מאמר "מתן תורה" - שיעור 4
אות יא
"עתה מצאנו פתח עינים להסתכל בדבר תכלית הבריאה של "ולדבקה בו" בפרצופו האמיתי, שכל ענין הרוממות ודביקות הזו המובטחת לנו ע"י מעשה ידינו בתורה ובמצוות, אינה לא פחות ולא יותר, אלא דבר השוואת הענפים לשורשם ית', אשר כל הנעימות והעידון וכל נשגב, נעשה כאן דבר נמשך טבעי מאליו, כמו שנתבאר לעיל, שענין התענוג אינו אלא רק השוואת הצורה ליוצרה, ובהיותנו משתוים בעניננו לכל מנהג הנוהג ומצוי בשורשנו הרי אנו מצויים בתענוגים, וכל ענין שיארע לידנו מהענינים שאינם נמצאים בשורשנו, הרי נעשים לבלתי נסבלים ולגועל נפש או למכאובים ממשיים, כפי אשר יתחייב מהמושג ההוא. ונמצא מאליו אשר כל תקותנו תלויה ועומדת בשיעור השוואת צורתנו לשורשנוי ת'וית'."
האדם נברא ובנוי כך שכל מה שקיים בבורא כחוק וטבע, מורגש בו כתענוג, כמילוי נעים ומתוק. וכל מה שאינו קיים בבורא, במידה שהוא מנוגד לבורא, שנוא עליו ומורגש בו כייסורים. מתוך כך עלינו להבין כי מצידו של הבורא אין יחסים מיוחדים כלפי האדם. הבורא אינו שולח לאדם ייסורים ואינו מסתיר את פניו, הבורא גם אינו מקרב את האדם וממלא אותו. אלא הכול תלוי בתיקון מצד האדם.
כתוב, "אני הוי"ה לא שניתי"(מלאכי ג' ו'), "האור העליון הוא בבחינת מנוחה מוחלטת" (רב"ש איגרת ה') ו"טוב ומיטיב לרעים ולטובים". אמרות כאלה ואחרות מורות כי האדם נמצא בתוך הבורא, בתוך האור העליון, ורק במידת השתוות הצורה לאור העליון, ככל שכליו יהיו בהתאם לאור, הוא ירגיש טוב. ובמידה שלא ישווה את צורתו לאור העליון, ירגיש את ההפך.
יוצא אפוא שהאדם מושפע ישירות מהמרחק בינו לבין הבורא. ככל שהאדם רחוק יותר מהבורא, הוא סובל יותר. וככל שהוא מתקרב לבורא - בתכונות, בדעות, במחשבות, במטרות, ברצונות - הוא נכנס פנימה יותר, לתענוג, להבנה, לנצחיות ולכל טוּב. הכול בהתאם למידת התיקון בכלים, בתכונות ובתפיסה.
הבורא משפיע על האדם לפי החוק של השתוות הצורה. אין חוק אחר. מצידו של הבורא אין יותר או פחות רצון. הבורא הוא חוק קבוע שמשפיע על האדם בצורה קבועה. השפעתו של הבורא על האדם היא השפעה של "טוב ומיטיב". ההשפעה או הנתינה, היא התכונה היחידה המתגלה מצידו של הבורא כלפי האדם. ובמידה שהאדם משתווה לתכונה זו, הוא מרגיש תענוג ומילוי.
אם האדם אינו משווה צורה לתכונת ההשפעה, הרגשת ההפכיות ממידתו של הבורא, ניכרת בו כייסורים, כחסרון. ומכיוון שהאדם מרגיש את הריחוק כייסורים, הרגשת הייסורים דוחפת אותו אל התענוג. אין ברירה אחרת.
האדם הוא בעל הרגשה, רצון ליהנות. לכן אין באפשרותו לעצור את עצמו מליהנות. עם זאת, לצידו של הרגש יש לאדם שכל, ובעזרתו הוא מחשב נכון יותר מה כדאי, ואיך הוא יכול להתקרב לתענוגים ביתר יעילות. אין לאדם שום אפשרות לעשות מעצמו ברייה אחרת, ברייה שמודדת ומחשבת שלא לפי תענוגים או ייסורים. לכן בעל הסולם אומר שחוק השתוות הצורה הוא חוק של ההנאה בלתי מוגבלת.
אות יב
"ואלה הם דברי חז"ל (ב"ר פמ"ד) בשאלתם, וכי מה איכפת לי' להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף? הרי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות עכ"ל. והצירוף הזה, פירושו הזדככות הגוף העכור שזוהי התכלית היוצאת מקיום התורה והמצוות כולן."
"הגוף העכור" הוא הרצון לקבל. צורתו של הגוף העכור היא אגואיסטית, הפוכה מהבורא, כך הוא קיים באדם. לכן, האדם סובל מייסורים, כי הוא רחוק מהבורא, ממקור התענוג. את "הגוף העכור" אפשר לתקן. במידה שהאדם מתקן את הגוף העכור בעל מנת להשפיע כך שצורתו, היינו מחשבותיו, רצונותיו ונטיותיו, יהיו כמו בבורא - באותה המידה, ובהתאם להשתוות הצורה בין האדם לבורא, האדם מרגיש תענוגים.
