לידידי מוה"ר ... נ"י לנצח
למענה על מכתבך מיום ו' בא, (פרשת בא), שהשגתי יחד עם מכתבך מיום ד' בשלח.
אודות הוכוח נראה ביותר פירושך האחרון. ואמלא מעט את דבריך: (בחוץ לא ילין גר) "דלתי לבי לאורח עליון אפתח" - כמו הבטחה להרים את עצמו לאורח (אורח מלשון הנהגה), לאורח העליון המופשט מכל מיני השגות התחתונים.
"ווי עמודי תהלות יביעו", - שבאופן העליה הזאת מעלה מעלה, אז מתחברים עמודי הלב בקשרים הידועים, הנקרים "ווין" (ע"פ בווין תתקטר) (בווין תתקשר) לדבקות אמיתי, שאז נובע אור העליון עליו.
"וכל מורשי לחפשי אשלח", - כמו מפקיר כל הונו, רצוני לומר כל מושגיו, כי מורשי הלב הם מושגי הגוף, ואין ענינו שישלחם לחפשי, שיהיה להם בכח להתדבק עמו בויכוחים, אלא אדרבה כלה גרש יגרש אותם מביתו, שלא יהיה להם עוד שום מגע ומשא עמו.
וכדי לפעול את זה בהחלט, בא מאמר הסוגר ואומר: "יודיעו על מה אדניה (אדניה של הארץ) הטבעו", (שהרי נאמר תולה הארץ על בלימה), פירוש הדבר, כמו שאלה ששואל למורשי, ומתוכח ואומר, אולי יש לכם אדנים בארץ גדולים או קטנים, או מאומדים (מלשון אומדנים) אשר על אדנים אלו נסמך איזה בנין שכלי? ובזה אומר להם, שיודיעו זאת, אם ידעו לענות אותו על החרוזים הנמשכים להלאה, שאין עליהם שום תירוץ אנושי, ובזה כלה יגרש אותם, להודיע שתולה ארץ על בלימה ע"כ.
ועל מכתבך מיום ד' בשלח, מה שכתבת שאינכם מבינים דברי, אתמהא אין זה כי אם מרפיון עבודה ומה אעשה, ומכ"ש בעת הזאת קבלו נא על כל פנים דבר הזה, להיות ביניכם קשר אמיץ באהבה, כמו שהזהרתי אתכם טרם הפרדי מכם.
וכבר כתבתי ע"ז כמה מכתבים ולבי אומר לי שתתרשלו בזה, כי אני מרגיש עזובה ביניכם בכלל. והשי"ת ירחם עלינו ונזכה לישועה בקרוב...
יהודה ליב"
עיקר המכתב מדבר על כך, שהתלמידים אינם מבינים דברי בעל הסולם, כי התרחקו זה מזה עד כדי כך, שממש עזבו האחד את השני, והיו מתחברים רק בזמן שבעל הסולם היה לידם. כלומר בנוכחותו היה מחזיק בהם יחד, וכשהיה עוזב, אז היו מתפרדים, ולא הבינו את דבריו. וכך קרה פעמים מספר.
אנו עדים לזה גם בתורה, כאשר משה נמצא בקרב העם, הכל מסתדר, וכשעוזב, אפילו שעולה למרום, למטה מיד מתחיל להיווצר ניתוק ביניהם, שנקרא "עגל הזהב", שנאת חינם ובעיות. שבמקום לעסוק בעבודת הקודש, העם מתחיל לעסוק בעבודה זרה, וזאת מפני שלא נמצאים תחת ההשפעה העליונה. אבל באהבת החברים, בחיבור בין הנשמות, אסור שתהיה ההשפעה העליונה כשולטת, כי כאן אין יותר מעבודת האדם בבחירתו החופשית.
ולזה מתכוון בעל הסולם כשאומר, אין פלא שאינכם מבינים מה שאני כותב לכם. אלא אם ברצונכם להצליח, אז "קבלו נא על כל פנים דבר הזה, להיות ביניכם קשר אמיץבאהבה, כמו שהזהרתי אתכם טרם הפרדי מכם". כי אין מקום לקבל ידיעה והרגשה עליונה, אלא רק בקשר בין האחד לשני. שעד כמה שמשתדלים להדביק את הכלי מחיבור החלקים השבורים יחד, אז בדבקות החדשה, על פני השבר שהיה, מרגישים את עומק האהבה ואת הצורך בה, וכמה יש ביכולתה לתת, לעומת המצב הקודם. שאיחוד זה בונה כלי שלם מכל החלקים השבורים.
