"ואם אמנם נמצאים ב' חלקים בתורה: א', מצוות הנוהגות בין אדם למקום ית', ב', מצוות הנוהגות בין אדם לחבירו."
אם אין שום הבדל בין הבורא לחבר, או לכל דבר אחר הנמצא מחוץ לאדם, מדוע יש שני חלקים לתורה? הרי גם לחבר וגם לבורא האדם מתייחס כמו לזרים, כמי שאינם נמצאים בתוך הרצון לקבל שלו, הטבעי. אין הוא יכול להרגיש אותם כייסורים או כתענוגים.הוא אינו יכול להרגיש אותם כלל. האדם מרגיש רק את הרצון שלו. אם כך, מה ההבדל בין תיקון היחס והקשר לחבר לאנושות או לנשמות, ובין תיקון היחס והקשר לבורא?
ההבדל פשוט. בעשיית הכלי אין הבדל. זאת משום שיש לנו כלי שנקרא "אדם הראשון", וכל אחד מאיתנו הוא חלק באדם הראשון. כל חלק צריך לתקן את הקשר לכל המערכת, לכל יתר חלקים. כאמור, כל מה שנמצא מחוץ לאדם, אינו חשוב לו, לא הבורא ולא יתר הנבראים. ההבדל הוא שליתר הנבראים האדם צריך להתייחס כמו ליתר חלקי הכלי, כלחלקים מגופו. הרי בסופו של דבר כולנו נמצאים יחד באותו הכלי האחד של "אדם הראשון". והבורא הוא האור שממלא את הכלי של אדם הראשון. לכן יש פעולות נוספות של הכלי המתוקן כולו, ביחס לאור. בהתאם ליחס של האור אליו.
אם כך, יש פעולות שבהם האדם מתייחס לבניית הכלי הכללי, ויש פעולות שבהם האדם כבר מחובר עם כלי הכללי, עם כולו או עם חלקו, ומתייחס למילוי. זה ההבדל בין "אדם לחברו" ובין "אדם למקום". "בין אדם לחברו" זהו היחס לכלים ו"בין אדם למקום" זהו היחס לאור. עם זאת, הכול מכוון לכיוון אחד - תיקון הכלים ומילוי האורות.
"הנה שניהם לדבר אחד מתכוונים דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדביקות בו ית' כמבואר.
ולא עוד, אלא אפילו הצד המעשי שבשניהם הוא ג"כ בחינה אחת ממש, כי בשעה שעושה מעשהו "לשמה" ולא לשום תערובות של אהבה עצמית דהיינו בלי שום הפקת תועלת של משהו בעדו עצמו, אז לא ירגיש האדם שום הפרש במעשהו, בין אם הוא עובד לאהבת חברו בין אם הוא עובד לאהבת המקום ית'.
משום שחוק טבעי הוא לכל בריה שכל הנמצא מחוץ למסגרת גופו עצמו הוא אצלו כמו דבר ריק ובלתי מציאותי לגמרי, וכל תנועה שאדם עושה לאהבת זולתו הוא עושה זאת בעזרת אור חוזר ואיזה גמול שסופו לחזור אליו ולשמשו לתועלתו עצמו, ולפיכך, אין מעשים כגון אלו יכולים להקרא בשם "אהבת זולתו" משום שנידון על שם סופו, ודומה לשכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף ומכל מקום אין מעשה השכירות נחשב לאהבת זולתו.
אולם לעשות איזו תנועה וטרחה משום אהבת זולתו לגמרי, דהיינו בלי ניצוצי אור חוזר ושום תקוה של איזה גמול שישוב אליו, זהו מצד הטבע לגמרי מן הנמנעות. ועל כיוצא בזה אמרו בתיקוני הזהר על אומות העולם, כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין. (כל חסד שעושים
לעצמם עושים)"
רצון לקבל שאינו מתוקן עדיין כל צורכו נקרא "אומות העולם". רצון לקבל מתוקן נקרא "ישראל". לאחר שבירת הכלים, כל רצון הוא בחזקת "אומות העולם". וכל אומות העולם צריכים להגיע בהדרגה למצב שיקראו "ישראל". ההגדרה הרוחנית משתנה בהתאם למצב, בהתאם לדרגה. המשנה מקום, משנה בוודאי את שמו.
"פירוש, כל מה שהמה מתחסדים עם חבריהם או בעבדות אלהיהם אין זה משום אהבת זולתם אלא משום אהבה עצמית, והוא משום שדבר זה הוא מחוץ לדרך הטבע כמבואר."
הרצון לקבל ניתן לנברא בצורתו המקולקלת לאחר שבירת הכלים, כך שהאדם יכול לחשב חשבונות רק לטובת לעצמו. אין לו כל שליטה על כך, ואין באפשרותו לעשות חשבון אחר שלא לטובת עצמו. אם החשבון נראה כביכול לטובת הזולת, אין זאת אלא משום שהדבר נסתר מהאדם ומהזולת. האדם לעולם לא יוכל לפעול לטובת הזולת, אלא רק לטובת עצמו. כזהו חוק הטבע שבו אנו נמצאים בדרגתנו הנמוכה והגרועה ביותר, שנקראת "העולם הזה".
