מאמר "מתן תורה" - שיעור 3
מאמר "מתן תורה" נכתב במטרה להסביר למי שאינו יודע דבר על חכמת הקבלה, מהי חכמת הקבלה. המאמר הוא פנייתו הראשונה של בעל הסולם לעם. לפיכך, מן הראוי לשאול מדוע בחר בעל הסולם להתחיל את הפניה לעם במאמר זה דווקא?
הבורא שמתגלה כלפי הנבראים בתכונתו היחידה, "אהבה", ברא את הנברא כדי שיגיע למצבו, למצב הטוב והנעלה ביותר. יוצא שהנברא צריך להגיע לתכונת "האהבה". אולם אם הבורא רוצה שהנברא יהיה עצמאי כמוהו, עליו לספק לו תנאים שבהם יוכל לגלות את תכונת "האהבה" בעצמו, ולרכוש אותה. תנאים שבהם יוכל להבין את תכונת ההשפעה ולפעול איתה בעצמאות ובמלוא הכוחות והעוצמה, כמו הבורא.
לכן האדם נמצא מלכתחילה במצב הפוך לגמרי מתכונת ה"אהבה" שהיא תכונת ה"השפעה". ומטרתו להגיע אליה. ולכן חז"ל, שכבר הגיעו לדרגתו של הבורא בהשתוות הצורה הגמורה, עונים על השאלה מהי התורה ומהי מטרת האדם, במילים: "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". "כלל", פירושו כללות התיקונים והמצבים. והמצב הטוב מכולם הוא השגת תכונת "האהבה".
בעל הסולם מסביר שהנברא אינו רוכש את תכונת האהבה בבת אחת וכיחידה אחת, אלא בחלוקה לחלקים רבים ובהדרגה. הנברא נקרא "האדם הראשון", ונשמתו מתחלקת להרבה מאד נשמות פרטיות. כל נשמה מתלבשת בגוף בעולם הזה, ומכיוון שכך היא מאבדת לגמרי את תכונתה הרוחנית, והגוף שולט. בעולם הזה האדם מרגיש את גופו בלבד, את חמשת חושיו ואת מה שהוא תופס דרכם. אלא שדווקא כך יש לנברא מצב עצמאי שממנו והלאה הוא יכול לרכוש את תכונת "האהבה" בעצמו, ולהביא את עצמו בהדרגה להידמות לבורא.
נכון להיום מספר האנשים בעולם הוא כשישה מיליארד. אולם לא חשוב לכמה חלקים הנשמה נחלקת, כי החלוקה תמיד נעשית לפי צורכי התיקון. במהלך התפתחות האנושות גדלה העביות, מבחינת שורש לבחינות א', ב', ג' וד', ובהתאמה לכך הלך וגדל מספר החלקים שנדרשו לתיקונה. לפני שלושת אלפים שנה העביות הייתה קטנה ומספר החלקים שנדרשו לשאתה בתוכם ולתקנה היה קטן בהתאם. מה שאם כן, כאשר התגלתה עביות מדרגה ג', או בתקופתנו כאשר מתגלה עביות בבחינה ד', הכרח לחלק את העביות למספר גדול יותר של נשמות פרטיות, או למספר גדול יותר של אנשים שבהם מתלבשות הנשמות, כדי שיהיה קל יותר לתקנה.
לכן האנושות הולכת ומתרבה. וכדי להקל על המעבר ממצב רוחני אחד למשנהו, דרגות ההשגה הולכות ומתקצרות. כך, על ידי ריבוי הנשמות הפרטיות וריבוי המצבים הפרטיים של כל נשמה, עוברת שורת הנשמות את דרגות ההתפתחות בזו אחר זו. וכך נגיע כולנו למצב שנקרא "אהבה", אהבה המצביעה על השפעה מלאה.
במצב האהבה האדם אינו חושב על עצמו, אלא רק על הזולת. כלומר כל נשמה פרטית, מקבלת לתוכה רק את הנחוץ לקיומה, על מנת לשרת את כל הנשמות האחרות. כי זה החוק של חיבור כל הנשמות במערכת אחת. הדבר דומה לתפקוד התא בגוף. כל תא בגוף קיים רק כדי להיכלל בגוף. הוא מקבל את חיוּתיו מהגוף, ונהנה מכל זרימת האור והחיוּת שבגוף.
תכונת "האהבה" מחברת את כל החלקים יחד למערכת אחת, ומביאה אותם לחיים האמיתיים. התנאי לחיבור כל הנשמות יחד לגוף השלם של "אדם הראשון", הוא "אהבה" בין הנשמות. ויחד עם השגת ה"אהבה" בין הנשמות, מגיעים גם להשתוות הצורה עם בורא, ונעשים כמוהו. יוצא שבחיבור בין הנשמות זוכים לנצחיות, לשלמות ועולים למעמד אחר, מֵעֵבר לקיום הזמני והנפסד שלנו.
