מאמר "מתן תורה" - שיעור 6
בחכמת הקבלה לומדים את תיקון הבריאה. הבורא ברא את הנברא במטרה שהנברא יגיע לדרגת הבורא. דרגת הבורא היא הטוב היחידי שקיים במציאות. דרגת הבורא היא השפעה, הכוח היחיד שקיים במציאות. הכוח שמקיף את כל המציאות, בונה, בורא, מסדר ומוביל אותה לתכלית.
כדי לאפשר לאדם להיות כבורא, בתכונת ההשפעה, הבורא צריך היה לברוא את הנברא הפוך ממנו. וכך עשה. לכן יש אדם שהטבע שלו הוא קבלה ולא השפעה. אדם קטן.
לעת עתה איננו יכולים להבין מה טוב כל כך בהשגת דרגת הבורא, איננו מסכימים לכך, וגם לא רוצים בכך. ובכל זאת נשאלת השאלה כיצד אפשר להביא את האדם לדרגת הבורא, לדרגת ההשפעה? כדי לתת לאדם הזדמנות להשיג את תכונת ההשפעה, הבורא צריך היה לפעול בצורה מסוימת. אילו הבורא היה מתגלה לאדם בתכונת ההשפעה שלו, האדם היה רואה עד כמה תכונת ההשפעה נצחית, שלמה וכוללת הכול. תכונת ההשפעה הייתה ממלאת את הרצון לקבל שלו במילויים וטעמים כאלה, שהיה ממהר למלא את עצמו בה, ולא היה חשוב לו אם הוא משפיע או לא, העיקר להתמלא. הוא היה משתמש בכלי קבלה שלו בצורה ישירה. כל רצונו היה שהתענוג מההשפעה, האור, יכנס בו וייתן לו מילוי.
אלא שבצורה כזאת האדם היה נבדל מהבורא. כי הבורא משפיע והוא ממשיך היה לקבל. יוצא שאילו תכונת ההשפעה הייתה מגולה, האדם לא היה משיג דבר. תענוג שנכנס לרצון, סופו לכבות את הרצון. לא מורגש רצון וגם לא תענוג, הם נעלמים מהמציאות.
לכן הבורא נסתר ואינו מראה לאדם עד כמה אין סופית, מלאה ושלמה היא תכונת ההשפעה. דווקא בכך הוא מאפשר לאדם להגיע להשפעה בלי קשר אליו.
אלא שבדומה לאדם יש עוד הרבה נשמות אחרות, רצונות או אנשים, שבסך הכול מהווים את האנושות כולה. האנושות כולה נקראת גם היא "אדם", והיא למעשה הכלי שבו האדם יכול להתכלל, להשפיע לו, לבטא את רצונו להיות כבורא, ובקשר שלו עם האחרים להתמלא.
המילוי לעולם לא יבוא לאדם ישירות, כי האדם יינזק מכך. המילוי מהבורא מגיע כנגד תכונת ההשפעה שאדם רכש ביחסו לאחרים. לכן הכלל לקבלת התורה, לקבלת האור הגדול, נקרא "ואהבת לרעך כמוך". האהבה היא ההשפעה. במידה שהאדם מכין את כלי ההשפעה, כלי האהבה, הוא בונה את הכלל, את כלי הכללי שבו מתלבשת התורה. זהו כל התהליך שעל האדם לעבור.
כל היתר הם פירושים. למשל, כשהגר אומר להלל הזקן "למדני את כל התורה על רגל אחת", אומר לו הלל, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". כלומר, בתחילה היחס לזולת הוא לכל הפחות חיובי, ולאחר מכן יחס של אהבה לזולת.
"ובאמור מצאנו הפתח להבין במה שעמדנו לעיל (אות ג' וד') בעיקר תוכנה של המצוה הזאת "ואהבת לרעך כמוך" איך מחייבת אותנו התורה בדבר שהוא מהנמנעות לקיימה,"
אם מלכתחילה כל בני האדם עשויים מרצון לקבל אגואיסטי, אם הרצון לקבל הוא האדם, הטבע של האדם, אז כל הרשימות שבנו, כל החינוך שקיבלתנו, כל חיינו וגלגולינו, הם רק כדי לשרת את הרצון לקבל שלנו. הכול כדי ללמוד איך להרוויח יותר, להצליח יותר, להיות בריא יותר ועצמאי יותר.
אמנם, בעולם שלנו לא מלמדים אותנו בצורה מובהקת כל כך להצליח על חשבון האחרים. אבל גם החינוך היפה לכאורה בעולם שלנו, מתבסס על החשבון הפשוט שגרימת נזק לזולת, מזמינה נזק בחזרה. איכשהו מלמדים אותנו לחיות בלי לפגוע בזולת, אבל לא מלמדים אותנו לאהוב את הזולת. לימוד כזה הוא בלתי אפשרי ברצון לקבל שלנו.
