"לכבוד הקשור במוסרות לבי ... נ"י
קבלתי דבריך ובענין נסיעת ... נ"י הנני להודיעך שבעז"ה אביאהו עמי יחד ירושלימה וכדומה לי שאעשה לו ויזע לבירוט ומשם לירושלים ברשיון שלי, כי אין לי דרך אחר כעת, וכבר הודעתי כזה במכתבי לב"ב שיחי'.
... ובענין ד"ת שתדרוש ממני, היה לך לכתוב מה חסר לך בלעדם, כי את הכל תקבל באהבה, הן אמת שכן דרך האמת, אבל צריך להרגיש את האהבה, והיא אינה מורגשת אלא במקום חסרון, שז"ע "כל המצטער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור", ו"במדה שאדם מודד מודדין לו.
האהבה נמדדת לפי הרגשת חסרונות הזולת. כי אין כלי אחר למדוד את יחסינו לזולת, פרט ליכולתנו להרגיש את חסרונותיו. היינו, מה הוא רוצה? איך מרגיש? האם כליו מסופקים ברצונותיהם? האם משיג כל חפצו? ועד כמה שיכולים להשתתף בזה, כך מודדים אהבה. מפני שסך הכל, כולנו כלי קבלה. וההשפעה ביחס לזולת היא רק בהשתתפות בכלי הקבלה שלו. זה משפט אהבה.
אין אפשרות אחרת להגדיר אהבה אחד לשני, אלא רק דרך שאדם מחליף את כליו,לכלים של אחר. וכיצד אדם יחליף את כליו? למעשה, אינו מחליף כלים, אלא חסרונות. היינו אם בכלי שלי, בחסרונותיי, אני יכול לקלוט את חסרון הזולת, וכך שחסרונו אף יהיה מעל חסרוני שלי, וכל כליי בכל יכולתם למלא אותם, יעבדו רק כדי למלא חסרונותיו, אז נקרא שאני אוהב אותו.
לכן לקראת האהבה, יש שני תיקונים. הראשון "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", שאדם מפסיק להשתמש בַשֵני לצורך עצמו, כי כך הוא נוהג בצורה הכרתית או תת הכרתית. ובכל פעם בהיותו בחברה, כך מתחשב עם הסביבה. והכל מודד רק לפי כלי הקבלה שלו, היינו לפי הרגליו, נטיותיו, ערכיו, תפיסת עולמו, ולפי איך שרוצה לראות את האחרים ואת עצמו, לפיכך קובע האם הזולת הוא טוב, רע, קרוב, רחוק, שנוא, אהוב. ואין קנה מידה אחר, אלא לפי מה שאדם "רוצה", לפי זה מודד את האחרים.
לכן התיקון"אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" נקרא, שאדם צריך להתרומם מעל הרצון לקבל שלו, לדרגת "חפץ חסד". וכשיהיה חפץ חסד, ויהיה מסופק, אז וודאי שלא יתייחס לְשני, כאל מקור לאספקת מילוי שאותו הוא מנצל. ואז תיקון כלי האדם הוא בזה שמתחיל לקבל את חסרונות הזולת, ולעבוד עליהם כדי למלאם, היינו לקבל על מנת להשפיע. ולקבל על מנת להשפיע נקרא, שמעביר לזולת את כל התענוגים, וכל ההשגות שמשיג, בהתאם לחסרונות הזולת.
כתחתון ועליון, שאז הוא נעשה עליון כלפי הזולת, הוא נכלל מחסרונותיו, וכלפי הבורא הוא נעשה כמתווך. שמעלה תפילה, בקשה עבור חברו, ומעביר לחברו כל מה שרק מסוגל לקבל מלמעלה. דברים אלו מתבצעים בעיקר בכוחות ומילויים רוחניים, כי מדובר בפעולות באמצעות מסכים, למעלה מהאגו, למעלה מתכונת הבינה, ובעבודה עם כלי קבלה בעל מנת להשפיע.
ובתוך הקבוצה מתבטא הדבר בזה, שמתחילים לעבוד יחד בהתכללות החברים, למען מטרה משותפת, כגוף אחד, כלב אחד. שעושים פעולת "חפץ חסד" על עצמם, וכל אדם כבר לא דואג לעצמו, אלא המטרה הכללית היא המטרה היחידה, והיא הקובעת את פעולות חברי הקבוצה. ומתוך עבודה זו מתחיל האדם להרגיש את הכלי הכללי, ומרגיש שכל אחד עובד, רק כדי למלא את הכלי הכללי, ובזה מוצא את מימוש עצמו. שעובד בלקבל על מנת להשפיע, כמו תא מתוקן בתוך הגוף.