הנשמות, כותב בעל הסולם, נבדלות זו מזו במבנה שלהן, בגודלן, בעביותן ובאיכותן. יש חלקים שונים בגוף, יש בו ראש, תוך, סוף, ידיים, רגליים וכו'. חלק מהאיברים חשובים יותר וחלקם פחות. ואמנם שבגוף השלם צריכים להיות כל האברים, אברים מסוימים מתוקנים לפני אברים אחרים. הדבר דומה להתפתחות אברי העובר ברחם אימו: מוח, כבד, לב, ריאות, ידיים, שוב מוח, ושוב אבר אחר, וכו'. מדובר במערכת מורכבת מאין כמוה. מערכת שעליה אנו לומדים מחכמת הקבלה. כי מהשורשים הרוחניים, מתפתח האדם, וגוף האדם בעולם הגשמי.
בגוף השלם, כולם שווים. חייבות להיות בו עשר ספירות שלימות בגובה וברוחב, ובהתלבשות זו על זו. בסופו של דבר, בגמר התיקון, אין הבדל בין הספירות. אבל עד גמר התיקון, כל עוד נמצאים בתהליך ההתפתחות והגדילה, יש הבדל בין האברים בגוף. כלומר מי מתפתח קודם ובא לתיקון ומי אחר כך.
לכן הנשמות השייכות לישראל - לאלה המשתוקקים לבורא, ישר לאל – מועטות. אלא שלאט לאט מספרן גדל. בסוף ההתפתחות, בזמננו, בתקופה שעליה הורו המקובלים כימות המשיח, ההשתוקקות לרוחניות הולכת וגדֵלה, ויותר אנשים, כלומר יותר נשמות, מרגישות בתוכן דחף לתיקון ולהתפתחות רוחנית.
מכאן ניתן להבין מדוע האמצעי לתיקון הנשמות, שיטת הקבלה, נמסרה אף היא דרך מספר קטן של נשמות זכות. כתוב שהתורה ניתנה לנו ב"זכות אבות". התורה היא האמצעי, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". "זכות אבות", פירושה דרך הנשמות הזכות. "זכות" מלשון "זך".
אותן הנשמות, הנקראות ישראל, שזכו מתוך זיכוכם לקבל את שיטת הקבלה, צריכות לממש את שיטת התיקון על עצמן ולאחר מכן להעבירה לכל העולם. יוצא שהתיקון הוא הדרגתי, הן בכמות, הן באיכות, הן במספר הנשמות והן בסוג הנשמות. השלמות מתגלה בגמר התיקון. ועד גמר התיקון יש בודאי שינויים הפרשים והבדלים, בכל המערכת ובין האנשים, הן בכמות והן באיכות.
אות ז
"אולם כאן עמדו חכמי הקבלה ושאלו, למה לא בראנו מתחילה בכל אותה הרוממות הרצויה להדבק בו ית', ומה היה לו ית' לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורהוהמצוות? והשיבו, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולא באפיה וכו'. פירוש, כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חברו מפחד הוא להסתכל בתואר פניו, כי נעשה מושפל והולך עי"ז עד שמאבד צורתו האנושית. ומתוך שמה שנמשך משלימותו ית' ויתעלה לא יתכן שימצא בו חסרון, לכן הניח לנו מקום להרויח בעצמינו את רוממותינו הנרצית על ידי מעשה ידינו בתורה ומצוות.
ודברים אלו המה עמוקים מכל עמוק, וכבר בארתי אותם במתכונתם בספרי פנים מסבירות לעץ החיים בענף הראשון, ובספר תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית חלק א', וכאן אפרשם בקצרה, שיהיו מובנים לכל נפש."
על פי חוכמת הקבלה הבורא משפיע לאדם תענוג. אלא שבנוסף לתענוג הוא מוסר לו גם את הרגשת עצמו, את ההשפעה, כלומר מי הוא המשפיע. שתי ההשפעות האלה מלמעלה, מורגשות באדם - גם
התענוג, וגם הרגשת הנותן. מהתענוג עצמו נברא רצון, "רצון לקבל", רצון ליהנות. ומהנותן, מהרגשת הנותן, מופיעה ה"בושה". ההרגשה שיש עליון וש"אני" הוא התחתון.
בדרגת האדם, הפער בין העליון לתחתון מעורר בושה. בניגוד לכך, בדרגות פחותות מדרגת האדם, דרגת ה"חי" למשל, הפער בין הנותן למקבל אינו מעורר את הרגשת בושה. הכלב או החתול מקבלים אוכל מבעליהם, ואינם מתביישים. לא משנה מה נעשה, החתול לעולם לא יתבייש.
האדם מרגיש בושה וחייב לפצות עליה בדרך כלשהי - אם באמירת תודה, או בכל פעולה אחרת. הרגשת הבושה בין העליון לתחתון, בין הנותן למקבל, נמצאת בטבע שלנו כבריאה בפני עצמה. הרצון ליהנות והרגשת הבושה נבראו בנו ונמצאים בנו בנפרד. הרצון ליהנות והרגשת הבושה מתפתחים בתוך הרצון, כי בסופו של דבר העביות היא שמתפתחת. וככל שהם מפתחים, הרגשת האדם כמקבל לעומת הנותן הולכת וגדלה. כל זאת בתנאי שהנותן מתגלה. כי אם הבורא אינו מתגלה, אין בושה כלל.