הרצון לקבל שלאחר השבירה, אינו אותו הרצון לקבל שהבורא ברא. הרצון לקבל שהבורא ברא, הוא רצון ליהנות בלבד, ללא שום קשר לזולת. אלא לאחר מכן, כשהרצון לקבל מתגלגל למצב שרוצה לגרום נחת רוח לבורא, ומקבל על מנת להנות לבורא, כבר יש לו קשר לזולת. התענוג שלו אינו בהנאתו עצמו, אלא בלהנות לאחר. עם זאת, כאשר נעשתה השבירה והתנאי לקבלת התענוג, הנקרא "מסך", נשבר, היחס של לתת לזולת הפך ליחס של לקבל מהזולת.
הרצון לקבל לא נשבר, נשבר המסך. אין מסך מעל הרצון לקבל. לאחר השבירה יש לרצון לקבל יחס לאחרים, אבל היחס שלו לאחרים הוא על מנת לגרום תענוג לעצמו. לפני השבירה, כשהרצון לקבל היה "יש מאין", לא היה לו יחס לזולת כלל. היה זה רצון לקבל נטו. בהמשך כשהרצון קיבל על מנת להנות לבורא הייתה לו כוונה להשפיע, ולאחר השבירה כוונתו היא לקבל.
הכוונה להשפיע נקראת "רוחניות". הכוונה לקבל נקראת "העולם הזה". ואם הכוונה על מנת לקבל מכוונת כלפי הבורא, להנות ולתפוס ממנו ככל האפשר, כמו "פרעה", היא נקראת "קליפות". יוצא שההבדל בין העולמות הוא בכוונה.
השימוש ברצון לקבל בכוונת הקבלה נקרא "גשמיות, והשימוש באותו הרצון לקבל בכוונת ההשפעה נקרא "רוחניות". רצון לקבל נשאר ללא שינוי, רק הכוונה קובעת באיזה עולם האדם נמצא, כלומר מה הוא מרגיש. כי הרגשת האדם נקבעת רק על ידי הכוונה. אם הכוונה של האדם מכוונת מחוץ לו, הוא מרגיש את העולם הרוחני, ואם הכוונה מכונסת בעצמו, הוא מרגיש את מה שקורה ברצונות שלו בלבד. במילים אחרות, הוא מרגיש רק את "העולם הזה".
שאלה: אם כל העבודה היא מול הסביבה, מה האדם משיג במצוות שבינו לבין המקום?
רב: "מצווֹת בין אדם לחברו" פירושן להתאחד באותה הכוונה האחת שבכל חלקי הכלי של "אדם הראשון". הבורא ברא כלי אחד שמלכתחילה היה כלול מחלקים רבים. אבל כל עוד החלקים היו דבוקים "כאיש אחד בלב אחד", בכוונה אחת וברצון אחד, ללא שום הבדל, לא היה מורגש שהכלי כלול מהרבה חלקים.
לאחר מכן נעשתה ה"שבירה". השבירה היא פעולה מיוחדת מלמעלה שבה נשבר הקשר בין כל חלקי הכלי של אדם הראשון. לאחר השבירה אף אחד מחלקי אדם הראשון אינו לוקח בחשבון את החלקים האחרים. הקשר בין חלקי הכלי נעלם. נעלמה הרגשת הזולת. לאחר השבירה אין אנו מרגישים את הזולת כחלק מאיתנו, אלא כדבר זר.
לפני השבירה לא הייתה מציאות של גורם נוסף מלבד "אני" ובורא, לא הייתה הרגשה כזאת. ההרגשה הייתה ש"אני" הוא כל העולם. כמו אמא שכל ילדיה שייכים לה, ואי אפשר לקחת ממנה אף אחד מהם. הדוגמה גשמית אמנם, אבל בעולם שלנו אין דוגמה אחרת.
במצבו ב"אדם הראשון" הנברא מרגיש שכל העולם זה "אני". הוא כואב ונהנה בכל הכלי של אדם הראשון, ומרגיש את כל הטבע בדרגות הדומם, הצומח, החי, והמדבר. מולו נמצא האור בלבד, הבורא. והכול, בכל העולמות, שלו. לאחר שבירת אדם הראשון, הנברא מרגיש לא רק את עצמו, אלא חלקי רצון נוספים של אותו אדם הראשון בדרגות הדומם, הצומח, החי והמדבר. לפתע הוא מבחין בדבר מה מחוץ לו.
אלא ש"מחוץ לו", פירושו "לא מרגיש מה קורה לו". הזולת סובל, הזולת נהנה, ואנו איננו מרגישים דבר. ההרגשה היחידה שלנו כלפי הזולת היא ההרגשה ההפוכה, ההרגשה שאפשר ליהנות ממנו, להשתמש בו ולנצל אותו להנאתנו. אותה ההרגשה הקודמת של הזרמת התענוגים דרך הזולת, נשברה והפכה את צורתה. אהבת הזולת הפכה לשנאת הזולת, לשנאת חינם. מסופר שבעקבות שנאת החינם בא קיצם של תלמידי רבי עקיבא ונחרב בית המקדש.
