אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / שיחות על חוכמת הקבלה / שיחות על חכמת הקבלה

שיחות על חכמת הקבלה

  

 

 

שיחה זו היא שיחה ראשונה במסגרת סדרת שיחות על חכמת הקבלה. מצבו של האדם ישמש לנו כנקודת מוצא.

השאלה אודות מהות החיים מלווה את האנושות משך אלפי שנות התפתחותה. עוד בימי קדם התעוררה באדם השאלה, תוך כדי התפתחותו. בימינו היא מטרידה כל אחד מאתנו. שאלה בסיסית זו מתעוררת באדם בתחילת התפתחותו, כל אחד מאתנו זוכר את עצמו שואל אותה עוד בגיל צעיר. אין שאלה נוקבת ממנה.    

השאלה אודות תכלית החיים טבעית היא, ולא במקרה היא מתעוררת באדם. אילו הסביבה הייתה מחנכת את האדם כראוי - כלומר אם הסביבה עצמה הייתה מבינה מהי מטרת החיים, ויודעת איך לחיות - האדם היה מקבל תשובה לשאלתו כבר בגיל צעיר. אפשר שהיה מתפתח בצורה שונה מהמוכר לנו.   

כך או אחרת, בסופו של יום, את התשובה אין אנו זוכים לקבל. לא זו בלבד שאנו נשארים ללא תשובה אלא שעם הזמן אנו נבוכים לשאול. הורֵינו המשמשים לנו כדוגמא נסחפים הלאה בזרמי החיים, ואנחנו הולכים בעקבותם. האדם לא מוצא מענה לשאלה על תכלית חייו, לפיכך הוא מדכא אותה ושוכח אודותיה.

השאלה אודות הסיבה לחיים הולכת ומתעצמת, בימינו האנושות כולה מבקשת לה תשובה. צרות רבות ניתכות על ראשנו. אסונות אקולוגיים, שימוש הולך וגובר בסמים, הרס התא המשפחתי והמשבר בחינוך הם רק כמה מהם. ובכל זאת אנו נשארים ללא תשובה. בני האדם מעדיפים לשכוח את השאלה. אנו משתמשים בכל אמצעי אפשרי להתחמק ממחשבה על הסיבה לחיים, אם בעזרת הטלוויזיה, הרדיו, או הפרסומות.   

אפילו מנהיגי הציבור שמתוקף תפקידם מחויבים לחשוב על סכנת ההשמדה ועתיד האנושות, לא מסוגלים לתכנן דבר. זאת משום שאינם יודעים איך לתקן. ראשי החברה אינם יודעים את סוד החיים, אין הם מבינים לשם מה אנו חיים. 

אף על פי טיבה הנאיבי לכאורה של השאלה "לשם מה לחיות?", חבויה היא בכל פעולות האדם ומלווה את חיינו בכל רגע. למעשה היא אינה חדלה מלבקש תשובה.

לא נחטא לאמת אם נאמר כי כל מעשי האדם ומאמציו מסתכמים בניסיון לחשוף את השאלה או להסתירה - לקבל עליה תשובה או לשכוח אותה כמו לא הייתה קיימת. אם בחיוב או בשלילה, האדם תמיד מתייחס לשאלה על תכלית חייו. שאלה אותה בחרו המקובלים לנסח במילים: "מה הטעם בחיינו?"  

בכל מקרה, האדם פועל בהתאם ליכולתו להתמודד עם השאלה. יכולת זו תלויה בסביבה, בחינוך ובעיקר ב"נקודה שבלב" שבתוכו. הנקודה שבלב היא ההשתוקקות של האדם, היחס שלו לשאלה אודות הטעם בחייו.

גם אלו הבורחים מהשאלה על מהות החיים אל עיסוקים אחרים, עושים זאת כתגובה אליה. חלקם בורח אל המחקר מדעי וחלקם לרכישת השכלה, יש הרודפים אחר שליטה כבוד או כסף, ויש מי שמחפש אחר תענוגים גופניים. כך או אחרת, גם עיסוקים אלו נחלקים ביחס לשאלה "מה הטעם בחיינו?".