במידה שבני האדם מפותחים יותר, גדלה הדרישה לסדר את היחסים ביניהם כך שלא יפגעו זה בזה ושכל אחד יוכל לפצות את עצמו בדרך כלשהי שלא להרגיש בושה. זאת הסיבה למספרן הגדול כל כך של מערכות להגנת האדם בחברה המודרנית. מערכות המגנות על עצמאות האדם, על החופש שלו, על זכויותיו, וכו'. כל המערכות האלה הם תוצאה מהדחף של האדם להגן על עצמו מפני פגיעה באגו. כי לפי דרגת ההתפתחות של האגו שלנו כבר מורגשת בו בושה.
מדוע הבורא ברא את המציאות דווקא כך ולא אחרת? כי לא מספיק לברוא רצון לקבל ולתת לנברא תענוג להנאתו. הבושה, דווקא היא, עוזרת לאדם. בסופו של דבר הבושה היא שמאפשרת לאדם להידמות לבורא. הבושה מתפתחת באדם בהדרגה, ובהתאם להתפתחותה האדם מרגיש את הבורא - הוא מרגיש שהבורא נותן והוא מקבל. הבושה גודלת ומחייבת את האדם לעשות כל מיני פעולות, רק לא להתבייש.
לכן כותב בעל הסולם בחלק א' של "הסתכלות פנימית" שהבושה היא הרגשה השמורה לנשמות היותר גבוהות. אין זו הבושה המוכרת לנו מחיי היום יום בעולם הזה. ההרגשה של בושה כלפי הבורא, "שורפת" את האדם ולא מאפשרת לו להישאר רגוע. הוא חייב להשלים אותה - לתקן את עצמו כדי לא להתבייש.
"לא להתבייש" פירושו להחזיר לנותן. אין ברירה אחרת. יוצא שהבושה מוליכה את האדם לתיקון, ובסופו של דבר להידמות לנותן, לבורא. הבושה, כאמצעי לדחוף את האדם להידמות לבורא, היא דבר מועיל וטוב מאד. השאלה היא כיצד להרגיש את הבושה? אם האדם מוכן להרגיש את הבושה כדי לתקן את עצמו, ומבין שללא הרגשת הבושה ה"רצון לקבל" שלו לא ירצה לתקן את עצמו, הוא זוכה לגילוי. ובמידה שמוכן לסבול את הבושה, מגיע לתיקון.
האדם נתקן בהדרגה. כי אי אפשר לגלות בבת אחת את כל הפער בין הנותן למקבל. האדם לא יכול היה לעמוד בגילוי כזה. הרגשת הפער בין הנותן למקבל כל כך מבזה את האדם, וכל כך "מוחקת" אותו, שאילו הייתה מתגלה לו, היה "נשרף" בתוכו. הבושות למיניהן שאנו מרגישים בעולם שלנו, הן כאין וכאפס לעומת הרגשת הבושה עם גילויו של הנותן האמיתי שאין לו שום צורך, התעניינות או נחיצות באדם, אלא פשוט אוהב אותו.
עם גילויו של הנותן האמיתי מתגלה שאין מה להחזיר לו, ואין במה לכסות ולהשלים את הבושה. הרי איך אפשר להחזיר לנותן אם הנותן אינו זקוק לדבר?! מכאן מתפתחת מערכת יחסים מאוד מיוחדת שנקראת "העולם הרוחני". מערכת של כוחות ויחסים רוחניים, שאותה עלינו לגלות.
בעולם שלנו אנו משלמים את הבושה על ידי נתינה בחזרה לנותן. בעולם שלנו גם הנותן אגואיסט.
כמו למקבל, גם לו יש "אגו". לכן אם האדם בעולם שלנו מרגיש את עצמו כמקבל, אז על ידי פעולה כלשהי, בדיבור או במעשה, הוא יכול להשלים את הפער ולהחזיר לנותן. הוא יכול לקבוע יחס אחר לנותן, הוא יכול להתייחס אליו כחבר ולהחליט מה להחזיר לו ומתי. כל או אחרת, האדם חייב להעמיד את עצמו במצב שבו הנותן מקבל ממנו בחזרה, לפחות באותו השיעור שקיבל ממנו.
אבל אם הבורא אינו מקבל מהאדם דבר בחזרה, כי אינו זקוק לדבר, כיצד אפשר לבנות איתו מערכת יחסים? מה זאת אומרת "לקבל על מנת להשפיע"? להשפיע מה?
אם הנברא מגלה את אהבתו של הבורא, האהבה של הבורא נעשית לכלי בעבורו. כי אם הבורא אוהב את הנברא, אז דווקא לתכונה הזו הנברא יכול להשפיע.
ההשפעה לבורא עוד לפנינו. לעת עתה בעל הסולם מסביר כיצד ההבחנות האלה מתפתחות באדם, ומביאות אותו לגמר התיקון.