וכבר שמעת הרבה, שכל טוב דאתערותא דלתתא (שכל הטוֹב של התעוררות התחתון) אינו נוהג אלא בהשכלתינו להרגיש החסרון, כמו שהוא ערוך לפנינו מהשי"ת."ההשכלה להרגיש החיסרון", היא השכלה רוחנית. שאדם מסוגל למדוד ולבדוק עצמו באור ה', היינו לראות רצונותיו רק כלפי תכונת ההשפעה. ולהבחין עד כמה נמצא בהם בכוונה על מנת לקבל, ועד כמה יכול להתרומם מעליהם. וכלפי תכונת ההשפעה מודד אם מסוגל או לעשות זאת וכיצד. ובמידה שנכלל עם תכונת ההשפעה מעל לרצון, כך מתחיל להיות חופשי לעבוד עם כל חסרונות הזולת.
יוצא, שקיבל, כביכול, את כוח הבינה, וכעת הוא כבורא, חופשי לעבוד עם כל החסרונות הקיימים במציאות. אמנם שהבורא ברא חסרונות אלה, ואילו האדם לא בורא חסרונות, אבל בוחר עם אילו חסרונות לעבוד, ובאיזה אופן, וזה, למעשה אותו דבר. שאז עומד בדרגת הבינה, בדרגת ההשפעה, ללא תלות באף רצון מרצונותיו הקודמים. ומכאן והלאה מתחיל להשתמש בכוח הבורא, ולפיכך נעשה דומה לבורא בפעולתו. ולכן נקראת בינה "אלוקים".
שז"ס "תפילה עשתה מֵחְצָה", כי כל עוד שאינו מרגיש חסרון המחצה, כלומר, החלק שנחלק מכל והחלק אינו מרגיש כראוי, אינו מסוגל כלל לדביקות השלם, כי לא ליתרון יחשב לו, והאדם לא ישמור ולא יקיים שום דבר שאין בו צורך. והשמיענו חז"ל אשר יש סגולה להרגשה זו בכח התפילה, וכשיתמיד להתפלל ולחשוק לדבקה בו בתמידות. הרי התפילה מסוגלת לעשות מֵחְצָה, כלומר, שיכיר שמֵחְצָה היא, וכשיתרבו הניצוצין ויובלעו באברים, ודאי יזכה לישועה השלמה ויודבק החלק בכל לנצחיות. מה שאדם מבטא על ידי תפילה נקרא מֵחְצָה, שזו חצי העבודה, היינו הכנת הכלי, ואילו המילוי כבר לא על האדם.
וז"ס, "אין בין מים עליונים לתחתונים אלא כמלא נימא", ע"ד שאמרו ז"ל "נימא נקשרה לו", בסוד, "הרים התלוין בשערה", כי נימא זו למילוא הוא צריך, שזהו סיבת התחלקות מים תחתונים מעליונים ודו"ק.
וז"ס הכתוב "והיה פי ראשו בתוכו", פי', כל עוד שלא נפתח הסתום, דהיינו, פה שבראש, הרי הוא ניזון דרך טבורו, והסתום מחויב להיות פתוח, ונמצא "פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב", פי', שלא יהיה מסתפק במיעוט, כי אם "חלקנו נתיר חלק מזב"ח מי יתיר"? וע"כ ירגיש הכובד שבראש. והרגשה זו יסב"ב לו שפה לפה, כי ירבה בשפיכת לבו למרום, לטהר השפה תתאה, שזה שיעור הכתוב "שפה יהיה לפיו סביב מעשה אר"ג", פירוש, שניצוצי ההשתוקקות מתקבצין יד על יד, ומתחברין יחד כ"מעשה אר"ג כפי תחרא יהיה לו", פירוש, אלו הסיבות המסבבות הרגש הכאב, ושפיכת הלב, לא יבטלו כלל, אלא מתקבצים יחד ונעשים בבחי' פה, ע"ד שאמרו ז"ל "זדונות נעשו לו כזכיות", וא"כ יש לו שתי פיות, והבן, ש"סביב" בלשון תרגום "סחור סחור מלשון סחורה"(כלומר קרוסלה) , דהיינו, הפנים הוא פרצוף שלם והאחוריים הוא פרצוף שלם, ואם זוכה לזה ויקנה הפי תחרא, אזי להוי האי "גברא באבטחותא (אז יהיה איש הזה בהבטחה) אשר לא יקרע, כי ינון שמו לנצח נצחים". ודו"ק ותשכח (והתבונן היטב ותמצא) , שז"ס: "בארצם משנה יירשו".
