ודוקא באורח שכל, ולא כצעקת הכסילים שיודעים לדבר דיבורים בלי לב חכם. אבל החכם עיניו בראשו.
"הכסילים שיודעים לדבר דיבורים בלי לב חכם" דיבוריהם לכאורה נשמעים חכמים, אבל "בלי לב חכם" הם, היינו בלי לב מתוקן, בלי רצונות מתוקנים לאור חוכמה, שאז אדם נקרא "חכם". חכם הוא מי שתיקן עצמו במידה כזו שכבר הגיע לתכונת השפעה, ורוכש חוכמה בתוך אור דחסדים. זיווג עם האור העליון בלקבל על מנת להשפיע, נקרא "להיות חכם".
ומדוע? הלוא מדובר על פעולת השפעה, ומה יש בה שדורש חוכמה? בא אל אדם תענוג, הוא דוחה אותו, ולאחר מכן מקבל אותו עם כוונה על מנת להשפיע. יש כאן התגברות, ועבודה פנימית כבירה נגד תענוגים, אך מדובר רק ברצון לקבל ובתענוג, היינו רגש. והיכן השכל?
העניין הוא, שמתוך שאדם עובד נגד תענוגיו בצורה כזו, מתפתח בו השכל. כי שכל מתפתח רק לצד הרצון לקבל, שרצון לקבל עובד כבר לפי תיקונים, כדי להשיג את מבוקשו, את השוואת הצורה לבורא. ולכן אדם רוכש את שכלו של הבורא ומבין אותו, ככתוב: "דע את ה' אלוקיך ועבדהו".
ובאדם מתחילה קניית חוכמה, ולכן נקרא "אור חוכמה", אף שזה אור של תענוג. אלא שכדי לקנות את התענוג, צריך לעבוד בהשתוות הצורה עם הבורא, ובזה מלבד שאדם רוכש את טבע העליון, טבע השפעה, גם את הראש של העליון, הידע שלו, ידיעת התכלית, שבה מכונסים כל חוקי העולם.
ואמנם שנראה שבתכונת ההשפעה, "חפץ חסד", אין שום שכל, שכן לשם מה נזקק האדם לשכל נוסף, אם אינו רוצה מאום לעצמו, ואינו תלוי בכלום, אלא מתנתק מהכל, כביכול, לא כך הדבר. כי אדם קונה את תכונת "חפץ חסד", היינו להשפיע על מנת להשפיע, שהיא לפני לקבל על מנת להשפיע, על פני הרצון לקבל שלו.
לכן בקניית חפץ חסד, אדם כבר מתחיל ללמוד את חוכמתו של הבורא, ומגלה עד כמה תכונת הבינה נעלה יותר ממידת המלכות. שלא מין הסתם בינה נקראת "הבנה", "גילוי". שאדם שרוכש תכונת השפעה, אז רוכש את שכלו של הבורא, את התכנית שלו ואת הבנתה על פני כל רצונות האדם, היינו על פני כל הבריאה, כי אדם כולל בתוכו את הבריאה כולה. ולאחר מכן, כשעולה מבינה ל"חוכמה", שממשיך לדרגת לקבל על מנת להשפיע, אז רק מממש את שרכש בבינה. וכבר משליט את בינה על מלכות, וכך עולה לחוכמה ולכתר.
ומשום שהעבודה היא נגד הרצון לקבל, רכישת תכונת ההשפעה עלולה להתפרש כעבודה בהשפעה נגד הרצון, כלומר שלא נצרך לה שכל, אלא רק התנזרות מהרצון לקבל. אך בפועל על ידי פעולות אלו אדם קונה את שכל הבורא, שמקיף את כלל הבריאה.
ועל כן אומר בעל הסולם, "דוקא באורך שכל, ולא כצעקת הכסילים שיודעים לדבר דיבורים בלי לב חכם" היינו אף שברצונותיו של אדם עדיין אין חוכמה, אך מפיו לחוץ, יודע להראות עצמו כחכם. כי אדם שלא עובד על פנימיותו - פיו יכול לומר דברי חוכמה, אך לא לבו.
אבל החכם עיניו בראשו, ושום כוחות גופניים לא ידע, והוא, לא "ער", ולא "אונן", אלא "דברי חכמים בנחת נשמעים" בכח עיון נמרץ בלתי לה' לבדו.
