אבל "ובורא חושך" שברא, הוא ענין הוצאת "יש מאין" כמ"ש הרמב"ן ז"ל. ואין כאן עוד חדוש אלא חשך.
כדי לגלות את השלמות לנבראים, צריכים ליצור תנאים לגילוי השלמות. והתנאי לגילוי השלמות, הוא בריאת החושך. שאם שלמות נקראת "אור", "יום", אז החושך, נקרא "לילה", והוא ההיפך משלמות. ומפני שהנברא יכול להרגיש שלמות רק מתוך המצב הנגדי לה, אז הוא נברא בתנאים ההפוכים, במצב ההפוך משלמות. וממצבו זה חייב לגלות השלמות, ואז יתכלל בה, וירגיש את כל העומק שלו, כל האצילות שלו, הגובה שלו. וכך יוכל גם להעריך את השלמות, ולהבין מהי המתנה שמקבל מהבורא.
לפיכך, הבורא לא ברא דבר, אלא דבר רע, חושך, חוסר שלמות. והוא נקרא בורא, לפי יציאת היש מאין. ש"יש" נקרא, שעכשיו נמצא, "מאין", ממה שלא היה קודם. וזהו החיסרון, החושך, שכך מוגדרת הבריאה כולה מלכתחילה. לכן אין מה להתרעם על הבריאה, כי היא כולה דבר שלילי, חוסר, חיסרון, על כל האופנים שיכולים להיות. אלא ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", ולפי תוכנית הבורא, צריכה כלל הבריאה לבוא לידי שלמות. ואז משיגים את האמת ואת מחשבת הבריאה, והחושך נעלם. ועל ידי הניגוד לחושך האור מאיר, כפי שכתוב "חשיכה כאורה יאיר", שכל השלילה, כל ההפכיות שנכללת בחושך ונדבקת בו, דווקא היא המאירה את החושך.
אם מתוך הנר הדקיק שהקדיש הבורא לבריאה, שנקרא החיים בעולם הזה, האדם עושה תיקונים, ומצרף את החושך לאותו ניצוץ קטן שניתן לו בעולם הזה, אז מביא את הנר הדקיק, לאהבה אין סופית. כלומר הבורא נותן לנברא בעולם הזה כלי חשוך, אין סופי, ובתוך הכלי נותן ניצוץ קטן, שנקרא "חלק אלוקי ממעל", נקודה שבלב, נר דקיק. ואם האדם משתמש בנר נכונה, כדי לצרף אליו את החושך, אז החושך האין סופי, שאט-אט מצטבר לנר, גורם לאהבה גדולה שממלאת באור את כל הכלי האין סופי, את כל החושך האין סופי. ואז "חשיכה כאורה יאיר". ובזה מגיעהנר הדקיקשנקרא "אור נפש דנפש", למימדי "אור נרנח"י דנרנח"י".
כמו דיו לספר תורה. אשר בהתאמצות העובד הוי' לעשות נחת רוח ליוצרו, ולהשלים חפץ הוי', אז מתגרה "המשכלה עקרה". ובסוד קבלת עול מלכות שמים בשלמות, שזה סוד "זאת" – זוכה ורואה הצורות האמיתיות שיוצר אות, בקושיות וטרדות, ואז זוכה להתהלל בהשכל וידוע, שזהו רווח אמיתי, הלל ונרצה במחשבה תחילה.
שכלו של הבורא, "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו", היא עיקר מה שקונה האדם בתהליך צירוף כל הבריאה, כל החושך, לאור. היינו לא את ההטבה עצמה, אלא את המחשבה, שהיא שכל הבורא, מהות הבורא. ובזה נעשה הנברא דבוק בבורא, ולא דבוק בתענוג, אלא נמצא עם הבורא ב"הוא ושמו אחד". שאז אור וכלי, בורא ונברא, נעשים מאוחדים, שזוהי התוצאה הרצויה והנקובה מראש. והנברא משיג את קומת הבורא, שנקראת "להיטיב לנבראים". כי לא יתכן שהמאציל, המיטיב, יחשוב לתת לנברא פחות משיש לו עצמו. כמשל אותו המלך, שרוצה למסור כל אוצרותיו, כל מלכותו, לבנו.
ובזה יובן הפסוק: "ויאמר אלים ויהי כן ה' עמכם וכו'. ויגרש אתם מאת פני פרעה" – אשר כל ההתגברות פרעה מלך מצרים, לא היה אלא "בטף" כי לא ידע את יוסף שכלכלם בלחם לפי הטף. וסוד הטף, הוא סוד, שפע המצומצמת בשעת קטנות. בסוד מה שאמרו ז"ל: "טף למה באין גדי ליתן שכר למביאיהם". ולכן הראה כחו על הטף, ואמר: "ראו כי רעה נגד פניכם. לא כן לכו נא הגברים". כי על ניצוצי הגבורות בעבודת ה', יש להודות שעל ידי הקדוש ב"ה באו. אבל על ניצוצי הרעה שנגד פניכם, זה אי אפשר לומר, שמצד השי"ת הוא. ודו"ק בזה. (והתבונן היטב בזה).
