אי אפשר להגיע לפעולה דומה לפעולת הבורא, כלומר לפעולת השפעה, כל עוד האדם שבנוי מרצון לקבל לא יוגן מפניו ולא ירגיש ביטחון מלא שלא יחסר לו דבר. הרצון לקבל הוא הראשון לתבוע את שמגיע לו, וטענתו צודקת. לכן רק לאחר שהרצון לקבל מרגיש את עצמו מסופק ואפילו רוצה להשפיע, יכולה להיות פעולת השפעה. אין זה עניין של מה בכך להגיע לפעולת השפעה.
אם כך, נשאלת השאלה כיצד האדם יכול להגיע למצב שבו הרצון לקבל שלו יהיה מסופק, שלא יחסר לו דבר וירצה להשפיע? ודאי שלא מדובר בסיפוק צרכי האדם, בלבוש חם, באוכל, וכו', כי בכל הנוגע לצרכי האדם הרצון לקבל הוא בלתי מוגבל. הסיפוק שנדרש אינו חומרי, אלא נפשי, פנימי, וביתר דיוק הסיפוק הנדרש הוא בטחון. הרצון לקבל תובע מהאדם להיות בטוח שיש לו עכשיו, כי יכול להיות שיש לו הכל, אבל הוא מרגיש שאין לו כלום. הרצון לקבל רוצה להרגיש שיש לו עכשיו ושלא יחסר לו לעולם.
מי יכול לספק לרצון לקבל הרגשה שלא יחסר לו דבר לעולם? מערכת הנשמות שבתוכה הוא נמצא. בעולם שלנו נקראת מערכת הנשמות, קבוצה, סביבה, חברה או האנושות כולה. אבל כשמדובר בדרגת הנשמות ולא בדרגת הגופים, המערכת היא הנשמות הקשורות יחד במבנה של "אדם הראשון".
החיסרון בכל אחד מחלקי אדם הראשון הוא תוצאה מהשבירה. במצבינו השלם היינו כגוף אחד, כל חלק היה קשור ליתר החלקים באין סוף קשרים. לאחר מכן נעשתה מלמעלה שבירה. הבורא שבר את המבנה של אדם הראשון בכוונה והבדיל בין כל החלקים כך שאף אחד מהם אינו שייך כביכול ליתר החלקים. כתוצאה מכך, קיבל כל חלק הרגשת חיסרון.
יוצא שחסרונותינו הם תוצאה מאיבוד קשר בינינו. לכן אנו יכולים להשלים אותם בחיבור לאחרים, מתוך התרשמות כללית שאנו מחוברים לאחרים. הרגשת החיבור לאחרים שהאדם מקבל מהאחרים נקראת "בטחון" או "ערבות".
לא יכול להיות באדם שום חיסרון אחר, אלא רק החיסרון מאיבוד הקשר עם האחרים. אמנם החיסרון יכול להתבטא בהרבה אופנים, אבל כל חיסרון הוא תוצאה מהשבירה. לפני השבירה היינו שלמים. השבירה היא המקור לכל החסרונות. את החיסרון מהשבירה אפשר להשלים רק אם האדם מקבל מהאוסף של יתר נשמות. מקבל מה? את מידת האהבה, תשומת הלב, הדאגה והנכונות של יתר הנשמות לתת לו. אם האדם מרגיש "אהבה" מיתר הנשמות, אהבתם מספקת אותו לחלוטין והוא מרגיש שלא חסר לו דבר. החיסרון שנוצר בו כתוצאה משבירת הכלים, הושלם. מה שמאפשר לו להיות באותה פעולת ההשפעה והאהבה, כלפי האחרים.
אנו נמצאים בפעולת ההשפעה ואהבה בזמן שאנו משפיעים ופועלים. כלומר איננו יכולים לקבל אהבה, בטחון וערבות מהאחרים אם איננו משפיעים להם. אבל כיצד נוכל להשפיע להם, מטרם שקיבלנו מהם את מידת הערבות, את הביטחון שלא יחסר לנו דבר? לכן יש שני צעדים בקבלת הערבות.
צעד אחד הוא ההשתדלות של האדם לעשות למרות שעדיין אינו בטוח, אינו יודע, אינו רוצה ואינו מסוגל. אמנם שהוא כלוא בתוך עצמו ואינו יכול להשפיע לאחרים, בכל זאת הוא מוכן להשתדל להשפיע לחברה בפעולה מעל לטבעו. חברה שכל חבריה משתדלים להשפיע זה לזה, לפני שקיבלו את הרגשת הערבות, מהווה מעין כלי מוקטן של אוסף הנשמות באדם הראשון. ואמנם שהפעולות של החברים בקבוצה עדיין אינן פעולות השפעה אמיתיות, הכלי המוקטן של הקבוצה מתחיל לעורר את האור שבתוכו. כי הבורא שוכן בכלי המתוקן.
