כבוד היקר לי ... נ"י לנצחיות.
קבלתי דבריך בלב מלא געגועים, כי תסתיר עצמך ממני, עכ"פ יש לך לדבר עמי מפי הכתב.
ומה שכתבת שתודיעני גלות מצרים אתמהא, "זיל קרי בי רב הוא" (כל תינוק בבית רבו יודע זאת). "ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", אז, "וידע אלקים" עש"ה. ואם לא יהיה ידיעת השי"ת בגלות, אי אפשר לגאולה, וידיעת הגלות עצמו היא סבת הגאולה, ואיך תאמר להודיעני בשעת הגאולה?
האדם עצמו מכין את הכלים לגאולה, ואיש לא יכול לעזור לו בזה, כי הדרך הרוחנית כולה היא בבחירה חופשית. וכל מצב נבנה רק על ידי ההכנה שנעשית במצב הקודם, בסיבה ומסובב, כך שאדם מכין עצמו בכל המצבים. ואם לא הכין עצמו במצב הקודם, אז לא מגיע למצב הבא. כי ברוחניות אין זמן, ש"הזמן יעשה את שלו" כמו בגשמיות. אלא כל מצב הוא הכנת הכלי למצב הבא, ולכן הגאולה, היינו המצב הבא, הנעלה יותר, לא יכול לבוא אם לא תהיה לו הכנה בגלות.
כלומר בהתאם לרצון ולנחיצות האדם להפטר ממצבו הקודם ולצאת ממנו, כי אינו מסוגל לשאתו עוד, וככל שהוא מורגש בו כגלות מהמצב הבא, ששקול אז לגאולה, ומעל לכל יתר הרצונות והזדמנויות שבו הוא בטוח ורוצה במצב הבא, כגאולה ממצבו הקודם, לפי זה עולה האדם לגאולה.
וכאן איש לא יכול להועילו, אלא את החסרון לזה, צריך האדם לטכס בעצמו, ולבנותו מכל מיני האפשרויות והזדמנויות שיש בו במצב הגלות. ואז יראה, שהגלות כולה נועדה רק כדי שיבנה את המצב שממנו עולים לגאולה. וזמן הגלות מתואר רק לפי המאמצים שאדם משקיע כדי לעלות למצב הגאולה. שבעצם מלכתחילה אין הבורא מוריד את האדם לדרגת הגלות, אלא כדי להעניק לו הזדמנות לפתח כלי, לקבלת מדרגה גבוהה יותר, שנקראת "גאולה".
ואם אדם לא משקיע די מאמצים בזמן הגלות, או כלל אינו חושב שזו גלות, אז מובן שמתוך זה לא תבוא מדרגתו הבאה, הגאולה. והגאולה צריכה להתאים לא לחסרונות שבגלות, אלא למה שנקרא "גאולה" ברוחניות. החסרונות צריכים להיות הפוכים, כי החסרון בגלות הוא למילוי הכלים הטבעיים, האגואיסטים. ורק זה נקרא "גלות". ואילו גאולה כנגד זה, היא לא שאדם ימלא את כליו האגואיסטים שהתפתחו בו בזמן הגלות, אלא גאולה היא, שכליו ישתנו לכלים ההפוכים, כלים אלטרואיסטים. כלומר הגאולה היא בזה שאדם יקבל רצונות דהשפעה, ולא שהרצונות דקבלה שלו יתמלאו.
ועד כמה שאדם מגיע להבחנות הללו, ומבין מה עליו לדרוש בהתאם לכוח עליון, ובהתאם לתוכנית העליונה, ובונה סביבה שעל ידה מגיע לחסרון חדש, חיסרון להשפעה, לכוונה דלהשפיע, אז נקרא שהכין עצמו ליציאה מגלות לגאולה. כמו שכותב "בעל הסולם", באגרת דף ע', שיש להשתוקק למצב הגאולה יום וליל, ולהשפיע לבורא בכל הכוח שיש, עד שלא שנשאר לאדם שום רצון אחר חוץ מזה.
והאמת יורה דרכו, שהמצטער מודיע צערו, ואי אפשר לו להסתיר ולהתאפק. אמנם כן ארגיש את כולכם יחד, אשר התחלף לכם היום למחר, ובמקום עכשיו תאמרו אח"כ. ואין לזה תרופה. זולת להתאמץ להבין הטעות והמעוות הזה, שהנושע מה', אינו נושע זולת בנצרך לישועה היום, ומי שיכול להמתין למחר ישיג שכלו לאחר שנותיו ח"ו.