בעל הסולם אומר שלעשרה אחוז מאוכלוסיית העולם יש נטייה טבעית לאהבת הזולת. אולם, בסופו של דבר החינוך שהאדם מקבל בעולם הזה מורה לו כיצד להשתמש נכון כל האפשר ברצון לקבל, במטרה לקבל את מה שהרצון לקבל רוצה. נכון פירושו בבטחה, כלומר שלא יכנס לבית סוהר ושלא יגרם לו נזק בחזרה. שיוכל להשתמש ברצון לקבל שלו, ולהמשיך להשתמש בו ללא פחד מאי נעימויות. סיכומו של דבר, זהו החינוך, או הלימוד וההשכלה שהאדם מקבל בעולם הזה.
אחד רוצה כסף, אחר כבוד, והשלישי ממשל, שליטה, מחקר, ספורט, או להיות סתם פועל פשוט. לא חשוב מה הרצון לקבל רוצה או מי רוצה, בכל מקרה מלמדים את האדם כיצד להשתמש ברצון לקבל ביעילות המרבית לטובתו ולטובת החברה. בעולם שלנו האדם לומד רק כיצד להשתמש ברצון לקבל.
"אכן השכל! שמהטעם הזה לא ניתנה התורה לאבותינו הק' אברהם יצחק ויעקב, אלא נמשך הדבר עד יציאת מצרים"
בעל הסולם אומר שכדי לקיים את המשפט של "ואהבת לרעך כמוך" חייבים להתקיים כמה תנאים. חייב להיות "אני" ומולו "רעך". אלא ש"רעך", כותב בעל הסולם, אינו דבר פשוט. לכאורה, "רעך" יכול להיות קרוב משפחה. אבל לפי דברי בעל הסולם, בתוך המשפחה לא יכול להתקיים הקשר של "ואהבת לרעך", כי המשפחה היא קשר טבעי.
רוצים אנו בכך או לא, בני משפחתנו מוכתבים לנו מראש. האדם אינו מחליט מיהם קרוביו לפי מטרה משותפת, וגם לא משום שהם והוא בני אנוש, או מכל סיבה אחרת. בני משפחתו של האדם מוכתבים לו מלמעלה. ולפיכך הם אינם נחשבים לבחינת "רעך".
לכן בעל הסולם אומר שבמשפחת אברהם, יצחק ויעקב, אבותינו - שבעים הנפש שירדו למצרים - לא יכול היה להתקיים עדיין המשפט של "ואהבת לרעך כמוך". כי "ואהבת" אצל אבותינו היה מבוסס על קרבה משפחתית ו"ואהבת לרעך כמוך" יכול להתקיים רק בין אנשים זרים מלכתחילה. אנשים שהאדם מחליט עליהם כרעיו ביחס למטרה.
"שיצאו והיו לאומה שלימה בת שש מאות אלף איש מעשרים שנה ומעלה, כי אז כל אחד מהאומה נשאל אם מסכים לעבודה הנשגבה הזאת, ואחר שכל אחד ואחד מהאומה הסכים בכל לב ונפש לדבר ואמר נעשה ונשמע, אז נעשתה האפשרות לקיים את כללות התורה, שיצאה מגדר הנמנעות ובאה לגדר האפשרות."
"האומה" היא קבוצת אנשים שמתחברים ביניהם כדי להשיג את המטרה, למרות שעדיין לא בררו ביניהם את המטרה. כמו אברהם וקבוצת תלמידיו, הם נמצאים בתחילת דרכם, רק מתחילים לברר את המטרה.
"אלא" אומר בעל הסולם, "נמשך הדבר הזה עד יציאת מצרים שיצאו לאומה שלמה בת שש מאות אלף איש, מעשרים שנה ומעלה". "אלף איש" הם אותם האנשים שכבר נמצאים בהכרה ברורה ומבינים את התהליך, מי שכבר יודע מי הוא ומהו התהליך. כל אחד מהאומה מיוחד כי הוא נשאל אם הוא מסכים לעבודה הנשגבה הזאת אם לאו. בכך נקבעה שייכותו לאומה, לאותה הקבוצה היוצאת לדרך. "ואחר שכל אחד ואחד מאומה הסכים בכל לב ונפש ואמרו נעשה ונשמע, אז נעשתה אפשרות לקיים כללות תורה".
מכאן אנו רואים שלא מדובר באומה ביולוגית, אלא באומה אידיאולוגית. מדובר בקבוצה, באיכות, באנשים שיש להם מטרה משותפת ולקראתה הם מוכנים ללכת בכל לב ונפש. אנשים שמוכנים לוותר על עצמם כדי להתחבר יחד לכלי אחד. זוהי "האומה". לכן בעל הסולם קרא לעיתון שהוציא "האומה". כי האומה היא אותו הכלי של מטרת הבריאה שבו מקבלים את המילוי.