הדבר דומה לשני אנשים שקודם היו מתקוטטים זה עם זה, ואחרי כן גילו שיש צורך באהבה דווקא, ומתחילים לאהוב זה את זה. ואז יש את אלו הנוטים לשכוח את המצב הקודם, ויש את אלו שלא, אלא ההפך, כפי שנאמר "על כל פשעים תכסה האהבה". כלומר הם מעוניינים להיזכר בפשעים הקודמים, ו"על כל פשעים תכסה", נקרא שאז האהבה היא רק כמכסה על כל העביות והשנאה שהייתה קודם לכן. וכעת היא מסייעת להם להיות בקשר חזק עוד הרבה יותר מכפי שהיה לפני הכרת הפירוד הטבעי שביניהם.
אז לא מין הסתם האדם נמצא במקום הנמוך ביותר, היינו בריחוק הגדול ביותר מהבורא, וכן האחד מהשני. ועלינו להאמין שבמידה שמגלים שנאה זה לזה, לפחות באותה המידה אנו שונאים גם את הבורא, ולא יכול להיות אחרת. כי יחס האדם לחברים ורצונו להתחבר עימם, משקף מהו יחסו לבורא. אלא שהבורא נסתר ובמקומו נתן את הסביבה, שאם אדם מגיע לדבקות עימה, להתחברות, לאהבה, אז באותה מידה אם רוצה, הוא נמצא בדבקות, בהתחברות, ובאהבה עם הבורא. והבורא מתגלה לו באותו חיבור, שעושה האדם עם החברים.
לכן אין לצפות שתלמידי בעל הסולם יבינו דבריו, היינו שתהיה מורגשת בהם רוחניות מהי, אלא רק בכלים שיִבנו מהקשר שביניהם. ולכן "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה". כי הוא הכלל, הכלי לקבלת הרוחניות.
שאלת התלמיד: מצד הטבע האדם מבין שאפשר להרוויח מקשר עם הזולת. אז מדוע אהבת החברים לא באה גם היא מצד הטבע, ומדוע מתרשלים בה?
תלוי באיזו אהבה מדובר. אם האדם רואה תוצאה מיידית וטובה, תענוג, אז הוא מתחבר עם מקור התענוג או עם האמצעי, שיביא אותו למקור התענוג. גבר אוהב אישה, הורים אוהבים ילדיהם, האדם אוהב חברה, לצורך הקמת עסק הוא ימצא שותף. אנשים מתחברים, וחברות גדולות עושות שותפויות, עד כדי דך שצריך לחוקק חוקים נגד מונופולים. שלא "יאהבו" יותר מידי אחד את השני.
ומדוע? כי רואים שיכול להיות רווח ממשי בַמקום, אז ודאי שיהיו יחד. שני אנשים שכלל לא היו מחוברים, או אפילו זלזלו זה בזה, לפתע מגלים שיוכלו להשיג משהו יחד, למשל לחתום עוד הבוקר על עסקה עם צד גימל, ומיד בַמקום להרוויח. מאותו רגע "הגילוי" הם מתחילים לאהוב האחד את השני, ולהרגיש נצרכים איש לרעהו. הם יגיעו חבוקים, יחתמו, ילחצו יד, ויצאו משם עם רווח ביד. הם אוהבים אחד את השני עד תום העסקה, ואז מיד נפרדים, והולכים איש לדרכו, יתכן שעד העסקה הבאה. כי מה זה אהבה? צורך, זה בזה.
בתוך הכלים האגואיסטים יש בֵירור גמור, היינו קיים קשר בַרור בין התחברות בין אנשים, לבין התוצאה המובנת והרצויה שהוא מביא. ולכן העולם לא מתנגד לזה. שהרי כל ענייני המלחמה והשלום, עומדים על כמה מרוויחים וכמה מפסידים. אבל ברוחניות אדם לא מרגיש את הצורך בחבר, כי אף אם נדמה לו שכן, אינו מסוגל לקשור קבלת הרוחניות, לקשר שבינו לבין החברים. כי אינו רואה שני אלו יחד, זה מנותק ממנו, ולכן נקראת הקבלה "חוכמת הנסתר". שמדובר במטרה נסתרת, שאדם יכול לדמות אותה לעצמו, אך אינו יכול לתאר את הקשר בינה לבין ההתחברות לזולת.
אדם רוצה להשיג רוחניות, אז הוא מתאר את הרוחניות כתענוג גדול שאליו הוא משתוקק. ולא משנה מה הם הציורים שמצייר לעצמו, אם יש לו רצון חזק, אז הוא מוכן לעבוד עבורה יום וליל. כאדם שרוצה להיות ראש ממשלה, ואין לו שום בעיה להשקיע כל חייו בזה, כי דבר גדול דורש השקעה גדולה, זמן וכוחות רבים.
