשוב אם הוא גוי או יהודי, קטן או גדול. לא חשוב מיהו ומהו, או מתי התחיל בתיקונו. כי כל תנועה קטנה ביותר, אם היא תנועה לתיקון, חייבת להיות מכוונת מלכתחילה לרכישת מידת האהבה.
שאלה: "אהבה" זאת מילה מאוד שגורה בפיותינו. מה זאת האהבה?
רב: "אהבה" היא תיקון הרצון האגואיסטי - שינוי האגו לטובת הזולת, או מה שנקרא בחכמת הקבלה "על מנת להשפיע". על מנת להשפיע לטובת הזולת, פירושו לשרת את הרצון של הזולת ברצון שלי.
הנברא שנברא ונקרא "אדם הראשון" הוא אוסף הנשמות המחוברות כולן יחד באין ספור קשרים, כמו איברים בגוף. המערכת של אדם הראשון נבנתה מלמעלה בצורתה השלימה. וכדי שהיא תגיע בחזרה להתאמה לבורא, צריך לאפשר לה לבנות את עצמה, כמו שבורא ברא אותה. אם המערכת של כל הנשמות שבאדם הראשון ( לצורך העניין 7 מיליארד נשמות ) תבנה את עצמה, היא תגיע להשתוות הצורה, לדרגת הבורא.
לכן, כדי שהמערכת תוכל לחזור ולבנות את עצמה, החומר נשאר ללא שינוי ורק הקשר בין כל חלקי אדם הראשון ניתק. עתה, אותם החלקים צריכים למצוא את הקשר ביניהם. במציאת הקשר ובבנייתו המחודשת כמו שהיה מטרם שנפסק, יחזרו חלקי אדם הראשון על הפעולה של הבורא.
החוק שמקיים את היחס בין כל חלקי אדם הראשון נקרא "אהבה". כל איבר ותא בגוף משרתים לכל הגוף ולא חושבים על עצמם יותר מהנחוץ. יוצא שכדי להיתקן ולהקשר ליתר החלקים, חייב כל חלק בנשמת אדם הראשון לצרף לעצמו את כל הרצונות של יתר החלקים, ולמלאם לפי רצונם. מה שנקרא "להשתתף בצער הציבור". זהו משפט האהבה. כל חלק בגוף צריך להרגיש את רצון הזולת כרצון של עצמו, ולעבוד עם הטבע והרצון של עצמו כדי למלא את רצון הזולת.
אות ג
" ובטרם נחדור לעומק הדבר עלינו להתבונן במצוה הזאת גופה, כי נצטוינו "ואהבת לרעך כמוך" אשר מלת "כמוך", אומר לנו שתאהב את חברך באותו השיעור שאתה אוהב את עצמך לא פחות בשום פנים שבעולם, זאת אומרת שאתה מחויב לעמוד תמיד על המשמר ולמלאות צרכי כל איש ואיש מכל האומה הישראלית, לא פחות כמו שאתה עומד תמיד על המשמר למלאות את צרכי עצמך, אשר זה הוא לגמרי מן הנמנעות, כי לא רבים המה שיוכלו ביום העבודה שלהם למלאות די צרכי עצמם ואיך אתה מטיל עליו לעבוד ולספק את משאלות כל האומה? וזאת לא יתכן כלל לחשוב שהתורה מדברת על דרך הגזמה כי ע"כ מזהירה אותנו התורה לא תוסף ולא תגרע וכו', לומר לך שהדברים והחוקים נאמרו בדיוק נמרץ."
מה זה "ואהבת לרעך כמוך"? כיצד האדם יכול לאהוב את כל בני האדם באותו השיעור שהוא אוהב את עצמו, לא פחות? כל אחד מאיתנו אוהב את עצמו ללא גבול ולמרות זאת אינו מצליח למלא את מחסורו. אם כך, איך אפשר לאהוב את הזולת ולספק לו את כל צרכיו? האם ביכולתנו לעמוד בכל רגע על המשמר ולדאוג שלא יחסר לזולת דבר, ממש כמו שאנו דואגים לעצמנו?