מלכתחילה, ודאי שכל אחד חייב להרגיש את עצמו כזר בכלי של האומה. ללא שום קשר ליתר חברי האומה שרק המטרה מחייבת אותם ומחברת ביניהם. בתחילת דרכה הקבוצה דווקא יכולה להידמות למשפחת אברהם, והאנשים שבה לא ירגישו נפרדים זה מזה. אבל, כשהרצון לקבל יגדל ועל פניו יצטרכו חברי הקבוצה להתגבש, יתחיל כל אחד מהם לראות גם את העביות, ואת כוחות ההתחברות שפועלים כנגדה.
אז, כשירגישו את שני הכוחות פועלים זה כנגד זה - התחברות על פני העביות, משיכה על פני ההתנגדות - יקבל הכלי את עוצמתו ויעשה לכלל גדול לתורה, לכלי שכולל את כל התורה.
שאלה: איך אפשר להסכים בכל לב ונפש, אם עדיין לא נמצאים בתכונת ההשפעה?
איך אפשר להסכים בכל לב ובנפש להיות כאיש אחד בלב אחד? איך אפשר להסכים לאהבה? אהבה פירושה כשאין שום הבדל בין הנשמה שלי לנשמה שלך. אם כך, איך אפשר להסכים להיות בתכונת האהבה אם עדיין לא נמצאים בה ורק אז לקבל את התיקון?
העניין הוא שהרצון לקבל מתגלה לאדם בהדרגה וגודל לאט לאט. בכל שלב האדם צריך להחליט על "ואהבת לרעך כמוך". ולאחר שהאדם החליט, ממשיך הרצון לקבל לגדול ושוב, על גבי הרצון שגדל, צריך להסכים ל"ואהבת לרעך כמוך". לכן, לאחר שהרצון לקבל התגלה במקצת, היו בני ישראל חייבים להסכים על פניו לכלל של ואהבת לרעך". ואמנם לאחר מכן חטאו שוב בחטא העגל ובמשך ארבעים השנים במדבר. עד שהגיעו לדרגת הבינה, לארץ ישראל.
כך או אחרת, בכל שלב בדרך לא דורשים מהאדם דבר שאינו בר קיימא, שמעל לדרגתו. הבעיה היא להבין שהקיום עצמו אינו העיקר. הקיום הוא קל, כתוב "חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא. כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו"(מדרש רבה פ', וזאת הברכה).הבעיה היא בהבחנות, האדם אינו מסוגל להבחין את הכיווּן, כלפי מה הוא צריך לברר את עצמו, לְאיפה ללכת ומה לבצע. השאלה היא מי ומה? ולא בנוגע לכוחות.
בירור נכון יותר, הוא העניין. כי האדם נמצא בהסתר והוא מבולבל. הדבר יכול להיות במרחק של כמה מילימטרים מאיתנו, ובכל זאת לא נבחין בו. צריך לרכז את הראיה, ורק אז נוכל להבחין בו. כל החכמה מלימוד חכמת הקבלה היא לדעת במה להתרכז, באיזו הבחנה. זו שיטת הקבלה. בסופו של דבר אנו לומדים כיצד לראות.
בהרצאה שנתתי בפני אנשי מדע בסאן פרנסיסקו, בנושא "מהי חוכמת הקבלה", הבאתי כדוגמה את התמונות התלת מממדיות שכדי לראותן צריך לטשטש את הראיה. האדם נכנס לתוך התמונה דווקא מתוך בלבול, כשאינו רוצה לראות דמות ברורה אלא להיפך, כשהוא מסכים לראות את הפרטים שבתמונה בלי לכוון מראש את הראיה לכיוון מסוים. רק אז מתגלה לו בתוך התמונה, תמונה תלת מימדית. שיטת הקבלה עוזרת לאדם להשתחרר מתמונת העולם שאליה התרגל. אז מתגלה לו שלב פנימי יותר.
שאלה: מה זה להתכלל עם יתר הנשמות?
על ההתכללות עם יתר נשמות, כותב בעל הסולם "כאיש אחד בלב אחד". הכלי הכללי של הנברא שנקרא "אדם", כולל מיליארדי נשמות. יש להן עבודה משותפת, אבל כל אחת שומרת על שלה. כלומר כל אחד מחלקי הכלי הכללי נשאר ב"ביתו" - כמו שכתוב בתורה, תחת גפנו ותאנתו. הרצון לקבל של כל אחד מהחלקים נשמר. הרצון לקבל אינו נעלם או מתבטל, אלא עובד בכל כוחו בהתקשרות לחלקים האחרים.
זה נקרא משפט האהבה. האדם אינו מבטל את עצמו. יש להבין את משמעות המושג ביטול. ביטול פירושו, ביטול ה"יש". אנו מבטלים את האגו שלנו, אבל כל כוחותינו דווקא מתבלטים ופורצים לחוץ, ואנו פועלים בכל העוצמה. לעומת זאת, במצבו הנוכחי, האדם פועל במידה שהוא מסוגל למשוך לעצמו, ולא יותר. כאשר האדם עובד בהשפעה, נפתחות כל יכולותיו, הוא משתמש בכל מאה האחוזים של המוח, ולא רק בשניים. רק בהשפעה אפשר לפתוח את כל היכולות של האדם, אחרת הן מוגבלות.