עתה, לאחר השבירה, המטרה היא לחבר את כל חלקי הכלי למצבם הקודם, כשכולם היו מחוברים יחד. ובהתאם לחיבור בין כל חלקי הכלי משיגים את השתוות הצורה לבורא. כלומר במידה שחלקי הכלי מתחברים כולם יחד, בהשפעה ההדדית ביניהם, הם מידמים לתכונת ההשפעה, ומשיגים דבקות בבורא. אז שוב נכנס האור, ומתגלה בכלי.
מכאן מובן ההבדל בין "החבר" ובין "המקום" או הבורא. היחס לבורא הוא היחס בין הכלי לאור, והיחס לחבר הוא היחס של הכלים זה לזה, היחס של האדם לדומים לו. כתוב "ואהבת לרעך כמוך", הזולת חייב להיות כמוך. לא יותר ולא פחות, אלא שווה לך. ועם השווה לך, עליך להתחבר.
"וע"כ רק מקיימי התורה והמצוות מוכשרים לדבר זה, שבהרגילו את עצמו לקיים את התורה והמצוות לעשות נ"ר ליוצרו, אז לאט לאט נפרש ויוצא מחיק הבריאה הטבעית וקונה טבע שני, שהיא אהבת זולתו האמורה."
מצבנו לאחר הקלקול ושבירת "אדם הראשון" ברור. השאלה היא כיצד מתקנים אותו? אנו נמצאים במצב שנקרא "עולם הזה" ומעלינו ה"מחסום". כדי לתקן את עצמנו משנאת איש את חברו, עלינו להזמין מלמעלה "אור מקיף". עלינו להזמין את המאור המחזיר למוטב באמצעות לימוד נכון, קבוצה וכו'.
לקבוצה אנו זקוקים כדי לתאר מהו "ייחוד", להשתוקק אליו ולקבל חיזוק מהחברים. לספרים אנו זקוקים כי הם מסבירים לנו במה מדובר, ולמדריך או לרב אנו זקוקים כי הוא מחבר את הכול יחד. אם יש לאדם את שלושת האמצעים האלה, אז בפניה שלו לקבוצה כדי להתחבר עם החברים לכלי אחד, מתוך בקשה שהאור יבוא - אם הוא מעמיד את עצמו נכון - מגיע מלמעלה אור מקיף, אור המחזיר למוטב, ומחבר בינו לבין הכלים האחרים.
במידה שהאדם מתחבר עם הכלים האחרים, מתגלה האור בכלי המשותף, בהתאם לכלי. הכלי המשותף הוא הקשר שהאדם מגלה בינו לבין הכלים האחרים. למשל, אם יש כלי אחד וכלי נוסף, ושני הכלים קשורים זה לזה, אז כל אחד מהם יוצא מעצמו ומתחיל להיות מרוכז כלפי הזולת. היחס הזה נקרא "כוונת ההשפעה".
אם לכל אחד מהכלים יש את כוונת ההשפעה, אז בכוונת ההשפעה הם דומים לבורא. בהתאם לכך, במידה שהקשר בין הכלים נמצא בהשתוות הצורה לבורא, הבורא מתגלה. הבורא מתגלה אפוא בקשר בין הכלים. הקשר בין הכלים הוא הכלי - לא הרצון לקבל של האחד, ולא הרצון לקבל של השני.
לכן ברצון לקבל יש צמצום א'. כי ברצון לקבל לא יכול להיות שום אור. האור לא נכנס לרצון לקבל. האור נכנס לכלי וקיים רק באור חוזר, בכוונה לעל מנת להשפיע. הכוונה על מנת להשפיע נעשית לכלי. הרצון לקבל מצומצם בצמצום א', הוא פסול לקבלת האור. רק ה"מסך" ושיעור האור חוזר, הם הכלי.
יוצא שהאדם יכול לבנות את הכלי רק על הקשר ההדדי עם יתר הנשמות, על אהבת הזולת. מכאן ניתן להבין את דברי רבי עקיבא, "ואהבת לרעך כמוך, זהו כלל גדול בתורה". ואהבת לרעך הוא הכלי הכולל. כלי גדול כמספר הנשמות, לפחות פי שניים, שכולל בתוכו את התורה, את האור המתלבש בו. זה היחס, או הקשר, בין אהבת הזולת לאהבת הבורא.
שאלה: האם יכול להיות מסך או אור חוזר כשרק לצד אחד יש כוונת השפעה?
רב: אם רק לצד אחד יש כוונה להשפיע, לא יכול להיות מסך ואור חוזר. האדם חייב לקבל תגובה מחברו. הוא חייב לקבל ממנו את כוח ה"ערבות". איננו יכולים לצאת מעצמנו ולתת לחבר, אם לא יהיה לנו ביטחון מלא שהחבר מתייחס אלינו באותו היחס. היחס של החבר כלפינו נותן לנו הרגשה שלא יחסר לנו כלום - הרגשת ביטחון. אם נאהב את החבר ונחשוב רק עליו, לא יחסר לנו דבר לעולם.