כדי לתקן את הגוף, נִתנו לנו כוחות מיוחדים. הגוף של האדם, הרצון לקבל, כולל תר"ך רצונות, שהם תרי"ג ועוד ז' מצוות או רצונות. תיקון תר"ך הרצונות נקרא "עשיית מצוות".
עלינו להרכיב מסך על תר"ך הרצונות ולעבוד איתם בכוונה על מנת להשפיע. כלומר בכל פעם כשמגיע תענוג, בכל הזדמנות שבה ניתן להשתמש ברצון, על האדם להשתמש בכל רצון לטובת הבורא. להטיב לבורא כמו שהבורא מטיב לו. אם האדם והבורא משתווים, אז האדם מרגיש בתוך הרצון שלו תענוג שנקרא "אור פנימי". הוא מקבל תרי"ג מילויים בתרי"ג הרצונות, תרי"ג אורות פנימיים.
סך כל האור שבא לאדם נקרא "תורה". ה"אור הפנימי" שהאדם מקבל, נקרא גם הוא "תורה". הרצון של האדם להידבק בבורא נקרא "ישראל", בבחינת "ישר-אל". והמצב שבו האדם מקבל את כל האור, נקרא "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא". אורייתא היא התורה, קודשא בריך הוא האור הכללי הממלא את כל המציאות, והכול נעשה בכלי אחד. זוהי למעשה מהות התיקונים ומטרתם.
כתוב "מה
איכפת לי' להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף?", אלא שכוונת הדברים היא לפעולה רוחנית. "בהמה" היא דרגה מסוימת של הרצון לקבל של האדם. את הבהמה שוחטים, כלומר מתקנים אותה כך שתהיה ראויה לשימוש בחינת ה"אדם" שבאדם. הבהמה של האדם צריכה לעבור שחיטה כשרה, שוחטים אותה למטרה מסוימת ובצורה מסוימת. חותכים ממנה חלקים שאפשר להשתמש בהם. כי לא בכל החלקים אפשר להשתמש מיד בעל מנת להשפיע. יש חלקים כבדים מידי לתיקון, ויש חלקים כבדים פחות. בהמשך התהליך עוברים על רצונות הבהמה שבנו תיקונים נוספים הנקראים "להכשיר את הבשר", ואז אפשר להשתמש בו. מדובר בתיקון פנימי של הרצון, ואחד מהרצונות שבאדם נקרא "בהמה".
בתרי"ג רצונות האדם יש רצונות מדרגת הדומם, הצומח, החי והמדבר, ואחרי דרגת המדבר נמצאת ה"אלוקות". בדרגת החי יש רצונות הנקראים "דגים" ו"בשר". בכל דרגה יש סוגים שונים של רצונות שהאדם משתמש בהם בצורה מיוחדת, גם בדרגות הצומח והדומם. דרגות הדומם והצומח משמשות בוודאי לטובת המדבר, והמדבר לטובת האלוקות. כך אנו מתקנים את רצונותינו. וכל רצון מתחלק גם הוא לדומם צומח חי ומדבר.
לכן בעל הסולם אומר שלפעולותינו הגשמיות בעולם הזה אין חשיבות, המצוות שבעולם הזה הן מעין העתקה מרוחניות. המצוות הגשמיות מזכירות לאדם מה עליו לעשות ברוחניות, אבל אין בהן כל תועלת רוחנית. תועלתן היחידה היא שמירת מסגרת האומה בגשמיות. בכל הקשור לרוחניות, רק התיקון הרוחני שאנו עושים מועיל לדרכנו הרוחנית.
לא מפליא אפוא שהכתוב אומר כי לא איכפת ל"קדוש ברוך הוא" איך שוחטים את בהמה, אלא לשם מה שוחטים אותה. כלומר לשם מה אנו עושים התיקונים הפנימיים בבהמה הפנימית שלנו. כי לצורך התיקון הפנימי ניתנו לנו המצוות. כתוב "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן הבריות" (בראשית רבה, מ"ד, א'). לצרף פירושו לזכך, להפוך את השימוש ברצון לקבל של הבריות, כך שכולו יהיה למטרת השפעה ולא למטרת הקבלה. שזה נקרא "זך". הרצון נשאר, רק כוונת השימוש ברצון משתנה. ובשינוי הכוונה הרצון מזדכך.
"מפני שעייר פרא אדם יולד, כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה הוא מצוי בתכלית הזוהמא והשפלות, שפירושם הוא ענין רבוי גדלות האהבה העצמית הנטבעת בו," כל 620 הרצונות שבאדם, כולם אגואיסטים. זה המקום והטבע שבו נולד כל אחד. "אשר כל תנועותיו סובבות בחזקה על קטבו עצמו, מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום."