יש לנו את כל הכלים ממצבנו הנוכחי ועד אין סוף, דבר אינו מחודש. אנו רק מוציאים את הכלים מהמסתור ומתחילים להשתמש בהם. תארו לעצמכם אפוא, מה נמצא באדם. יש בו כלי בהתאם לבורא - בגודלו, בעוצמתו, ביכולתו, בעושר אופני הפעלתו ובהבנתו. הכול נמצא באדם.
אלא עתה, בצורתנו האגואיסטית, כשכל אחד סגור בקונכייה שלו, איננו יכולים לפתוח את הכלי האין סופי שבנו. הוא אינו נפתח, כי אינו יכול לפעול בקבלה. בקבלה הכלי פועל במידה שהוא מושך לעצמו, ואינו יכול לספוג יותר מכך. מה שנקרא "נר דקיק".
שאלה: במה שונה העבודה שלנו היום, ברמת עביות גדולה יותר, ממעמד מתן תורה ביציאת מצרים?
בציור של יציאת מצרים, נותנים לנו חז"ל תמונה יפה ומלאה על האדם מאז ומתמיד. לא מדובר בסיפור היסטורי, כי אם במדרגות רוחניות. המדרגות כבר קיימות והזמן אינו פועל עליהן כלל. כל אדם חייב לעבור כל מדרגה, היום כמו לפני אלפיים שנה, או בעתיד. התורה לעולם אינה מספרת על ההיסטוריה, אלא רק על המדרגות שכל אחד מבני האדם חייב לעבור.
לכן אל לנו להתייחס לסיפורים או למקרים שבתורה כמקרים שהיו ואיבדו את נכונותם, אין זה כך. המקרים שבתורה התקיימו אמנם בשורשים, בבניית סולם המדרגות, ועתה עלינו לעבור משורשים לפעולות, אבל אל לנו להתייחס אליהם כסיפור היסטורי. ובכלל, עיזבו את העולם הזה, העולם הזה אינו קיים. תפסיקו להתייחס לחומר ותראו את התמונה הנכונה.
העבדים שיוצאים ממצרים, הם אנשים שמבחינים כי הם נמצאים ברצון לקבל. הרצון לקבל הוא ה"מצרים" שלהם, ה"פַרעה" שבהם. הם חייבים לברוח ממנו ולהתעלות מעליו. לכן הם בורחים ממנו ורוצים להדבק למדרגה גדולה יותר. במדרגה גדולה יותר של הרצון לקבל התנאי המידי הוא "ואהבת לרעך כמוך".
האדם יכול להיות בהשפעה או בקבלה, באחד מהשניים, אין אפשרות אחרת. אי אפשר להיות בין שמיים וארץ. לכן התנאי של "ואהבת לרעך כמוך" מופיע לפניהם מיד. אם ירוצו בו, מה טוב. ואם לא ירוצו, ירדו שוב לרצון לקבל, למיתה, כדברי הכתוב "שם תהא קבורתכם" (עבודה זרה ב' ע"ב).
האם הם מסוגלים לקיים את התנאי? הם מרגישים את עצמם כעבדים שברחו. אין להם טעם בחיים אלא לקיים את תנאי הערבות. הם כבר אינם מוצאים סיבה להמשיך ולהתקיים בחומר עוד כמה שנים. חיי הנצח לפניהם ובינם לבין החיים הנצחיים עומד תנאי שאי אפשר לקיימו, תנאי איום ונורא.
איש אינו מסוגל לקיים את תנאי הערבות לבדו. אבל אם כל אחד יקבל את כוח הערבות מכל היתר, יהיה ביכולתם לקיימו. לכן ההחלטה חייבת להיות בבת אחת וביחד, אחרת אי אפשר. האדם יכול לומר שהוא רוצה לקיים את התנאי של "ואהבת לרעך כמוך". אבל הוא לא ירצה בו ממש, מטרם שקיבל את כוח הערבות מהקבוצה. איש מחברי הקבוצה אינו יכול לומר "רוצה אני", אם לא קיבל את כוח הערבות מכל החברים. יוצא שהתנאי של "ואהבת לרעך כמוך" מתקיים רק בין כל החברים ובבת אחת, רק אז הם מסוגלים.
התנאי מתקבל אם כל החברים רוצים להתחבר יחד בכלי אחד. כדי שהכלי האחד יספק לכל אחד מהם כוח להתנתק מעצמו למען הכלי הכללי. לכן צריכים להסכים לתנאי בבת אחת. וכשהתנאי מקוים, כל אחד מקבל את כוח הערבות בפועל, וכוח הערבות נותן להם "מסך". מה שנקרא "תכונת האהבה".