"בנחת נשמעים", נקרא חוכמה על פני בינה. תחילה בינה ממלאה את כל הכלים, ועל פניה באה החוכמה.כמ"ש בזוהר: "הכל במחשבה איתבררו", ואין כאן שום צעקה ושום סיגופים וכל מחלה וכל תקלה כלל וכלל.
אדם שמשתוקק לאור, ורואה את מצבו הרצוי רק בזה, לא יתכן שמרגיש כלל וכלל דבר ששייך לריקנות הכלים, היינו לייסורים, אכזבות, חולשה, איבוד "חומר דלק". וכמובן שלא יכניס עצמו לסיגופים והגבלות למיניהן, אלא יהיה דבוק כולו למעלה מהם.
כך צריך להיות, אמנם שבפועל התהליך לא מתרחש בצורה אידיאלית כזו.
כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", "וכל גרגרן כועס".
"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", אם אדם הולך בדביקות עם העליון, ואם הוא מכונס בכלים שלו, ובודק מה יש לו, כנגד זה "כל הגרגרן כועס".
ו"כל הכועס כאלו עובד ע"ז", ונשמתו מסתלקת הימנו.
אם אדם בודק את כליו ומתרעם על מה שיש בהם, אז ודאי שמתרחק מהבורא. ונשמתו, היינו האור הפנימי או מעט ההארה שברשותו, בהתאם לדרגתו הרוחנית, מסתלקת ממנו ונשאר ריק לחלוטין. כי במקום לפנות למעלה, פונה מטה אל תוך עצמו.
אבל כוחות שכליות ומחשבות יש להרבות בכל מגמתו וכוחו ו"כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה', אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את (הירא והשלם) ירושלים תהלה בארץ".
והאמת אומר לך: כשאני רואה הריקים מכל, מבלים ימיהם לריקות, אינו סובב עלי כל דאבון לב, כי סוף סוף לא יאונה בהם שום דבר רוחני, ורק גוף של בשר ועצמות מתענה, אשר לכך נוצר כנ"ל ברוחב ביאור.
אדם צריך לתאר לעצמו ולהבין, כיצד מתראה העולם לעיני מקובל. מקובל רואה בכל מה שמתרחש בעולם הזה כלים נצחיים, שחייבים לעבור תיקונים. ועל פני לבושי הגופים שסובלים ומתענים, היינו בתוכם, רואה את הכלים שעוברים תהליך. ולפי מהות התהליך שעובר כעת על הכלי, קובע את שקורה לאדם. ולכן, ודאי שקביעתו היא אחרת, משל אדם שאינו חי בהשגה רוחנית.
יתכן שהאדם מרגיש עצמו מצב נורא ואיום, שלא רצוי לו, אך כשמקובל מביט בו, אז אף שרואה גם את מצבו החיצוני - גופני שמרגיש האדם, יחד עם זאת רואה את התכלית, את המצב הפנימי שעובר עליו כתיקון. ומתוך כך הסתכלותו וקביעת המצב מצדו, היא שונה מאוד מזו שקובע אדם על חייו ומצבו.
ולכן אומר בעל הסולם, כלל איני מסתכל בגופים בהסתכלות הטבעית, ולא לוקח בחשבון את שקורה איתם, היינו אם מתענים או שלא מתענים. אמנם שחפץ לעזור לאנושות לעבור מצבים בזירוז הזמן, ולהגיע למצבה האמיתי. שאז חיצוניות ופנימיות תהיינה שוות באדם, וישתמש אף בלבושו החיצון כאמצעי להשגת אור פנימי, בתוך הכלי הפנימי.
וסוף כל בהמה לשחיטה, ובלי שֶכֶל כולם כבהמות נדמו. וכל הסדרים שבטבע, אינם מעציבים את בר הלבב, ואדרבה "משמחי לב" המה למבינים.
עד כמה שאדם נמצא במצב הפוך לאמת ולמטרת הבריאה, זה מצב שמתוכו יש תקווה, שיעלה מהר יותר ויגיע לאמת. ולכן אף שהייסורים הגדולים שבאים לעולם, הם אחוריים של המצב האמיתי, אך בכל זאת מעידים על גאולה, ועל התיקון הקרב ובא.
אמנם כשאני רואה הנפילים אנשי השם אשר מעולם, אז, כמו חרב אש לוהט יבואו בלבבי, כי המה מענים את השכינה הקדושה, בהבליהם, שבדים ובודים מלבם.