אות ח
"כיהדבר הזה דומה, לעשיר אחד שקרא לאדם מן השוק ומאכילהו ומשקהו ומעניק לו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום, ובכל יום מרובים מתנותיו על הקודם לו וכן מוסיף והולך, לבסוף שאלהו העשיר אמור לי האם כבר נתמלאו כל משאלותיך? וענהו, עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי אילו כל הרכוש והחמודות הללו הגיעוני על ידי עסקי עצמי כמו שהגיעו אליך, ולא להיות מקבל מתנת ידך בחסד. ויאמר לו העשיר, א"כ לא נברא עוד איש שיוכל למלאות משאלותיך."
העני מהמשל של בעל הסולם, מרגיש מלא בתענוגים, כל רצונותיו מלאים עד הסוף. וכשמתמלאים כל רצונותיו, הוא מרגיש בתוכם חיסרון שאי אפשר לכסותו. חיסרון שאי אפשר למלאותו על ידי קבלה. להפך, דווקא הקבלה היא שגורמת להיווצרות החיסרון הנוסף, חיסרון הנקרא "בושה". אלמלא קיבל, לא היה מתבייש.
אם העני יסתלק מקבלה, ויישאר בייסורים, גם הוא וגם חברו יישארו בחיסרון. החבר הרי אוהב אותו ורוצה להשפיע לו. אם כך, מה העני יכול לעשות?
אם יחשוב על עצמו בלבד, יפסיק לקבל, בלי להתחשב בחיסרון של חברו. אבל אם יש בו ניצוצי השפעה, הוא יביא בחשבון גם את הצער שהוא גורם לחברו כשאינו מקבל ממנו - צער גדול בהרבה מהצער שלו. החבר הרי רוצה להשפיע לו מכל הלב. והוא, מחמת היותו אגואיסט שאינו רוצה לסבול, מצער אותו. החבר רוצה להיטיב לו, למלא אותו כפי רצונו ולגרום לו תענוג. ואילו הוא, מפסיק לקבל את התענוג מחברו, ומרע לו. החבר מתייחס אליו בטוב. והוא, בפעולה שלו, מתייחס אליו ברע. יוצא שאם העני מתחיל לעשות חשבונות כאלה, הוא נתקל בבעיה, לא ברור לו מה עליו לעשות?
מכאן אנו יכולים להבין מדוע ה"צמצום א'" שהכלי עשה בעולם אין סוף, נקרא "חמוּר שבחמורות". הכלי ניתק את עצמו והחליט שלא לקבל יותר. מדוע? כי הוא מתבייש. הוא כביכול משליך את כל המילוי חזרה לבורא, הוא לא זקוק לטובות כאלו, אם כתוצאה מהן הוא מרגיש רע. אלא שה"צמצום א'" נעשה כרצון לדבקות יתר. כך מסבירים המקובלים מיד באותו המקום.
הכלי אינו מתפטר מהמילוי, כך סתם, רק משום שהוא מרגיש רע. אלא מכיוון שעל פני הרגשת הבושה הוא רוצה להידבק עוד יותר לנותן, הוא מפסיק את קבלת השפע לצורך הדבקות. הוא רוצה לסדר את היחס בינו לבין הבורא כך, שיקבל ממנו את כל התענוג, ויחזיר לו תענוג מתוך שהוא נהנה.
ברור לו שהבורא אוהב אותו ורוצה לטובתו, אבל למרות התענוג שהבורא גורם לו, הוא גם גורם לו צער ומעורר בו הרגשת בושה. לכן הנברא מסדר את היחס בינו לבין הבורא כך, שהבורא ייהנה מנתינתו לנברא ולא יגרום לו בושה. להיפך, דווקא על ידי הרגשת הבושה, הנברא יוכל לגרום לבורא תענוג נוסף. יוצא ששתי ההרגשות ההפוכות מהמילוי, היינו מהאהבה, מאפשרות לנברא לגדול.
"ודבר זה טבעי הוא, כי הגם שמצד אחד הוא טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו, הנה מצד שני קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו, שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם. כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות בעת קבלת מתנתהחנם מאת הנותן מחמת חסדיו ורחמיו עליו. ומכאן נמשך לנו חוק שני, שלא יצוייר בעולם מי שיוכל למלאות חפצי חברו במילואם כי סוף סוף לא יוכל ליתן לו את האופי והצורה של קנין עצמי, שרק עמה נשלמת כל ההרחבה מכל השלימות הרצויה."
אם הבורא נמצא בדרגה עליונה והנברא בדרגה התחתונה, כדוגמת העשיר והעני, אז הרגשת הפער בין המצבים האלה כבושה, היא המניע שדוחף את הנברא בהכרח לתקן את עצמו ולהגיע לדרגת הבורא.
אין דבר טוב יותר מבושה. נורא להרגיש אותה – מה עוד שבדרך, כשהאדם גדל ברוחניות, הבורא "מסדר" לו בושות, תחילה בעיני העולם ובהמשך בעיני עצמו והעולם - אולם הרגשת הבושה היא ההרגשה המועילה ביותר להתפתחות ולהתקדמות בכל רגע. זאת משום שהבושה פועלת ישירות כנגד הרצון לקבל של האדם. כתוצאה מהבושה האדם מבין מיד במה אסור לו להתעסק, ואיך הוא יכול לפעול כדי להתקדם ללא הרגשת הבושה.
