סבב עליהם את כל, במדה כזו, שבעל היחוד היה יודע כי "מצא כופר", ופתח פתוח להשראתו ית'.
אדם נקרא "בעל יחוד"לאחר שעובר איומים וייסורים גדולים, ומרוויח את דרגת"טיפת יחוד" ביגיעתו, ואז יודע ש"מצא כופר". כי הגיע למקום להשראת השכינה, שם משתווים כלי ואור. היינו כלי הנברא, ואור הבורא נמצאים יחד בהשתוות הצורה, וזהו מקום היחוד. ואז אדם מבין ומצדיק את כל מה שעבר עליו, כי בלי שהרגיש את כל האיומים הללו, לא היה מגיע להרגיש את היחוד, מצד אחד. ומצד שני, לא שיש לאדם רווח בעבר, אלא בעל הסולם מסביר, איך עוברים את הדברים האלו והאם בהחלט בתכלית של הבריאה הם נמצאים, כל המצבים הנוראים.
וז"ש בפיוט "סובב את כל ומלא את הכל", שבשעת ההשגה מורגש שפע המתגלה ומתישב דוקא על כל ההפכים, וזהו "איום על אימים וגאה על כל גאים" כנ"ל
אדם נברא בחומר הפוך מהאור. ורק במידה שמרגיש הפער בין תכונתו הטבעית, שאיתה מתחיל את דרכו, לבין תכונת האור, המשפיע, ההפוכה ממנו, כך ירגיש לאחר מכן התפעלות, ואת עוצמת המילוי.
וממילא הוא "מלא את כל" כי בעל הפייט ידע "שהוא ממלא אותם" בהרוחה גדולה; ולא היה עוד משיג נועם יחודו, עד כי נדמה לו בשעת שלימותו, אשר היסורים שעברו, יש להם איזה ערך, לערך טעם ונועם שפע יחודו ית'.
אפשר לשאול, האם יתכן שלא לכל הזמנים ולכל המצבים הבורא הוא "טוב ומטיב", וגם המצבים הגרועים וההפוכים ביותר, נמצאים מלכתחילה בתוכנית הבריאה, בתכלית המציאות. ו"טוב ומטיב לרעים ולטובים", לא נקרא על הדרך שבה מתייסרים הנבראים במצבים שעוברים, אלא רק שיגיעו לתכלית הבריאה, אז ירגישו "טוב ומטיב"?
לא קיים או מתוכנן מראש שום מצב חוץ מגמר התיקון, מלכות דאין סוף. ששם אנו נכללים במצב היחידי שישנו. אלא כל המצבים השליליים לא קיימים בזכות עצמם, כי נמצאים רק בתכונות הכלי. ועוברים על האדם, כדי שייקבע עד כמה הם הופכיים לאור, ומהו יחסו האמיתי של הכלי לאור. ואפילו אם שונה מהאור במאומה, זה כבר מצב לא טוב. כי לא נמצא בתכונת ההשפעה.
וכל איבריו וגידיו יאמרו ויעידו לו, אשר כל אחד ואחד מבני העולם היו מקצצים ידיהם ורגליהם שבע פעמים ביום, כדי להשיג רגע אחד בכל ימי חייהם, בטעם כזה המורגש להם.
כך אדם מרגיש בסוף. אבל כדי שיוכל לעשות חשבון ולומר, שכדאי היה לעבור את הייסורים, הם צריכים להיות מטרתיים, איכותיים. ייסורים בדרגת הכוונות, היינו מתוך שלא נמצא בהשפעה, ולא שווה למשפיע. ולא ייסורים על חשבון עצמו, שמוכן לקצץ ידיו ורגליו עקב זאת שנמצא ברצון לקבל. כי לא לייסורים אלו התכוון הבורא בתוכנית הבריאה, אלא לייסורים שבאים לאדם הנמצא בגובה הכוונות, כשקובע עד כמה אינו כהמשפיע.