פרעה הוא למעשה, האחוריים של הבורא, שמעורר את האדם לעבודה על ידי גילוי החושך. ולמה עושה כך, ולא על ידי התעוררות לטוב, היינו משיכה למטרת הבריאה על ידי תענוגים? שהרי שם מתגלה האור, שהכלי משתוקק אליו. אז מדוע לא לגלות עוד ועוד אורות, שהכלי ישתוקק אליהם? כי אם יגלה הבורא את האור לפני שהכלי ישתוקק אליו, בזה יגדל כוח הקליפה שבכלי. שהכלי ימשך לתענוג ללא מסך, ואז תירשם המשיכה הזו בתוך הכלי, והכלי לא יוכל להיבדל מהתענוג. לא יהיה בכלי הכוח לעשות על עצמו צמצום, ויהיה נעול על אותו התענוג בתמידות. ואז לא ניתן יהיה להוציאו מהקליפות, ולהצילו. ולכן הבורא לא יכול לקדם את האדם על ידי הארת התענוגים לפניו, אלא הוא עושה זאת רק במידה המזערית, שבנר דקיק.
מחד, הוא נותן ייסורים בכל העולם הזה, ומאידך, נותן קרן אור שמאירה מעין מקום שלווה, מקום שבו מתחברת שאלה ותשובה, ואין שם סתירה. מקום לשם משתוקק האדם להגיע. זו ההארה המקסימלית, וגם בזה אין תענוג אמיתי, אלא האדם מכוּון למקום, ששם יקבל איזו שלווה. מקום להרגיע את הסתירות הפנימיות שבו.
והבורא לעולם לא מקדם את האדם על ידי תענוגים, כי בזה הוא מעורר בו כוח, שאז הרצון לקבל הרגיל, הופך לקליפה. אלא על יד קליפות שמתעוררות באדם לרוב בצורת חסרונות, ולא בצורה שמושכת את האדם. ומתוך כך מרגיש האדם נחיצות להצלה, וכבר פונה לבורא שיצילו. כלומר החושך שמתגלה בצורה הנכונה באדם, מעורר בו דחף להידבק בבורא, כדי להינצל. וזו הצורה הנכונה, שדרך פרעה, מקרב הבורא את האדם לעצמו.
ולכן אמר: "כי אותה אתם מבקשים". כלומר, כל מגמתכם הוא להגביר ניצוצי הגבורה. ולהגביר ניצוצי הרעה. ואיך תוכלו ליחד ניצוצין הרעות להשי"ת. ובזה נגרשו מבחינת הפנים של פרעה.
אילו הרגיש האדם שפרעה גם הוא בא מהבורא, היינו שהכל מגיע מאותו כיוון, מאותו המקום, אז בהרגשה שטוב ורע באים מאותו מקור, האדם בעצם יחדל מעבודתו. כי אז טוב ורע מתחברים יחד ומבטלים זה את זה, ואותו מקור עומד לפניו ללא כל סימן הערכה. ומה זה טוב ומה זה רע, אם שניהם באים מאותו מקור? לכן האדם מרגיש שהפרעה שמתגלה בו, היינו כל הקושיות, והחושך, והייסורים, וחוסר האונים, באים ממקור אחר, ולא מהבורא. אלא הבורא נסתר. וההסתר הוא שנקרא "פני פרעה". לכן בתהליך ההתחלתי האדם מצוי בהסתר כפול והסתר רגיל, מפני שהבורא אז מתגלה כלפיו רק בהסתרה.
וכך מקבל האדם דחף לכיוון הנכון, לקדושה. עד שרואה שחייב לבטל עצמו כלפי תכונת ההשפעה, ושהיא תהיה היחידה שתשלוט בו ותציל אותו. אלא שלא מגלה בעצמו אף ניצוץ, חלק או רצון, שיכול להיות קשור בתכונת ההשפעה, אלא הכל מכוון נגדה. ובזה רואה שהוא כולו פרעה, ומאידך כולו גם נגד פרעה. כלומר שכלול משני החלקים, "פרעה" ו"משה", ושניהם נמצאים בו יחד. וזה מה שנקרא מצרים - שליטת פרעה, ושליטת משה, שבין שתיהן בוחר האדם. ואז מגיע ל"וייאנחו בני ישראל מהעבודה", שצועק, והבורא באמצעות הגברת החושך והמכות, שהן עשר המכות האחרונות, מציל אותו. היינו נותן לו דחף, לחץ, רצון, ופחד כאלו, שהאדם בורח. ובעצם בורח מעצמו, מהפרעה שבו.