הבושה היא מעין מגן, אמצעי שאין לו תחליף. היא עומדת בדיוק כנגד ה"אגו" של אדם. הבושה והאגו, נמצאים ממש באותו הכלי המקבל, ותומכים זה בזה. האגו הוא ה"אני", ה"גדול", ה"עצמאי", ה"יחידי". מבחינתו כל יתר האנשים אינם קיימים, אלא רק במידה שצריכים לשרת אותו. התכונה של האגו, המשפט שלו, הוא "רק אני קיים". הבושה הפוכה לו לגמרי. לפי הבושה ה"אני" הוא הפחוּת מכולם, הגרוע מכולם, כולם טובים ממנו.
כשהגאווה והבושה נפגשים יחד באדם, החיכוך ביניהם הוא בדיוק המקום והזמן ליצירת הכלים חדשים.
"והנה זה אמור רק כלפי הנבראים, מה שלא יתכן ומתאים כלל כלפי שלימותו הנעלה ית' וית'. וזהו שהכין לנו ע"י היגיעה והטרחה וע"י העסק בתורה ומצוות להמציא את רוממותינו בעצמינו, כי אז כל העונג והטוב המגיע לנו ממנו ית' דהיינו כל הכלול בדבר דבקותו ית', יהיה כל זה בבחי' קנין עצמינו, שהגיע לנו ע"י מעשה ידינו, שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים לדבר, שאין לנו טעם של שלימות זולתה, כמבואר."
הרגשת הבושה היא אמצעי לתיקון הרצון לקבל. בעזרתה אפשר להפוך את העבודה עם הרצון לקבל כך שהקבלה תהיה כהשפעה. תחילה נדמה שהמטרה היא לנטרל בושה, אבל עם הזמן, כתוצאה מהרגשת הבושה, האדם מתחיל להרגיש משהו כנגדה - הוא מרגיש מהי השפעה. הבושה גורמת לאדם להרגיש שאדם אחר גדול יותר ממנו, ואת ההרגשה הזו הוא לא יכול לסבול. הוא חייב להיות לפחות כמוהו. לכן הוא מתחיל ללמוד מהגדול ממנו, שגורם לו להרגיש בושה, איך להיות כמוהו.
כך, בכל רגע, הנברא יכול ללמוד מהבורא איך להיות המשפיע. כמו אותו העני שיכול לקבל הכול, אבל רוצה להיות כמו הנותן, לפי הפעולה. כי אם לא יהיה כמוהו, ירגיש בושה ולא יהיה לו תענוג מקבלה.
יוצא שבכל פעם האדם חייב להרגיש בושה גדולה יותר כדי לעשות תיקונים ולהגיע לצורת ההשפעה המלאה. אלא שההשפעה והבושה שאנו מרגישים בעולם הזה, והדרך שבה אנו משלימים את הרגשת הבושה בעולם הזה, שונים מההרגשה וההשלמה ברוחניות – הן בעוצמת ההרגשה, והן באופן ההרגשה.
בעל הסולם מביא את הרגשת הבושה בעולם הזה כדוגמה, ומתוכה עלינו לתאר כפי מיטב יכולתנו את מצב הרוחני, את מצבו של הנברא ביחס לבורא. אילו היה מדובר באדם כמונו, אפשר היה לומר לו תודה רבה, לפרסם את שמו כמי שעוזר, או למלא את הגאווה שלו בכל דרך שהיא. כי גם הוא גאוותן ואגואיסט. אבל עם הבורא, שאין לו שום צורך לעצמו, קשה מאוד להגיע להסדר כזה. להחזיר לו כפי שהוא נותן. נדמה שהדבר בלתי אפשרי.
כאמור, הפיתרון הוא להרגיש שאהבה של הבורא גדולה מאוד ואינה מוגבלת, אבל תלויה בהנאה של האדם. האדם האגואיסטי אינו מרגיש בהבחנות האלה, לא הנותן, ולא המקבל. אבל מכיוון שהבורא רוצה רק את טובתו של האדם, ורוצה שהאדם ייהנה, האדם יכול לבנות את מערכת היחסים שלו עם הבורא כך, שאם הוא ייהנה, הבורא ייהנה. ואם האדם עושה צמצום על ההנאה לעצמו, ונהנה רק בגלל שהבורא נהנה מכך, הוא מאפשר לבורא לפתוח את אהבתו, לממש אותה, ובכך נעשה למשפיע.
יוצא שהאדם אינו משנה במציאות שום דבר, אלא רק את הכלים שלו, את היחס שלו. האדם מצמצם את כליו, מפסיק לקבל, ומחליט לקבל רק בכוונה. היחס שלו לקבלה הוא, "אני מסכים לקבל רק משום שאתה נהנה להשפיע לי - התענוג שלי הוא כדי שאתה תהנה". בכך מגיעים הבורא והנברא לשלמות ולשוויון הנקראים "דבקות".
הדברים עמוקים מאד, ואין ביכולתנו לגלותם. מערכת היחסים הזו, הנקראת רוחניות, נסתרת מאיתנו.