ולכן בעיני הבריות ובעיני הבורא קביעת הייסורים, כלפי מה נמדדים ומה הם ייסורים, הן שתי מדידות. כי לבריות נדמה שהבורא יצר את המציאות ותכנן אותה כך,שחייבים להתייסר ולהרגיש רע. ואילו הבורא התכוון, שהנבראים יקבעו את יחסם, לא כלפי מה שבתוך הכלי, אלא כלפי מה שבכוונה, היינו בדרגה שלמעלה מהכלי.
וזאת תורת המצורע ביום טהרתו / והובא אל הכהן במרבית אשמתו. וזה משפט לכל פעולה טובה / כה תפגוש לפועלה בארץ חובה. ולכל עובר ושב לו יהיה / נודע איך ידורו אני והוא. ושיחתו מה היא באותם הימים / בעת הטיול בין קרני ראמים. שם יש אוזן לדברים מאוד ערבים / ממשיכים נהרי אפרסמון גבים גבים. ורואים הנשמע שאך באשמתם הוא ערב / וסרחונם מרחיק מהם כרחוק מזרח ממערב. ושוחק להם, כי יודע נפשם מעודם / אשר לא יגבל הכופר כלל בעינם. בעת שיתן עצמו להם לכופר / וכל זרה יהיו אזנים לאמרי שפר. וזהו יד לכל כלי טהרה / בו יאחז לגלות האורה. לברוא ולקיים עליה האורה / במשפט הגאולה ובמשפט התמורה.
בחוכמת הקבלה נתקלים בפיוטים, שירים וניגונים במקומות רבים. שכן כל אלו הם חלק משפת המקובלים, שבזה מבטאים ומתארים את הרגשתם, במדרגות ההשגה. ובצורה כזו יכולים להרשות לעצמם להשתמש במילים משפת הענפים, ולגלות בסתר את שעובר עליהם. כך שלאדם שנמצא במצב דומה, מובנת פנימיות המילים הללו, מה מונח בהן, ואילו הרגשות וגילויים עובר המקובל. ומי שלא נמצא בהשגה, ודאי שלא מוצא בשפה כזו שום דבר.
והגם שלא יפלא מעיניך כל אלה, אני רוצה למלא עמהם דברי ר' ירמיה. וזו כוונתו הנשגבה במליצת דבריו: "מה וכו' כשהוא רצוי אין בריה יכולה לעמוד בכוחו, כשהוא קם בחרון אפו מי יעמוד לפניו - הוי, מי לא יראך מלך הגוים". דהיינו, "איום על כל אימים גאה על כל גאים" כנ"ל. והכל כדי להשמיע "דברות אלקים חיים".
הכוח העליון שולט בכלי הנברא ביד קשה באופן מוחלט. כי מצד הבורא אין שום חוק אחר, אלא להיות מנוגד לרצון לקבל. וכל עוד נמצא הכלי ברצון לקבל, אין שום שינוי שיכול להתרחש ביחס שבין אור לכלי. אלא במידה שהכלי רוכש תכונת השפעה, "חפץ חסד" ונעשה חופשי מהרצון לקבל שלו, אז נמצא מחוץ ליחסו הנוקשה של הבורא כלפי חומר הרצון לקבל. אדם יוצא משליטת הרצון לקבל, ובזה יוצא גם משליטת הבורא, ונעשה חופשי.
ואז מרגיש שאין עליו שליטה משום כיוון. אין הגבלה מצד הטבע שלו, ואין שמירה, והגבלה מלמעלה. וכאן הוא מקום לבחירה חופשית, ולבניה חופשית של תכונות ופעולות מצד הנברא. אבל כל עוד שאדם מצוי בדרגת "הגויים", אז "מלך הגויים", הבורא, שולט על חומר הרצון לקבל לחלוטין, ומתראה לנברא כשולט ללא רחם, וללא יוצא מן הכלל.
פירוש שמשקל האיומים הנשגבים, היו נערכים רק לראות את הקולות, מה שאין העין יכול לראות והלב לחשוב ולהרהר.