האדם נולד אגואיסט ואין ביכולתו לפקח על כך. את האגו אפשר לזהות בתינוק, בילד ובאדם בוגר. אמנם, מטעם הבושה או ניצול הזולת, אנו מתנהגים יפה ובצניעות, אבל בסופו של דבר כל אדם שטרם נכנס לתיקון הרוחני הוא אגואיסט בכל הרצונות והמחשבות שמתעוררים בו, ואין יוצאים מן הכלל. האדם יכול לצאת מהאגו רק אחרי עבודה קפדנית על כל רצון ורצון, באמצעות שיטת הקבלה. אדם שאינו לומד קבלה ואינו משתמש בחכמת הקבלה לצורך תיקונו הפנימי, נשאר בכל תר"ך רצונותיו הטבעיים, האגואיסטים, מלידתו ועד מיתתו, ללא שינוי.
"באופן, שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש ית' וית', דהיינו מן הקצה אל הקצה, בהיות השורש ית' כולו להשפיע בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל ח"ו, ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום, וע"כ נבחן מצבו בנקודה התחתונה של השפלות והזוהמה המצויה בעולמנו האנושי."
כך, מגלגול לגלגול, מתקדם האדם בתפיסת המציאות בעולם הזה בשכל וברגש. רצונותינו מתפתחים ודוחפים אותנו להתפתחות טכנולוגית, כלכלית, תרבותית, אלא שאנו נשארים ברצונותינו האגואיסטים כמו שהיו. ככל שהאנושות מתקדמת מדור לדור, כך היא נעשית אגואיסטית ואכזרית יותר, זה כל השינוי. אלא שבמקביל לכך, יכולתה להסתיר את האגו וליפות אותו בשקרים הולכת וגדלה. מטרת ההתפתחות האגואיסטית היא להגיע למצב שבו יתגלה לעיני כל שההתפתחות לרעתנו. אז לא יהיה מנוס לאדם, ומרוב ייסורים יתחיל בתיקונו.
"וככל שהוא הולך וגדל, כן יקבל מהסביבה שלו שיעורים חלקיים של "השפעה לזולתו" וזהו ודאי תלוי בערכי ההתפתחות הנמצאים באותה הסביבה. והנה גם אז מתחילים לחנכו בקיום תורה ומצוות לאהבת עצמו - משום שכר בעוה"ז ועוה"ב, המכונה "שלא לשמה", כי אי אפשר להרגילו באופן אחר."
בעל הסולם כותב על אדם שכבר בחר בחברה, אדם עם תביעה פנימית ורצון להשתנות ולתקן את עצמו. כי ללא רצון להיתקן, האדם יזלזל גם בעצותיהם של האנשים הגדולים ביותר, דבריהם יעברו ליד אוזניו.
אם יש לאדם דרישה אמיתית, אם יש לו נקודה שבלב והוא נכנס לסביבה נכונה, הסביבה מראה לו דוגמה של השפעה לזולת. בסביבה הזו ההשפעה היא הערך העליון היחידי ביחס לכל מה שהוא יכול להחשיב כחשוב. אין בסביבה הזו דבר חשוב, אלא רק ההשפעה לזולת. ההשפעה בה, היא מעל לכל, וכל יתר הערכים שהמצטרף החדש ימציא או ימצא כחשובים, ימצאו באותה דרגת האגו. אם הוא רוצה לצאת מהאגו ולהתעלות מעל העולם הזה, עליו לרכוש את תכונת ההשפעה לזולת.
אולם מכיוון שהוא נמצא בכל תר"ך רצונותיו האגואיסטים, אין באפשרותו לרכוש את תכונת ההשפעה מיד. אין לו רצון כזה. לכן בתחילה מלמדים אותו שכדאי להשפיע לזולת. כי בהשפעה לזולת הוא יקנה את העולם הזה והעולם הבא וישיג תענוגים, נצחיות ושלימות. ברור לו כי בעולם הזה אין לו דבר, וככל שימשיך להיות בעולם הזה יקבל יותר מכות. כך מחייבים אותו לצעוד בצעד אגואיסטי לעבר המטרה האגואיסטית. ואמנם שהמטרה נראית לעיניו כאגואיסטית, כבר יש בתוכה את "המאור המחזיר למוטב".
זה מצב מיוחד. אדם שלומד קבלה נמצא באגו שנקרא "העולם הזה" וחייב לקבל כוח מכוחות רוחניים הנמצאים מחוץ לעולם הזה. הוא חייב שהאור ישפיע עליו מתכונה אחרת, מרוחניות. אבל איך האור יכול לעבור מעולם לעולם, לכלים שאינם מתאימים ואינם יכולים לקלוט אותו?
אלא במצב הזה פועלים חוק "ענף ושורש" וחוק האורות המקיפים כלפיי הכלים הלא מתוקנים. כלומר אם האדם בעולם הזה, על כל כליו ומטרותיו האגואיסטיות, מתחיל לקרוא ולעיין במצביו הרוחניים, המתקדמים; למרות שהוא מדמיין אותם כרווח עצמי גדול, הוא בכל זאת מתעמק בהם ומתחיל להטריד את עצמו במחשבות שמא כדאי לו להשפיע, שיהיה לו טוב אם הוא יגיע להשפעה. ואמנם שהשפעה וטובת האדם עצמו סותרים זה את זה, אין ברירה אחרת. המעבר הזה שהאדם עושה נקרא "לא לשמה". ב"לא לשמה" האדם חושב על המטרה האלטרואיסטית במונחים האגואיסטיים. במצבנו, בעולם הזה, זו הפעולה הנכונה לעשות.