האור אינו מאיר ישירות לכל נשמה, לכל חבר בקבוצה או בסביבה כזאת. זאת משום שהכלים של חברי הקבוצה עדיין אינם מתוקנים. לכן האור מאיר כאור מקיף, והארת המקיפים מקדמת את חברי הקבוצה להגיע לערבות ולפעולת ההשפעה האמיתית.
"ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר תיכף ניתנה להם התורה"
לפני הכול מדובר על "אומה". אומה היא מספר אנשים שהחליטו לצאת למשימה חדשה. לדוגמה, עם ישראל בראשותו של אברהם. כל יתר האנשים שאין להם את אותו הכיוון ואותה המשימה אינם נחשבים כחברי אותה "אומה". אם כך, בשורות אלה מתאר לנו בעל הסולם מה קורה אם קבוצה שנקראת "האומה" מחליטה לצאת למשימה חדשה כמו שקרה בימי אברהם.
"כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה. אמנם מקודם שבאו ונתרבו לשיעור אומה שלימה ואין צריך לומר בזמן האבות שהיו רק יחידים בארץ, לא הוכשרו באמת לקיים התורה על אופנה הרצוי,"
כפי שאנו לומדים בחכמת הקבלה, לא בזמנו של אברהם ולא בזמן מתן תורה בהר סיני היו ישראל מוכשרים לקיים את התורה. הכול קרה עדיין בשורשים, לפני ההתערבבות בין אומות העולם ולפני שהתגלה הצורך לתקן את הכלי הכללי של כל הנבראים.
"כי במספר קטן של אנשים אי אפשר אפילו להתחיל בענין עסק המצוות שבין אדם לחברו כפי הקוטב של ואהבת לרעך כמוך, כמבואר באות ג' וד', ולפיכך לא ניתנה להם התורה."
התורה היא כוח, אמצעי, שיטה כיצד לתקן את כוח הפירוד שנוצר כתוצאה משבירת הכלים. במידת הגילוי של כוח הפירוד, כנגד הרגשת העביות, השנאה והריחוק זה מזה - ניתנה התורה. האדם יכול להשתמש בתורה כדי לתקן את השנאה, את הריחוק ואת הדחייה מהאחרים ולהפוך אותם לחיבור, לאהבה ולנתינה. זהו כוח התורה. כתוב "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", "כי המאור שבה מחזירו למוטב". המאור שבתורה מתקן את הטבע מאגואיסטי לאלטרואיסטי.
שאלה: נראה כי הכמות שעליה מדובר, שש מאות אלף או שבעים נפש, אינה כמות, אלא מידת הפירוד.
שש מאות אלף או שבעים נפש הם מידת גילוי בלבד, מידת הגילוי של רצון לקבל.
עוד לפני אברהם, במשך עשרים דורות של "השחתת הזרע" מאדם הראשון עד נוח ומנוח עד אברהם, היו שבירות - "שבירת אדם הראשון", "חטא מגדל בבל", "קין והבל". בספרו "בית שער הכוונות", מבאר בעל הסולם את כל הנפילות האלה. נפילות שהתרחשו "מלמעלה למטה" ועדיין לא היו בבחינת גילוי האגו בדרגתו התחתונה.
על פי חכמת הקבלה, גם הנפילות בזמני אברהם עדיין לא הספיקו לכך. הרצון לקבל התגלה בשורשים, כנגד הבחנות קטנות במיוחד. והנה, בתקופתו של משה, במצרים, כשהאגו גדל והראה את עצמו, יכלו ישראל לקבל את התורה. אף על פי שלא היו מחוברים עם העמים האחרים, אלא עם האגו שבשורשיהם. גלות מצְרַים התרחשה בשורש ועליה להתרחש גם בענף. בעל הסולם כותב כי גלות מצְרַים נמשכה מאתים ועשר שנים במקום ארבע מאות שנה.
עלינו להבין כי לא בבת אחת נעשית פעולת ההתכללות עם הרצון לקבל, אלא בכמה פעמים. יש ארבע גלויות. גלות מצְרַים היא הראשונה. רק אז ניתן לדבר על עם שמחובר לאיזושהי דעה, בעל אבחנה רוחנית, שהוגלה ונפל מדרגתו עם המטען שקיבל לאגו שנטבע בו.
אגו שנטבע בעם הוא גלות מצְרַים של מאתים ועשר השנים, ולאחריה גלות אדום והגלות שלנו אחרונה. הכול כדי להטביע את הרצון להשפיע ברצון לקבל. עתה, במאה ה-21, לאחר כל הגלויות, אנו מתחילים את התיקון. שתי ההבחנות "ישראל ו"אומות העולם" סיימו להתבולל ולהתערבב ביניהן. ביחס לפעולות בזמנינו, פעולות בענפים ממש, כל הפעולות הקודמות היו פעולות בשורשים.