"קול" נקרא מה שמתגלה לאדם באוזן, בכלי דבינה. וכשמתגלה אחרי כן האור דחוכמה בכלי דבינה, זה נקרא "לראות את הקולות", היינו דרגה של ג''ר דבינה.
"ועד שבא לידי מדה זו, היה מהלך השי"ת בדרך פועל, בלי שום תרעומת ח"ו על הפעולה. כמורגש כי הפעולה עדיין לא היתה, ואם כן בכל מהלך האיום הארוך הזה, היה רצוי ומפויס לפעולתו, לגלותה לעת נועד.
וזה שאמר ר' ירמיה "כשהוא רצוי וכו'", דהיינו, כל כוונתו להוכיח את עובדי ה' שיהי' העבר הנשגב האמיתי הזה, נוכח פניהם תמיד, אחר שהפעולה כבר נתגלתה למכביר".
בסוף הפעולה מתגלה שהיא פעלה על הנברא זמן רב, ורק הנברא לא יכול היה לגלותה. אבל ככל שְמְגלה, כך מגיע למצב שרואה את היחס התמידי שהיה מתחילה.
ואם כן יש "למי לתבוע", על כבודו ית' שלא יתחלל, כי מי פתי שיאמר שהקב"ה ותרן הוא; והביא את הפסוק: "ומי יעמוד ביום אפו ומי יכלכל את יום בואו" ודו"ק מאוד, מן העבר הארוך הנשגב, אשר "יום אפו", הוא הואהמכלכל את "יום בואו", כמו במאזנים וישקלו יחד כנ"ל.
העניין הוא, עם מי אדם מזדהה.אם מזדהה עם הטבע שלו, הרצון לקבל, אז לא יכול להתרומם מעל טבעו, ולהזדהות עם תכונת ההשפעה, שאותה רוצה לרכוש, ולשייך עצמו אליה. אלא שנמצא בחומר הרצון לקבל, אז כנגדו מוצא את קשר הבורא לחומר. שקשר זה הוא אכזרי, ולפי חוק נוקשה, ובלתי משתנה, ונושא עימו דינים. ואדם מרגיש בחומר הזה איומים וייסורים.
אלא שדרגת האדם היא מעל חומר הבריאה, היינו מעל דומם, צומח, חי. המדבר שייך לכוונה. ולכן אם האדם לא מזהה עצמו עם החומר, אלא מתרומם מעליו. היינו, רוצה להרגיש שהחומר לא שייך לו, אלא הוא רק חומר הבריאה. ומזדהה עם הכוונה שמעל החומר, אז מיד נמצא בקשר שונה עם הבורא. היינו לא עם ''מלך הגויים'', שפעולת הבורא כלפי ההשפעה, מתגלה מיִנִי כבר. אלא עם זה שמלכתחילה חשב על האדם במחשבת הבריאה, "להיטיב לנבראיו".
מכאן, שאדם שמתרומם מעל החומר ומזדהה עם כוונת ההשפעה, אין לו אותו יחס עם הבורא כמו קודם, שהיה שקוע בחומר ומזדהה עם הרצון לקבל. אלא לפתע מגלה שהוא אדם אחר לחלוטין, ועד כה לא היה הוא עצמו. ואז חייו ומציאותו, מחולקים לשני חלקים: האחד זה שהיה מזדהה עם הרצון לקבל שלו, וחשב שהרצון לקבל הוא טבעו, "האני" שלו. ומובן שאז לא יכול להצדיק את הבורא. וחלק שני, שמוצא שחייו ו"האני" שלו, נמצאים מעל החומר, ואז רואה עצמו שרוי באותו מצב כמו הבורא, ונמצאים בייחוד.
וכאן מדגיש בעל הסולם, עד כמה מנוגדות ואינן יכולות להועיל זו לזו שתי קביעות היחס הללו, שאדם קורא עצמו כקשור לחומר וכשרואה עצמו בכוונת ההשפעה, אלא הן שני סוגי מציאויות.