אות ט
"אמנם כן ראוי לנו להתבונן בעיקרו ומקורו של חוק טבעי זה, ומבטן מי יצא לנו פגם הבושה ואי הסבלנות, שאנו מרגישים בעת קבלת החסד ממי שהוא? אולם דבר זה מושכל מחוק הידוע לחכמי הטבע אשר כל ענף טבעו קרוב ושוה אל שורשו, וכל הענינים הנהוגים בשורש יתרצה בהם גם הענף שלו ויאהב אותם ויחמדם ויפיק תועלתו מהם. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בשורש, גםהענף שלו מתרחק מהם לא יוכל לסובלם וגם ניזוק מהם. וחוק זה מצוי בין כל שורש וענף שלו ולא יעבור."
הבורא נותן לאדם רצון לקבל, ובנוסף לכך מאפשר לו, להרגיש מלכתחילה את האיכות במילוי שהוא מקבל - להרגיש שהוא נהנה מדברים עליונים: מגדלות, מחוכמה, מאצילות, מחופש, ממילויים נעלים. כלומר, לא ליהנות כך סתם מהמילוי ברצון לקבל, אלא ליהנות גם מאופני המילוי. לאדם יש אפוא כלי מורכב שנהנה מדברים גבוהים ממנו. כלי שנהנה מהאור.
מהו האור, איננו יודעים. ההתרחשות ברצונות של האדם בשעה שמילוי מסוים ממלא את הכלי שלו, דומה להתרחשויות עצביות במערכת הביולוגית שמשחררת חומצות ופולסים חשמליים ובעקבותיהם האדם מרגיש תענוג. האדם מרגיש תענוג ממה שחסר לו, ממה שלמעלה ממנו. וכאן כבר מושרש הצורך להגיע לשורש התענוג.
האדם נהנה ממה שנמצא בבורא, ולא מלהרגיע את מחסורו כך סתם, בדרך אחרת. אנו נהנים רק מתכונות הבורא: אחד, יחיד, מיוחד, חכם, כל יכול, נצחי, וכו'. תכונות הבורא, ואפילו התקרבות לתכונות הבורא, מביאות לאדם תענוג. ובתענוג מושרשים מהעליון התנאים שמבטיחים כי מתוך הרגשת התענוג, האדם ישתוקק לעליון. זהו חוק ענף ושורש. לפי חוק ענף ושורש, הענף אוהב את מה שנמצא בשורש.
"ומכאן נפתח לנו פתח להבין מקור כללות התענוגים והיסורים הקבועים בעולמנו, כי מתוך שהשי"ת וית' הוא השורש לכל בריותיו אשר ברא, לפיכך כל הענינים הכלולים בו ית' ונמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושמו לנו וינעמו לנו, משום שטבענו קרוב לשורשינו ית'. וכל הענינים שאינם נוהגים בו ית', ולא נמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה, יהיו אלה נגד הטבע שלנו, ויהיה קשה לנו לסובלם. דהיינו, אנו אוהבים את המנוחה, ושונאים מאד את התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה אם לא להשגת המנוחה, והיה זה, מפני שהשורש שלנו איננו בעל תנועה זולת בעל המנוחה, ואין תנועה ח"ו נוהגת בו כלל, ולפיכך תהיה זו גם כן נגד טבענו ושנואה לנו. ועד"ז, אנו אוהבים מאד את החכמה ואת הגבורה ואת העושר וכו', שהוא משום שכל אלה כלולים בו ית' שהוא שורשנו, וע"כ שונאים אנו מאד את הפוכם, כמו הסכלות והחולשה והעניות, משום שאינם מצויים כלל ועיקר בשורש שלנו, שזהו עושה את הרגשתנו מאוס ושנוא וגם גורם מכאובים לאין סבול."
שאלה: כתוב שהאור נמצא במנוחה מוחלטת, האם נכון להסיק מכך שהאדם עצלן משורשו?
בעל הסולם כותב ש"השורש שלנו איננו בעל תנועה זולת בעל המנוחה", אבל אין כוונתו לעצלות. עצלות היא הבחנה אחרת. מנוחה, פירושה שלמות שאינה מושגת על פני חיסרון, כשאין צורך בשום דבר, כשאי אפשר עוד לתקן דבר. לכן המצב הזה נקרא "מנוחה".
נניח שאדם הגיע לסוף כל התיקונים, ורוצה בכל מאודו לתקן את כל מה שדורש תיקון - כי תיקן אפילו את השלב האחרון, הקשה ביותר – אבל הוא מגלה כי נגמרה העבודה. המנוחה טובה לו או רעה? הוא רוצה להמשיך הלאה ולתקן, אבל אין מה לתקן.
אלא שלאמיתו של דבר המצב הפוך. כשהכתוב אומר כי הבורא נמצא במנוחה, הכוונה היא, נמצא בשלימות. מנוחה היא תוצאה מחוסר חסרונות, והתנועה היא להשלמת החסרונות. הרי הן ברוחניות והן בגשמיות - בדומם, בצומח, בחי ובכל דבר – התנועה היא תוצאה מתוך הפער בין יותר ובין פחות בשני מקומות, והלחץ שנוצר ממנו. הלחץ יכול להתבטא בכל צורה של השפעה הדדית: פיזית, רגשית, או מנטלית. לפי כל חוקי פיזיקה, ההפרש בין יותר לפחות לחץ מזמין תנועה.