"ואהבת לרעך כמוך" הוא החוק שלפיו עובדת המערכת במצב המתוקן של הנשמה הכללית הנקראת "אדם הראשון". כל נשמה ונשמה באדם הראשון מרגישה את הגוף הכללי של אדם הראשון, ואת עצמה כחלק ממנו. לכן היא פועלת כלפי הגוף כולו לפי החוק של "ואהבת לרעך כמוך". ממש כמו שפועלים כל תא ואיבר בגוף האדם, כזהו החוק הביולוגי. ללא ציות לחוק הזה המערכת לא יכולה להתקיים.
עלינו עוד לברר איך מגיעים למצב הזה ובמה הוא מועיל לנו. אולם החוק של המערכת המתוקנת, שלפיו כל אחד מחלקי המערכת פועל לטובת המערכת כולה, הוא חוק הגיוני. כך המערכת מתפקדת נכון.
שאלה: למה הילל אומר לגר "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך", ולא "ואהבת לרעך כמוך"?
רב: "גר" הוא מי שכל כולו נמצא ברצון האגואיסטי. רבי עקיבא אומר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", והלל אומר "מה ששנוא עליך על תעשה לחברך", כי אלה הם שני שלבים בתיקון.
בשלב הראשון האדם עדיין נמצא באגו שלו. הוא צריך לעשות צמצום על כלי הקבלה שלו ולתקן את הכלים דהשפעה. מה שנקרא "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". לצורך העניין נאמר כי "מה שנוא עליך אל תעשה לחברך" הוא התיקון של "להשפיע על מנת להשפיע". האדם מצמצם את כלי הקבלה שלו, ולא משתמש בהם על מנת לקבל. הוא מתייחס יפה לזולת, אבל עדיין לא גורם טוב לזולת.הוא עדיין לא עובד עם חסרונות של הזולת. הוא עדיין לא מצרף את הרצון שלו, את הכלים המתוקנים שלו, כדי למלא את החסרונות של הזולת.
זהו השלב הראשון. בשלב השני, האדם כבר מגיע לאהבה.
הדרגות שדרכם אנו מגיעים למטרה נקראות "הסתר אחד" "הסתר כפול", "שכר ועונש" ו"אהבה". האהבה היא השלב האחרון, ולפניה יש כמה שלבי ההכנה. בכל מצב ומצב אנו עובדים עם כל תרי"ג רצונותינו, מוסיפים לתקנם ומעבירים אותם מדרגה לדרגה.
אם האדם נמצא במצב שנקרא "יהודי", כלומר אם הוא נמצא בייחוד עם יתר חלקי אדם הראשון, אחרי שלבי ההסתר, אומרים לו "ואהבת לרעך כמוך". לא מדובר ביהודי בעולם שלנו, במי שנולד לאמא יהודיה או שהתגייר. יהודי הוא מי שנמצא בייחוד, או כמו שבעל הסולם קורא לו "כל איש מהאומה הישראלית" - ישראל בבחינת ישר-אל. מי שמכוון לבורא. ומכיוון שהאדם בדרגת ישראל נמצא אחרי שלבי ההסתר, אומרים לו להגיע לדרגת האהבה.
מי שעדיין נמצא באגו שלו, מחוץ לתיקונים, נקרא "גוי". ולכן, היות והיהודים בעולם שלנו כולם אגואיסטים, גם הם נקראים גויים. לאדם כזה פונים ואומרים "אל תשנא את האחרים". כי דרגת תיקון האגו שלו היא לא להזיק לזולת. הוא עדין לא הגיע לדרגות של אהבת הזולת. זה ההבדל בין "ואהבת לרעך כמוך" ובין "מה ששנוא עליך על תעשה לחברך". לכן כך נאמר לגוי וכך לישראלי. כי "גוי" ו"ישראלי" הם המדרגות הרוחניות של האדם.