ללא ערבות לא יכולה להיות אהבה. אנו נוטים לשכוח שאיננו זקוקים לחברה כדי לתת לה, אלא כדי לקבל ממנה את המסך וכוח ההשפעה. המסך מגיע מהבורא רק דרך החברה. הבורא שוכן בתוך הכלי של הערבות, אלא שהוא שוכן בקשרים שבין בחברים. ואם בקשרים האלה אנו נכללים, את הכוח של הבורא אנו מגלים. הכול בא מהקשר עם העליון, מהתכונה העליונה של העליון, תכונת ההשפעה.
באחד מהמפגשים של "מועצת החכמה העולמית" (טוקיו, נובמבר 2005) הרצה אחד מהמשתפים, ביולוג במקצועו, על פעולת התאים בגוף החי. לדבריו, כל תא בגוף הוא אגואיסטי, אבל כל התאים מתחברים יחד ופועלים למען הגוף בצורה אלטרואיסטית. הדברים דומים להסבר של חכמת הקבלה, אלא שנאמרו בפשטות. כל תא בפני עצמו הוא אגואיסטי, אבל מתוך כוח ההישרדות שלו הוא מבטל את עצמו ופועל למען הגוף. אם לא יעשה זאת, הגוף ימות. אם כל התאים יעשו זאת, הגוף יחיה והם יחיו איתו יחד.
בקריאה קפדנית יותר של ההרצאה ושל חומרים נוספים בנושא, מעניין יהיה לבדוק האם הביולוגים חושבים שהתוכנית האלטרואיסטית נמצאת בתא עצמו, או בדרגה העליונה, היינו בגוף הכולל. התוכנית נמצאת בדרגת הגוף הכולל. התא אינו מבין שביכולתו לבטל את עצמו וכתוצאה מכך לחיות עם גוף יחד. אלא בהתבטלות שלו כלפי הגוף, הוא מקבל את תוכנת הגוף.
עוד נמשיך ונדבר על הערבות. הערבות היא נושא הנצחי שלנו.
שאלה: האם יש בתא אמצעי שמאפשר לו להבין את המהות של הגוף הכולל, או שנוכחותו הפיזית בגוף מחייבת אותו להתנהג בצורה כזאת, בלי קשר לנעשה בתוכו?
אענה בקצרה. בגוף הביולוגי, הביטול כלפי הגוף מוטבע בתא בהכרח, ולכן הוא נכלל בתוכנה הכללית של הגוף. הדבר דומה לרכיבים בתוכנת מחשב הנכללים בתוכנה ופועלים בתוכה. כך הגוף חי והחלק מהגוף חי. ודאי שלתא היחיד אין בחירה חופשית.
מה שאין כן באדם. באדם, בניגוד לדומם, לצומח ולחי, הפעולה של ביטול כלפי הגוף הכללי צריכה להיות הכרתית. האדם צריך להבין ולרצות בעצמו שהתוכנה העליונה של העליון, של הגוף הכולל, תתקיים בו. ולשם כך הוא מבטל את עצמו. האדם צריך לרצות בביטול עצמו. זהו ההבדל בין האדם לחי.
אמנם, גם בני האדם הם חיות, נכון יותר לומר חיות טרף, אבל הבדל בין האדם לבהמה הוא שהאדם חייב להבין בעצמו שעליו לבטל את עצמו כלפי הגוף הכולל. "אדם" הוא מי שמידמה לעליון, מי שנכלל בתוכנה של "אדם הראשון", בגופו של "אדם הראשון". אחרת אין הוא קרוי "אדם", כדברי הכתוב "ומותר האדם מן הבהמה אין" (קוהלתג' י"ט).
אם האדם פועל לפי התוכנה הטבעית שבו, אין הבדל בינו לבהמה. אבל אם הוא משתמש בבחירה היחידה שלו להתכלל בחברה על ידי החברה, להתכלל באוסף של הנשמות, אז הוא נכלל במנגנון הרוחני שמעל הגופים, וזה נקרא "אדם". אדם שנמצא בגופו, בעולם הזה ואינו משתמש בבחירה חופשית, הוא בבחינת "בהמה".
מדוע? כי אין לו שום חופש פעולה. כשהאדם מבין שעליו לקבל על עצמו את תוכנת הקיום של העליון ולהתכלל בגוף בדרגת ה"אדם", יש לו חופש פעולה. הגוף בדרגת האדם נקרא "הנשמה הכללית". הנשמה הכללית הנקראת "אדם" היא ה"גוף" או "הכלי" בחוכמת הקבלה. יוצא שאם אנו חיים מתחת ל"מחסום", כל אחד בגופו, אנו בבחינת בהמות. ואם אנו חיים בדרגת ה"אדם", בחיבור בין הנשמות, בגוף אחד, אז הגוף שלנו הוא הנשמה הכללית הנקראת "אדם".
שאלה: המקור לרצון ההכרתי של האדם לבטל את עצמו כלפי הגוף הכללי, נמצא באדם או בסובב אותו?
הרצון מתחיל מתוך האדם, מהנקודה שבלב. הכול נמצא בנקודה שבלב והאדם זקוק רק לעזרת הסביבה. כמו שבעל הסולם מסביר במאמר החירות שהשמש והגשם והמלחים באדמה עוזרים להתפתחות הזרע.