אבל ברוחניות לא "האני" הולך לקראת המטרה, כי ההתקדמות למטרה היא לא קדימה ולמעלה. אלא "קדימה ולמעלה" לקראת המטרה הרוחנית, נקרא קרוב יותר לחבר. האדם לא מסוגל לקבל זאת, זה שנוא עליו. וכאן צריך ללכת נגד הטבע שלו, ולקראת המטרה. אדם מדמה מטרה כרכוש, ואז הולך עם כל כוחות הקבלה שלו, כמו בכל עסקי העולם הזה, ומרוויח. ואילו ברוחניות רואה, שצריך לתת, לוותר ולא לפעול כאיש עסקים, אלא להפך - להראות אהבה, לפתוח את הלב, להבין את החבר. וזה לחלוטין נגד הרצון לקבל.
ובאים מקובלים ומוסיפים, שללכת נגד הרצון לקבל נקרא, שעליו לאהוב את השני עוד יותר משאוהב את עצמו. שעל האדם לצאת מעצמו, ולהיכנס בתוך השני ולחיות ברצונותיו ובתוכניותיו. אם יקבל את רצון הזולת כרצונו שלו, אז נקרא שאדם רוכש כלי רוחני, ובו ירגיש את המטרה האמיתית שלו. לא כפי שמדמה אותה כעת, אלא היא תהיה אחרת, היא תהיה בכלי של החבר.
החוקיות הזו כה מנוגדת לטבע האדם, כה מנוגדת לעצמיותו, ולחלוטין לא כך חשב את הרוחניות. אלא ראה עצמו כאדם שיודע להשיג דברים בחיים, בעל תעוזה, שמוכן לצאת כנגד כל הכוחות, ולהרוויח, ולפתע אומרים לו: "המאבק שלך אינו נגד החיצוניים, אלא נגד עצמך". כאן אינו צריך לדרוס את כל מי שעומד בדרכו ועל גבו לטפס למטרה, כפוליטיקאי שצועד לפסגת שאיפותיו, ראשות הממשלה, לצורך העניין. לא. ברוחניות צריך לעשות את ההפך.
עד כמה שאדם עושה מעצמו כלי שרת לאחרים, ומתחבר אליהם בכזה אופן, רק למען השגת המטרה האמיתית, אז תצלח דרכו. כלומר יש כאן אלמנט נסתר, (שרטוט) "האני" יודע כיצד משיגים מטרה באגו, ובצורה כזו הוא מתכנן והולך. שכן עשה דברים ועסקים רבים בחייו, למד, ניהל, הרוויח. הכה והוכה, אבל יודע שכך הם החיים.
ואילו כעת אומרים מקובלים, כי המטרה כלל אינה זו שהאדם מצייר לעצמו, כי הכל הוא מתאר באגו. אלא עליו לדעת, שהמטרה היא כזו שאינו מבין, וכלל לא מסוגל להבין. אינו יכול לתאר או להגדיר אותה, כי היא אחרת. (שרטוט) אלא את המטרה האמיתית שלו יוכל לראות ולהבין, אם הוא והאגו שלו יתחברו למישהו אחר באגו שלו, כך שהזולת והאגו שלו יהיו חשובים לו, יותר מאשר הוא עצמו, ואז ירגיש בזולת, את המטרה האמיתית שלו.
לא החבר ירגיש אותה, אלא החבר יכול להוסיף ולהישאר באגו שלו, וכן העולם כולו יכול להישאר באגו. אבל האדם, מפני שביטל עצמו כלפיהם, אז על ידי יחס האהבה שלו אליהם, ירגיש בתוך רצונותיהם את המטרה האמיתית, את הבורא. כי פיתח בתוך עצמו את תכונת הנתינה, ולכן ירגיש (בשרטוט) את המטרה האמיתית כתכונת הנתינה. ואז יגלה את המטרה, ואת הדרך אליה, וכיצד לרכוש בכל פעם יותר ויותר תכונת הנתינה. ואין שום אפשרות אחרת להגיע להבנה מה נקראת רוחניות, מהו "אנטי טבע".
האדם חושב שפשוט לאהוב את החבר, ומדוע שלא נחבר כולנו יחד ונאהב. העניין הוא שאם אדם הוא אגואיסט ורוצה לקבל בכלי קטן, אז בא התענוג ומבטל את הכלי, וביני לביני מקבל תענוגים קטנים או שלא מקבל, וזה מילא. אלא שאם נעשה חיבור בין נשמות רבות, דוגמת מה שעשו ברוסיה או בקיבוצים, שאז הכלי גדל כאגו עצום, וכנגדו המטרה האגואיסטית, גדלה כמטרה אגואיסטית עצומה. וכשבא כביכול התענוג המקוּוה, ונתקל בכלי האגואיסטי, ומסתלק מחמת צמצום א', והכלי עצמו מתבטל, ואז חווים משבר עצום, שלא ניתן לצאת ממנו. ועל כן נאמר "פירוד רשעים, טוב להם וטוב לעולם. חיבור צדיקים, טוב להם וטוב לעולם".