שאלה: מה זה להזיק לזולת, ומה זה לאהוב את הזולת?
רב: "להזיק לזולת" פירושו להשתמש בזולת לטובת עצמי - להסתכל על העולם ולבדוק ממי אפשר ליהנות, באיזו מידה ובאיזו צורה. זה האגו של האדם. כך הוא תופס את העולם. האגו כל הזמן בודק מה חשוב לו יותר ומה פחות, מה כדאי ומה לא. בכל רגע מתעוררים באדם רשימות ורצונות חדשים, ובכל רגע הוא רואה עולם אחר על פני הרצון לקבל שלו.
בתוך האדם יש מעין מסך ובו תרי"ג חיישנים שתופסים מסך כל מה שמולם רק את מה שכדאי להם לתפוס, רק את מה שגורם להם הנאה. כך, באמצעות תרי"ג החישנים האלה, מודפסת תמונת המציאות על גבי האגו של האדם. יוצא שתמונת העולם אינה תמונה אובייקטיבית של העולם שמחוץ לאדם, אלא תמונה שהאדם קורא באגו שלו, לפי הנתונים המשתנים שמתעוררים בו כתוצאה מרגשותיו, מצב רוחו, זיכרונותיו, וכו'. האדם רואה את העולם לפי האגו שלו. זהו האגואיזם.
לראות את העולם דרך כל תרי"ג החיישנים, מתוך דאגה איפה אפשר לתת ולהוסיף לעולם שבחוץ, זו אהבה. העבודה של "ואהבת לרעך" נעשית עם אותו החומר של האדם ועם כל תכונותיו, עם כל מה שבו, אלא שכיוון העבודה אחר. זה כל התיקון שעלינו לעשות.
אם האדם רוצה לנצל את כל המציאות שמחוץ לו לטובת עצמו, אומרים לו "אל תזיק לזולת", וכשאינו מזיק, אומרים לו "ואהבת את הזולת". אלה שני שלבים בתיקון האדם.
שאלה: לא ברור איך אפשר למלא את הצרכים של כל איש ואיש באומה, אם אני לא ממלא את הצרכים של עצמי?
רב: ראשית כול עלינו לברר האם האדם יכול למלא את כל צרכי עצמו? צריך לבדוק, אולי מדובר באשליה, אולי אנו רודפים אחרי מילוי בלתי מציאותי. יכול להיות שדווקא במילוי חסרונות הזולת, האדם ממלא את עצמו. הרי הניסיון למלא את עצמנו בצורה ישירה, הוא פשוט עסק ביש. זה בלתי אפשרי.
צריך לשנות את הכיוון, חוסר יכולתו של האדם למלא את עצמו היא לא יותר מאשר בעיה פסיכולוגית. צריך להפסיק את המרדף אחרי המילוי. אם נעשה זאת, אפשר שהאדם יהיה מאושר. לא פלא שאנשים מתמכרים לסמים, מתאבדים, או פשוט אינם יודעים מה לעשות עם עצמם. כשהאדם אינו יכול למלא את עצמו, הוא מתייאש. אם כך, אפשר שהפתרון הוא למלא את הזולת ולא את עצמי.
אהבה אגואיסטית היא התענוג הגדול ביותר שהאדם מרגיש בעולם הזה. אם כך, בהחלט יכול להיות כי האהבה אלטרואיסטית שעליה כותב בעל הסולם, ממלאת את האדם במילוי אין סופי. יכול להיות שאחרת תרי"ג הרצונות שבאדם אינם יכולים להתמלא.
