וכל זה עלתה לו, מעת ששכח מדתו של "רם ונשא, גבוה הגבה מאוד", והתחיל לעסוק לפי מדידת בשר ודם, ומשם למדידת העצים וכמו כן מחשבון רוצה להבנות, והיה מחשב חשבונות של אחרים, אבל כבר מקרא כתוב "ומצאתה", ואמר רבנאי: עד דאתא לידיה משמע ובראיה בעלמא לא קני, והן לישנא דעלמא. "לא קני עד דאתי לידיה", ולפיכך תני תנא ב' בבות אחד במציאה, ואחד במשא ומתן, להבין ולהורות עד דאתי לידיה ממש. ונראה שיגלה באחרית הימים, קמתמי חז"ל: ולחזי זוזי ממאן נקט? ומשני דנקט מתרוייהו (כאן רמז דבר נוסף שיגלה לקץ הימין) מחד מדעתיה ומחד בעל כורחיה, ולא ידענא מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כורחיה. וזה סוד "מה נעשה לאחותנו ביום שידבר בה", תתגלה בע"ה ותראה בקץ הימין, כי נעריך בהלכתא למשיחא.
אם אדם מאבד את הקשר עם העליון, אז אף אם מנסה ללכת בקו ישר על פי הכללים שלמד, הוא כבר אינו פוסע בכיוון הנכון, ולא יכול למדוד עצמו, האם הולך נכון או לא. לא משום שטעה טעות גורלית, ולא ניתן לתקנה. אלא בכל פעם שאדם עושה מעשה, היינו שרוצה להתקרב לדבקות, אז חייב לבדוק שוב ושוב האם הבסיס שלפיו עושה חשבון, הוא "ישראל אורייתא קוב"ה חד הוא".
ומתוך היותו שומר על עיקרון זה, ומגדיל את השתתפותו ביתר רצון וכוח, ועל פני יתר הפרעות ומוסיף ומחבר עוד מרצונותיו ומחשבותיו לאותו הייחוד, "ישראל אורייתא קב"ה חד הוא", זה נקרא שמתקדם לכיוון המטרה. בכל פעם שטיפת היחוד מתממשת על פני הפרעות גדולות יותר, נקרא שאדם עולה למדרגות נעלות יותר. וממדרגות אלו, מנקודות אלו נבנה הקו שלו, שעובר מתחילת הדרך ועד סופה, עד השגת המטרה.
אדם לא מייצב לפניו את הדרך כ"קו" מסוים, אלא את כל המצבים מייחד לפי "ישראל אורייתא קוב"ה חד הוא". ובכל פעם מחדש את הנקודה הזו על ידי שמייחד את עצמו, ואת האמצעים שברשותו: קבוצה, רב, ספרים, ואת תכונת ההשפעה שרוכש ומתחבר עימה על פני כל ההפרעות והבעיות שמתעוררות מתוכו ומהסביבה. ומנקודות אלו מתחברת דרכו. ואם אדם עושה חשבון לפי הנקודה הזו, ולא לפי חשבונות בשר ודם, אז לא טועה, ולא בא לידי מצב שמתחרט על העבר.
ונחזור לענינינו, שעיקר הוא להשכיל הרבה בנותן המתנה, כמה גדלו, וכמה הוא שוה,
לאדם יש חומר דלק לכל, מלבד להתחברות עם תכונת ההשפעה. לכן אם אדם מסוגל להתקדם ולצעוד קדימה, ולשם כך אינו זקוק לבורא, זה סימן שמתקדם לכיוון הלא נכון. כי האגו שלו מסופק דיו ומקבל מרץ, מכך שרואה שבמצב הבא יהיה לו טוב יותר. וזה נקרא שלא הולך לקראת ההשפעה.
אלא רק אם המדרגה הבאה היא יתר השפעה מדרגתו הנוכחית, אז לאדם אין שום חומר דלק, שום רצון ודחף כלפיה, והוא מרים ידיו, שנקרא "ידיו לאלקים". שאז אין לו שום אפשרות להתקדם, ונמצא כמנותק מהמנוע הפנימי שלו.