אולם לא לשם השקט הנפשי שלנו אנו מתייחסים לחבר באהבה. אנו עושים זאת כדי לנטרל את הרצון לקבל ולאפשר לנו להתעלות מעליו. הרצון לקבל, האגו של האדם, חייב להרגיש ביטחון כדי שניתן יהיה לנטרל אותו ולהתעלות מעליו. בלי הרגשת הביטחון הרצון לקבל לא יאפשר לאדם לחשוב על הזולת.
חכמת הקבלה אינה מתעסקת בדברים שאינם מציאותיים. לכן, משום שהאדם נמצא בטבע שלו, באגו, ברצון לקבל שרוצה למלא רק את עצמו, הוא חייב לקבל כוח, מילוי או הבטחה, מחוץ לו. לא חשוב איזה צורה תהיה למילוי - יהיה זה נייר ערך בנקאי, או כל מילוי אחר - העיקר שהמילוי ירגיע את הרצון לקבל כאילו לא חסר לו דבר. אם יש לאדם מילוי כזה לרצון לקבל, הוא יכול להיות חופשי ולהשפיע לזולת. ואם אין לו, אז לא. אחרי הכול מדובר על כוחות הטבע, ממש כמו כוחות הפיסיקה, כפי שאנו לומדים אותם בעולם שלנו. אין ברירה אחרת אלא לתת לרצון לקבל מילוי שירגיע אותו, כעצם לעתיד.
יוצא שללא הקרנת כוח הערבות מהחבר, ללא הרגשת הביטחון ברצון לקבל, אי אפשר לעשות כלום. לכן כתוב: "או חברותא או מיתותא" (תענית כג, עב).
ייחודה של הערבות הוא שלפיה אנו מתקנים את כלינו. כי ב"אדם הראשון" כל הנשמות שוות, וכולן צריכות לכולן. אדם הראשון היא מערכת שיכולה לחיות רק בהדדיות. פרט אחד יוצא דופן, מקלקל את המערכת כולה. באדם הראשון לא יכולה להיות גם נשמה אחת פגומה אפילו במשהו. כך נוצרת שלימות הכלי לעומת שלימות הבורא שממלא אותו.
"וזהו שהביא לחכמי הזוהר להוציא את אומות העולם מדבר אהבת זולתם מכל וכל. ואמרו כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין, (כל חסד שעושים לעצמם עושים) משום שאין להם את ענין העסק בתו"מ לשמה, וכל דבר העבדות לאלהיהם הוא משום שכר והצלה בעוה"ז ובעוה"ב כנודע, ונמצא גם עבדותם לאלהיהם הוא משום אהבה עצמית. וממילא לא תארע להם לעולם שום פעולה שתהיה מחוץ למסגרת גופם עצמם, שיוכלו להתרומם בשבילה אפילו כחוט השערה ממעל לקרקע הטבע."
"אומות העולם", הם הרצונות הלא מתוקנים שכל אחד מאיתנו צריך לתקנם בתוכו. האדם הוא עולם קטן שכולל את כל הרצונות. החלק שמשתוקק בו לרוחניות נקרא "הנקודה שבלב" וכשהנקודה שבלב מתגלה, האדם מתחיל בתיקונו. חלקים אחרים באדם אינם משתוקקים לרוחניות, אלא רק למלא את עצמם. חלקים אלה נקראים "אומות עולם".
אם האדם מפתח את הנקודה שבלב ועל ידה הוא מתקן ומצרף את "אומות העולם", הוא מוציא אותם. כמו שאמרו חכמי הזוהר: לעתיד לבוא, כל העולם יהיה בדבקות עם הבורא. לכן החלקים שמתקנים את עצמם, חייבים לגרום לתיקונם של החלקים הלא מתוקנים. או במילים אחרות, ישראל חייבים להיות אור לגויים.
כתוב, "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" ( ירמיה לא, לג ), "כולם יהיו כאגודה אחת", "ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים" (ישעיהו נו, ז) וכו'. כלומר כל הרצונות חייבים להתקן ולהגיע לדבקות עם הבורא. עד אז, צריך להיות מובן לכל אדם שכדי להיתקן עליו לגלות את כל רצונותיו בדרגה הגרועה ביותר. עלינו לגלות ששום רצון או מחשבה אינם מתוקנים. תחילה עלינו לגלות את "אומות העולם" שבנו, ורק לאחר מכן להמשיך לתקנם.
"והננו רואים בשתי עינינו, אשר כלפי העוסק בתורה ומצוות לשמה, הנה אפילו מצד המעשיות שבתורה אינו מרגיש שום הבדל בב' חלקי התורה. כי בטרם שמשתלם בדבר, הכרח הוא, שכל פעולה לזולתו הן להשי"ת והן לבני אדם מורגשת אצלו כמו ריקנית לבלי מושג, אולם ע"י יגיעה גדולה נמצא עולה ומתרומם לאט לאט לטבע שני, כנ"ל. ואז זוכה תיכף למטרה הסופית, שהיא הדביקות בו ית' כמבואר.
וכיון שכן הוא, הנה הסברה נותנת אשר אותו חלק התורה הנוהג בין אדם לחברו, הוא היותר מסוגל להביא את האדם למטרה הנרצת, משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום ית' היא קבועה ומסויימת ואין לה תובעים והאדם מתרגל אליה בנקל, וכל שעושה מחמת הרגל כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת כנודע. משא"כ חלק המצוות שבין אדם לחברו הוא בלתי קבוע ובלתי מסויים והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה, וע"כ סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה."