המחשבה על המטרה האלטרואיסטית מזמינה אור וכוח מאותו המקום שהאדם כבר נמצא בו ברוחניות. כי שלא בהכרתנו, כולנו כבר נמצאים בגמר התיקון. האדם מזמין על עצמו כוח מיוחד ממצבו הרוחני, כוח הנקרא "המאור המחזיר למוטב". הכוח הזה, שהוא מצבו המתוקן של האדם, מושך את האדם מהאגו, מהעולם האגואיסטי, ממצבו המקולקל, למצב המתוקן.
ודאי שפעולת המאור המחזיר למוטב תלויה גם בסביבה. כי בסביבה האדם יכול להראות עד כמה הוא מוכן לתרום כוחות ולתת יגיעה ולהשפיל את עצמו, כדי להגיע למטרה. ב"לא לשמה" החשבונות האגואיסטיים מעורבים עם המצב האלטרואיסטי המתוקן העתידי של האדם - המצב שכבר קיים, ושעליו האדם עובד.
גם בעולם שלנו אם האדם מדמיין את עצמו כאיש חינוך חשוב, איש תרבות או מדען מפורסם, או סתם כאדם חזק, יש לו דמות עתידית וביחס אליה הוא יכול לעבוד. המצב העתידי עוזר לו, הוא מקבל ממנו כוחות. למעשה כל בני האדם נמצאים תמיד באיזו התפתחות, באיזו נטייה לעתיד. המחר הוא שמאיר לנו, הוא שנותן לנו הרגשה של רווח. העתיד הוא החיים.
רק החיות חיות בהווה, דבוּקות לאותו הרגע. האדם חי תמיד מהעתיד. ואם הרגשת העתיד נעלמת, הוא נכנס לייאוש - זוהי מחלה. יוצא אפוא שקבלת כוח מהמצב העתידי היא פעולה הגיונית, גם בעולם שלנו. ההבדל הוא שכאשר האדם מדמיין את המטרה הרוחנית, הוא מצייר לעצמו מטרה שכביכול מנותקת מהמציאות של העולם הזה. עם זאת, דווקא בכך יש לו רווח גדול. כי במקום מטרה אגואיסטית סתמית שמושכת אותו ונותנת לו כוחות, הוא זוכה לקבלת אור מקיף מהדמיון הרוחני שאליו הוא משתוקק. והאור מקיף משנה אותו. האור משנה בו את הטבע והוא נכנס למימד אחר לגמרי, נצחי ושלם.
"וכשגדל ובא בשנים, אז מגלים לו איך לבא לעסק המצוות לשמה,"
"כשגדל" אין פירושו גדל בגובה או בשנים של העולם הזה. כתוב, "מה לעשות עם ילדים שהִזקִינו?". אדם שכל שבעים שנותיו עושה את אותן הפעולות שלימדו אותו כגירסא דינקותא, לא ישתנה בוודאי. לעומת זאת, מי שמרבה את רכושו בלימוד האומנות כיצד לשפר ולדחוף את עצמו כלפי המעמד הרוחני, גודל. כך, בהדרגה, בפעולות רבות ועל ידי השפעת הסביבה, האדם בא לידי למצב שאפשר לגלות לו.
מי מגלה? האדם בעצמו מגלה - מתוך הכלים המתוקנים והמשופרים שלו, מתוך ההבנות והרגשות שעיבד וליטש עם השנים, מתוך הבחנות הדקות יותר שרכש. בתוך הכלים הוא מרגיש הבחנות קרובות יותר ויותר לרוחניות, וזה נקרא "לשמה". הוא מבין מהי השפעה ומהו הטבע הרוחני, ברור לו שהרוחניות היא עולם הפוך, עולם אחר. הוא רוכש מעין "מנוף", כלי מיוחד שבעזרתו הוא עובר מהרגשת העולם הזה להרגשת העולם הרוחני, עוד בחייו.
( "שהיא בכוונה מיוחדת רק לעשות נ"ר ליוצרו.) כמ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה פ"י) שלנשים וקטנים אין לגלות את העסק בתורה ומצוות לשמה, כי לא יוכלו שאתו,"
מיהם "נשים וקטנים"? הכוונה היא גם לגברים, ולגברים במיוחד. "נשים וקטנים" הם אלה שעדיין נמצאים בחולשה פנימית ועוד לא גילו די כוח, ידע ואומנות בבירור הפנימי שלהם בעבודה הרוחנית. לכן הם נקראים "נשים וקטנים". עם זאת, בהמשך הדרך, כשהם לומדים יותר ופועלים יותר בחברה - עיקר העבודה היא עם הסביבה - הם הופכים מ"ילדים" ומ"נשים" ל"גברים". גבר בבחינת התגברות, גיבור, שיכול כבר להתעלות מעל טבע שלו, לטבע הרוחני.
"רק כשגדלים וקונים דעת ושכל אז מלמדים אותם לעשות לשמה. וכמ"ש ז"ל, "מתוך שלא לשמה בא לשמה", שהיא מוגדרת בכוונה לעשות נ"ר ליוצרו ולא לשום אהבה עצמית."