כולנו מצליחים לדכא את השאלה עוד בילדותינו, אלא שהיא צצה ועולה שוב ושוב - בייחוד ברגעי משבר. התהייה אודות הסיבה לסבל מובילה את האדם לשאלה על הטעם בחייו. הילדים אינם צריכים לסבול כדי לשאול על הטעם בחיים, השאלה מתעוררת בהם בצורה טבעית. האדם המבוגר נמצא תחת העול של משפחה, ילדים, חובות, לחץ חברתי, פרסום ומחויבות כלפי החברה. הוא משתדל שלא להתעמק בשאלותיו. החברה מחייבת אותו להחזיק בתפקיד כלשהו כלפיה, אם כבעל משפחה, כפועל, כחבר או כאזרח. לא נשאר לו זמן לשאלות. כך סידרו בני האדם את חייהם כדי לברוח מהשאלה על הטעם בחיים. בכל אופן, ברגעי משבר האדם בכל זאת שואל את עצמו "בשביל מה אני סובל?". השאלה על משמעות הסבל היא אותה השאלה על משמעות החיים, אלא שהיא נשאלת מתוך הכאב.

אלא שגם מהשאלה על הסיבה לייסורים בני האדם בורחים. יש המאמצים טכניקות שונות להרגעה ויש הפונים לפתרונות רפואיים. המחלה הנפוצה ביותר בעולם היא הדיכאון. עקומת השימוש בתרופות ובסמים נמצאת בעליה מתמדת. המכה של שימוש בסמים פוקדת גם את בני הנוער. והרי לפלא הוא הדבר - מדוע אדם בגיל צעיר כל כך ישתמש בחומרי הזיה וינתק את עצמו מהחיים, הלא כל החיים עוד לפניו? כל כך הרבה עיסוקים, משחקים, אפשרויות והזדמנויות עוד עומדים לפניו - הרפתקאות ואהבה גשמית.   

מיליוני בני אדם מוכנים להתנתק מהחיים, ולא בגלל מצוקה חומרית. דווקא שוויץ - מהמפותחות במדינות העולם, מדינה המעניקה לתושביה מגוון אפשרויות התפתחות - מחזיקה בשיעור התאבדויות מהגבוהים בעולם. השימוש ההולך וגובר בסמים ושיעור ההתאבדות העולה תדיר, ניכרים גם בקרב האוכלוסייה הצעירה. לנגד עיננו נגלית תופעה חדשה: בני הנוער רוצים לנתק את עצמם מהחיים עוד מטרם שהם יודע מהם החיים. 

המשבר בקרב בני הנוער מצביע על ההכרח לפתור את שאלת הטעם בחיים כבר בגיל צעיר. אלמלא כן תמשך ההתדרדרות לסמים ושיעור ההתאבדויות יזנק כלפי מעלה. לא פלא אפוא שהרב קוק התיר את לימוד הקבלה לכל מי שחפץ בכך וללא הגבלת גיל. הגאון מווילנה הרשה את הלימוד לילדים בני שש. כבר בהיותו בן תשע היה הגאון מווילנה חכם גדול בנגלה ובנסתר ובגיל אחת עשרה החל בכתיבת ספרים, חלקם ספרי קבלה. הגאון מווילנה שייך לאותם יחידי הסגולה יחידים במינם. ובכל זאת הישגיו מעידים על יכולתו של ילד לשאול אודות מהות חייו ולקבל תשובה.     

האנושות מתפתחת, רצונות האדם הולכים וגדלים זה אלפי שנים. האדם בן זמננו אינו משתוקק לדברים בהם חפץ לפני אלפי שנים. בימי קדם האדם היה מסתפק בפחות, היום הוא רוצה עוד ועוד. הרצון הולך וגדל עד למצב שבו האדם אינו רוצה עוד בדבר. האדם רוצה להתנתק. האדם נוכח לדעת כי ההתפתחות של אלפי השנים לא הביאה לו שום תועלת.    

המשבר העמוק בחינוך והרס התא המשפחתי ידועים לכל. אין אנו יודעים כיצד לחנך את ילדנו כראוי. התשובה על שאלת הטעם בחיים נסתרת מאתנו ולכן אין לנו תוכן לימודי לחנך בו את ילדנו.  לפני כמה עשרות שנים עוד ניתן היה לחנך את הדור הצעיר. אלא שמטרת החינוך הייתה אחת: 'להסתדר בחיים', לברוח מהשאלה "מה הטעם בחיים?".    

כל עסקי האדם עומדים ביחס לאותה השאלה על תכלית החיים. המשבר בחינוך הוא תוצאה ישירה של חוסר יכולתנו לענות על שאלה זו. אם מתעוררת בילדנו השאלה אודות הטעם בחיים אין לנו מענה. תוכנית הלימוד בבתי הספר רופפות. בורותנו מאלצת אותנו להחליף את תוכנית הלימוד בכל שנה. אף אחד לא מרוצה מכך, אבל הפתרון אינו בנמצא.