שאלה: מהו הכוח הכללי של הגוף, שנקרא "ערבות"? מה הוא מספק לאדם?
הכוח הכללי של הנשמה הכללית הנקראת "אדם", או של הקבוצה כתבנית מוקטנת של הנשמה הכללית, מספק לאדם את כוח הערבות. כוח הערבות הוא כוח ההגנה של האדם כנגד הרצון לקבל שלו. בכוח הערבות האדם יכול להרגיע את הרצון לקבל, כך שלא יחסר לו דבר ולצאת לפעולת השפעה מחוץ לו. איננו יודעים מהו כוח הערבות. הערבות היא כוח רוחני, אין פירושה למלא את הכרס, לא לחשוב על אוכל במשך כמה שעות ולהתעסק בפעולות למען האנושות.
הערבות היא כוח רוחני, כי הרצון לקבל גם הוא רוחני. חכמת הקבלה אינה מדברת על הרצונות שלנו כמו שאנו מגלים אותם על פני כדור הארץ. מדובר בניתוק מהרצון לקבל, בדרכים שבהם אנו מסוגלים להתנתק מהרצון לקבל. האדם, שהטבע שלו הוא ה"אני", שכולו "אני", מקבל לפתע כוח שמנטרל את ה"אני" ומאפשר לו לצוף מעליו, לעוף מעליו ולהתנתק ממנו. הוא מתחיל להרגיש שהוא מתנתק מה"אני". זה כוח רוחני שמתקבל מהקבוצה.
הרצון של האדם, הרצון לקבל, הוא כולו "אני". אם יש לו נקודה שבלב, בעזרתה הוא מתחיל להשתוקק, להתחבר, לבצע פעולות בעלמא הנקראות "לא לשמה". ומתוך שהוא משתדל להיות מחובר לקבוצה, הוא מקבל ממנה את כוח הערבות. כוח הערבות מאפשר לו לנתק מתוכו את החלק אלוקה ממעל, את הנקודה שבלב, ו"לעוף". בו נשאר הרצון לקבל, והנקודה שבלב עולה למעלה ומתחברת מיד עם הקבוצה. כי הנקודה שבלב לא יכול להיות כך סתם למעלה.
בקבוצה הוא כבר מתחיל להרגיש כמי שנמצא בכלי הרוחני, ברצונות דהשפעה. הרצון לקבל מנותק ממנו, אבל שלו. אז הוא מרגיש את שני העולמות. בעולם אחד נמצא הרצון שלו ובעולם השני נמצא ה"כלי", הבורא והוא עצמו - מציאות אחרת. הכול על ידי הערבות.
את הערבות מקבלים מהקבוצה, כי בקבוצה אנו מחוברים יחד. ומכיוון שאנו מחוברים יחד יש בה את הכוח של האור העליון ששוכן בתוך השכינה, בתוך הכלים של הקבוצה. מהכוח של האור העליון אנו מקבלים את כוח הערבות, את כוח הבינה שמנתק אותנו מהרצון לקבל שלנו. אלא שניתוק אין פירושו להיחתך לשנים, מדובר בפנימיות. הניתוק מהרצון לקבל הוא הרגשה פתאומית שהאגו כבר לא מפריע, שנמצאים מעליו.
אדם שהתנתק מהרצון לקבל יכול להתחיל לעבוד עם החלק שלו בקבוצה. הוא מגדיל אותו בשלבים הנקראים "עיבור", "יניקה", "מוחין", ומתחיל לצרף את הכלים דקבלה שלו, את ה"אח"פ דעליה", בעל מנת להשפיע. בסופו של דבר נשאר "לב האבן", ואיתו הבורא מסתדר. האדם לא יכול להסתדר עם לב האבן. לב האבן הוא יש מאין, ולא על האדם לתקנו. עליו להבחין בו, אבל לא לתקנו. את כל הפעולות האלה אי אפשר לעלות ללא התכללות בקבוצה. כך מסביר בעל הסולם
"מתן תורה" אינו מאמר נעים. כשקראתי אותו לראשונה התמלאתי שאת נפש. לאחר שטיפת המוח המרוכזת שעברתי ברוסיה, שוב מצאתי את עצמי עם אותם המסרים, הפעם בחכמת הקבלה. לא יכולתי להבין איך הכול חוזר לאותו השקר. אלא שלאט לאט המסר של חכמת הקבלה חדר פנימה, והתחלתי להבין שכך בנויה המערכת. כל מערכת חיה שברצונה להתקיים, חייבת להיבנות מאיחוד מרכיביה.
שאלה: למה כולם צריכים לרצות את הערבות בבת אחת?
קודם כל, כאלה הן העובדות. כל העם צריך לרצות את הערבות יחד ובבת אחד. לא מספיקה ההסכמה של משה, אהרון ועוד כמה חברים. כל העם, גברים מעשרים שנה ומעלה, חייבים להיכנס בתנאי הערבות. נשים וטף מצטרפים לערבות בצורה אחרת, ללא התחייבות.