האדם עובד, בסופו של דבר, גם עם כלים דקבלה של עצמו, וגם עם כלים דקבלה של האחרים, שמצרף אותם לכליו בלקבל על מנת להשפיע. ואז רוכש את החסרון הכללי שישנו במציאות, ובזה נעשה למשפיע בלתי מוגבל כלפי כל הכלי שנברא, ונהיה כבורא. וזה נקרא ש"בארצם משְנה יירשו", שגם את כלי חסרונות הזרים, וגם את חסרון עצמו, רואה ככלי השפעה לבורא. ויוצא, שמשתמש בכלי כפול.
כפול בזה שמתחיל להשפיע לבורא ולהדמות לו, ובזה רוכש, לא את התענוגים שעוברים דרכו לזולת, אלא רוכש קומת הבורא, מחשבותיו ומטרתו. שמטרתו הסופית היא שמדמה את עצמו לבורא, ונעשה דומה לו, לא בפעולה, אלא במעמד, בתכונה שנקראת "בורא". כפי שכתוב, שבורא ברא המציאות, ואף צדיקים בוראים את המציאות. ולכאורה כתוב להפך, שהבורא מחריב העולמות, וצדיקים מקימים העולמות.
ובזה אדם רוכש "ראש", היינו מחשבת הבריאה, שהתחילה את כל הבריאה ומנהלת אותה, ואדם מגיע לדרגה שלפני בריאת עצמו. וגם זה נקרא "משנה יירשו", היינו, שרוכש כפול. ו"בארצם" נקרא ברצון שלהם. שהכל נעשה ברצון של האדם, שתלוי כיצד משתמש בו. כי רק בעבודה ברצון, ומעל הרצון, ואחרי כן בלקבל על מנת להשפיע, רוכש האדם את הבריאה כולה, ואף את מה שמעליה, את דרגת הבורא.
עמקות גדולה יש בדברי אלו, ואין בי כח עכשיו לפרשם. אמנם אם תבין את דברי, תזכה בטח ליעול וליפוק בלא בר (תזכה לבוא ולצאת ללא בן) וכמו שסיים הפרשה, "ונשמע קולו "בבאו" אל הקדש "ובצאתו" וכו', וכי"ר.
ובכלל אינך מבין סגולת התורה והשגתה, ואם היית מבין ודאי מסרת נפשך עליה, והיית זוכה בה, והנך רואה הכתוב, כי "נר מצוה ותורה אור", ואם יהיה לך בית מלא נרות, ולא יהיה לך אור, הלא יתפסו הנרות מקום בכדי (מקום סתם) . ומלת תורה הוא מלשון "הוראה" ומלשון "מראה וראיה", דהיינו, הכרה השלמה שאינה מנחת אחריה נימא (חוט שערה) . יתן ה' שתבינו מהיום את דברי. ...
עוד זאת אבקש ממך להתאמץ ביתר עוז באהבת חברים להמציא המצאות המסוגלות להרבות אהבה בין החברים, ולבטל מאתכם תאות מושגי הגוף. כי זהו המטיל שנאה. ובין עושי נ"ר ליוצרם לא יצויר שום שנאה אדרבה רחמנות ואהבה יתירה יש ביניהם, והדברים פשוטים.
צריך להרבות סגולות, אומר בעל הסולם, ולהרבות אהבה בין החברים. כי זה עיקר התיקון, שאדם יכול לבטא בעולם הזה מבלי לטעות. וכך לבדוק עצמו, האם מתקדם נכון לקראת ההשפעה, לקראת הבורא.
אבקש שכל אחד ואחד יראה המכתב שיש לרעהו, כי הדברים נאמרים מאחד לאחד, ותורה אחת יהיה לכם, בשעבוד הגוף, וקדושת הנפש, ולא לשנות ח"ו, כמנהג בעלי הגוף, וראוי לכם לשמוע מהיום והלאה את דברי, כי חייכם ואורך ימיכם הוא, ולא לטובתי אני דורש, ומה יעשה המצביא המצוין, בעת שבני הצבא ישנו הוראותיו אליהם וכו'.
יהודה
"ותורה אחת יהיה לכם, בשעבוד הגוף, וקדושת הנפש" נקרא, לראות כל צרכי עצמו מבוטלים כלפי קדושת הנפש, היינו כלפי העלייה לכוח ההשפעה. ולראות דברים אלו כגבוהים, מכל צרכי הגוף. וכמו שכותב, אי אפשר לעשות זאת, אלא רק בסגולת התורה. שאילו ידעת מעלתה, אומר בעל הסולם, לבטח היית מבין מה ניתן לעשות.