"ובאמור נוכל להבין מאמר אחד מהתמוהים שבמאמרי חז"ל, דהיינו במה שאמרו אשר כל ישראל ערבים זה לזה, שלכאורה הוא בלתי מוצדק בתכלית, כי היתכן אם מי שהוא חוטא או עובר עבירה ומכעיס את קונו ואין לך שום הכרות ושייכות עמו, יגבה הקב"ה את חובו ממך, ומקרא כתוב "לא יומתו אבות על בנים וגו' איש בחטאו יומת" ואיך אומרים אשר אפילו הנכרי לך לגמרי שאינך מכיר לא אותו ולא את מקומו נמצאת ערב בחטאיו?".
איך יתכן שכל אחד אחראי על כולם. הרי העולם מלא רשעים גסי רוח שרוצים להרוס, להרוג ולהשמיד, ואני אחראי למעשיהם?! ואם אני אחראי, הרי שאני אשם, הלוא זו המשמעות של להיות אחראי. במילים אחרות לא צריך להעניש את החוטאים אלא אותי. כל אדם בעולם שעשה איזשהו עוול, מטעות פעוטה ועד לפשע גדול ונורא – אני אשם. הרי זה לא יתכן.
"והמעט לך זה, קח וראה במסכת קידושין דף מ' ע"ב, וזה לשונם: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות".
כלומר, אם אדם עשה מצווה, היינו פעולה נכונה, לא יתכן שהעולם יטעה במשהו. אם אדם עשה מצווה בטוח שהעולם כבר מתוקן ולאיש בעולם אין בחירה חופשית. בעשיית המצווה הוא מחייב את העולם להיות מתוקן.
"עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה".
האדם והעולם הם היינו הך, אותה יחידה. כל העולם מחובר אל האדם, ורק אחרי המעשה שלו הוא נמשך. עם העולם, אין שום חשבון, אלא רק עם האדם.
"שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. עכ"ל. והנה עשאוני ר"א בר"ש ערב גם בשביל העולם כולו, שנמצא לדעתו אשר כל בני העולם ערבים זה לזה, וכל יחיד יגרום במעשיו זכות או חובה לכל העולם כולו. שזוהי תמיהה ע"ג תמיהה.".
מדוע תמיהה? כי אם מדובר על אומה אחת, על קבוצת האנשים שתחילתה באברהם, שקבלה בהמשך תוספת "רצון לקבל" ב"מצְרַים", יצאה ממצרים וקיבלה "תורה" לתיקון הרצון לקבל על ידי "משה" ומתקנת את עצמה על ידי התורה - כלומר אם יש אגו, רצון לקבל, ותיקון כנגדו - אז הכול מובן. ברור שתהליך כלשהו עובר על הקבוצה. מובן שפועלת בה החוקיות לפיה כל אחד חייב להיות קשור לאחרים, וכולם שקולים כאחד. מיליון או אחד הם היינו הך, כי הקבוצה היא גוף אחד. כל זה ברור. אבל כיצד כל העולם שייך לתהליך הזה?
הרי ישראל במצרים הם אותה הקבוצה שהתרבתה במקצת, שקיבלה תוספת עביות. בעולם שלנו, תוספת עביות היא תמיד בבחינת תוספת גופים. כדי לתקן מוסיפים, על דרך משל, אלפי קלוגרמים של עביות ובמקום אדם אחד נולדים עשרה. התוספת הגדולה של העביות מתחלקת בין עשרה בני אדם כך שיהיה קל יותר לתקנם. זה כל העניין של ריבוי הנשמות והמשכת הזמן. כלומר, לעשות את התיקונים בזה אחר זה ובנשמות רבות הבאות במעין שורה של נשמות ומיתקנות.
את התהליכים האלה ניתן להבין ביחס לקבוצה הקטנה, אבל מה ביחס לעולם? אומר רבי אלעזר ברבי שמעון שיש כאן תיקון נוסף. לאחר שהקבוצה שראשיתה באברהם ירדה למצרים וקיבלה תורה, צריכה הקבוצה המתוקנת מזמנו של משה לעבור "מצרים" כללי יותר. זוהי הגלות הגדולה, תוספת רצון לקבל שנקראת "צירוף אומות העולם", התבוללות והתכללות באומות העולם. ואז, בכלי המשותף לקבוצת אברהם ולאומות העולם, צריכה קבוצת אברהם לעשות תיקון נוסף.
בקבוצת אברהם כבר יש "תורה", באומות העולם יהיה "רצון". לכן כל שיידרש הוא לעשות "תיקון". על התיקון הזה מדבר רבי אלעזר ברבי שמעון. כלומר, לא רק בקבוצה הקטנה התיקון צריך להתקיים, אלא בסופו של דבר עליו להתקיים בכל הנשמות, בכל העולם.