טעות נפוצה של התלמידים המתחילים שעדיין לא התנסו בתיקונים, היא החלוקה בין המצוות שבין אדם לחברו, למצוות שבין אדם למקום. התלמיד המתחיל חושב שתיקון היחסים בינו לבין הקבוצה או החבר, מנותק ולא קשור לתיקון היחסים שבינו לבין הבורא. הלוא כתוב שהמצוות בין אדם לחברו קודמות למצוות שבין אדם למקום. תחילה מתקנים את הכלים ואחר כך את היחס שלהם לאורות. אלא שאין זה כך.
במכתבו הידוע "הליכה על דרך האמת" (פרי חכם איגרות עמ. ס"ג) מצייר בעל הסולם ציור יפה במיוחד של הדרך הרוחנית לפי "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא". ה"אני", כותב שם בעל הסולם, הוא "ישראל" הרוצה להגיע ישר לאל. לכן הוא נקרא "ישראל". "אורייתא" היא הכוח והדרכים שבהם פוסע ישראל. ו"קודשא בריך הוא" הוא הבורא. אם כך, "ישראל אוריתא וקודשא בריך הוא חד הוא", פירושו שהשלושה חייבים להיות במקום אחד.
כלומר אם האדם מתקן את עצמו כלפי החברים, כלפי הקבוצה, אין הוא עושה זאת בניתוק מהבורא. הבורא נוכח כמי שממלא ומשפיע לקבוצה, כמי שנותן את הכוח. האדם פונה לקבוצה ודורש ממנה את כוח ה"ערבות", אבל כוח ערבות אינו נמצא בקבוצה. כוח הערבות מגיע לאדם מהבורא דרך הקבוצה. הוא מופיע בחיבור שבקבוצה. דרך החלקים שרוצים להיות מחוברים מגיעה לכל אחד מחברי הקבוצה הרגשת הביטחון שמאפשרת להם להתעלות מעל הרצון לקבל - לעשות מחיצה ולא לחשוב על עצמם, לצאת כולם החוצה.
יוצא שבכל צעד ושעל, ובכל פניה לקבוצה, האדם אינו יכול לנתק את עצמו מהבורא, כאילו הבורא לא נמצא בקבוצה. הבורא נמצא בינינו. ואם האדם משתדל לעשות איזושהי פעולת השפעה, במידה שהפעולה מתאימה במשהו לאור, הוא יכול להשתמש בכוח האור שנמצא בפעולה. רק בכוח האור הוא יכול לתקן את עצמו.
לכן ישראל, אורייתא - האור שמגיע לתיקון הכלים - וקודשא בריך הוא חד הוא. וכך עלינו לפעול. האדם אינו מתקן את היחס לחברו ואחר כך למקום. הוא גם לא מתקן את היחס למקום, ועם החבר מסתדר אחר כך. אי אפשר לחכות עד שהחברים ירצו אותך ורק אז תרצה אותם, ובינתיים להיות עם הבורא. תיקון היחס בין האדם לחברו ובין האדם לבורא אינם באים בזה אחר זה - זו פעולה אחת. פעולה שהאדם נמצא בה במידה שהוא רוצה לתקן את היחס שלו לזולת.
בעל הסולם אומר שכלפי הרצון לקבל, הבורא והחבר הם היינו הך. לכן אם האדם מבדיל במשהו בין הזולת לבורא, סימן שהוא עדיין משלה את עצמו שהבורא אינו כוח ההשפעה, שהוא יכול להסתדר עם הבורא בדרך אחרת. לכן הוא מעדיף לפנות לבורא ולא לחבר. הוא אינו מפרש נכון מהי השפעה.
אם הפעולה נכונה, אם זו התכונה האמיתית של ההשפעה, אז גם החבר וגם הבורא זרים לרצון לקבל האגואיסטי של האדם, ובאותה המידה הם שווים וקרובים לתכונת ההשפעה שלו.
אני, החבר והבורא חייבים להיות יחד. אדם ההולך על דרך האמת לא יכול להשתוקק לאחד מהשלושה יותר מלאחרים. אם יעשה זאת יסטה מהדרך - ואפילו אם סטה בצעד אחד קטן, כבר לא יגיע למטרה.
אם האדם רוצה להגיע להיכל המלך, אז הפעולות שלו, מצבו הנוכחי, הדרך שבה הוא פוסע והבורא שבהיכל המלך, חייבים להיות מחוברים יחד. אחרת לא יקלע בדיוק במטרה. אם האדם מחבר את עצמו נכון לזולת ודרכו לבורא. אז הקנה שלו מכוּון נכון לירות לעבר מטרה.