"אנשי ה'" נקראים אלו שקיבלו, לפחות מֵהדָרגה הזאת, התעוררות מהבורא, שבורא רוצה בהם, אך עדיין אינם נותנים יגיעה מספקת. כלומר, בעל הסולם לא מצטער על האנושות שמתקדמת בייסורים מצטברים עד שמציירים לאדם תמונה, שמכינה אותו להתעוררותהנקודה שבלב. אלא מצטער על אלו שבהם הנקודה שבלב מתחילה להראות פעולתה, שהבורא כבר מחכה לאדם. כי אז מדובר בצער השכינה.
ואילו על הריקנות שברצונות גופניים אין סיבה לחוש צער, כי יחד עם הגוף המה נבלעים אחר כך בתיקון, ולא נותר מהם זכר. כמו אדם שעובר משבר, ואחריו מתגלה לו דבר טוב, או כמו לאחר עבודה קשה, אדם זוכה לשכר נאה. ובזה כבר מכסה את כל הצער ויגיעתו הקשה.
ווי להאי שופרא דבלי בהאי עפרא! (אוי ליופי הזה שבלע בעפר הזה) טפה הקדושה והנאמנה, שכל ההשגחה הארוכה סובבת לגלות פניה של אמת, ובגילויה חוזרת וזורקת מים טהורים, מים נאמנים על כל פנות ההשגחה והמציאות, וכל הריקים מלאים, וכל המעונים מושפעים, ואין כאן לא קורי ברזל ולא קורי עכביש, אבל יש כאן כבוד גדול ואהבה נאמנה, חוזרות ושבות מהשי"ת לנבראיו, ובכל מקום שנותן עיניו - מתרפא.
אין שום מצב, חוק, כוח או פעולה במציאות, היינו שחל על רצון הנברא, שמטרתו אחרת ממטרה יחידה זו, להביא את הנברא לטיפת היחוד עם הבורא.
ואשרי האוזן שלא שמעה לשון הרע מימיה, ואשרי עין שלא ראתה דבר שוא מימיה, וכל שיקלל - מקולל בהחלט, וכל שיברך - מבורך בהחלט, וכל היוצא מפיו, אין בו שום פקפוק ואין בו יותר. אלא זה הדבר אשר צוה הוי', ולדבקה בו!
עפרא עפרא כמה את קשי קדל, כל מחמדי עינא איתבלי בך, כמה את בחציפו (עפר עפר כמה אתה קשה עורף, כל מחמדי העין קלים בך, כמה אתה בחוצפה) כמה את בחציפו, אותו העין שמברך בכל אשר תפנה, איך נהפכה לזרות, ובכל מקום שנותן עינו נשרף וכלה! ואיך ינוחמו אותם האנשים האנושים מכל, "בנחמת הבל ושמחת בשר", ומה יענו ליום פקודה! וכדי בזיון וקצף.
אשר על כן הרבה דברתי מגנות אותם אנשים עמך פב"פ, ועל דברים שבודים מלבם כמו התפשטות הגשמיות. וכמוהם כן מעשיהם, "כל אשר בוטח בהם", ו"ארור הגבר אשר יבטח באדם, ושם בשר זרועו", ו"ברוך הגבר אשר יבטח בה'", ו"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו', כי אם בתורת הוי' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה" כמו שאמרו ז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", ו"אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" ודי. וכמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמארי סייעא. (כמה לא חושש ולא מרגיש הגבר, שאדוניו מסייע לו).
בעל הסולם מגלה צערו על אלו שטועים בשימוש התורה. שנאמר: "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", "בתורתו יהגה יומם ולילה", היינו בכל המצבים, ימים כְלילות, אדם חייב להשתוקק אך ורק לתיקון הכלים, המביא אותו לדביקות. ולהיות תמיד "בבית המדרש", היינו במקום שליבו דורש את התכלית. ומדוע "בית מדרש"? כי לא יכול להגיע לידי דרישה, היינו לכוח דרישה שיקדם אותו, מבלי איחוד עם החברה.
וכמו שכותב בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר" צערו על אלו אנשים שבאמת יכולים, וראויים לעסוק בתיקונים, ובזה לממש את רצון העליון, ולהביא תיקון לכלל העולם, אבל עושים ההפך. ונמצאים במצב המנוגד לאור, שכן יושבים בעפר ובמצבים בזויים.