לכן כשאדם רואה שגופו לא מספק לו חומרי דלק, זה סימן ברכה. והאדם נקרא בר מזל, אם נזכר שמצבו זה מבורך, וכי לקבל חומר דלק יוכל, רק ממקור ההשפעה שאליו כוון מלמעלה כעת. כי רק מגדלות העליון, מגדלות תכונת ההשפעה ומהערכתה, אדם מקבל חומר דלק ומתקדם.
אם רצון האדם לא מסודר כך, שלא רואה לפניו שום רווח, ולא חש חוסר מרץ, אז כנראה שהוא טועה. שכן יש יסודות של הרגשה והבנה ברורים מאוד, שלפיהם אדם בודק אם מכוון נכון. והטבע האנושי, הרצון לקבל, האגו, פרעה שבנו, עוזר ומכוון את האדם באופן מדויק, כי כלפי כל מטרות העולם הזה, תענוגים גופניים, כסף, כבוד, שליטה, מושכלות, אדם מוצא משיכה טבעית. ורק לנתינה, שהיא פתח היציאה לעולם העליון, אינו יכול למצוא שום רצון מתוכו, ובזה הוא מחוסר חומרי דלק.
ואין לאדם שום תמיכה לזה, אלא אם פונה לחברה, בבקשה לקבל ממנה את גדלות המטרה, גדלות הבורא, גדלות תכונת ההשפעה. וחברה מסודרת נכון, תתמוך ותכוון אותו לעבר המטרה, לפי רמת הכרת הגדלות שאדם מקבל ממנה. שכן אם דרישתו מהחברה לגדלות מהווה אחוז מסוים, והחברה מכפילה אותה פי עשרות מונים, אז כבר יש בידי האדם חומר דלק ממשי להתחיל ולכוון עצמו, היינו להתנתק מכל יתר הדברים. ואז חשיבות המטרה הרוחנית עולה וגדלה על פני כל המטרות האחרות.
אבל אם יש לאדם חומר דלק להתקדם, מבלי שיצטרך לפנות לחברה, ואינו זקוק לחיזוק גדלות הבורא ממנה, זה אומר דרשיני לגבי כיוון התקדמותו. כי הרצון לקבל שלו מוצא בהתקדמות מטרה יפה לו.
ונחזור לענינינו, שעיקר הוא להשכיל הרבה בנותן המתנה, כמה גדלו, וכמה הוא שוה, ואז יזכה לדביקות אמיתי, וישיג טעמי תורה, שאין שום תרופה, זולתה, בעולמינו.
ואשורר עליה שירה דקה ונעימה, משמחת "לב אמיתי ובדוקה ומנוסה" בעשר נסיונות.
אדם מקבל מהחברה חיסרון להשגת תכונת ההשפעה, ולא מקבל מהחברה השפעה. אלא הדרישה שלו מוגברת פי כמה וכמה, ואז הוא מעלה מ"ן, פונה בדרישה לבורא, ומבקש כוח מלמעלה, שישיב לו את תכונת ההשפעה. העלאת מ"ן אינה אלא בקשה לקבל תכונת השפעה, שכן בלתי אפשרי לפנות לבינה, ולעורר בה תגובה, אם לא מבקשים ממנה את המאור המחזיר למוטב. כי כל פעולות הס"ג כלפי המלכות, הם בראש ובראשונה החדרת תכונת ההשפעה לתוך מלכות. שאז על פני תכונת ההשפעה, אפשר יהיה להמשיך ולהדמות לבורא בלקבל על מנת להשפיע.
ואשורר עליה שירה דקה ונעימה, משמחת "לב אמיתי ובדוקה ומנוסה" בעשר נסיונות.
טפתי טפתי דקה את, וכל מרחבי חייתי פני הלוט מגבהת המסכה, ברחבי עתידותי / כל אבלי כל נחמתי.
מקום המבוקה ישאוך המון רב בדליות הספתי / כל חורבתי וכל מלואי.
חודרה את בלבבי, וכל שכרך בידי, מכלכל דגלי אהבתי / כל זהבי וכל סחרי.
ואורח טוב מה הוא אומר? כל טרחות שטרח בעה"ב, לא טרח אלא בשבילו. בטעם המימרא: "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". וכן הוא האמת, שכמו שהעולם נברא בשבילו, כל הפרטים שבמציאותו יחד כמ"כ נבראות בשבילו.