"אולם לפי המתבאר לעיל הרי דבריהם ז"ל מובנים ומוסכמים בתכלית הפשטות, כי הנה הוכחנו לעינים אשר כל פרט ופרט מתרי"ג המצוות שבתורה סובבים על קוטבה של המצוה האחת של ואהבת לרעך כמוך, ונתבאר, שקוטב זה אינו בגדר של קיום זולת באומה שלימה שכל חבריה מוכנים לדבר."
במערכת "אדם הראשון" יש חלק שנקרא "ישראל" וחלק שנקרא "אומות העולם". שני החלקים האלה חייבים להיות מחוברים בתוך אדם הראשון. ניתן לומר כי מ"חזה" ולמעלה זהו חלק "ישראל" ומחזה ולמטה אלה "אומות העולם". כל ה"פרצוף" של "אדם הראשון" חייב להגיע לתיקון הכולל. האהבה חייבת לקשור כל החלקים יחד ככלי אחד. ה"ערבות", וה"אהבה" צריכים לפעול בכל העולם.
שאלה: קשה להבין כיצד כלי שכל מהותו היא רצון לקבל אגואיסטי מתחבר בהשפעה ולא באמצעות האגו. למה הדבק של חלקי אדם הראשון הוא השפעה ולא רצון לקבל?
תראה לי דוגמה שבה תכונת הקבלה היא אמצעי לחיבור. נניח שיש שני חלקים. חיבור הוא כשמה שיש בחלק אחד ומה שיש בחלק שני מתחברים יחד כאחד, כשהרצון לקבל עובר מהחלק הראשון לשני ומהשֵני לראשון. כל חלק מצרף לעצמו את הרצון לקבל של השני ויחד הם עובדים ברצון לקבל משותף.
אַמֶבּות, או גופים קטנים אחרים מורכבים מחלק פנימי וחלק חיצון. הגופים הקטנים מתחלקים ונפרדים לשני חלקים שבכל אחד מהם יש חלק פנימי וחלק חיצון. מה ההבדל ביניהם? כשהרצונות החיצוניים והפנימיים מחוברים יחד הם נקראים אחד.
כשאדם לוקח את כל הרצון לקבל של חברו, וחברו לוקח את כל הרצון לקבל שלו, והם עובדים כל אחד עם הרצון של השני כאילו היה הרצון לקבל שלו, הם מחוברים. הרצון לקבל של כל אחד מהם משמש אותם כדי לשרת לרצון לקבל של החבר. הרי האדם אינו יכול לחבר ולהתחלק כמו אמֶבה. האדם נשאר ברצון לקבל שלו וחברו נשאר ברצון לקבל שלו. "חיבור" ברוחניות פירושו לפעול לחיבור "כאיש אחד בלב אחד".
"לב" הוא הרצון לקבל. "לב אחד" הוא שהאדם ברצון לקבל שלו מרגיש את הרצון לקבל של חברו. כיצד? רק מתוך שהרצון לקבל שלו ישרת לרצון לקבל של חברו. אין אפשרות אחרת. זה נקרא "השפעה".
ה"אני" עם רצון לקבל שלו אינו מתבטל, יש לשמור עליו ולהוסיף ולפתח אותו. ל"אני" הזה יש "אגו" גדול מאוד ולא זו בלבד שהוא פועל אלא שהוא פועל בעוצמה. אלא שהכול על מנת לשרת לחברו. הוא בודק את חברו, בודק מה חברו רוצה ומה יש לו, וכולו פועל עליו, כך שהרצון לקבל של החבר הוא שקובע.
מתוך שהוא לוקח את הרצון לקבל של חברו ומתחיל לעבוד עליו ולמלא אותו הוא נעשה כ"עליון". זו הפעולה של העליון. כיצד "אמא" או בינה פועלת? היא לוקחת את ה"אח"פ" שלה ופועלת כלפי התחתון, כלפי "גלגלתא עיניים" של התחתון.
בפעולה זו מעלה האדם את עצמו לדרגת "המשפיע", לדרגה גבוהה יותר. ואם סיים לעבוד עם חברו או אפילו לא סיים, הוא יכול לעבוד עם חבר נוסף. רק באמצעות העבודה עם הרצון של החבר אפשר לעלות. אי אפשר לעלות מדרגה לדרגה אלא אם כן מקבלים רצון של אדם אחר, כמו "בינה" כלפי התחתון, כלפי "זעיר אנפין". וכך, פעם אחר פעם לוקחים רצון אחר, לא חשוב מי, ושוב עושים את אותה הפעולה. זהו המנוף היחידי שבעזרתו ניתן לעלות.
כיצד נוכל לצרף לעצמנו את הרצון של הזולת כך שיהיה כרצוננו שלנו? על ידי "אהבה" - כמו "אמא" שהיא בחינת בינה, כלפי זעיר אנפין בנה. אחרת החבר, הרצון של החבר, לא יצטרף אלינו. הוא ידחה אותנו. כדי לאהוב את החבר עלינו לעבוד תחילה בשותפות במסגרת חברה שתיתן לנו הרגשה שאנו מקבלים ממנה "ערבות" כנגד האגו שלנו. רק אז נוכל להפעיל את האהבה ולצרף את רצון החבר. רק כך נוכל להפוך את עצמנו ל"אמא" כלפי כולם. אחרת הרצון לקבל שלנו לא יאפשר לנו לעשות דבר.