וכפי שמסביר, התורה היא כוח עליון, ממילת "הוראה" ו"מראהוראיה".ומעלת התורה היא האור, שהוא הכוח הגבוה מכל הכוחות שאדם מגלה במציאותו על ידי חמשת החושים, ועל ידי כל המכשירים שבעולם הזה. וכוח גבוה יותר נקרא "אור", כי ביכולתו לשנות המציאות, היינו לשנות את הרצון. כי אדם בכוחותיו לא יכול לשנות את הרצונות, אלא רק להחליפם זה בזה. ולכן אומר בעל הסולם, אילו ראינו וידענו מהו כוח התורה, ועד כמה אפשר להשתמש בו לשינוי הטבע הפנימי, אז ודאי שהיינו משתוקקים לכוח הזה העליון, ומשתמשים בו נכונה.
הוא מבקש מתלמידיו, "אבקש שכל אחד ואחד יראה המכתב שיש לרעהו", וכמו כן שיכתבו לו תשובותיהם על פי המכתבים שהראו זה לזה. ובקשתו זו עולה גם באגרות אחרות, מפני שלעולם אין שעצת המקובלים היא תורת הפרט, שאפשר לגלותה לאחד בלבד, ובלחש, וביחידות, מבלי שהשני ידע. ולא אומרים או ממליצים משהו לתלמיד מסוים, אלא הכל דברים כללים, כי העבודה היא משותפת, בכלי אחד. והלוא איך ידע אותו תלמיד מה לעשות, אם לא יבצע עבודתו עם השני? שכן העבודה כולה היא קבוצתית, להוציא עבודתן של נשמות מיוחדות, בעלות תפקיד ותיקון מיוחד, דוגמת רשב"י, בעל הסולם, האר"י וכן הלאה.
אלא לנו, הנשמות הרגילות, שבכל זאת לא רגילות, כי זכו לתיקון, העבודה כולה מתבצעת בקבוצה, ואין דבר שמקובל יכול לגלות לאחד, ולא לשני. אלא אומר בעל הסולם להפך: "ועוד זאת אבקש ממך להתאמץ ביתר עוז באהבת חברים, להמציא המצאות והמסוגלות להרבות אהבה בין החברים, ולבטל מאתכם תאות מושגי הגוף".
ב"מושגי הגוף" אין הכוונה לדרישות הגוף, כגון אוכל, שתייה, מנוחה וכן הלאה, ולא מדובר בדברים השייכים עוד יותר לגוף, או בכל הדרגות הגבוהות יותר מהגוף הביולוגי. אלא מושגי הגוף, הכוונה שכל דבר שהוא עבור עצמו נקרא "גוף", וכל דבר שהוא להשפעת הזולת, נקרא "נשמה". כי לא חשוב באילו רצונות מדובר, שכן הרצונות הם אותם רצונות, אלא אם בעל מנת לקבל נקראים "גוף", ואם בעל מנת להשפיע, נקראים "נשמה".
ולכן כשמזהיר בעל הסולם, התרחקו מתאוות הגוף, כוונתו היא למכלול הרצונות, הכוונות והמחשבות שלתועלת עצמכם, ומביאים אתכם לזלזל, ולהתרחק מהזולת, מהקבוצה, ומהתחברותכם כדי לבנות כלי כללי להשראת האור העליון, לקבלת התורה.
"כי זהו המטיל שנאה", שלא יתכן שאדם מתעסק בעצמו, ולא עושה רע לאיש. אלא רק לנו נראה שאינו מזיק. אם אדם גונב מהחברה, כותב בעל הסולם, אז מיד תופסים אותו, או לכל הפחות רוצים לתפוס. אבל אם אינו תורם לחברה, אז חושבים שלא נורא שלא תורם, כי גם לא מזיק, ולא מבינים עד כמה מזיק. כי אין באמצע, היינו שנמצא מתבטל, אלא או שמקבל או שנותן. כי מתבטל נקרא, איבֵר בגוף שלא עובד, והאם אינו מסַכן חיוּת הגוף? ודאי שכן, וכך צריכים לראות את עצמנו.
והבעיה שבתשעים אחוז מזמננו, אם לא יותר, אנו נמצאים בטלים מלחשוב על הקבוצה, ולהשפיע על החברה, ולדאוג לבניית כלי כללי, ולקחת בו חלק בכל מה שנדרש. אלא נדמה לאדם, שאם אינו חושב נגד, אז הוא "בסדר". ולא מרגיש עד כמה אין באמצע, אלא או בעד או נגד. היינו, או צרכי הגוף, על מנת לקבל, או צורכי הנשמה, על מנת להשפיע.