פרט אחד שזה מעוצם היחוד שכלל ופרט שוין אליו, וכל שישיגו כלל בני העולם בגמר התיקון משיגים פרטים השלימים בכל דור ודור,
הבורא אחד יחיד ומיוחד, והבריאה - אם ברצונה להתחבר עימו, עליה להיות בהתאם אליו ולהגיע למצב "אחד יחיד ומיוחד". ויש חוק "כלל ופרט שווים", שנובע ממצב היחוד, שאם כלל האנושות מצויה באדם הראשון, כנשמות מחוברות יחדיו, "כאיש אחד בלב אחד", אז למרות שבמצבינו, כנשמות שבורות ובודדות אנו לא מרגישים עצמנו כך, מצב זה בהחלט מתקיים במערכת העליונה.
"כלל ופרט שווים", נקרא שאם כל פרט ופרט בחברה, מחבר עצמו עם הכלל, כך שהוא והכלל שווים כבמצבו של אדם הראשון, בזה הוא מעלה את עצמו להשתתפות בין כל הנשמות, ונמצא כחלק בלתי נפרד המחובר לכולם, ללא שום הבדל.
ומכאן נובע החוק שאומר "כלל ופרט שווים". שאין שום הבדל מצד העליון, ביחסו לנשמה פרטית או לכלל הנשמות, אלא הבורא מתייחס לכל פרט ופרט, אך ורק דרך הכלל. היינו לא רואה אחרת אלא את כל הגוף, כל הכלי, ודרכו עובר יחס הבורא לפרטים. ולא תיתכן מצדו השפעה אחת לכלל, והשפעה אחרת לפרט. אלא שאדם שרוצה להתחבר בצורה נכונה, חייב לחבר עצמו לכלל, ולאחר מכן לבורא. וככל שמתקרבים הפרטים, היינו נשמות שבורות ובודדות שבעולם הזה, לעקרון "כלל ופרט שווים", כך הולכים ומתחברים למערכת אחת, נשמה אחת.
אשר על כן מוצא כל אחד ואחד את פרטי האיברים שלו בתורה, כי כמו שערוכה בכללה לכלל כולו, כן ערוכה בכללה לפרט אחד, ולא עוד אלא אדרבה, שאין בכלל יותר ממה שיש בפרט, וזה שיעור נשלם ואמיתי בעיון רב, אשר על כן כתוב "באהבתה תשגה תמיד" "והגית בו יומם ולילה, ו"אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא"
מלמעלה נעשה כך, שלכלל יש את כל אור התורה, ולפרט רק את חלקו שלו. והבורא ברא כלי שכלול מתרי"ג חלקים, רצונות, שאמנם מחוברים יחד, אך בעולם הזה מתחלק הכלי לשישים ריבו נשמות בודדות. כאשר על כל פרט משש מאות אלף החלקים הללו, מוטל להתחבר ביגיעתו לכל יתר הפרטים בחזרה.
רק על ידי עבודתו של אדם המחבר לעצמו את כל יתר הנשמות, נעשים כולם לנשמה אחת. ויוצא, שכל פרט מרוויח את סכום כלל הנשמות, בעבודתו ממטה למעלה, כי בגמר התיקון כלל ופרט שווים בקבלת השפע. כלומר הפרט לא מרגיש שפע מועט, לפי דרגת חיבורו לבורא בכלי האישי שלו. אלא כל פרט מרוויח את כל הכלי של אדם הראשון, ובעוצמת הכלי השלם הוא נכלל, ומרגיש כל פרט ופרט. שאז השגתו של הפרט, והשגת הכלל, היינו הך הן.
עבודת האדם שעולה למעלה ומתקשר ורוכש חיבור עם כל הנשמות, היא שמביאה לכך. שכן אילו עשה זאת הבורא מלמעלה, אז הנשמות הבודדות, היו מחוברות באחידות והרמוניה כל אחת בגופה, עם כל יתר הנשמות. כתא בגוף שדואג לכל האחרים, ומקבל כצורכו בלבד. אלא שצורכו בלבד, היא אך מידת הדבקות שלו בשורש. וכשמתחילה הנשמה עצמה להתקשר לאחרים, ולהשיג את הקשר שלה, ולבצע עבודתה כלפי כל יתר נשמות, אז מתרחש הפלא, שכל תא הופך להיות גדול, חשוב ומבין ככול הגוף.