שאלת התלמיד: פרעה הוא כנגד משה או כנגד הבורא?
לא משנה כיצד מצטייר המאבק הזה באדם. מדובר במשה ופרעה, ששניהם זה כנגד זה, והבורא נסתר, כביכול. בתחילה הבורא אומר למשה: "בוא אל פרעה". אבל האם גם הבורא עומד עימו במעמד הזה? לא. אלא האדם מגלה, שהוא עומד במעמד הזה, כפרעה ומשה זה מול זה, ואמנם שרוצה לשלוט בפרעה, לא מסוגל. ובכל פעם קם פרעה שבו ושולט במשה, משליך אותו, מזלזל בו, ולא מסכים עימו. והקושי שבתהליך הוא לא רק עם משה, אלא שהאדם צריך לדאוג לכל ישראל, היינו לכל הרצונות, שלא ישאר בדביקות מינימאלית בבורא, אלא שישאף לחברכל רצונותיו למשה, ואז יתחברו לבורא. וזה אפשרי רק על ידי ביטול פרעה.
בינתיים לבטל את פרעה נקרא לברוח ממנו, היינו רק לעשות עליו צמצום, אבל אחרי כן את אותו הפרעה, היינו את כל הכוחות הללו, צריך להפוך מקליפה לקדושה. וזה נקרא שלוקחים כלים ממצרַים, ובורחים ממצרַים לעת עתה, ואחר מכן כלים אלו משמשים לקדושה.
ובזה יובן מכת הארבה, שנאמר: "וכסה את עין הארץ וכו', ואכל את יתר הפליטה". פירוש, כיוון שראה השי"ת שכל אחיזתו של מלך מצרים (עד שיגרש אותם וכו'). היה במה שבירר הגברים ודחה את הטף (על דרך אותה אתם מבקשים כנ"ל) לכן המכה חמסה מהם גם בחינת הגברים.ואבדו גם כל ניצוצי הגבורה.
ובזה תבין הפסוק של הגאולה: "החדש הזה לכם ראשי חודשים". פירוש, במצרים היה החודש נקרא סיון, ע"ד שאמרו ז"ל בהר סיני, שמשם ירדה שנאה, כמו כללות עבודה קשה שבמצרים נקרא סיון, כמו שנאן, כלומר, שנאה שלנו כנ"ל, על דרך "אותה אתם מבקשים", וכל ההתאמצות שלהם רק למחוק האותיות, מפני ששנאו אותם.
הרצון לקבל, שכולו מביא שנאה, מתגלה ומתגבר, וכנגדו עבודת האדם, היא למחוק את אותה התכונה, ובמקומה להשכין את הבורא.
ובאור הגאולה, כשזכו לאלפי שנאן, נעשה החדוש(החודש) הזה,לראש וראשון, ובמקום סיון, נצטרפו האותיות לניסן. כלומר, ניסים שעמנו. וזה שפירש רש"י על הכתוב הזה: "החודש הזה, מלמד שהראה הקדוש ב"ה למשה לבנה בחדושה". והדברים עתיקין.
רק על ידי נס, שנקרא "נס יציאת מצרים", האדם יכול לברוח משליטת פרעה, ולהפוך את האותיות, היינו להתחיל לעבוד בכלי חדש. ואמנם שיש כאן סיבה ומסובב, וקודם ונמשך, אבל המעבר ממצב למצב אינו מעבר שהאדם שולט בו, אלא הוא כעין חיים ומוות, ושוב חזרה לחיים. יש הפסק אמיתי, חתך אין סופי, כשיוצאים משליטת פרעה ונכנסים לשליטת הבורא. והמעבר הזה, כשמו כן הוא "נס יציאת מצרים". האדם לא שולט בו, אלא רק יכול להכין עצמו עד כמה שניתן, והיתר נעשה "ביד חזקה ובזרוע נטויה" בכל הנסים ונפלאות, כמו שכתוב, מאתיים וחמישים ניסים עשה להם ה' במצרים.
"ניסים" נקרא שבכל המעבר מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע שאדם קונה, חייב להשתתף אור אין סוף, אור הפסק. וכך גם בבחינה הקטנה ביותר שמתגלה באדם, ברצון לקבל הקטן ביותר. ומיד אחרי שבורחים ממצרים, עם כלי המצרִים, אז מתחילים התיקונים על הכלים הללו.