לכן תהליך בניית הכלי הרוחני הוא לא קל. (בשרטוט) ואדם שיש לו "נקודה שבלב", מלכתחילה נותנים לו סביבה. שחברה זו, צריכה לדאוג ולתמוך באדם כל הזמן, שילך בדרך, ושיראה את החברה כחשובה יותר, ואת החבר כחשוב יותר, וירגיש את אהבה והנתינה שבחברה, ושאותה הוא צריך לפתח, כי היא הכלי הרוחני. ובזה שמטפטפים לאדם אל תוך לבו ולתוך ראשו טיפין טיפין, זה פועל. ואין שום אפשרות אחרת, אלא השגת הכלי האמיתי, היא סך כל מה שאנו נצרכים.
שאלת התלמיד: האם האדם לא צריך למדוד כמה משקיע וכמה מקבל בתמורה, אלא רק לראות כמה ביכולתו לתרום לחברה?
לשם מה לו לאדם לדעת כמה נותנים לו? ולהמתין ולבדוק אם החבר משקיע בו באותה המידה, ואז להמשיך בקשר עימו? כל מה אדם צריך לחפש ולדרוש מהחברה בחזרה, זה רק תמיכה ביחס האהבה כלפי הזולת, שהוא הולך לפתח. ואף בעל הסולם אומר, שכך צריך להתייחס לכל העולם, אלא שכרגע אנו מדברים על הקבוצה, על החברה בלבד.
האדם חלש מאוד, ולכן מתחבר בקבוצה שנמצאת איתו באותו תהליך, ומסכימה עימו בתהליך זה, שמבינה את אבל גם לקראת זה מעשיו, ומבינה מדוע הוא נותן יחס טוב לחבר, ושרוצה לפתח בתוך עצמו יחס טוב. אף שודאי שמלאכותי,מוכנים לעזור אחד לשני ובזה משתדלים. ולכן בקבוצה אדם נקרא "חבר" מלשון "חיבור" ולא נקרא זולת. כי מתחברים זה לזה. ומתחברים לאותה המטרה.
אז ודאי שחשוב לאדם כיצד מתייחס חברו לתהליך הרוחני. ודורש ממנו עזרה בחזרה, על ידי התגובה שלו, היחס שלו, ומבקש שיגלה לו יחסו. כפי שכתוב במאמרי הרב"ש, "הנותן מתנה לחברו חייב להודיעו". ומדוע? כי בזה מרבים האהבה, מראים יחס האחד לשני. ולא מדובר ב"נחמדות" על פני האדמה, אלא בעזרה הדדית בבניית כלים. ומתוך כך נובע תקנון החברה שחפצה להתקדם לבניית הכלי הרוחני.
שאלת התלמיד: מה הם התנאים המקדימים לאהבה?
כרגע לא מדובר באהבה בדרגות הרוחנית הגבוהות, שאדם עולה בתיקון הכלים, דרך עולמות בי"ע לעולם האצילות. היינו קודם רוכש תכונת הבינה, ונעשה "חפץ חסד", בדרגת "שכר ועונש", ועובר ומגיע לדרגת "אהבה", לקבל על מנת להשפיע, בעולם האצילות. ומתייחד עם כל יתר הנשמות, נכלל בצער הציבור וזוכה לנחמת הציבור.
אלא מדובר ב"פעולות למתחיל", שאותן מפתחים חברי הקבוצה בינם לבין עצמם, כתנאי להתחלת הדרך. ההתחלה היא הקשה ביותר, כי אדם צריך לשנות כיוון. במְקום היותו מכוון למטרתו הרוחנית האישית, שננעל עליה, והולך אליה ולא אכפת לו מהעולם כולו, אלא יש הוא ובורא וזהו, כעת הוא חייב להגיע למצב שיש אני ויש בורא, אבל הבורא מושג רק דרך החברה, דרך הנשמה הכללית. וזה כיוון שונה לחלוטין מהטבעי.
שאז ביחס האהבה שלו נכנס האדם לתוך הנשמה הכללית, ומהנשמה הכללית לוקח בתוך כלי האהבה שרכש את כל רצונות האנושות, את כל מה שיש בהם, כמו שבטבע, התרנגולת כלפי אפרוחיה הקטנים, כך המקובל כלפי כל האנושות, ואת הכלי האהבה הוא מעלה לבורא.