כך גם האדם. כשאדם מרגיש רע ומתאר לעצמו מצב טוב יותר, הוא נע לקראת המצב הטוב. אלמלא האדם היה רואה מצב טוב יותר, הוא היה נשאר במצבו, סובל ומסכן, ללא שום יכולת לעשות משהו. לכן, מכיוון שהבורא נמצא בשלמות ואין בו הפרשים כאלו, כי תכונת ההשפעה מוחלטת, כותבים המקובלים שהוא נמצא ב"מנוחה מוחלטת".
אצל האדם ה"עצלות" פירושה להרגיש רע, ובכל זאת לא לזוז. למה? כי כדי לזוז, האדם צריך חומר דלק. למשל, אם האדם בודק את מצבו ביחס למצב אחר וההבדל בין המצבים הוא עשר גרם ייסורים, אז עשר גרם של תענוג במצב האחר ישמשו לו כחומר דלק להגיע אליו בלי להרגיש ייסורים.
השאלה היא כמה מרץ וכוחות, או במילים אחרות חומר דלק, צריך האדם לבזבז כדי להחליף מצב? אם הוא צריך לבזבז פחות חומר דלק מהתענוג שיקבל, כדאי לו לשלם את המחיר. כי הוא יישאר ברווח, או לפחות ללא הפסד. אבל אם הוא מחשב ומוצא שיבזבז יותר מהתענוג שיקבל, יותר מהמנוחה והרוגע, הוא לא יזוז. יוצא שהעצלות היא חשבון שלא כדאי לנוע - חשבון טוב ונכון. העצלות אינה בהכרח תכונה רעה. הלוואי ונהיה עצלנים, כך נזרע פחות הרס בעולם.
אם האדם מחשב את התנועה למצב הטוב, והתנועה נראית לו קשה - אם הוא שוקל כמה תענוג ישיג לעומת הכוחות שיבזבז ומוצא שהתנועה אינה כדאית - הוא בכל זאת יכול להגדיל את ערכה של המטרה כך, שכדאי יהיה לו להשקיע. אבל אם מדובר במטרה הרוחנית שנסתרת מאיתנו, איך נשתוקק אליה כך שלא נתעצל להשיגה? איך במקום ללמוד קבלה פעם בשבוע, נלמד כל יום, בכל בוקר. האדם הרי לא מחשיב את המצב הרוחני עד כדי כך, הוא לא מרגיש בו רווח.
אנו נוהגים לקרוא לכך "עצלות", אלא שאין זו עצלות - זהו חשבון נכון ומדויק. כל שנדרש מאיתנו הוא לעשות חשבון נוסף ולברר מה כדאי. עלינו לשאול את עצמנו האם היינו זוכים לרווחים טובים אילו היה לנו מרץ להשיג את המטרה הרוחנית? אם התשובה חיובית, עלינו לברר מהיכן לקחת גדלות של המטרה הרוחנית? כי אילו הרגשנו הפסד של אלף טון ולא של עשר גרם באי מימושה של המטרה הרוחנית, ודאי שהיינו רצים לקראתה. כאלה הם כל חשבונות האדם. יוצא שאנו צריכים להגדיל את המטרה כך שהתענוג בהשגת המטרה יהיה גדול ככל האפשר. אם כך, שוב אנו חוזרים לשאלה מהיכן ניקח גדלות של המטרה הרוחנית, אם המטרה עצמה נסתרת?
לכן האדם זקוק לקבוצה. הקבוצה תפרסם לו את המטרה, ובדומה לכל יתר תחומי החיים, תשטוף את מוחו בחשיבותה. הסביבה היא שמקנה לאדם ערכים ומחליטה בעבורו מה חשוב לו יותר ומה פחות. והאדם, מכיוון שהוא מכור לערכים החשובים בעיני החברה, משקיע את כל חייו בריצה אחריהם. כך אמרו לו, כך חינכו אותו. לכן אם האדם נכנס לקבוצה הנכונה, קבוצה המקנה לו הערכה גדולה יותר למטרה האמיתית והנצחית, הוא מרוויח. במקום להיות יושב בטל, הוא משיג את המטרה.
כך או כך, החשבונות תמיד אמיתיים. העצל אינו עצל ללא סיבה. העצלות היא חוסר חשיבות המטרה. אחד רוצה להיות פרופסור והשני למכור אבטיחים. הכול מסתכם בחשיבות המטרה. אם החברה תשטוף את מוחו של הבחור שמסתפק בדוכן אבטיחים בהסברים כמה כדאי להיות מדען גדול או אישיות מפורסמת, הוא לא יישאר בשוּק.
הכול תלוי בסביבה, בהערכת הסביבה. אותו מוכר האבטיחים למשל אינו מוצא סיבה להיות מדען גדול, טוב לו עם האבטיחים. יש לו כדורגל, בירה, טלוויזיה, כורסא, הוא לא זקוק ליותר. אבל אם החברה תתחיל לשטוף את מוחו בחשיבותה של מטרה אחרת, הוא ירוץ לקראתה. כך גם ברוחניות. במובן הזה אין הבדל בין גשמיות לרוחניות, החשבונות הם אותן חשבונות. אם האדם מתפעל מחברה, ומחברה גשמית דווקא, החברה קובעת לו את העתיד. רק החברה קובעת האם האדם יהיה ככל האדם, או שבאמת יגיע לחיבור עם האלוקות.