פרעה הולך וגדל, ורודף אחרי בני ישראל עם כל חילותיו, וחציית ים סוף, וכל הקושיות שלפניהם בתחתית ההר. כל זה נעשה כדי לגלות באדם אט-אט, עד שמגיע לארץ ישראל, לגלות להם רק כלים גלגלתא ועיניים. בסך הכל כלים קטנים. עד שמלכות עולה לבינה, ואז מתחילים לבנות את בית המקדש, נכנסים לארץ ישראל, מתחילים לכבוש אותה מהעמים שנמצאים שם, ומעשה המרגלים. כל שרשרת האירועים הזו היא רק ההתחלה. אז יוצאים משליטת הפרעה, ולאחר מכן כשלא נמצאים בשליטת הפרעה, לאט לאט מתחילים לכבוש את הכלים בלהשפיע על מנת להשפיע, ולאחר מכן בלקבל על מנת להשפיע.
שאלת התלמיד: מה ההבדל בין גברים לטף?
ההבדל בין גברים וטף הוא בדומה לעולם הזה. גברים הם אלה שיכולים להתגבר. "גבר" מלשון התגברות. משום כך ביום כיפור מקריבים תרנגול כפרות, כי בגימטרייה תרנגול נקרא גבר, שמבדיל בין אור לחושך. כי להבדיל את האור שבא, "אור היום", זוהי עבודת הגבר, שנקראת התגברות.
ואילו "טף", נקרא מי שמשייך עצמו לגדול, שלא מסוגל ליותר, אלא רק להסכים באופן פאסיבי לתהליך, ללא התגברות מצד עצמו. וצריכים להבדיל במה היא העבודה במצרים, שכן יש עבודה כ"טף", ויש עבודה כ"גבר". היינו יש הכנעה, ויש התגברות.
שאלת התלמיד: האם אדם יכול לדעת מתי הוא נמצא בתקופת מכות מצרים?
המכות המתוארות בסיפור יציאת מצרים, הם מצבים "בכוח". התורה מספרת לנו על תהליך, שחייב לעבור בכללות כל מבנה האדם הראשון שנשבר, וצריך להיתקן. ומכות אלו, הן למעשה גילוי החושך לעומת האור. כיצד מתגלה רצון? רצון יכול להתגלות באדם כ"אני רוצה", אבל בזה אין לו שום תועלת. בצורה כזו מתגלים הרצונות הגופניים, כסף, כבוד, מושכלות. שאדם רוצה את כל מה שבעולם הזה. אלא שאחר כך מתחילים להתגלות הרצונות בצורה מטרתית, היינו מלבד הרצון, מתגלה גם היחס למטרה. כלומר לא שמתגלה סתם רצון לקבל גדול, אלא שמתגלה בצורה מטרתית, ובצורה ברורה והפוכה לאור, שנקראת "מכה".
אפשר לדמות זאת לחולה סכרת, שלפתע נכנסת בו תשוקה עזה לסוכר, שאינו מסוגל להתגבר. וניגש לחנות הממתקים הקרובה, ומסכם עם הקופאי שיאכל כאהבת נפשו, ובסוף יתחשבנו. ואז כל דבר מתיקה שרואה, חוטף מהמדף וזולל. בסוף כששובע, ניגש לקופה עם כל העטיפות ומשלם. זו מחלה.
אם אדם יודע שעל ידי זה יגרום לעצמו מכה בריאותית, לצורך העניין, שעלולה ממש להמית אותו, ולא יוכל לקום, ובאמת אחרי כן באה לאדם מכה מאוד גדולה, אז זה נקרא "מכת מצרים". שמתגלה לאדם הרע כרע לעצמו, ואינו יכול לעמוד בזה. אחרת זה לא נקרא מכה. מאידך, זוהי גם הצלה גדולה, כי בעשרת המכות הללו, האדם מתחיל להרגיש את הרצון לקבל לעומת המטרה, ומגלה במידה שלמה, שהרצון לקבל שלו, בצורתו הנוכחית, אין בו דבר שפועל לטובתו.
מכאן, שהמכות הן דבר הכרחי, זוהי הצלה, ובהן מתגלה החושך, כי אחרת לא נקרא "חושך". וכך האדם מתקדם. ואז רואה שכל המכות הללו באו מאהבה, וזה גילוי האהבה. ואם מתגבר על סתירה פנימית זו, על ידי המטרתיות שבמכה, שמייחד אותה לבורא, אז מיד נעשה חופשי ממנה. אדם רק צריך להבין, להחליף את קו מחשבתו, את יחסו למכה, ואז תיכף עובר לצדה השני של המכה. היינו לא מצד הייסורים, אלא מצד התועלת שבה.