מה שאדם משיג, לא מושג אלא מקוטביות. היינו, מתוך שעוברים עליו מצבים קוטביים - קודם רואה את האחוריים של האור, ורק אחר כך את הפנים. ודווקא מתוך הניגוד בין חושך לאור, בין טוב לרע, נבנים כלי ההרגשה שלו. היינו עד כמה שמרגיש קצוות מרוחקים יותר, הפער בין נוכחות הבורא לחוסר נוכחותו. שכן, חוסר נוכחות הבורא מתגלה כדבר שלילי, כי אדם הוא רצון לקבל הנאה. ואם לא מקבל, אז במקום הריק מרגיש ייסורים, חושך, רע. ולכן חובה לעבור את כל ההרגשות, מהרעות ביותר ועד לטובות ביותר, היינו מקליפה, חושך, תהום, ועד עולם מלא כל טוב, אין סוף.
אבל דרך זוהי ארוכה מאוד וקשה ממוות. כי אדם משתוקק להפטרולברוח מכלל ההרגשות הללו, מה שנקרא למות, ורק לא להרגיש באותם המצבים. אבל הוא לא מסוגל, לא נותנים לו מלמעלה אפשרות כזו.
ואיך יכול אדם לעבור מצבים כה שליליים? - לעבור אותם ניתן רק על ידי "המאור המחזיר למוטב". בזה שאדם מתחיל להעריך את תכונת ההשפעה, אז מתחיל למדוד גם את הפגם הקטן ביותר שבו, כרע גדול. ולכן לא נזקק לרדת לחשכה ולייסורים איומים.
וזוהי דרך אחרת, כמו שכתוב, שהבורא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ואם מושכים את המאור המחזיר למוטב, אז פגמים קטנים, מורגשים כגרועים. שאם רגע אחד מפסיקים מדביקות, מורגש בהם מצב זה כנורא. ואז אינם צריכים לעבור ייסורים גופניים עזים באריכות הזמן, שלרוב נמשכים ימים ארוכים, ואף שנים.
אלא הכל טמון בהבדל בין אם אדם מממש את המאור שבידו, כדי שיחזירו למוטב, היינו רואה כל התהליך כמטרתי, ונשאר קשור לבורא, שמעביר אותו דרך כל אותם איומים. ועל כל שלב ושלב קובע, שהבורא הכין עבורו לא רק את סוף הדרך, אלא גם את כל דרך ההתפתחות כטובה ונוחה ביותר. ואז הוא כילד שמצטרף לגדול, ולכן לא פוחד מה"אויב".
ואם מתרשל הוא בעבודה הרוחנית, אז עובר את כל הדרך - כל התהליך בקושי, באיומים, מכות ובייסורים. מכאן שלימוד חוכמת הקבלה צריך שיהיה על גדלות הבורא, ולא לימוד על הפער בין חושך לאור.
כבוד רעי... ה' עליו
הנני עתה רק להעירך על שתתרפה במלאכתך מלאכת הכתיבה תמה, לצאת לפני כפעם בפעם, בידיעות מנקודותיך, כי אז הי' איתוספי' כמה ספסלי בבי מדרשא. וכבר הוכחתי לך במכתבי הקודם מיום הראשון בניסן.
ועיין במדרש רבה יתרו, "א"ר ירמיה, ומה אם בשעה שהוא נותן חיים לעולם ארץ רעשה, כשיבוא לפרוע מן הרשעים שעברו על דברי תורה עאכ"ו שנאמר לפני זעמו מי יעמוד, ומי מכלכל את יום בואו. כשהוא רצוי אין בריה יכולה לעמוד בכוחו". כשהבורא מתגלה, האדם נכנע ללא שום ביקורת מצד עצמו. "כשהוא קם בחרון אפו מי יעמוד לפניו הוי מי לא יראך מלך הגויים". פהמדוברעל מצב שהאדם נמצא תחת שליטה גמורה מלמעלה - מצב שלא רצוי לא מצד הבורא ולא מצד האדם. כי שניהם רוצים לגלות אהבה זה לזה, ולא שליטה וכניעה. הגם שדברי ר' ירמיה טעמם מוכח מתוכו עם כל זה, תורה, כל זמן שאתה ממשמשם אתה מוצא בו טעם. והנני להאיר אותם לפניך.