האדם שלומד קבלה זקוק לדעת ולשכל, כי הבירור הוא תמיד במחשבה. כתוב "הכול במחשבה יתברר" (זוהר ח"ב רנ"ד). התלמיד קובע לעצמו ערכים חדשים ומתחיל לברר בין אמת ושקר, טוב ורע, מר ומתוק. אפשר שהמר יהיה האמת, והשקר מתוק. הוא יודע איך לסובב את הדברים, ולא לטובת חייו הגשמיים, אלא לצורך התקדמות הרוחנית. הוא מברר הרבה פרטים מהעולם הרוחני, מהמושגים שאינם שייכים לעולם הזה. כל כולו נתון ללימוד הכוחות, התכונות, הנוסחאות והיחסים שברוחניות, בעולם אחר לגמרי.
אמנם, אין הוא מרגיש עדיין את העולם הרוחני, ולא נמצא בו, אבל הוא כבר רכש דעת ושכל על המציאות הרוחנית. וכיוון שלמד בעלמא מהי השפעה ואיך להתעלות ולרצות להיכנס לעולם הרוחני - מתוך הידע והניסיון, מתוך שלמד, חשב ועיצב לעצמו דמות רוחנית כלשהי - כבר יש לו הכנה מספקת כדי לעבור מ"לא לשמה" ל"לשמה", מהתכונות האגואיסטיות הנקראות ה"עולם שלו" לתכונות הרוחניות ההפוכות. אפילו שהוא נמצא בעולם האגואיסטי.
המעבר מ"לא לשמה" ל"לשמה" מתרחש לאחר ניסיון בלימוד, בקבוצה ובעיבוד החומר. אדם שעובר מ"לא לשמה" ל"לשמה", עובר מדרגת "קטן ואישה" לדרגת "גבר".
"וע"י הסגולה הטבעית שבעסק התורה והמצוות לשמה אשר נותן התורה ידעה, כמ"ש ז"ל (קידושין ל:) שהקב"ה אומר: בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין, הרי נמצא הנברא ההוא הולך ומתפתח ופוסע אל על בדרגות ומעלות הרוממות האמורה, עד שמספיק לאבד מקרבו כל הניצוצות של אהבה עצמית, וכל מצותיו שבגופו מתרוממים, ועושה את כל תנועותיו רק להשפיע, באופן אשר אפילו ההכרחיות שהוא מקבל, זורם ג"כ לכונת ההשפעה, כלומר כדי שיוכל להשפיע. וזהו אמרם ז"ל: לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות."
הכוח שהאדם מקבל מלמעלה כדי לתקן את עצמו נקרא "תורה". אם הוא מתקן כל רצון מתר"ך הרצונות שבגופו, בכוונה על מנת להשפיע, הגוף שלו נבנה מתר"ך כוחות דהשפעה, ובכך כולו מידמה לבורא. ברצונותיו האגואיסטים שבתוך גופו הוא הרגיש את "העולם הזה", עתה הוא מרגיש בגופו את "עולם אין סוף". הוא הגיע למצב הנצחי והשלם ומרגיש את כוח ההשפעה, כוח הבורא, ללא שום הגבלה.
כל עוד האדם לא הגיע לנצחיות ושלמות במשך חיי חיותו בעולם הזה, הוא ממשיך להתגלגל. אי אפשר לתקן את כל תר"ך רצונותינו ולהגיע לעולם אינסוף, כמו גם לעלות ממדרגה רוחנית אחת לאחרת, אלא רק בזמן שהאדם נמצא בדרגת חיי העולם הזה. שהיא היסוד.
האדם נמצא בעולם הזה, בגופו הגשמי, ועליו לעלות ברצונותיו עד לדרגת אין סוף. הוא מתגלגל עד שהוא מחליט כי ברצוננו להגיע לרוחניות, מה שנקרא "הנקודה שבלב". וממשיך להתגלגל תוך כדי שהוא מעבד את הנקודה שבלב עד לגמר תיקונו. מי מכם ששומע את הדברים לראשונה, נמצא בנקודה ההתחלתית. התעוררה בו הנקודה שבלב. הוא סיים את התהליך הגשמי, ואינו צריך עוד להתגלגל ללא הכרה. עתה, בהכרה, עליו לעלות למצבו המתוקן.
את הדרך מגילוי הנקודה שבלב ועד לגמר התיקון אפשר לעשות בגלגול אחד, או בכמה גלגולים. אולם, בכל מקרה, מגילוי הנקודה שבלב והלאה האדם כבר פוסע בדרך הרוחנית. הכול תלוי באופן שבו נלמד את חוקי ההשפעה לזולתו, ולימוד כזה יתכן רק בחברה הנכונה.
האור הקרוי "תורה" בא, מלמד את האדם ומחזירו למוטב. לא החברים מלמדים אותו ולא הרב, לא המורה, לא הקבוצה ולא העולם. האדם עצמו הוא שעובד ומשתפר. כליו הולכים ונעשים רגישים יותר למאור המחזיר למוטב שעוטף אותו ושוטף אותו בכל רגע. הוא מרגיש יותר ויותר תועלת מהמאור.