"עתה נבין בפשיטות דברי הלל הנשיא להאי גיורא, (לגר הזה) אשר עיקר הקוטב שבתורה הוא ואהבת לרעך כמוך ויתר תרי"ב מצוות הם פירוש והכשר אליה (כנ"ל אות ב'). ואפילו המצוות שבין אדם למקום הם ג"כ בכלל הכשר המצווה הזו"
יוצא אפוא שמצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו אינם נפרדות זו מזו, אלא כולן נמצאות בכל פעולה, מהקטנה ביותר ועד לגדולה והכוללת ביותר. כי האדם אינו יכול לתקן את עצמו, אלא אם כן הוא יוצר קשר בינו לבין כלי אחר, והקשר ביניהם יתכן רק אם הבורא יתן להם כוחות להתחבר. לא יכול להיות קשר ללא קבלת כוח הערבות מהחבר. יוצא שאני הבורא והחבר חייבים להיות יחד במעגל סגור, כל הרצונות וההשפעות צריכים להיות מחוברים יחד.
בכל מצב, בכל רגע כשמתגלה רשימו חדש, חייב האדם לחשב ולסדר נכון את היחסים בין אני, בורא וסביבה. זו העבודה שעלינו לעשות בכל רגע.
בעל הסולם אומר שאין מצוות בין אדם למקום לחוד ומצוות בין אדם לחברו לחוד. אלא כולן באות יחד ובבת אחת. אם כך, מדוע בכל זאת יש מצוות שביטוי שלהן הוא כלפי החבר ומצוות אחרות שהביטוי שלהן הוא כלפי הבורא? מהו ההבדל החיצון בביטוי המצווה, בביטוי התיקון?
"ואפילו המצוות שבין אדם למקום הם ג"כ בכלל הכשר המצוה הזו, להיותה המטרה הסופית היוצאת מכל התורה והמצוות, כמ"ש ז"ל "לא נתנו תורה ומצוות אלא לצרף בהם את ישראל" (כנ"ל אות י"ב), שהיא הזדככות הגוף, עד שקונה טבע שני המוגדר באהבת זולתו, דהיינו המצוה האחת של ואהבת לרעך כמוך, שהיא המטרה הסופית בתורה, אשר אחריה זוכה תיכף לדביקותו ית'."
יש "דבקות", ולפניה קיום "תרי"ב" מצוות. כל תרי"ב המצוות הן "אהבת הזולת". וכשהאדם משיג את אהבת הזולת, יש לו שתי דרגות, אהבת הזולת ודבקות בבורא. הדבקות היא השגת המילוי, השגת מעמד הבורא לאחר תיקון כל הכלים.
"ואין להקשות למה לא הגדיר זה בכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" כי זה מטעם המבואר לעיל, אשר באמת כלפי האדם הנמצא עוד בטבע הבריאה אין הבדל כלל בין אהבת השי"ת לאהבת חברו, משום שכל מה שזולתו הוא אצלו בגדר בלתי מציאותי. ומתוך שאותו הגר ביקש מהלל הנשיא שיסביר לו כללות הנרצה מהתורה כדי שתהיה מטרתו קרובה לבוא ולא ירבה בדרך הליכה כאמרו "למדני כל התורה כולה על רגל אחת" ע"כ הגדיר לו באהבת חברו משום שמטרתה יותר קרובה ומהירה להתגלות (כנ"ל אות י"ד) משום ששמורה מטעויות ומשום שיש לה תובעים."
התנאים שבהם אנו נמצאים מיוחדים. אנו נמצאים בעולם הזה, במצב השבור, כחלק מהאנושות שנמצאת בצרות. מיליארדי אנשים מקיפים את האדם והעולם שמתפתח ומאפשר קשר בין כל האנשים נעשה כפר קטן. כל התנאים האלה מצטברים יחד למצב שבו האדם יכול לתקן את יחס שלו לזולת.
במשך הזמן האדם מגלה שהכול תלוי ביחס שלו לזולת: חייו, הטבע, היקום ואפילו המצב האקולוגי. בסופו של דבר האדם יגלה כי התלות שלו בזולת חשובה עד כדי כך שביחס אליה נקבע האם יהיו לו חיים גשמיים בעולם הזה, או עולם הבא. התלות בזולת היא שתביא את האדם לתיקון.
כך או כך, עלינו לראות את המצב שבו אנו נמצאים, כמסודר בצורה המועילה ביותר להביאנו לתכלית.
במצב הנוכחי, איננו תופסים את המציאות כעולם אין סוף או כעולם רוחני, איננו מרגישים את הנשמות השבורות הנמצאות בקלקול. עם זאת, תפיסת המציאות כפי שאנו מרגישים אותה במצבנו הנוכחי, במקום אין סוף או מצבים אחרים בעולמות רוחניים, היא תפיסת המציאות הנכונה והטובה ביותר לתיקון.
אל לו לאדם לזלזל במה שניתן לו. עלינו לחבר נכון את כל חלקי המציאות הנמצאת מולנו. ובחיבור הנכון של ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא, האדם מגיע לתיקון. צריך להתייחס לקבוצה, לספרים ולחברים כלדבר המועיל ביותר. כל המצבים שבאים, באים בצורה הטובה ביותר. כל היתר תלוי רק ביגיעת האדם.
"ובאמור מצאנו הפתח להבין במה שעמדנו לעיל (אות ג' וד') בעיקר תוכנה של המצוה הזאת "ואהבת לרעך כמוך" איך מחייבת אותנו התורה בדבר שהוא מהנמנעות לקיימה, עש"ה.