כל אחד חייב לחשוב כיצד להיות "אמא".
שאלה: מה מחבר אנשים שנמצאים במצוקה קשה? האם זה הרצון לקבל?
אנשים שנמצאים במצוקה מתחברים יחד מפני שהרצון לקבל האגואיסטי מחבר ביניהם. כך גם בקרב הבהמות והחיות. כשצרה גדולה מתרגשת ובאה, רעידת אדמה וכדומה, כל החיות בורחות. כולן רוצות להינצל ושום חיה אינה טורפות חיות אחרות. בשעת צרה גדולה אין חיה שעסוקה בחברתה.
בבני האדם התופעה בולטת עוד יותר. בזמן מלחמה אנו מתחברים יחד כנגד האיום החיצון. אנו מרגישים את מה שמאחד אותנו, אנו מרגישים שמשהו משותף לכולנו פועל נגדנו, והוא מחבר אותנו. זה חיבור אגואיסטי כמובן, טבעי. אותו החיבור שמחזיק את החיות בלהקה.
שאלה: למה אי אפשר לעשות הסכם ערבות בין שניים ואם הוא מצליח מוסיפים עוד אחד ועוד אחד, וכך את כל העולם.
מדוע אתה חושב שאי אפשר?
שאלה: כתוב "אומה".
שני אנשים הם "אומה", מיעוט הרבים שניים. ובכל זאת אנו מתרשמים מכמות, מהעוצמה הנראית לעין. את העוצמה הרוחנית איננו רואים ואיננו מרגישים. להפך, לפי המִנְהג הרוחני צריך להצניע את העוצמה הרוחנית ולהפחית בחשיבותה.
לכן צריך לפעול כדברי בעל הסולם לפי הכתוב "ברוב עַם הדרת המלך". זה מה שמשפיע על האדם. אנו מקשיבים לדבריהם של אנשים מכובדים בחברה, בין שאנו מסכים איתם ובין שלא. כך אנו בנויים, דעת החברה קובעת. אמנם החברה יכולה להיות גדולה הן בכמות והן באיכות, אבל הכמות אינה כוח מבוטל.
שאלה: האם תוכל להרחיב קצת על ההליכה במידבר אחרי מתן תורה, לפני שנכנסו לארץ ישראל?
לא כאן המקום להרחיב על קורות בני ישראל במדבר וגם לא לבאר מה היה תפקידם. אלה תיקונים. תיקונים בהתכללות בינה ומלכות וחיפוש באמצעות מה שכבר יש משני הכוחות האלה. בני ישראל נכנסו למצבים לא נעימים והיו צריכים להתמודד איתם, היה עליהם לכבוש את ארץ ישראל.
אם נבדוק את מסעות בני ישראל במדבר נמצא כי הם לא הלכו הרבה, אלא הקימו מחנות וחנו בהם. על אחת כמה וכמה אם נביא בחשבון שכל התהליך נמשך ארבעים שנה. הרי אפשר היה לסיים את יציאת מצריים בשבוע ימים, אפילו דרך ים סוף. באותם הימים הייתה יבָשה במקום שבו נמצאת עתה תעלת סואץ, אלא שהבורא סיבב לישראל לברוח דווקא למטה, לכיוון ים סוף.
כל התהליך של ההליכה במִדְבר, עניינו קשירת הבינה והמלכות יחד. ישראל קיבלו את כוח הבינה, כוח השפעה, אבל היה עליהם לברר כיצד לעבוד איתו עם המלכות. זו הייתה העבודה במדבר. בני ישראל הרגישו את עצמם "יבשים" - עובדים כנגד הרצון לקבל. זה כל עניין המִדְבר.
ארבעים שנה נדרשו משישראל עד שהגיעו למצב שבו תכונת הבינה שולטת עליהם - בינה היא ארבעים. לאחר שכל הדור הקודם מת, וכל הרצונות שלא נכללו עם הבינה התכללו, הגיע דור חדש שמחובר עם הבינה. גם משה לא יכול להיכנס לארץ ישראל, כי הוא לא שייך לחיבור בין בינה ומלכות. משה כולו בינה.
שאלה: מה זאת אומרת לשרת עם הרצון לקבל שלי את הרצון לקבל של החבר. בחושבי על כך מתעוררות בי מיד תמונות גשמיות. לתת לו משהו, להסיע אותו.