שאלה: איך האורות המקיפים משפיעים על האדם האגואיסט אם החוק היחידי במציאות הוא חוק השתוות הצורה?
רב: בעל הסולם מסביר זאת ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ה.
אדם שלומד קבלה נמצא בכלי המקולקל שלו ( את המושג "כלי" ניתן להחליף במספר 620). כזאת היא הכרתו, כך הוא מרגיש את עצמו וכך הוא שופט את עצמו. כזה הוא. עליו לתאר את עצמו כמי שנמצא בצורתו המתוקנת, בכלי המתוקן. מצב שנקרא "אין סוף", "השוואת הצורה לבורא" "דביקות" וכו' - מצב שאפילו איננו יודעים מהו, כי הוא מעל זמן, תנועה ומקום. מציאות אחרת לגמרי.
אדם שלומד קבלה חושב על המציאות הרוחנית ולומד עליה. יש לו "ספר". יש לו "מדריך" או "רב" שמסביר לו ומספר לו כיצד להיות מתוקן. ויש לו "קבוצה" שנותנת לו אפשרות להיות מתוקן. כי בצורתו המתוקנת הוא כולל בתוכו את כל יתר הנשמות, הוא מתקשר אליהן כמו תא שמקושר לכל הגוף ומשרת לו.
ה"רב" מספר לו על השיטה, הספר מתאר לו את צורתו המתוקנת, את המערכת המתוקנת, ובקבוצה הוא עובד עבודה מעשית. אם האדם משתמש נכון באמצעים האלה, די בכך כדי למשוך אליו "אור מקיף".
במצב המתוקן האור מקיף הוא "אור פנימי", נוכחות הבורא, מידת ההשפעה של האדם לבורא ומידת ההשפעה של הבורא אליו, כל מה שמשותף ביניהם. כי במצב המתוקן הכלי והאור שווים ואי אפשר להבדיל בין האדם לבורא. יוצא שאותו האור מהמצב המתוקן - אותו הבורא, הכוח העליון, אותה העוצמה והתכונה - הם שפועלים על התלמיד במצבו המקולקל. ולמרות שהוא עדיין נמצא באגו, הוא בכל זאת משתדל לעשות משהו דומה לבורא מתוך האגו. הוא כביכול רוצה את המצב המתוקן - וזה מספיק. כך גם לומדים הילדים בעולם הזה. הם משחקים ב"כאילו", ומתוך המשחק הם לומדים ומחכימים.
אם האדם נמצא בתהליך של עליה מדרגה לדרגה, לא יכול להיות לו דבר מהמדרגה הבאה מטרם שעלה אליה. במדרגה הנוכחית יש לו את כל מה ששייך לאותה המדרגה, אבל אין ביכולתו לעלות למדרגה העליונה. אין לו שום דבר ששייך אליה. לכן, כדי לעלות למדרגה העליונה, יש אמצעי שנקרא משחק.
משחק, דרך אגב, הוא סוג של פעילות גם בדרגות הצומח והחי - בכל צורות הטבע פרט לדומם. בכל פרט שמתפתח יש משחק כדי לעבור לדרגה מתקדמת יותר של התפתחות. כל פרט שמתפתח עושה פעולות בלא להבין מה הוא עושה והפעולות מכשירות ומביאות אותו לדרגה עליונה יותר.
יכולתנו לעלות למצב המתוקן נובעת מהעובדה שכבר היינו בו וממנו ירדנו למצבנו הנוכחי, המקולקל. לכן אנו יכולים להשתמש במצב המתוקן ולעלות אליו בחזרה. למעשה, אנו כבר נמצאים בדרגתנו המתוקנת. ובאותה הדרך שבה ירדנו מדרגה עליונה לדרגה תחתונה, אנו עולים. כי המעבר מהדרגה העלינה לתחתונה כולל בתוכו את כל המעברים, ואנו רק הופכים את הכיוון ומשתמשים בהם כדי לעלות. אלא שאנו עושים זאת ללא מודע.
ילדים אינם יודעים מה עליהם לעשות כדי לעבור מדרגת התפתחות של ילד בן שלוש לדרגת התפתחות של ילד בן ארבע. הם לא יכולים לדעת. כמוהם, גם אנחנו איננו יודעים מה עלינו לעשות כדי לעבור מדרגה לדרגה ברוחניות, אבל המעבר מדרגה לדרגה טמון בירידת העולמות, מעולם אין סוף ועד לעולמנו. ובמעברים האלה אנו משתמשים כדי לעלות בחזרה.
מכיוון שהאדם אינו יכול להשיג את הלא ידוע ממצבו הנוכחי, אי אפשר לתאר שום מצב אחר שבו האדם יכול להתקדם. אין ברירה אלא להשתמש במשהו מהמוכן. עם זאת, השימוש במוכן לא מפחית מעבודת האדם ולא גורע מהישגיו. אי אפשר אפילו לתאר שום דרך אחרת להשיג את המצב המתוקן. האדם אינו יכול לעלות למדרגה הבאה. כדי להעלות את עצמו לדרגה הבאה האדם צריך להשיג דבר מה מהמדרגה הבאה. ואם האדם כבר קיבל מהמדרגה העליונה, משמעות הדבר שהוא כבר נמצא בה.