מדוע בבת אחת? כי אי אפשר לספק ערבות לחבר, אלא אם כן הוא מספק את הרצון שלו להיות בערבות. יוצא שהתחלה והסוף מתחברים יחד. כל חברי הקבוצה צריכים להכין את עצמם בקבוצה לעמוד לפני התנאי של התחברות בערבות, כי אין דרך אחרת אלא חיבור בערבות.
כל חבר בקבוצה צריך לקבל מהקבוצה חיבור. והחיבור יכול להתקיים בתנאי שכל אחד מקבל את כוח ערבות ומנתק את עצמו מהאגו שלו. יוצא שהאדם מקבל מהקבוצה כוח להתנתק מהאגו שלו, רק בתנאי שכוח הערבות כבר קיים בפנים, בין הנשמות. רישא וסיפא מחוברים יחד ותלויים זה בזה.
חברי הקבוצה לא יקבלו את כוח הערבות אם הם אינם מחוברים יחד, ואם בחיבור ביניהם לא מתגלה האור העליון שמספק להם את כוח הערבות. בלי לקבל את כוח ערבות האדם אינו יכול להתנתק מהרצון לקבל שלו ולמסור את עצמו לקבוצה, כך שבקבוצה ישרה כוח ערבות.
מה קורה במשחק הזה? כיצד הערבות נכנסת סוף-סוף לפעולה? הערבות נכנסת לפעולה מפני שיש כאן בורא ונכונות של הנברא. ואם הנברא נכון לומר "כן", "נעשה ונשמע", כלומר אם יש נכונות מצד חברי הקבוצה, למרות שטרם קיבלו על עצמם את הערבות, הנכונות מספקת.
אבל, מדוע הנכונות מספקת? הרי חברי הקבוצה טרם רכשו את תכונת ההשפעה. על סמך מה הם אומרים "נעשה ונשמע"? בעל הסולם משיב על כך בהמשך הדברים. כך או אחרת, באמרנו "נעשה ונשמע" אנו משתמשים בכוח העליון. אלמלא התנאי של "נעשה ונשמע", לא היינו יכולים להיכנס לעולם לדרגה הרוחנית העליונה.
שוב ושוב אנו חוזרים לאותה הבעיה. אם האדם עומד בדרגה א', כיצד יעלה לדרגה ב'? הרי אם האדם מבין וחש את המציאות בדרגה ב', הוא כבר נמצא בה. ואם הוא נמצא בדרגה א', אין לו שום קשר לדרגה ב', הוא מנותק ממנה לגמרי. איך בכל זאת אפשר לקפוץ מדרגה א' לדרגה ב'? התנאי לכך נקרא "למעלה מהדעת", ובמילים אחרות "לוו עלי ואני פורע" (ביצה טו, עב). יש בזה עוד הרבה אופנים.
אותו הדבר לגבי הערבות: את כוח החיבור שבדרגה ב' אין לנו, אבל אנו חייבים אותו. בלעדיו לא נעלה לדרגה ב'. בדרגה ב' נמצא כוח החיבור בין החברים ובדרגה א' אין חיבור עם החברים. לדרגה ב' אי אפשר לעלות ללא חיבור עם החברים, כי כוח החיבור עוזר לאדם להתנתק מהרצון לקבל שלו. דרגה א' היא הרצון לקבל ודרגה ב' היא רצון להשפיע - או שהאדם נמצא בה, או שלא.
יוצא שלפני הכול אנו זקוקים לכוח הערבות. כי בלי הערבות אי אפשר להתנתק מהרצון לקבל. אלא שאת כוח הערבות אי אפשר לקבל אם לא מעורבים עם יתר החברים, כי מהם מקבלים את הכוח. לכן התנאי של "נעשה ונשמע" הוא בהסכמה בעלמא. כך מקבלים את הכוח ערבות ועולים להיות כאיש אחד בלב אחד.
עניין ההסכמה דורש ליבון נוסף. עלינו לברר מהי "הסכמה". איך האדם יכול להסכים לדבר שעדיין לא נמצא בו. בעולם שלנו זה נראה פשוט, אבל לא ברוחניות. העולם שלנו והרוחניות הם שני עולמות שונים, תכונה אחרת ודרגת קיום שונה לגמרי. כשהאדם נכנס לרוחניות הוא מיד עולה להיות כאלוקים, ובמקום להישאר בגשמיות האדם הוא עולה לדרגת הבינה.
"כי זהו ודאי גמור, אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם ואין להם שום עסק בחייהם רק לעמוד על המשמר תמיד שלא יחסר שום צורך לחבריהם, ולא עוד אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה בכל לבבם ונפשם ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך", אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה פנוי לגמרי משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של ואהבת לרעך כמוך בכל אותם התנאים המבוארים באות ג' וד'."