באמרנו "לשרת את רצון החבר", אנו מדברים על הרצון לקבל של החבר והרצון לקבל שלנו. אנו מבינים אותו. יחד אנו חברים כלפי המטרה, כלפי מטרת הבריאה. מטרת הבריאה היא הרצון של החבר שלנו ואנו מקבלים על עצמנו לעזור לו בכך בכל לב ונפש. אנו חייבים לספק לו הרגשת ביטחון, כי הרגשת הביטחון היא החשובה מכל. אנו חייבים לספק לו גדלות, כדברי הכתוב "ברוב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח). ללא גדלות המטרה וללא גדלות הכוח העליון שנסתר מאיתנו, לא יהיה לנו כוח, לא יהיה לנו חומר דלק.
בנוסף לכך, כפי שנאמר בתחילת הדברים, אי אפשר למלא את האדם – אי אפשר לתת לו ביטחון והרגשת ערבות – על ידי מילוי תשוקותיו הגשמיות. בכל הנוגע לגשמיות, צריך לדאוג רק להכרחיות. כיצד אפשר למדוד את ההכרחיות?אם נספק לאדם את הרגשת הביטחון ברוחניות, נראה כי הגשמיות תסתדר כך שלכל אחד תהיה הכרחיות.
אמנם כתוב כי עלינו לדאוג לכך שבכל מקום בעולם לא יישאר אדם רעב או נכשל, אולם אין הכוונה לספק ישירות לכל הנצרכים את כל המצרכים, לפי סל כלשהו שנקבע מראש.
בו ברגע שנתחיל לספק לזולת את הרגשת הביטחון בתהליך הרוחני, נראה עד כמה ישתנו כל יתר התנאים. כל התנאים מסודרים מלמעלה כדי לקבל את צורתם הנכונה ברגע שבו הקשרים בינינו יסודרו כבמערכת בגוף אחד. רק בגלל שאין קשר בין הנשמות, מתגלה בגופים מציאות שבה לאחד יש מאות מיליארדי דולרים ולשני אין פרוטה לקנות פרוסת לחם לילדו. חוסר השוויון נובע מחוסר קשר בין הנשמות. איננו יכולים לתקנו בגופים. זו תוצאה מקלקול בנשמות. כל העולם שלנו הוא תוצאה, העתקה.
שאלה: בענפים יכול להיות מצב שאמא צעירה מזיקה לילדה מתוך אהבה מחוסר ידיעה, בשוגג. השאלה היא האם ברוחניות התיקון מקנה גם ידיעה? כלומר, האם יכול להיותמצב שבו גם מתוך הרגש אהבה אפשר לגרום נזק ברוחניות מתוך חוסר ידיעה?
יש הבדל בין אהבת אם לילדיה לבין אהבת חברים. אהבת אם לילדיה היא אהבה גופנית, גשמית - באהבה כזו, למידת הבנתה או אי הבנתה של האם יש השפעה. באהבת חברים, החבר מלביש את היחס שלו לחברים במטרתו לקדם אותם ואת עצמו כלפי הבורא ולקשור זאת לבורא. אם הוא מבין שיחס מסוים יכול לקדם את כולם יחד, את החברים ואותו כרצון אחד כלפי הבורא – לא יכול להיות בכך נזק לעולם. זאת משום שברוחניות דנים את האדם לפי הבנתו, ובהתאם לכך מקבלים אותו.
העליון מבין את המ"ן שלנו ויודע לפרש אותו אפילו שאנו טועים, הרי היחס לחברים שלנו הוא היחס שדרכו אנו מגיעים לבורא. כל התהליך הרוחני מלובש בו. אתה והחבר אינכם נמצאים יחד לבדכם, כמו האם ותינוקה, אלא אתה והוא קשורים עם הכוח העליון. הכוח העליון הוא ה"אמא". אתה לא עושה שום דבר. אתה רק מגלה ברצון שלך את המצב המסודר יותר כפי שהוא כבר קיים בדרגה עליונה יותר. לעולם לא יכול להיגרם מכך נזק. ודאי שאינך יודע מה אתה עושה ואולי אתה פועל להפך, אולם אין זה חשוב כלל.
מה שאין כן, בחיינו הגשמיים. השאלה האם האפשר לגרום נזק מתוך אהבה ברוחניות, היא שאלה נכונה ויפה. בחיינו הגשמיים ההשפעה יכולה לגרום לנזקים. באופן כללי ניתן לומר כי כל השפעה פרט לזו של אם לתינוקה, מזיקיה תמיד אם אינה קשורה לתכלית הבריאה. רק פעולות לקראת תכלית הבריאה מביאות לתיקון, כל היתר הם דרך ייסורים. יוצאות דופן הן הפעולות ברמה הקיומית, ברמת הקיום ההכרחי. על פעולות אלה לא שופטים את האדם. זו הכרחיות.
שאלה: האם כדאי להזיק לבני אדם כדי לעורר אותם לחפש אחר הטוב?