שאלה: האם חוק השתוות הצורה פועל כך שהמדרגה הבאה כבר קיימת ואנו רק עושים מאמץ להשתוות אליה?
רב: לכן הבורא ברא מציאות מושלמת, והסתיר אותה מאיתנו בהדרגה בירידת העולמות וקלקולי הנשמות עד העולם שלנו. כל הדרגות הרוחניות נמצאות בין האדם שבעולם הזה ובין מצבו המתוקן בעולם אין סוף. והאדם יכול להשתמש בהן ולמשוך מהן כוחות, למרות שאינו יודע מאין בדיוק הוא מושך ומה בדיוק קורה.
לכן הפעולות של האדם במעבר מדרגה לדרגה נקראות משחק. גם פעולת הבורא עם הנבראים נקראת "מִשחק". כתוב שהקדוש ברוך הוא משחק עם לוויתן (תהילים ק"ד כ"ו), עם התורה ועם האותיות. המילה "משחק" אינה מילה נחותה. היא מצביעה על האפשרות להעניק לנברא יכולת לעלות מדרגה לדרגה.
אות יג
"ואם אמנם נמצאים ב' חלקים בתורה: א', מצוות הנוהגות בין אדם למקום ית', ב', מצוות הנוהגות בין אדם לחבירו. הנה שניהם לדבר אחד מתכוונים דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדביקות בו ית' כמבואר.
ולא עוד, אלא אפילו הצד המעשי שבשניהם הוא ג"כ בחינה אחת ממש, כי בשעה שעושה מעשהו "לשמה" ולא לשום תערובות של אהבה עצמית דהיינו בלי שום הפקת תועלת של משהו בעדו עצמו, אז לא ירגיש האדם שום הפרש במעשהו, בין אם הוא עובד לאהבת חברו בין אם הוא עובד לאהבת המקום ית'."
בסופו של דבר אנו מגלים שאין במציאות דבר, אלא רק בורא ואדם - אדם אחד. כשכל אחד מאיתנו מתחבר עם אחרים, לא מורגש הבדל בינו לבין האחרים. הגופים נעלמים ומורגשת מציאות אחת, אדם אחד. החיבור חזק כל כך שכל אחד מרגיש אדם אחד בלבד.
אומרים שבקבוצה בעולם הזה אפשר לתאר במשהו חיבור של "כולנו כאחד". אבל כאן מדובר על רוחניות, על רכישת הכוח הרוחני ועל רכישת איכות רוחנית באמצעותו, על איחוד עם הבורא. במצב כזה איש אינו מתאר עוד נבראים, גופים או מצבים, אלא רק את המצב האחד שבו נברא אחד דבוק בבורא אחד.
לכן, אם האדם רוצה לדמות את עצמו למצב המתוקן, עליו להתנהג באותו היחס לחבריו בקבוצה הקטנה - קבוצה שכל חבריה נתנו את הסכמתם להגיע לגמר התיקון. חברי הקבוצה חייבים לקיים כל התנאים של גמר התיקון לפי הבנתם - "כאיש אחד בלב אחד", "ואהבת לרעך כמוך", אהבת הזולת והשפעה לזולת. וככל שחוקי גמר התיקון יתקיימו בקבוצה, כך תהיה הקבוצה ביתר השתוות הצורה לבורא. איש לא ירגיש הבדל בינו לבין חברו, ובדיוק באותה המידה בינו לבין הבורא.
או אז, ברגשות המשותפים בין חברי הקבוצה תתגלה הערבות הדדית, כתוצאה מהרגשות המשותפים. הערבות והרגשות ההדדיות, הם הכלי של נשמה - אותם תר"ך הרצונות המתוקנים שבהם מרגישים את האור העליון והתגלות האלוקות.
כאשר כל חלקי הקבוצה קשורים זה לזה, נקשר ביניהם קשר הדדי. למשל, אם יש בקבוצה שני אנשים - מיעוט הרבים שניים - ואחד נותן לחברו ומספק לו בכך בטחון מלא בהכרת הדרך ובקשר עם הבורא, אז יש ביניהם צורה מספקת של נתינה. במצב כזה איש אינו צריך לחשוב על עצמו כדי להיות מכור, מסור ומחובר לשני.
אם כל חבר בקבוצה יכול לתת לחברו הרגשה שאין לו על מה לחשוב אלא רק על נתינה, ואם כל חבר בקבוצה מבין ומקבל מחברו שאין לו על מה לדאוג ולחשוב אלא רק על נתינה, אז כל אחד מחברי הקבוצה יוצא מעצמו כלפי הזולת. והכלי שמכוון אל הזולת מרגיש מיד את הבורא. הכלי שיוצא מעצמו כלפי הזולת נקרא "ערבות", על שם התמיכה שקיבל מהזולת כדי להרגיש את הערבות.