לכן ההמשך של מאמר "מתן תורה" הוא מאמר ה"ערבות". כי הערבות היא ההשפעה ההדדית של אדם לחברו - ושל כל חברי החברה זה לזה - שהמטרה הרוחנית היא החשובה ביותר. אם כל חברי החברה מתחייבים לבנות באדם תמונה שבה המטרה הרוחנית חשובה מכל ולעומתה כל היתר הוא עפר ואפר, זו הערבות. הערבות היא הביטחון להגיע לסוף הדרך. הערבות היא התנאי.
העצלות, בכללות, היא תכונה טובה. כתוב "שב ואל תעשה עדיף" (עירובין ק' ע"א). בעל הסולם אומר שכל הרע נובע ממעשים של מה בכך, ממעשים סתמים שאין בהם צורך.
אילו לפני חמשת אלפים שנה הייתה האנושות חושבת מה יביא להתפתחותה; אילו יכולנו לקבוע מראש שלא הטכניקה, לא הפיזיקה, לא הכימיה, לא הביולוגיה, לא מדעי החברה וגם לא הפוליטיקה יקנו לנו נצחיות, שלימות ושמחה; אילו רק ידענו שכדי להגיע לאושר עלינו להתפתח פנימית, לא היה עלינו לעבור את כל הגלגולים שעברנו במשך חמשת אלפים שנה. לכן לשבת ולחשוב, עדיף.
עצלות פירושה, לא לזרז את החשבונות שדווקא צריכים לזרז.
אות י
"והיא הנותנת לנו הטעם הפגום הזה של בושה ואי סבלנות בעת שאנו מקבלים דבר מאחרים בתורת חסד, כי הבורא ית' אין בחוקו ח"ו שום ענין של קבלת טובה, כי ממי יקבל? ומתוך שאין הענין הזה נהוג בשורשנו ית' ע"כ הוא מאוס ושנוא לנו, כאמור. ולעומתו, אנו מרגישים תענוג ונועם ורך בעת כלהשפעה שאנו משפיעים לזולתנו, להיות דבר זה נוהג בשרשנו ית' שהוא המשפיע לכל.
אות יא
עתה מצאנו פתח עינים להסתכל בדבר תכלית הבריאה של "ולדבקה בו" בפרצופו האמיתי, שכל ענין הרוממות ודביקות הזו המובטחת לנו ע"י מעשה ידינו בתורה ובמצוות, אינה לא פחות ולא יותר, אלא דבר השוואת הענפים לשורשם ית', אשר כל הנעימות והעידון וכל נשגב, נעשה כאן דבר נמשך טבעי מאליו, כמו שנתבאר לעיל, שענין התענוג אינו אלא רק השוואת הצורה ליוצרה, ובהיותנו משתוים בעניננו לכל מנהג הנוהג ומצוי בשורשנו הרי אנו מצויים בתענוגים, וכל ענין שיארע לידנו מהענינים שאינם נמצאים בשורשנו, הרי נעשים לבלתי נסבלים ולגועל נפש או למכאובים ממשיים, כפי אשר יתחייב מהמושג ההוא. ונמצא מאליו אשר כל תקותנו תלויה ועומדת בשיעור השוואת צורתנו לשורשנו ית' וית'."
מכיוון שהאור ברא רצון לקבל, הרצון לקבל נהנה בצורה טבעית מהאור, מהתכונות שבאור, שבהשפעה, שבבורא. לכן, אם ברצוננו להשיג את שלמות הרצון, האהבה והתענוגים, אם ברצוננו להגיע לשלמות של הנברא בכל מה שניתן ולא להרגיש שום חיסרון, אין לנו ברירה אלא לרכוש כל התכונות שבאור. להגיע להשתוות הצורה, ולדבקה בו.
הבעיה היא שנדמה לנו כי אנו יכולים ליהנות מהשפעת האור עלינו, ולא מהתכונות שבאור. לכן, למרות שהאדם אינו פוסק מלומר "תביא לי", אינו מתמלא לעולם. אם במקום לבקש את השפעת הבורא עליו האדם היה דורש שתכונת הבורא תהיה בו, ממנה הוא היה מתמלא.
שני דברים יש באור, ההשפעה של האור, ותכונתו הפנימית. האור ברא את האדם מתכונתו הפנימית, ורק ממנה האדם יכול להתמלא. אין כאן יותר מאשר בעיה פסיכולוגית, האדם אינו מסוגל להבין שרק מתכונתו הפנימית של הבורא הוא יכול להתמלא, ולכן הוא נשאר ריק כל הזמן. ככל שאנו מתמלאים, אנו נשארים עוד יותר ריקנים.
כדי לגלות את תכונה הפנימית של האור האדם צריך להלביש עליה לבוּש הנקרא "אור חוזר". אלא שאת עניין האור חוזר נבאר בפעם הבאה.