כל פעולה שאינה נעשית לקראת ערבות בין הנשמות, גורמת לנזק. לאמתו של דבר היא אינה גורמת לנזק ממש, שהרי גם היא מקדמת אותנו. אלא שהיא מקדמת אותנו בדרך ייסורים, בדרך ארוכה יותר ומרובת כאבים.
האם כדאי לזרז ככל האפשר את התגלות הסבל בעולם, כדי שבני האדם ירצו את הטוב? לא! אם הפעולה אינה רצון הבורא, למה לנו לעשותה?! גילוי הרע, אפילו במידותיו הנוראות ביותר, לא יקצר את התיקון. את התיקון אפשר לקצר רק על ידי האור. כלפי האור אנו בודקים את הרצון לקבל, וזה לעומת זה רואים עד כמה אנו נמצאים בהכרת הרע.
אם האדם נכנס לצרות גדולות, הצרות יכולות להביא אותו לעיתים לאריכות תיקון גדולה עוד יותר אלמלא הצרות היו מתעוררות. צרות קשות יביאו את האדם להסכים להסתפק בלחם ובמים ובחיים פשוטים. הן יחייבו אותו לרסן את הרצון לקבל שלו. כתוצאה מכך יתחיל האדם שוב, לאט לאט, את אותו התהליך: הרצון לקבל שוב יגדל להיות אכזר, האדם שוב יהיה קרוב להרוג את עצמו ושוב יסכים לחיים פשוטים - לחיות, לשרוד. זו יכולה להיות דרך ללא מוצא.
לכן יש גרעין הנקרא "קבוצת אברהם" שחייב להביא את התיקון באמצעות הפצת חכמת הקבלה. מתוך התפתחות האגו בלבד, לא נגיע לתיקון. האנושות יכולה להמשיך להסתובב באותם הסיבובים: כמעט להשמיד את עצמה - להסכים לחיות בשלום – שוב הרצון לקבל שלה מתפתח - שוב כמעט להשמיד את עצמה- ושוב השארים מסכימים לחיות בשלום. כך הלוך וחזור בלולאה אין סופית.
שאלות מצופי קארמה.
שאלה: אני רוצה להשפיע לזולת, אבל איני יודעת מה טוב לו. איך להיטיב בפועל לאדם אחר אם איני יודעת מה טוב לו?
כאמור, ההשפעה לזולת אינה השפעת ה"חיים הטובים" שהבורא כביכול מחסיר מאיתנו. השפעה לזולת פירושה לגרום לאדם להבין את התיקון וההתקדמות למטרת הבריאה. הרי פרט לכך, הכול רע. כל הדרכים הם דרך ייסורים. בין שאנו מבחינים בכך ובין שלא, האדם סובל כתוצאה מכך שאינו מתקדם בצורה הקצרה ביותר לקראת המטרה.
עלינו להשפיע לזולת את שיטת התיקון, את הבנת התיקון, את הידיעה כי התיקון הוא חיבור כל הנשמות בכלי אחד. מתוך חיבור כל הנשמות בכלי אחד מתגלה בנשמות אור שמביא להרגשת נצחיות, שלימות, מילוי.
שאלה: אינני יכולה לסלוח לאדם אחר, כיצד אפשר לשנות זאת?
כל עוד אנו נמצאים בתוך הרצון לקבל שלנו, ודאי שאיננו יכולים לסלוח לאדם אחר. לעומת זאת, תופעות כגון אלה נדירות מאוד ביחסים בין הורים לילדים. הורים סולחים לילדיהם על הכל.
אם כן, הכול תלוי ביחס לזולת. אילו היינו מתייחסים לזולת כלעצמנו, אילו היינו מחברים את הרצון לקבל של הזולת, את כל תכונותיו, לעצמנו כאילו היו חלק מאיתנו – חיבור נכון למעשה, שהרי בחיבור כזה אנו נמצאים בגוף אחד - אילו היינו מחברים את כל האנושות לעצמנו, לא היה לנו את מי להעניש.
אולי היה לנו חשבון כלשהו עם הבורא, אבל ודאי שלא עם יתר הנשמות. היינו רואים בהן חיבור אחד, "כלי" אחד שמונהג על ידי כוח העליון, ולא שלמי מהן היה איזשהו רצון רע כלפי האחרים. ואם למרות הכול דברים כגון אלה היו מתגלים, היה זה מתוך מחשבת הבריאה.
לכן, כל עוד נשאר בתוך הרצון לקבל שלנו, לא נוכל לסלוח לאדם אחר. אם נתעלה מעל הרצון לקבל שלנו לקראת התחברות עם אחרים, לא זו בלבד שנסלח, אלא נגלה שאין כאן אלא גוף אחד.
שאלה: האם אחרי שעוברים מחסום ורוכשים מסך ועולים בדרגות העולם הרוחני, נופלים שוב לרצונות בהמיים וטמאים של העולם הזה?