''ובזה תבין מאמר ר' טרפון, שס"ל שאמרינן "דיו", והוכיח מהכתוב "ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים", ק"ו לשכינה שיהיה שבועים עכ"פ, ומ"מ מסיק "ותסגר שבעת ימים", דהיינו, ממש כמו טרם שנתגלתה "הפעולה והשכינה" והיה רק "אביה ירק ירק בפניה", פירוש, "לגלות פניה", והבן.
ונבחן ב' יריקות, א' לבחינת "לבא" וב' לבחינת "מוחא", בסוד, "איום על כל אימים וגאה על כל גאים" כנ"ל. ואמרינן "דיו" לפני השכינה "כמעיקרא", ואם בר לבב אתה, תבין מלבך סוד הכתוב, שאחר הסגר שבעת ימים נסעו לדרכם, במערכות התורה, מה שאין כן טרם מילואו של ההסגר.
ואילו פי מלא שירה כים, ושפתותי מליצה כהמון גליו, לא יספיק לי, מלבאר צדקות ה', אשר עשה ועושה ויעשה, לעיני בריותיו אשר ברא ובורא ויברא. נוכחתי לדעת היטב הדק,) ביטוי מפיטום הקטורת(.אשר היו והווים בעולם המון גדול מאוד, אשר צועקים בכל כוחם ואינם נענים, ובגפם יבואו ובגפם יצאו, וכמו בתחילתם, כן בסופם, הרבה הרבה גורעים ואין מוסיפים, ואוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה.
אם אדם לא מתייחס לאמצעי בצורה הנכונה, אז אין שום חשבון עם הסבל שעובר עליו. והסבל לא נחשב כיגיעה או כמועיל להתקדמותו. לכן משך ההיסטוריה, עוברים כל עמי העולם סבל איום ונורא. עמים שלמים גווְעים ברעב, מושמדים, ועוברים מלחמות ומגפות. ובזה חומר הרצון לקבל שמתייסר, לא מתקן עצמו. אלא נמצא במצב סטטי, שמתוך הופכיותו לאור, כך חייב להרגיש.
ולא באים לידי גילוי או למדרגות רוחניות לאחר ייסוריהם הרבים, היינו לא מגיע שכר, לפי ''פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול". כי החומר נמצא בייסורים מתוקף החוק הפועל על מצב הפוך מהאור. ומדוע שיִשתנה או יקבל שכר, מתוך שמרגיש רע במצבו? שכן, אלו הייסורים רק מראים לחומר את מצבו, ולא יותר.
ואין תיקון בקביעת הרגשת הייסורים, כי הייסורים הם ללא הכרת הרע שברצון. אלא ההכרה היא רק בכך שרע לאדם, ובזה נותר כדרגת הבהמה, שאינה מבדילה שסיבת הרע נעוצה בהופכיותה מהאלוקות, מתכונת ההשפעה. ולכן ''מלך הגויים'' לא יכול להציל את הרצון ולהביאו לידי תיקון.
אלא כל התיקון הוא על ישראל, שחייבים לגלות את הסיבתיות שבייסורים, שנובעים מכך שהרצון לקבל הפוך מהשפעה, והרע שנברא מרגיש, נובע ממעמדו הנוכחי. ומטרתם אינה להביא את הנברא לכך שישתנה בגלל שמרגיש רע בהווה, וירגיש טוב בעתיד. אלא ישתנה מתוך שמכיר בתכונת ההשפעה, כתכונה העומדת מעל לכל בגדלותה ובייחודיותה. מכאן, שלהעלות את תכונת ההשפעה, "חפץ חסד", תכונת הבינה, מעל המלכות, וללא כל חשבון עם המלכות. זו השיטה שישראל חייבים להעביר לאומות העולם.
ולא יועילו לרצון לקבל שום ייסורים, אלא אם יכיר את הרע בצורה מטרתית, היינו כלפי תכונת ההשפעה, ומתוך הופכיותו לאור. ויכול להוסיף ולסבול שנים אין ספור, עדיין הייסורים לא יהפכו את הרצון לקבל למשפיע, ואף לא יעזרו לו לצאת מייסוריו. כי לא יתכן שרצון לקבל שלא מתעלה לתכונת ההשפעה, יישנה את מצבו, ויהיה לו אי פעם טוב.