אכן השכל! שמהטעם הזה לא ניתנה התורה לאבותינו הק' אברהם יצחק ויעקב, אלא נמשך הדבר עד יציאת מצרים, שיצאו והיו לאומה שלימה בת שש מאות אלף איש מעשרים שנה ומעלה"
האבות היו לאומה כשהרגישו מספיק זרים ורחוקים זה מזה. ריחוק שלא יכלו להרגיש כשהיו משפחה אחת, משפחת אברהם, יצחק, יעקב, שבעים נפש שכולם אחים. הרי תחילתה של גלות מצריים והפיכתם לעם, הייתה כשיוסף, היסוד, נמכר על ידי אחיו. יוסף, ספירת היסוד, היה מאחד את כל התכונות הנקראות "אחים" יחד. עד שלא הסכימו זה עם זה והחלו להתפרק.
במשפחה, ביחסים בין קרובים, כשאדם מרגיש את עצמו קרוב בטבעו לשני, ודאי שאין תיקונים. התיקונים הם דווקא בין הרחוקים. לכן אבותינו לא קיבלו תורה, אלא קיימו אותה מתוך זיכוכם. הם הבינו את התורה מתוך כליהם הזכים, ומכיוון שהיו בין קרובים, לא היו צריכים לעבוד על הכלים העבים. טרם היגיעה זמנה של עבודה זו.
אלא הבנים, שתפסו רצונות לקבל גדולים וגרועים יותר והתגלה בהם היצר ביתר כוח, זכו לתורה, לשיטת התיקון. כתוב "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" ( קידושין ל, עב), לאחר שהתגלה יצר רע במצריים, כבר יש נחיצות לתורה. התורה נחוצה למי שמשיג את רצונותיו כמקולקלים.
לכן אסור להתייחס לתורה כלדבר שלם בפני עצמו. אלא התורה היא אמצעי לתיקון בלבד, ורק כך עלינו להתייחס אליה. כמו שהבורא מצהיר, "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", "כי המאור שבה מחזירו למוטב" ( ירושלמי חגיגה, פא). מי שמתייחס לתורה אחרת, אינו משתמש בה לפי הצורך, בשונה ממה שהוכתב לו.
"כי אז כל אחד מהאומה נשאל אם מסכים לעבודה הנשגבה הזאת, ואחר שכל אחד ואחד מהאומה הסכים בכל לב ונפש לדבר ואמר נעשה ונשמע, אז נעשתה האפשרות לקיים את כללות התורה, שיצאה מגדר הנמנעות ובאה לגדר האפשרות."
על התורה כתוב "המאור שבה מחזירו למוטב". וכותב בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהתורה היא תיאור המצבים המתוקנים של האדם. התורה מגיעה אל האדם בארבע שפות: שפת המקרא, היינו התנ"ך, שפת ההלכות, שפת האגדה והמדרש, ושפת הקבלה.
שפת הקבלה היא השפה המועילה מכולן. אם האדם צריך לתאר לעצמו את המצבים הרוחניים בעולם הרוחני, כלומר לאיזה מצבים עליו להגיע, באיזה כוחות, ואיזה תכונות עליו לרכוש, אז על כך התורה מדברת. לכן התורה נקראת קדושה. קדוש פירושו תכונת הבינה, תכונת ההשפעה.
תיאור המצבים הרוחניים, משמש לאדם ככוח שמושך עליו אור מקיף. לכן בעל הסולם אומר שרק שפת הקבלה יכולה לעזור לאדם, ולהביא לו את האורות המקיפים הנחוצים לתיקון נשמתו. זוהי התורה וזה כוחה.
אם האדם זקוק לכוחות כאלה, ודאי שהוא דורש אותם ככוחות לתיקון. וכוחות לתיקון האדם לא יכול לדרש מתוך עצמו. האדם צריך להראות את הכלי שהוא צריך לתקן. לכן עליו לגלות דווקא את היחס שלו לזולת, עד כמה הוא מרע לזולת, עד כמה הוא נמצא באגו שלו ביחס לזולת. עליו לרצות לתקן את האגו, את הרע, את שנאת הזולת, וכנגד הרצון לתיקון יבוא האור המתקן, האור שמתקן רק את התכונה הזאת של האדם. המשפט של "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל התיקונים - "כלל גדול בתורה". כל הרצונות, מהרצון הקטן ביותר עד לרצון הגדול ביותר, הם ביחס לזולת.
יוצא שבהתאם ליחס הרע של אדם לחברו, בגילוי היחס הזה כרע - רע לאדם עצמו, רע לחבר, ורע לכול – האדם מתחיל לדרוש את התורה, את המאור המחזיר למוטב. שאם לא כן אין זו התורה. ואז, כשאור התורה מגיע, משתמשים בו.