הרצונות של העולם הזה אינם קשורים לרוחניות. אדם שעבר את המחסום ועולה בדרגות העולם הרוחני ממשיך כמובן לאכול לשתות ולהיות בקשר עם משפחתו וילדיו. הוא רואה את היופי שבעולם הזה. הרי כל חמשת חושיו וגופו מתפקדים. להיפך, כיוון שברוחניות יש רצונות רבים יותר מאשר בגשמיות, נוספים לו רצונות גם בגשמיות. כל רצונותיו קופצים מדרגה, גם הגשמיים. זכור לי שמורי, הרב ברוך אשלג, אמר לי באחת מהפעמים שאכלנו יחד: "אתה עוד תגדל ותראה כמה טעם יש בחתיכת הבשר הזו". האחד משפיע על השני.
אם כך, למרות שהאדם משתנה במקצת בחיצוניות, האופי שלו נשאר בדיוק כפי שהיה, כי האופי הוא דומם. הגוף שלנו עם רצונותיו ואפילו הרגליו, אינו משתנה. מדובר על הנשמה בלבד. טעות לחשוב על הצדיק כמי שכמעט ואינו אוכל, נושם או ישן. יתכן כי הסתכלות זו, השגויה לחלוטין, נובעת מדתות זרות. ידוע לנו כי בתקופת בית המקדש והסנהדרין היו כמה מהמקובלים הגדולים עשירים. יתרה מכך, בימי בית המקדש נהוג היה לערוך משתים וסעודות כיד המלך. העלייה בדרגות הרוחניות אינה קשורה לרצונות הגשמיים.
שאלה: כשהנקודה שבלב גדלה, מה מורגש בה - עמקות הכרת הרע, או ההשתוקקות לרוחניות?
הכרת הרע אינה מורגשת באדם לפני שהוא מתחיל ללמוד בצורה שיטתית ובקבוצה הנכונה את חכמת הקבלה האמיתית. לא מתגלה לו הכרת הרע. דרושים לכך הרבה שעות לימוד והשתתפות בפעולות הקבוצה, בחברה הנכונה. רק אז תתגלה לתלמיד הכרת הרע. רק כך הוא יעורר על עצמו די אור מקיף, כדי לראות את הטבע של עצמו.
לפני ההצטרפות לקבוצה מתגלה לאדם החיסרון בנקודה שבלב, ולא יותר. חסר לו משהו, הוא רוצה משהו, העולם הזה אינו מספק אותו, ועם החיסרון הזה הוא בא לקבוצה. עדיין אין לו הכרת הרע. להפך, מדוע שיהיה לו רע. הוא אינו חושב בוודאי על אהבת הזולת. דרוש לו עוד הרבה מאד לימוד והבחנות ואי אלה הרגשות פנימיות שזהו הכלי וזהו המבנה של האנושות.
לא פשוט להגיע לדברים שכתובים במאמר "מתן תורה". התלמידים המתחילים מתייחסים להם כשקר, כניסיון לרמותם על מנת שיאהבו את זולת וכך ניתן יהיה להשתמש גם בהם. הם מפחדים שמא יחייבו אותם לפעול ולתרום את עצמם לחברה.
אין כפיה ברוחניות. עלינו להגיש את החכמה לאדם על פי הציווי: "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב,ו). עלינו לתת לאדם בדיוק לפי מה שהוא מוכן לשמוע ומבין, בהתאם ליכולתו להתאים ולחבר את הלימוד לעצמו. למרות שמאמרי "מתן תורה" ו"ערבות", הם עקרוניים ובהם כל התיקון, הם אינם המאמרים הראשונים שאיתם אפשר לפנות לאדם.
שאלה: האם צריך לזכך את הכלי שלי, את הרצון בכל עולם בכדי לעלות לעולם עליון יותר, או שאפשר לעלות ולרדת בין העולמות, או לחיות בכל העולמות יחד?
חכמת הקבלה מלמדת אותנו כיצד אנו עולים ויורדים במדרגות העולם הרוחני. אין ירידה בקודש, יש רק עלייה. אדם הנמצא בעולם הרוחני כל הזמן עולה, לא יתכן שירד. ואם הוא יורד, אין זו ירידה במדרגות, אלא ירידה באותה מדרגה שבה הוא נמצא לקו שמאל כדי לכלול בתוכו יותר רצון לקבל, שמיד אחר כך יתוקן ויחובר לימין ולהתקדמות למדרגה גבוהה עוד יותר.
האדם אינו נופל ממדרגתו הרוחנית. מי שהגיע למשל למדרגה מספר 20, לא נופל למדרגה מספר 19. הנפילה בדרגה 20 היא כדי לקבל תוספת עביות ולהגיע למדרגה 21. עם זאת, אדם הנמצא במדרגה 20 יכול להיות בכל יתר המדרגות, כי הן שלו. הוא יכול לרדת למדרגה 8 למשל ולהשפיע לחבר שנמצא באותה המדרגה.