וזה התהוה לכם מסבת התרשלות בבקשתי להתאמץ באהבת חברים, שהסברתי לכם בכל השבעים לשון, שדי בסגולה זו להשלים כל מחסורכם. ואם לא תוכלו לעלות השמימה, הלא נתתי לפניכם מהלכים בארץ. ולמה לא הוספתם בעבודה זו כלל?
ניתן להשלים את כל החסרונות על ידי אהבת חברים, כי סך כל המצב המתוקן הוא גילוי המערכת הכללית של הנשמות, הקשורות יחד ברצון אחד ובכוונה אחת, ולכן נמצאות ככלי אחד, במילוי אחד, שהוא האור העליון, הבורא. שאם הכלי תואם לאור, אז האור ממלא את הכלי, היינו מתגלה בתוך הכלי לפי מידתו, לפי מידת הרצון להשפיע, מידת הכוונה להשפיע שבכלי. ולאדם לא נותר, אלא לבנות כלי זה.
כי הבורא, האור העליון, ממתין להתגלות בכלי לפי ההתאמה שביניהם. והכלי תלוי בהתקשרות שבין הנשמות, בין בני האדם לידי כלי אחד, המצוי בכוונה הדדית להשפעה, על מנת לגלות האור העליון. ואם מטרת ההשפעה בין הנשמות היא להשפיע לבורא, אז הבורא, בהתאם לרצונו להשפיע לנברא, ל"אדם הראשון", מתלבש בו. ואם בין החברים קיימת הבנה, מה מוטל עליהם לעשות, והם עובדים על אהבת חברים, אז בהחלט בחיבור הנשמות באהבת החברים, מיתקנים כל החסרונות ובאים ליישומם הנכון.
ומלבד הסגולה הגדולה הטמונה בזה, שאין לי לפרשו. היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה, ובאספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאוד לפי שעה מאור החיים. וכבר הארכתי בזה בכל מכתבי לחברים.
גם בקשתי שכל אחד ואחד, יראה מכתבו לרעהו, וכן תעשה גם אתה, ובחנוני נא מהיום, להבין ולשמוע אותי, על כל פנים במה שבידכם לעשות, כי אז, "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב".
ול... תאמר שיעשה חשבון בעצמו. ומה שהיה חסר לו, אם היה בא עמי בחליפת דברים, ולמה יסתיר עצמו ממני, ואבקשו מאד שיתאמץ לראות מעלות החברים, ולא חסרונם כלל ח"ו, ויתבונן להשכיל בכל המכתבים שאני שולח לחברים "ולחם עצלות לא יאכל עוד".
איה המה הר'... והר'..., לא שמעתי מהם שמץ דבר עד היום. ואמור להם, שעל כל פנים יחזיקו בשמלות רעיהם, ויתבוננו כל צרכם במכתבים שלהם, ולא ישכחו, כי השאלה הראשונה היא : "ציפית לישועה". ואם המה מצפים לישועה, היתכן שיאמרו, עבודה כזאת יסתגלו להם חפץ ה'. ואם הייתי צריך להציל את החיים של אחד מהם, מבני החברים ודאי הייתי עמל ויגע יותר מכם. ומכל שכן חיי המלך כביכול. לפיכך הרבו מוהר ומתן למלכו של עולם, ואז תזכו בבת המלך ותשועת ה' כהרף עין.
העבודה היא בחיבור הנשמות לכלי אחד, ובזה יש לצפות לישועה. שישועה לא נקרא שתבוא ישועה מלמעלה, כמו שחושבים, "נחכה והיא תבוא". אלא ישועה היא עזרה לתיקון הכלי בלבד. כי רק זאת על האדם לעשות, והמילוי לא תלוי בנו. כי המילוי בא לפי חוק השתוות הצורה, ואין בחוק זה שום שינוי, ולא יכולה להיות בו המתנה או השהייה, אלא ברגע שהכלי מלא בכוונה על מנת להשפיע, אז כפי מידת תיקונו בכוונה על מנת להשפיע, באותה המידה מתגלה מיד המילוי בתוך הכלי. ולכן ישועה היא רק הרצון ההדדי שלנו להתחבר לכלי אחד. וזה נקרא "ציפית לישועה".