אתה מוצא בפיוט: "ואתה איום על כל אימים, גא על כל גאים סובב את כל, ומלא את הכל". כך היא שליטת הבורא על החומר של רצון לקבל.
פירוש, אנו רואים איומות ונוראות וכו', וכאבים שנוראים יותר ממיתה וכו'. ומי הוא העושה כל זה? ... וזה שמו, "איום על כל אימים", שהוא מסולק מהם!
תלוי עם מי האדם מזדהה - עם הבורא או עם הטבע שלו. אם אדם מתרומם מעל החומר, ולא עובד להרצון שלו, הוא לא מרגיש את החושך וכאבים.
וכן אנו רואים מימות עולם, עד היום הזה, כמה אנשים שמיררו את חייהם בכל מיני יסורים וסיגופים, וכל זאת כדי למצוא איזה טעם בעבדות ה', או לידע מי הוא בעל הבירה!
מטבע הדבריםאדם נדחף לגלות את הבורא, לגלות את הכוח העליון, מהות החיים. אבל אם הוא משתמש בלהעלות מהות החיים בטבע שלו, אז טבעו מובילו לייסורים, מתיישב בחומר שלו ואוכל בשרו.
וכולם זרעו חייהם לריק, ויצאו מעולמם כמו שבאו, ילכו מהעולם ללא שום רווח. כי רווח הוא לא בזה שאדם יסבול כעת ויקבל שכר בעולם הבא. ברוחניות אין זמן. אלא מה שאדם מרוויח - הוא משיג בכלי הנוכחי מיד. ולכן כל עבודת האדם ושכרה - בהווה, בכלים חדשים שתיקן בהווה, לדבקות.
יש אנשים שחושבים, שעל ידי ייסורים ניתן להרוויח רוחניות. אבל רוחניות לא נמדדת כלל לפי כמות היסורים שאדם מרגיש, אלא רק לפי היגיעה שנותן. וזו היגיעה צריכה להיות יגיעה מטרתית, היינו מכוונת לגלות את תכונת האור ולהשליטה על עצמו. ולא ידעו רווחה כלל, ולמה לא ענה ה' על כל תפילותיהם? ולמה התגאה עליהם כל כך? ובהחלט, לא התפייס להם? ומה שמו? "גאה על כל גאים", זה שמו.
כשאדם סובל, אנו מרחמים עליו ורוצים לעזור לו. קשה לנו לראות אדם סובל מתוך פחד שיקרה לנו אותו הדבר. כי מיד מתארים את עצמנו במקומו. ואילולא יכולתי להיות באותו מצב לעולם, אז לא הייתי מצטער לעולם. מתוך כך שייסורים שעוברים אחרים, מעוררים בנו יחס של רחמנות, מתעוררת השאלה: ואילו הבורא שהוא רחמן, "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", ולא אגואיסט כמונו, ודאי שחייב להיות מעורב בעזרה לסובלים. אך בפועל, לא רק שהוא גרם להם את הרע, אלא אפילו לא מושיט ידו לעזרה.
ולפי השכל האנושי אנו רואים שההשגחה - אין בה שום רחמנות. הבורא שנקרא "רחמן", "טוב ומטיב" - אין דבר טוב שבא ממנו, אלא הוא גרוע יותר מבני אדם. ולסוגיה זו אדם לא מוצא תשובה. (ועיין בשירי המצורף למכתב הזה, השואל בשביל מי נזרע השדה? כי מענה נכונה בפי). אבל "מקבלי האיומות" ומשיגי "הגאות המרוחק הזה", יודעים בהחלט שהשי"ת מסולק מהם, הגם לא ידעו למה הוא מסולק!