מכאן, שהצורה ההתחלתית של אדם הראשון היא על חשבון הבורא, ואילו פעולת הנברא שמגדיל עצמו, וכל פרט קונה את הכלל "שלו", נעשית על חשבון הנברא, ובזה הוא בונה את עצמו. ואז נקרא שהנברא מגיע לדרגתו של הבורא, כי כל פרט מרוויח את הכלי של הכלל, ובזה מתחבר לבורא בכוחות עצמו. וכמו כן כל הפרטים מתחברים ביניהם, כל אחד בעוצמת הכלל שרכש.
יוצא, שבזה מגיעות כל הנשמות יחד לדרגה גבוהה פי תר"ך פעמים בעוצמתה, שאז אדם הראשון נעשה פי תר"ך פעמים יותר מכפי שהיה בצורתו ההתחלתית, האידיאלית, כביכול. וההבדל הזה הוא הרווח של האדם. ויש "רווחים" נוספים לאדם שמגיע מדרגת הנברא לדרגת הבורא.
והוא שיעור מותאם בתכלית התאום שהכל אחד הוא, ואין הרוחני נחתך לחלקים, וצריך לקדש את עצמו ולטהר במוחא ולבא, וכשתברך בברכות התורה כמתחילה, תשיג את הפסוק הנכבד: "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי".
"רְאו" נקרא השגה מלאה וברורה. כי "ראיה" היא אור חכמה שמתגלה בכל הכלים, וזו התפיסה, וההתגלות הגדולות ביותר. "ראו עתה כי אני אני הוא", "אני אני", כלומר אותה התכונה מתגלה מלמעלה, ומתגלה גם מצד הכלי, מלמטה, "החשכה כאורה יאיר". "ואין אלהים עמדי", שעל פני העיקרון האלוקי, היינו שאדם רכש את תכונת ההשפעה, התגלתה בתוכו הראיה הזו.
אבקשך שלח לך להנאתך ולטובתך ידיעות תכיפות אלי ממצבך בתורה, כי יקצר זמן הרבה. ודע לך כי אריכות זמני התיקון יקטינו ערך התיקון, וכל דבר רוחני משתבח ומתעלה. בלקחו חלק קטן יותר מן הזמן, ואלמלא ידעת הענין שמזיק האריכות על שבילי דנהורא, כמו שאני יודע, אז בטח היית יותר מהיר במלאכתך.
הגם שאיני חפץ ואיני רשאי ללמוד בשבילך, אבל מותר ומצוה רבה, לשמח ולבסם אותם הדודאים, שאתה מוצא בשדה שברכו ה', כי כל עסקינו בחיים רק לאקמא שכינתא מעפרא, ולשמחה ולשיר לפניה בכל עוז, ולשבח תמיד את הבורא ית' מן המותק בפיך, ומכל שכן במקום שנדע שבטח תצליח דרכיה אשר ע"כ לידיעותיך בתכיפות אני צריך, ונרוה אהבים ביחד לבער הקוצים ונראה את השושנה העליונה בקרוב בימינו אכי"ר.
"לאקמא שכינתא מעפרא", נקרא להעריך את גדלות תכונת ההשפעה מעל כל רצונות האדם. כאמור, אין לאדם קנה מדידה אחר, אלא הרצון לקבל שלו, האגו, המחשבות, הרצונות, הדחפים, שמרגיש. ורק כלפי כל מה שבטבע האגואיסטי, בין אם לפי הופכיותו, ובין אם בהתחשב בו, אדם מודד את הרוחניות. ולכן אדם צריך כביכול לעבוד "לאקמא שכינתא מעפרא", אבל בעבודה זו, הוא גם רוכש את תכונות העליון. אם אדם מתעלה מעל תכונותיו הטבעיות ולא מוסיף להימצא בתוך עצמו, אז כנגד זה רוכש את תכונות ההשפעה.
ומהיכן אדם מקבל תמונה מהי תכונת ההשפעה, ובאיזה ציור עליו לציירה? דווקא מתוך העתקה מהרצון לקבל, אדם מרכיב שושנה עליונה, שהיא מלכות דאצילות, שיוצאת מתוך החוחים, היינו מתוך ההפרעות. שאם על פני הרצונות האגואיסטיים שמתגלים, אדם מחפש את תכונות ההשפעה, אז צומחים העלים שלה, מזה שמתעלה מעל תכונת הקבלה, לתכונת השפעה.