הבעיה שבמושג "ישועה", האדם מצפה לדברים אחרים - או למילוי בדרגת הרצונות האגואיסטים שבעולם הזה, שזה אף פעם לא יכול לבוא, מפני שלא נמצא לכיוון מטרת הבריאה, אלא מרחיק את האדם מהמטרה, וישועה גם לא יכולה לבוא בכלים שאפילו משתוקקים לחיבור ולהשפעה הדדית, אבל לא משתוקקים לכלי, אלא לאור, שזה נקרא "לא לשמה". כלומר שרוצים שיהיה ביניהם חיבור, ושיהיה ככלי להשראת הבורא בתוכם, והבורא ימלא את הכלי. אלא שמהמילוי שיתגלה בכלי, רוצים להשיג איזו הרגשה, רווח לעצמם. וגם זה לא נקרא, שנמצאים בהשתוות הצורה. אף שזה מצב קיים, ואין מה לעשות.
ישועה נקרא, שאדם מחכה לזה, שמה שתלוי בעליון, באור המתקן את הכלי, יבוא ויתקן אותו לפי המ"ן הנכון של האדם, וכפי מידת יכולתו לפתח מ"ן בצורה נכונה. לפיכך, ודאי שמ"ן של אדם במצב שעובר מ"לא לשמה" ל"שמה" לא יכול להיות נכון. היינו האדם שנמצא ב"לא לשמה", לא יכול לצעוק שרוצה מצב "לשמה". כי אילו רצה באמת, היה מצוי בו, כי רצון זה הכל, ואין יותר מרצון. אלא אם מתוך מצב ה"לא לשמה", מבין שנמצא ב"לא לשמה" ורוצה לקבל ממנו איזה רווח לעצמו, ומבין שאין מנוס מכך. ואז רוצה שיבוא הכוח העליון ויפטור אותו מזה, אז זה מ"ן אמיתי, שאז הגאולה שבאה היא "הישועה". ונותנת לאדם, אף שלא התכוון לזה, כלי חדש.
שאלת התלמיד: האם "ציפית לישועה", הוא המצב הסופי של התהליך, או שנבנה לכל אורכו?
ראשית נגדיר נכונה מה נקרא "ציפית לישועה". יש שני בירורים מהו המצב הזה, ראשית מהו שאדם "מצפה"? כלומר שאין לו אותו, ורוצה בו. ורוחניות היא רצונות בלבד, אז כיצד יתכן שאדם נמצא ברצון אחד, ורוצה רצון אחר?. וברור שני הוא, מה נקרא "ישועה"? האם ישועה היא שבא האור ומתקן את כליו של האדם, או שממלא את הכלי שלו? כלומר על מה היא הישועה?
ישועה הוא המצב הבא. זו הפעולה שצריכה לבוא, ולהביא את האדם למצב מתקדם יותר. ולכן האדם צריך לברר היכן בדיוק הוא נמצא, כי יתכן שהגדרותיו, אינן ההגדרות המצויות בתהליך שצריכות לעבור הנשמות, ואז ציפייתו אינה נכונה, ולא לישועה שאליה התכוון הבורא בתהליך. ואין לו למה לצפות, כי אינו מצוי בקיום סיבה ומסובב באותו חוק, באותה שרשרת ההתפתחות. ויכול להוסיף ולחכות, כפי שמחכה עם ישראל אלפי שנים, וכפי שמתפללים הדתיים מספר פעמים ביום מתוך צרות אמתיות, ומדוע לא זוכים? ועוד כתוב שלא רק האדם מתפלל, אלא כל בריאה ובריאה, אפילו פרה שגועה געייתה ומתאווה למשהו - גם זה רצון, חסרון, גם זו העלאת חסרון למקור.
וכך פועלת המערכת בצורה טבעית, כי אין מקור אחר לשפע ולמילוי כלל החסרונות. אלא כל החסרונות שמתגלים בבריאה, צריכים לעבור דרך האדם, שכנברא העליון, הוא היחיד המסוגל לתיקון, ומסוגל להעלות מ"ן עבור כולם. כי האדם בנוסף להיותו בדרגת מדבר, כלול גם בדרגות דומם, צומח וחי, לטוב ולרע. היינו מלבד להיות כלול בתיקונים, הוא כלול גם במצבים הרעים, שמקולקל ומקלקל את דרגות הטבע הנמוכות שבו, דומם, צומח וחי, ובזה מקלקל את הטבע הסובב, לדוגמא את האקולוגיה. שאז הקלקול חוזר אליו מהצד השני. יוצא, שהוא מתקן הבריאה, ולפני כן הוא כביכול, גם נושאבאשמת כל הבריאה, היינו מרגיש כל חסרונותיה.
שאלת התלמיד: מהו המצב הגבוה ביותר של אהבת חברים?