לשם מה אנו לומדים את חכמת הקבלה, מה התועלת בלימוד? בתחילה, לפני החטא, המערכת של אדם ראשון הייתה מתוקנת. כל פרט מילא את האחרים, עבד למען הזולת, ובכך התמלא. עתה עלינו לחזור לאותו סגנון העבודה, אלא שהפעם עלינו לרצות בכך, להקדים רצון מצידנו. אנו חוזרים לאותה המערכת הקיימת והמלאה. המערכת המתוקנת של אדם הראשון משמשת לנו כדוגמה שבעבודה למען הזולת הכול מלא ושלם, ובכל עבודה אחרת לא.
על פניו קשה להבין איך האדם יכול למלא את הזולת בשעה שאפילו את עצמו הוא אינו יכול למלא. אלא שלעולם לא היה מצב שבו האדם מילא את עצמו. רק כשכל אחד ממלא אחרים, כולם מלאים.
שאלה: האם היה מצב שמישהו מילא את כל האחרים?
רב: וודאי. מבחינה היסטורית היה זה לפני חורבן בית הראשון.
שאלה: במה האדם ממלא את הצרכים של כל היתר?
רב: חכמת הקבלה עוסקת בתיקון הרצונות, ולא בתיקון הפעולות בידיים ורגליים. ברגע שהאדם מתחיל לתקן את רצונותיו, את יחס שלו לאחרים, הוא מגלה את עצמו במציאות אחרת. מתגלים לו כוחות אחרים. רצונותיו מתמלאים במילויים שכלל לא ידע על קיומם. לפני התיקון הוא לא הבחין ברצונות האלה, וגם לא במילויים. הם התגלו לו בהתאם לרכישת התיקון של אהבת הזולת.
מטרם התיקון הוא רצה לעצמו את המילויים של העולם הזה, וגילה כי אין ביכולתו להתמלא מהם. אפילו אם היה מקבל את כל המילויים בעולם הזה, לא היה מתמלא. יוצא שהכלים של העולם הזה אינם בנויים כדי להתמלא. תכלית הכלים של העולם הזה היא להחליט לעלות מעליהם.
כשהאדם מתחיל לכוון את עצמו לאהבת הזולת, הוא מגלה מערכת של תרי"ג רצונות. מערכת שאינה קיימת באדם בעולם הזה. המעט שהאדם רוצה בעולם הזה, רצונותיו הבהמיים השייכים לגופו, מתגלים לנו דרך חמשת החושים. את מערכת הזאת עלינו להניח לנפשה, לקיים אותה ולא יותר.
לעומת זאת, ברגע שהאדם מתחיל לפתח יחס לזולת, הוא פותח את נשמתו. מהנקודה שבלב הוא פותח את הנשמה. תרי"ג הרצונות שבנשמת האדם יכולים להתמלא רק מהשפעה. כי הנשמה היא מערכת מוקטנת של תרי"ג רצונות, כמו באדם הראשון. כשהאדם פותח את נשמתו, נפתח לו עולם אחר. תרי"ג הרצונות שלו מתחילים להרגיש את הזולת ולחבר לעצמם את הזולת.
האדם המתוקן נמצא במערכת של אדם הראשון ובנוי מתרי"ג רצונות. בתרי"ג הרצונות הוא מתייחס נכון לזולת, לכל המערכת של אדם הראשון. הוא מצרף אליו את כל המערכת של אדם הראשון, לטובה ולרעה. תחילה הוא סופג את הרצון הכללי של המערכת, ובמידת יכולתו לאהוב ולדאוג לכל חלקי אדם הראשון הוא נעשה כאדם הראשון. במאמר הערבות כותב בעל הסולם כי כל אדם מישראל עומד על המשמר ודואג לצורכי חברו. זו האהבה.