האדם חייב להשתוקק לכוח הערבות, לא משום שהיא משחררת אותו לחופשי מהרצון לקבל, ולא כדי להיות מוצלח מעל לכל ההגבלות של העולם הזה, אלא מפני שהערבות נותנת לו הזדמנות לעבוד "כשור לעול וחמור למשא", לשירות כל האנושות. כך כותב בעל הסולם במאמרי ה"דור האחרון". לשם כך האדם זקוק לערבות, ולא כדי למלוך. מדובר בקניית תכונת ההשפעה שמאפשרת לאדם לממש את כל כולו בשירות למען האנושות.
"כי איך תפול עליו דאגה על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים עומדים על המשמר הכן בהשגחה עצומה שלא יחסר לו כלום מצרכיו."
המסקנה העולה מדברי בעל הסולם היא שכלי הקבלה של האדם מסודרים בהתאם למילויים שהוא מקבל מהאנושות או מהקבוצה. אם אנושות תספק לאדם את כל המילויים, או אם היא תיתן לו הרגשה שהיא עושה זאת, האדם יהיה בסיפוק גמור ולא יחסר לו דבר. מדוע? כי בתוך האנושות - האנושות במובן של "אדם הראשון" - נמצא האור העליון, הבורא. לכן אם האדם מקבל התרשמות מהנשמות שכולן לטובתו, יש לו בכך סיפוק גמור. זה הבורא שממלא אותו. במצב כזה ולא ידמה לו שום חיסרון, שאנושות לא תוכל למלא.
עלינו להבין שהכלי של כל אחד מאיתנו הוא כמו תא בגוף ולא יתכן שגוף אינו יכול לספק לו את צרכיו, כי מלכתחילה אנו בנויים להיות בגוף ולהתקיים בו.
כל רצונותינו, כל הכלי הריק שלנו, בנוי ככלי ריק בהתאם לכלי הכללי של הנשמות. אם האדם מתרשם שהנשמות נותנות לו תשומת לב, אז הערבות, הכוח שהוא מקבל מתשומת הלב של הנשמות, מספיק לו כדי לספק להרגיע ולמלא את כל המשקעים שלו. הערבות אינה גורמת לו להרגיש שלא חסר לו דבר או לא יחסר לו דבר, אלא כתוצאה מהערבות הוא אינו מרגיש חסרון כלל, אין לו חסרונות. לפתע פתאום הוא מתנתק מהרצון לקבל שלו.
אדם שאכל לשובע, אינו חושב על אוכל. באופן תיאורטי או לא, לא יתכן שתתעורר בו מחשבה על אוכל, הוא פשוט מנותק מהמחשבות האלה, הרצון שלו לאוכל נעלם. כך - למרות שעדיין אין ביכולתנו להרגיש זאת - נעלמים מהאדם כל רצונותיו שמפריעים להשפעה.
עוד עלינו לברר מה בנוגע לרצונות הנחוצים, ההכרחיים. כלומר, איך האדם צריך להתייחס אליהם? יש עניינים שבהם האדם חייב לדאוג לקיומו עצמו, עניינים שבהם ההכרחיות היא בבחינת "לא יגונה ולא ישובח". יש עניין של סכנת נפשות, וסוגיות נוספות. הכול מסתדר לפי חוקי ההשפעה, מחוקי ההשפעה נובעים כל יתר החוקים. כמו למשל, באיזה מידה האדם חייב שלא לשכוח על עצמו. כיוון שהאדם מתחיל להתייחס לעצמו, לרצון לקבל שלו, ככלי זר, הוא דואג לרצון לקבל שלו כמו לכל אחד אחר, לפי מידת הנחיצות והכרחיות.
שאלה: מה צריך לקרות תחילה במסגרת החוק של הערבות, שהאדם ימסור את עצמו לכלל, או שהכלל ידאג לאדם?
שוב אנו חוזרים לאותה השאלה, האם האדם מוסר את עצמו לכלל ורק אז הכלל מתייחס לאדם ומוסר את עצמו? או שכלל מוסר את עצמו לאדם, ורק אז האדם מוסר את עצמו לכלל. מי ראשון?
שאלה: מה צריך לעשות כדי להשיג ערבות?
כדי להשיג ערבות האדם חייב להשתדל בעלמא ובכל הכוח, למסור את עצמו לכלל. הוא אינו מסוגל לעשות זאת, אבל מתוך המאמץ, מתוך ביטוי הרצון לערבות, הוא מקבל מהכלל את כוח הערבות. כוח ערבות מנתק את האדם מכל אזיקיו, מכל ההפרעות, ומאפשר לו להיות מחובר ומשפיע לכלל.
יש כאן עניין של "נעשה ונשמע", שתי דרגות. הרי אי אפשר להתנתק מאגו לפני שמקבלים את ערבות, ואין ביכולתנו לקבל ערבות מטרם שנרצה אותה, ואי אפשר לרצות את הערבות לפני שמתנתקים מהאגו. יש כאן שני צעדים, נלמד אותם שלב אחר שלב.