המצב הגבוה ביותר של אהבת חברים, הוא להיות כאדם הראשון לפני חטאו. אדם הראשון לפני החטא, נמצא במצב "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "חפץ חסד". הוא לא עושה שום טוב, ולא עושה שום רע לאחרים. אלא כל אחד מחברי הקבוצה מצוי בדרגה הנקראת "חפץ חסד". ואין לו דבר, מלבד ה"אני" במצב המתוקן מעל לרצון לקבל שלו. הוא רוצה שלאחרים יהיה טוב, אבל אין לו כלים לגרום להם טוב, כי מצוי בדרגה הנקראת "קטנות".
לא מדובר ב"קטן" כמו בעולמנו זה, שרוצה לתפוס ולקחת הכל מכולם, אלא "קטן" ברוחניות, נקרא שכליו מתוקנים בחסדים, בחפץ חסד. וכזה הוא אדם הראשון לפני השבירה, לפני החטא. כלומר, הנשמות מחוברות ביניהן בצורה טבעית, וכמובן אינן מזיקות האחת לשנייה, ומלכתחילה מוכנות להימצא ביחס טוב ביניהן, ואם תהיה הזדמנות, אף מוכנות לגרום טוב זו לזו.
הרצון קיים, אלא מרגישים שאין יכולת. ואז מגיעים למצב כאדם הראשון, שמתגלה לו החיסרון הגדול במצבו, על ידי הנחש שאומר לו, כי יכול להיות בגדלות, ושבבריאת האדם הבורא בעצם התכוון, שאדם ישתמש בכלים דקבלה בעל מנת להשפיע. כי אדם שנמצא בחפץ חסד, אינו מתאר את הדברים הללו, אין לו שום קשר לקבלה על מנת להשפיע, או לקבלה שלא על מנת להשפיע. כאותו משל על חפץ חסד שחי ביער, ומבקשים שייתן כותנתו, ובזה יוכלו לרפאות את בת המלך, ומשיב: "אין לי כותונת. אני לא צריך דבר". כך הוא האדם הראשון, שמלכתחילה היה בקטנות, ולא היה בגילוי החסרון והיכולת לקבל, אלא היה נימול, נולד נימול. היינו נימול מצד הבורא, ולא מצד שמל את עצמו. כלומר שלא השתמש בכלים דקבלה.
ואילו אנו צריכים לגלות יחס כזה, שמסוגלים לעבוד עם הכלים דקבלה בהשפעה הדדית. קודם צריך לזה חסרון, כפי שמתגלה לאדם הראשון על ידי נחש, כך מתגלה לנו, על ידי הנחש שלנו, על ידי הקליפות, על ידי יצר רע. ואנחנו צריכים לא לשמוע, כן לשמוע, כי זה הטבע, וצריכים מצד אחד לשמור, מצד שני להשתמש במה שאפשר. וזה כל תהליך התיקון, שאדם מתקן עצמו בג' קווים, באח"פ דעליה. שעושה בריתות האלה, ברית מילה, פרייה, רבייה ועטופי דמה, שלא משתמש במלכות, אלא ביסוד. וגם כן יסוד, הוא רק מה שמחובר בכלים למעלה ממנו. וכשמפעיל את כלי הקבלה שלו בצורה כזו, ומתחבר עם כל יתר הנשמות, וכך עושות כל הנשמות יחד, זה בעצם האדם הראשון בגדלות האפשרית מצד האדם, מצד הנשמות.
ואחרי זה בא תיקון ל"ב האבן, היינו תיקון כל אותם רצונות, בכל האופנים, שלא ניתן היה להשתמש בהם בעל מנת להשפיע. והם נכנסים לתיקון ולחיבור ביניהם. כלומר הנשמה הכללית מיתקנת בכל עמקותה, בכל אופניה, ואז האור ממלא את הכלי ללא גבול, שנקרא "עולם אינסוף". זה כל התהליך.
יוצא, שיש שני צעדים, צעד ראשון קטנות, שנקרא "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", וצעד שני גדלות, שנקרא "ואהבת לרעך כמוך". שרק בעבודה מתוך "ואהבת לרעך כמוך" מכינים את הכלי להשראת האור העליון. מה שאם כן, אם מכינים את הכלי "ואהבת לרעך כמוך", שלא לשם השראת האור העליון בו, אז מתגלה ההפך, מתגלה הכלי הריק. ואז מתגלה החושך. כי האור לא יכול להשתוות צורה עם הכלי, בגלל שהאדם לא רצה להשתוות לאור, אלא רצה לחבר בין הכלים בלבד. וכאן באה המכה לאותן חברות שכל חפצן הוא לקיים אהבת חברים.