"משום שחוק טבעי הוא לכל בריה שכל הנמצא מחוץ למסגרת גופו עצמו הוא אצלו כמו דבר ריק ובלתי מציאותי לגמרי, וכל תנועה שאדם עושה לאהבת זולתו הוא עושה זאת בעזרת אור חוזר ואיזה גמול שסופו לחזור אליו ולשמשו לתועלתו עצמו, ולפיכך, אין מעשים כגון אלו יכולים להקרא בשם "אהבת זולתו" משום שנידון על שם סופו, ודומה לשכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף ומכל מקום אין מעשה השכירות נחשב לאהבת זולתו.
אולם לעשות איזו תנועה וטרחה משום אהבת זולתו לגמרי, דהיינו בלי ניצוצי אור חוזר ושום תקוה של איזה גמול שישוב אליו, זהו מצד הטבע לגמרי מן הנמנעות."
אם האדם עושה פעולה, הוא חייב לקבל חומר דלק, תענוג או רווח. אחרת הטבע שלו לא יאפשר לו לזוז. האדם הוא נברא ולא בורא. ולכן אין ביכולתו לזוז, לחשוב או לתת - לא "במוחא" ולא "בלבא" - ללא חומר דלק. הדלק של הנברא, הרווח שרצון לקבל מרגיש, נקרא תענוג.
נשאלת השאלה איך אפשר לקבל תענוג מנתינה? או איך האדם יכול לתאר לעצמו רווח מנתינה? הרי אם האדם נותן, החומר שלו מרגיש שנחסר ממנו דבר מה, שהוא עובד למען הזולת. אם כך, איך הרצון לקבל יכול לעבוד לשם הזולת? מה ימלא אותו? הרצון לקבל חייב לקבל רווח מהנתינה. זהו חוק בל יעבור, חוק שמירת הטבע. הרצון לקבל של האדם, אינו משתנה לעולם, הוא תמיד נשאר רצון ליהנות, רצון לקבל בסיסי שהבורא ברא "יש מאין". הרצון לקבל דורש רווח תמורת פעולה, ולא חשוב איזו פעולה.
בהמשך הדברים נבין מדוע הבורא ברא את הרצון לקבל כך ולא אחרת? אבל לעת עתה עלינו לברר כיצד אפשר לתאר מצב שבו הרצון לקבל יכול לתת ולא לחשוב על קבלה, אם הוא בנוי רק כדי לספוג? מהיכן הוא יקבל חומר דלק לכך? הרי גם אם הרצון לקבל פולט או נותן דבר מה, הוא עושה זאת רק משום שהספיגה כדאית ביחס לנתינה.
אולי אפשר לתת לו חומר דלק שיאפשר לו רק לזוז, בלי להרגיש רווח. כמו מכונית שממולאת בחומר דלק, רק כדי שהנהג ישתמש בה וייסע בה ממקום למקום. אלא שבמקרה שלנו הרצון לקבל עצמו הוא שצריך לבצע את פעולת הנתינה. השאלה אפוא אינה פשוטה.
"ועל כיוצא בזה אמרו בתיקוני הזהר על אומות העולם, כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין."
"אומות העולם" הם האדם בצורתו הלא מתוקנת. ברור לכול שכל חסד שאנו עושים נעשה למטרות רווח. אנו אומרים "תודה רבה" ו"בבקשה", כי כדאי לנו. ואם לא היה כדאי לנו, היינו מרביצים זה בזה.
"פירוש, כל מה שהמה מתחסדים עם חבריהם או בעבדות אלהיהם אין זה משום אהבת זולתם אלא משום אהבה עצמית, והוא משום שדבר זה הוא מחוץ לדרך הטבע כמבואר.
וע"כ רק מקיימי התורה והמצוות מוכשרים לדבר זה, שבהרגילו את עצמו לקיים את התורה והמצוות לעשות נ"ר ליוצרו, אז לאט לאט נפרש ויוצא מחיק הבריאה הטבעית וקונה טבע שני, שהיא אהבת זולתו האמורה."
באמרנו "קיום תורה ומצוות", הכוונה היא למשיכת אור מקיף מלמעלה, אור שמתקן בהדרגה את כל תר"ך רצונות האדם. האור המקיף שבאמצעותו האדם מתקן את עצמו נקרא "המאור שבה מחזירו למוטב". ותיקון כל רצון נקרא "עשיית מצווה". את הרצון מתקנים אפוא על ידי אור התורה.
התיקון נעשה אם האדם מתכוון שבתיקונו הוא יעשה נחת רוח ליוצרו, אם יש לו את הכוונה הזו. את הכוונה האדם בונה על ידי עבודה עם הספרים הנכונים, ספרי הקבלה שמסבירים מהן הכוונות, בעזרת המדריך שמלמד אותו ללכת בדרך הנכונה, ובאמצעות קבוצה שבה הוא יכול לממש את אהבת הזולת וההשפעה לזולת.
במאמר החירות מסביר בעל הסולם שרק בתנאי שאדם בונה לעצמו סביבה כזאת, הוא יכול להגיע לתיקונים. אם יעשה זאת, כל תרי"ג מצוותיו יקוימו בוודאי, והוא יגיע לדביקות בבורא.