מטרם התיקון האדם מרגיש את עצמו בעולם הזה, וחושב שכל רצונותיו מסתכמים בתענוגים גופניים, בכסף, בכבוד, בשליטה, ביֵדע, מדע או מושכלות. כך הוא מרגיש בחמשת חושיו וברצון הקטן שלו. אבל כאשר האדם מתחיל לעבוד עם הנקודה שבלב, הוא מגלה שהנקודה שבלב היא נשמתו במערכת אדם הראשון. בהדרגה הוא רוכש את כל המערכת של אדם הראשון הנקראת "העולם הרוחני". ואת העולם הרוחני הוא מרגיש.
בנקודה שבלב האדם לא מרגיש עדיין שום דבר. אבל כשהיחס שלו לזולת הוא לפחות לא להזיק לזולת, הוא רוכש את עולמות עשייה ויצירה. בעולם הבריאה הוא כבר מגיע למדרגת "שכר ועונש" ומתקרב לאהבה, ובעולם האצילות הוא משיג אותה. היכן מתגלים לו כל העולמות? במערכת של אדם הראשון. זו המערכת שלו, הוא רכש אותה כדי למלא אותה ביחס שלו, באהבה שלו. זה העולם הרוחני שלו, העולם שהוא השיג. הגוף כבר יכול להעלם. הוא לא זקוק לו עוד. הוא חי ברצונות אחרים, במימד אחר, בחיים רוחניים ונצחיים.
כבר לא איכפת לו אם הגוף חי או מת. כל עוד האדם זקוק לגוף, הגוף תומך בו ונמצא לידו, אבל לא לאחר מכן. לאחר שהאדם רכש לעצמו מציאות של קיום אחר כבר אין לו צורך להתגלגל בגוף.
שאלה: במה אני ממלא את הצרכים של הזולת? מה אני עושה כלפי הזולת? במה מועיל התיקון שלי לזולת?
רב: את השאלה הזו נברר במהלך הקריאה. מה גם שהיא אינה נכונה.
שאלה: לאיזה צרכים בדיוק בעל הסולם מתכוון?
רב: לא יעלה על הדעת לרוץ אחרי כל אדם ולבדוק מה חסר לו. כל בני האדם אגואיסטים ולמחסוריהם אין סוף. אי אפשר להתרוצץ ברחבי העולם ולדאוג למחסורו. די בחסרונות של השכן כדי לעבוד על מילואם במשך כל החיים.
אל לנו לקבל את הדברים כפשוטם. צריך לבדוק איך ניתן לקיים את תנאי של "ואהבת לרעך"? האם ניתן לקיימו בחיים הגשמיים בעולם הזה? ואם העניין הוא תיקון הרצון כלפי הרצונות של הזולת, עלינו לבדוק האם מדובר ברצונות האגואיסטים, הגשמיים של הזולת, או ברצונות הרוחניים? לשאלה הזו עדיין אין לנו תשובה.
אם האדם נמצא בעולם הזה, ברצונותיו הגופניים וברצונותיו לכסף, לכבוד, ולמושכלות, כמו יתר האנשים בעולם הזה, ועליו למלא את הזולת על ידי הרצונות שלו, הרי שהוא מחליף את חסרונותיו בחסרונות הזולת, ואין בכך שום תועלת. הרבה יפי נפש וארגוני צדקה מנסים למלא את חסרונות הזולת, אבל המציאות מוכיחה שאין בכך כל ערך. להיפך, בניסיון שלהם לעזור לעולם, הם הורסים את העולם.
הכלל "ואהבת לרעך" הוא יחס ותיקון מיוחד שעוד צריך לברר מהו. ואמנם שאין זו משימה פשוטה, עם הזמן הוא יתברר. כשיובהר לנו מהו היחס והתיקון הנכון, וכשנבצע אותו, נגיע לחיים נצחיים. ללא התיקון של "ואהבת לרעך" נמשיך להתגלגל בסבל מגלגול לגלול. אם נתאזר בסבלנות, יפַתח לנו הדבר.
כך או כך, התיקון של "ואהבת לרעך כמוך" הוא עניין עקרוני העומד בתחילתה וסופה של כל המציאות.