האדם יכול להשתמש באור התורה, בתנאי שהוא מקבל את כוח הערבות, רק אם הזולת נמצא כמוהו ברצון להתחבר. יחס לאדם שאינו מגיב, לא יכול להיות כלי. אדם שאינו מגיב אינו בגדר "זולת", "חבר" או "רעך". גם ה"חבר" חייב להיות בהשתוקקות ובתהליך. האדם צריך להזדקק לחברו, וחברו אליו. כך, כשהם מגלים עד כמה הם זקוקים זה לתמיכתו של זה, בתמיכה ההדדית ביניהם מתגלה כוח הבורא. וכוח הבורא נותן להם את הרגשת הערבות. הכוחות שהם משיגים והיחסים ביניהם באים מהאור, מהבורא שנמצא ביניהם.
כאשר האדם מתייחד במשהו עם הבורא, או כשהוא מתייחד עם החבר והחבר איתו, הדבקות היא אותה הדבקות. וכשהבריאה כולה, היינו כל הנשמות שב"אדם הראשון" מתחברות יחד, הבורא מתחבר מאליו איתן יחד. הבורא הוא שמקיים את היחס בין כולם ונותן לכל אחד את הרגשת הערבות, כך שכל אחד יכול להתייחס לזולת ולא לעצמו.
הבורא נותן את הרגשת הערבות, וכתוצאה ממנה האדם יכול להתקן גם ב"אהבת הזולת". בערבות האדם רק יוצא מתוך הכלי שלו. וכדי לתקן את האהבה לזולת, הוא זקוק לאור התורה. אז, כאשר כל אחד מהכלים רוכש את התכונה של "אהבת הזולת", יש חיבור בין הכלים וכולם נעשים לכלי אחד דומה לאור, לתכונת ההשפעה של האור. ו"אז" אומר בעל הסולם "נעשתה האפשרות לקיים את כללות התורה, שיצאה מגדר הנמנעות ובאה לגדר האפשרות."
התנאי הוא "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא", כלומר לאחד את כל התהליך כאחד. על האדם להתייחס גם לצעד הקרוב ביותר, כמו לצעד אחד ממצבו הנוכחי ועד אין סוף. חייבים להיות בו, באותו הצעד הקטן, כל הנסיבות, התנאים והגורמים, יחד בדבקות שלמה. כמו אין עוד צעד נוסף אחריו. כי ברוחניות לא יכול להיות בירור חלקי, בירור כל פרצוף ברוחניות, הוא בירור שלם.
שאלה: מהו התנאי של "נעשה ונשמע"?
רב: את התנאי "נעשה ונשמע", מסביר בעל הסולם ביתר הרחבה במאמר "הערבות". ב"נעשה ונשמע" אנו מביעים את הנכונות שלנו להתעלות מעל הרצון לקבל כלפי הזולת, ולהשתמש בו כדי לגרום מילוי לזולת. מדובר על שתי פעולות הפוכות: תחילה האדם מנתק את הרצון לקבל כלפי הזולת, ולאחר מכן חוזר להשתמש בו במה שנקרא "תחיית המתים". הוא מחייה את כל רצונותיו וממלא אותם על מנת למלא את הזולת.
שאלה: אם האדם רוצה הכול לטובתי, איך יכול להיות שהוא באמת רוצה שמישהו אחר ישמח?
רב: מלכתחילה, ממצבינו ב"אדם הראשון", אנו מחוברים כולם יחד וכלולים זה בזה. במצבינו הנוכחי החיבור נסתר, ובכל זאת מגולה במשהו. למשל, אם האדם רואה אדם אחר בצרה, נדמה לו שגם הוא יכול להיקלע לאותה הצרה. לכן כואב לו, ולכן הוא מפחד. איננו רוצים לראות אנשים במצוקה, עדיפה לנו טובתו של הזולת. אם ייטב לזולת, נוכל להיות בטוחים שייטב גם לנו. אם הזולת לא ימצא במצוקה הוא לא יקרין לנו מצבים מפחידים, שחס ושלום יכולים לקרות גם לנו.
לכן יפי נפש מתרוצצים בכל מקום להיטיב את מצבו של עולם. מדוע? כי יום אחד יכול להיות רע גם להם. ודאי שכל התנועה הזאת נובעת מתוך הרצון לקבל.
שאלה: מתי מתגלה הרשע?
רב: רצונות האדם מתגלים במידה שהוא מסוגל לתקנם. האדם אינו מחליט באיזה רצון הוא נמצא עכשיו, ובאיזה רצון אחר כך. איננו קובעים את גודל הרצון, גם לא כלפי מי הוא מכוּון. האדם אינו "בעל הבית" על הרצון. איננו יודעים איזה רצון יתגלה, הרצונות הם סידרה של רשימות שמתגלה באדם, ובהתאם לכך הוא מממש אותה. סידרת הרשימות נמצאת בתוך האדם, מוכנה מראש. הירידה ממעלה למטה הכינה לאדם את כל העלייה ממטה למעלה. האדם רק צריך להיות מודע למעשיו בכל רגע. העבודה עצמה, הוכנה לו מראש.
אם נפנה את תשומת ליבנו, נבחין מה מתגלה בנו כ"רשע", כ"צדיק", כ"בורא", כ"נברא", כ"חבר", כ"הוא", ואיך עלינו לסדר את כל ההבחנות האלה. בכל מצב האדם זקוק רק לתשומת לב כדי לגלות את ה"אני" ואת עולמו.