וזה שאמרתי לך פנים בפנים בשעת חדוה, אשר עיקר חטא דור דעה היה בסוד הכתוב: "אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך וכו', וימרו על ים, בים סוף", ופירשתי, שמתנה יקרה וערכה, היא לפי יקר הדרת הנותן. והמה פגמו בזה לראשונה, "שלא השכילו את נפלאותיך", אלא סתם "נפלאות" ואם כן העיקר חסר מן הספר, וזה גרם להם שחזרו לאחוריהם בשעת קבלת התורה, ואמרו: "דבר אתה עמנו ונשמעה", והגם שהתורה לא מיחסת להם חטא בדבר, כי נאמר "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי וכו' כל הימים", הוא משום שחטא שקדם למתן תורה לא נכתב בתורה, כידוע. כי התורה בדרך התיקון עוסקת ולא בדרך חטאים.
נשאלת השאלה, האם יש לאדם פתחון פה לבוא ולומר שאינו אשם בזה שקיבל חינוך מוטעה, היינו לדרוש מעצמו עשיית פעולות חיצוניות בלבד, ללא תיקון הלב?
אמנם שיכול אדם לטעון שחונך כך, וקיבל כיוון ויחס כלפי חייו, שבו מחזיק את עצמו. עדיין זהו החטא שקודם לקבלת התורה. שאינו פותר את האדם ממה שמוטל עליו לעשות, אלא חייב כל אחד ואחד לחקור את מעשיו, ולא להסתפק בקיום "מצוות אנשים מלומדה".
שאלת אותי ומה לעשות ע"ז? ואמרתי לך שצריך להתאמץ ולהרבות תודה על הטובה, כי מדרך הטבע, כשהנותן רואה שאין המקבל מכיר לו טובה, נחלש מנתינתו להבא. וענית לי שאין התודה על ברכותיו ניכרת בדיבורי פה גשמי, אלא מתוך האימוץ והרחבת לב בטוב מעלת היחוד.
אדם יכול לבצע פעולות חיצוניות, ובפיו לומר אמרות יפות, אך אין בזה תועלת. אלא חייב להגיע לתיקון הפנימי, שמתוך רצונותיו גם לבו יעיד לאמרי פיו, שנקרא "פיו וליבו שווים".
אשר מתוך זה נשבתים האויבים מימין ומשמאל, וכזה נקרא "תודה על ברכותיו", ולא על דיבורי פה גשמי.
ובא וראה כמה חביבים מים נאמנים ממעין דלא פסיק שנאמר עליו: "ישבעו ויתענגו מטוביך", והשביעה אינה מבטלת את התענוג מחמת שהשכיל "נפלאותיך" ולא נפלאות ומופתים, כי למי יענה, ואפילו הוא עצמו כלל אינו צריך לזה, ומעולם לא אמר להם, ולשכמותם "הבו לי ומכחכם שחדו בעדי". וכבר מאס אבותם מלשית עם כלבי צאנו לשמירה פחותה, "וכשל עוזר ונפל עזר" ו"שדי לא מצאנוהו שגיא כח".
וכל זה עלתה לו, מעת ששכח מדתו של "רם ונשא, גבוה הגבה מאוד", והתחיל לעסוק לפי מדידת בשר ודם, ומשם למדידת העצים וכמו כן מחשבון רוצה להבנות.
אדם שלא עוסק בתיקונים, לא מתגלה לו מידתו האמיתית של הבורא, שדביקות אליו לפי השוואת התכונות היא המטרה. אלא הוא שם כמטרה לנגד עיניו, ידיעת הכתוב בספר, והוכחת בקיאותו במובאות התורה. ומתוך כך ודאי שמדידתו להצלחתם היינו, לגדלותם וקטנותם של אנשים היא על פי קנה מידה אחר לחלוטין, וכל יחסו מפנימי הופך לחיצוני. היינו מודד "לפי מדידת בשר ודם".
ומה שטוב בעיניהם, אומר בעל הסולם, היא מידת הערכתם את עבודתו של אדם, שאף שעובד באותה התורה ובאותן המצוות, לא מודד עצמו כלפי המטרה שאליה חייב להגיע, להשתוות צורתו עם הבורא, בכל תכונותיו ההפוכות מלכתחילה. אלא מודד עצמו כלפי הסולם שמציבה לו החברה. שנקרא "לפי מדידת בשר ודם, ומשם למדידת העצים וכמו כן מחשבון רוצה להבנות".