טוב ורע הם תוצאה משינוי המצב, שאדם מתרומם מתוך הרצון לקבל, לכוונה על מנת להשפיע. ואין בתוך רצון לקבל שום הכנות לכך, שהייסורים עצמם יביאו לזה, אלא רק ייסורים מטרתיים הם יעילים. שאדם מרגיש עד כמה לא נמצא בתכונת ההשפעה, ואז "פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול", והוא רוכש מדרגת השפעה עליונה יותר לפי המידה שרוצה בה, וקובע שרע לו, משום שלא נמצא בה.
בלא לשמה אדם קובע את מצבו ביחס לתכונת ההשפעה, היינו קובע שהוא רוצה בה, והרע שמרגיש הוא לא בגלל שנמצא בגוף וגופו סובל, אלא משום שנשמתו סובלת, בזה שלא נמצאת בתכונת ההשפעה. היינו הוא מודד את עצמו כבר מעל לגוף.
לכן כותב בעל הסולם בסוף ההקדמה לספר הזוהר, שקודם חייב התיקון להיות בישראל, לאלו שמקבלים התרוממות, התעוררות לבורא, ולאחר מכן ליתר הכלים. מפני שְכֵלים ללא התעוררות, שאין בהם נקודה שבלב, לעולם לא יוכלו למדוד את עצמם, כלפי תכונת ההשפעה. ואף שיסבלו, עדיין ייסוריהם לא יועילו לשינוי מצבם.
אלא רק הכלים שיש להם יחס לכוונה, ויתערבו בכלים שלהם אין נקודה שבלב, יוכלו לעזור להם. ויוציאו אותםממצבם בהתקשרות והתחברות עימם, באהבה אליהם.שכן הכלים שנקראים ''גויים" לא מסוגלים להציל ולרומם עצמם ממצבם, אלא עבורם זהו מצב אָנוש.
''כי "כלל מדוקדק הוא" אשר "מעלין בקודש ולא מורידין" אבל יחודו של השי"ת, כמו שמתגאה על הגופות הריקות מכל חמדה, אינו נחלש ח"ו כלל, ומתגאה אפילו על "קראי מועד אנשי שם" וגם המה אם לא ישמרו את עצמם היטב מלבלות )בְלִייה, שחיקה(זמנם.
יוכלו לפטור מעולמם, כמו הראשונים, כי כבודו של עולם חזק הוא, ואינו משתנה מפחד פי בריותיו כמובן.
והרבה גדולים טעו בזה, כי יאמרו שמובטחים המה שלבם ער. והכתוב אומר: "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימתהו ה'", וזה מאמר החכם "גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית", כי העיקר לשים לב ורעיון ו"כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", לגדל ולקדש את שמו הגדול ומבורך.
אדם שמתחבר לתכונת ההשפעה, אין לו שום חשבון לעצמו. ורואה שמלבד נקודת ההשפעה הראשונה שנתן לו הבורא כמתנה, הנקודה שבלב, שהיא קשר עם העליון - אין ברשותו שום כוחות ואמצעים, שבהם יכול לרכוש עוד כוח דהשפעה. וככל שמתקדם, והולך מחיִל לחיִל, מוסיף לגלות שלבד אותה הנקודה, אין לו מאום. אלא כל היתר בא מהעליון, מאח''פ דעליון.
שאם נמצא בידיו של הגדול, כקטן שדבוק בגדול, אז הוא יכול להשתמש בגדול. מפני שקשור לעליון, ודבוק בו, ועל ידי התכונות שמרגיש ממנו, הוא משייך עצמו גם כן, לדרגה עליונה יותר. ומכאן שדבר אינו מובטח לאדם, אלא רק מתוך דבקות בדרגה עליונה, נמצאים בהשפעה.