כתוצאה מהיגיעה, האדם מגלה בתוך הייסורים האיומים, שאלו לא נשלחו לו מן הסתם, מתוך הטבע. אלא הבורא נמצא, וממנו הם באים, אף שהוא נסתר. כלומר האדם מגלה את המטרתיות שבייסורים, אבל עדיין לא מבין מה התועלת שבהם. וזה נקרא, שהבורא עודו "מסולק מהם". שכן אילו גילה אדם את התועלת שביסוריו, היה מגלה קשר הבורא אליהם ולא היה מרגיש אותם כסבל.
כי עבר ועתיד אדם מרגיש גם בהווה. ואם היה מגלה שבעתיד נכונה לו מטרה טובה מייסוריו, אז מטרה זו הייתה מופיעה ומאירה לו בהווה. והייסורים, שמרגיש בהווה היו נמתקים על ידי ההרגשה הטובה מהעתיד.
אך לא כך קורה. לכן ב"הסתר רגיל", אף שאדם מבין בשכלו, שייסוריו באים לו מהבורא, עדיין מטרתם נסתרת. ולכן אינו יכול להמתיק את המצב בהווה. ולכן מרגיש ייסורים, אף כי הבורא מתגלה מתוך אותם האיומים.
מה שאם כן ב"הסתר כפול", מרגישים ייסורים, אך לא מרגישים מי הגורם להם.
שאלת התלמיד: כשאדם נמצא בתוך האגואיזם, מה קובע האם סבלו של הזולת יורגש אצלו כתענוג או כסבל?
סבלו של הזולת מורגש כתענוג או כסבל, לפי האופן שבו מייחס האדם את הזולת לעצמו. לפי מידת הקשר שביניהם, עד כמה שכליו של הזולת שייכים לכליו שלו, באותה מידה אדם מסוגל להרגיש את סבלו של הזולת. מכאן, שאדם לא מרגיש ייסוריו של אחר, אלא רק את אלו שעוברים עליו, אם מתאר את עצמו כנמצא בכלים של מי שעובר ייסורים. לכן אל מול סבלו של הזולת, אדם מעדיף להרחיק עצמו, היינו מנתק את שייכותו אליו, ואז לא מרגיש את מה שעובר עליו.
שאלת התלמיד: במה זה משתנה כשמכניסים את הבורא לתמונה?
כשמכניסים את הבורא לתמונה עוברים מ"הסתר כפול" ל"הסתר רגיל". אדם מגלה שיש סיבה, ויש מי שגורם ליסוריו בכוונה מטרתית. ואז יש בידו היכולת להצדיק את הבורא במה שמרגיש בעולמו. שאם לא הייתה בידו היכולת להצדיק את הבורא, אז הבורא לא היה מתגלה יחד עם הייסורים. אלא הבורא מתגלה לאדם רק באותה מידה, שאדם יכול להצדיק אותו. ובזה הוא מלמד את האדם איך לבנות כלים מעל הרגש.
אדם צריך לקנות כלי של "אמונה", "חפץ חסד" וגילוי הבורא כמקור של ייסורים או תענוגים, מאפשר לאדם לבנות אליו יחס מעל התענוגים והייסורים, שבאים ממנו. כשאדם נמצא במצבי הסתרה, הוא צריך להעדיף להיות עם הבורא, להצדיק אותו ולהיות דבוק בו מעל לכל הריקנות שמורגשת בו. אדם צריך לקנות כוח התנגדות לתענוגים.
ואחרי שעושה זאת על פני ייסורים, הוא מגיע לדרגת "שכר ועונש", שאז לומד להצדיק הבורא על פני כלי מלא. כפי שמתואר במשל "האורח ובעל הבית", שאז יושב מול שולחן מלא כל טוב ובעל בית, אומר לאדם: "קח", אבל הוא מסוגל לעמוד נגד כל התענוגים ולהשתוקק רק לקרבת בעל הבית.
ואז מגיע ל"אהבה בלתי תלויה בדבר", היינו בלתי תלויה בכלי, בין אם ריק או מלא.
שאלת התלמיד: מה הם "ייסורים מטרתיים"?
"ייסורים מטרתיים" נקרא מצבים, שעל ידם אדם קונה יכולת להידבק בבורא, מעל להרגשתו. כפי שמסביר בעל סולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות": "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, על הארץ תישן, בתורה אתה עוסק – אשריך...". אף שהייסורים גופניים, אבל מאורגנים בכוונה, כדי לעורר המאור המחזיר למוטב על האדם, השרוי בעבודה עם ייסורים. אלא שכך הם עוברים עליו בצורה מהירה ויעילה יותר, שאז אדם מקצר את הזמנים. הכלים של האדם לא השתנו, בין אם חי בדלות או בין אם לא מגביל עצמו במאום -עדיין הם אותם הייסורים.
אלא הייסורים כולם נועדו, כדי שאדם ידבק בבורא מעל לכלי ריק, על כל אופניו הריקניים. וכשקונה את הערכת גדלות הבורא מעל לריקנות שחש בפנים, וכבר לא חשובה לו הריקנות ואף לא הצורה שבה היא מתגלה, אלא הוא דבק בבורא, בכוח ההשפעה, זה המענה לכל מצבו הרגשי הפנימי. אם אדם עבר את כל המצבים הללו, זה נקרא ש"מילא את שאתו". וכעת הוא נכלל בתהליך השני, שבו מראים לו את ההפך, את התענוג. מתגלה לו כל טוב מהבורא, וממנו הוא צריך להיות מנותק ומרוחק.
ומה מספרים על כך בעלי הפייט? המה אומרים שישנה מטרה נכבדה לכל מקרי העולם הזה", לכל המקרים שאנחנו עוברים בעולם הזה. שנקרא "טפת היחוד", והיא קשר הבורא עם הנבראים, שלזה חייב הנברא להגיע.
אשר שוכני בתי חומר הללו הנמצאים באגו ואינם מסוגלים לצאת ממנו בכוחותיו עצמם, כשעוברים דרך כל אותם האיומים וכל אותוההחלט בגאותו המסולקת מהם, אז נפתח איזה פתח בקירות לבם מתוך שמרגישים את היסורים, שעוברים על החומר, מגלים עד כמה הרצון לקבל הוא הסיבה לכל סבלם, ומתוך כך מגיעים לנקודת הפתח.
"האטום מאד" מטבע הבריאה עצמה. ונעשים כדאים על ידיהם להשראת אותה "טפת היחוד" בקרב לבם. דווקא בתוך הלב אדם מגיע לקשר בין "הנקודה שבלב" לבין כל הלב. כי הלב הוא אגואיסטי, ו"הנקודה שבלב" היא נקודת המגע העתידית של אדם בבורא.
ויתהפכו כחומר חותם. ויראו בעליל, כי "נהפוך הוא", שאדרבה, דוקא באותם האיומות הנוראות מגיעים להשגת ההחלט המסולק בגאוה זרה, שם ורק שם דבוק השם עצמו ית' וית', ושם יכול להשרות עליהם "טפת היחוד".
מתוך ייסורים קשים נפתחת ב"נקודה שבלב" היכולת להיות מעל לכל הלב. ואחרי זה נפתח הפתח בקיר הלב, המביא להתחברות של הנקודה שבלב עם הלב כולו. היינו שכל הרצונות הריקניים ירגישו את הקשר שלהם עם ה"נקודה שבלב", ואת המטרתיות שבייסוריהם, שנגרמים עקב זאת שלא מחוברים עם הבורא.
וכתוצאה מכך מגיעה "טיפת היחוד", שעונה על כל הריקנות שבכלי הלב. וכבר לא חייב לקבל מילוי בכלים של קבלה, אלא מספיק לו לדעת, שהמטרה נמצאת מעליהם, כדי לא להתעסק עמם ולהיות דבוק במה שלמעלה מהם.