המשבר הכללי אינו פוסח על התא המשפחתי, אחוז הגירושים נמצא בנסיקה מתמדת. עד לא מזמן דאגתו של האדם הייתה מופנית למשפחתו. בן היה רוכש את ידיעותיו מאביו ובת מאימה. המקצוע היה נמסר בירושה. האב התפרנס כנגר ובנו גדל להיות נגר כמוהו. אם בימים עברו המשפחה הייתה גוף חזק וכל אדם היה בקיא בשושלת היוחסין של מקורביו, הרי שבימינו הקשר בין בני המשפחה ניתק. את המשפחה של פעם אפשר למצוא רק בין דפי הרומנים. לא זו בלבד שהקשר בין הבעל לאישה הולך וניתק, לאחרונה מתגלה תופעה חדשה: הורים אינם דואגים לילדיהם. הורים מפקירים את ילדיהם להתמודד עם העולם ממש כפי שהם נאלצים להתמודד איתו.  יותר ויותר ילדים מתנתקים מהוריהם בגיל צעיר. הן ההורים והן הילדים מרגישים נוח עם ביטול המחויבות ההדדית ביניהם. בהתאם לכך בונה החברה מערכות תמיכה לאנשים המבוגרים. "העולם שייך לצעירים". צורת החיים של הילדים נעשית חופשית כבר בגיל צעיר.        

המשבר בחינוך ובמשפחה מצביע על שתי תופעות. מצד אחד הרצון לקבל של האדם הולך וגדל, ומצד שני האדם לא מוצא תשובה לשאלה למה הרצון גודל.

המשבר הכללי מתפשט לכל תחומי העיסוק של האדם בעולם הזה. עד לפני כמה עשרות שנים עוד זכו נציגי התרבות היפה לכבוד רב, מלכים וראשי ממשלות היו מקבלים את פניהם. בימינו אין עוד צורך במוסיקאים וציירים. באופן כללי ניתן לומר כי הרצון לקבל של האדם גדול ותקיף מדי כדי לכבד לחן הרמוני או ציור יפה.

יש בינינו הבוחרים בצד הנגדי, בהרפיה, בשיטות לדיכוי הרצון האגואיסטי. לשיטתם עלינו צאת כנגד האגו. הרי האגו המתפתח הורס כל חלקה טובה. האגו שובר את התא המשפחתי, מדרדר את הילדים לשימוש בסמים ומביא את המדינות אל סף השמדה המונית. אנשים אלו בוחרים במדיטציה כפתרון להרגעה, ואכן חלקם נרגעים. כך או אחרת, האופנה של תרבות הודו והמזרח בת חלוף היא, אפשר שהתרבות הסינית תשמש לה כתחליף.  

בסופו של דבר האדם מחפש שלווה. אבל כשאין ברירה והשאלה אודות הטעם בחיים נשארת ללא פתרון, המעט שנותר לעשות הוא להפחית את הסבל, להירגע. חלק מאתנו בוחרים אפוא להקטין את הרצון לקבל כך שלא ידרוש תשובה לשאלה "לשם מה אני חי?". באין ברירה מעדיפים אותם האנשים חיים צנועים, ומאמצים לעצמם איזו שיטה המבטיחה להם טוב. הם מפחיתים את עצמם לדרגה כאילו היו ילדים, ולא מבקשים דבר מלבד בריאות והכרחיות.      

לא מעטים הם האנשים הבוחרים לברוח אל חיקן של תורות המזרח. שיטות כאלו ואחרות עדיין פועלות על רבים מבני האדם לטובה. אולם הניסיון מוכיח כי השיטות לדיכוי הרצון אינן עומדות במבחן הזמן. הטבע מוליך את האדם ומגדל את הרצון לממדים בלתי ניתנים לריסון. הגבלות למינהן ותחבולות פשוטות לא יועילו. השאלה "מה הטעם בחיינו?" פורצת החוצה למרות כל הניסיונות לדכאה ומביאה למשבר.   

סיבה נוספת למשבר היא התגלות האדם כמרכז הרוע בבריאה. במשך אלפי שנים נחשב האדם לנזר הבריאה, לפסגת כל ההתפתחות, לחכם שבברואים. במשך אלפי שנים ניתפס האדם כמי שמצדיק את קיומה של הבריאה כולה, כמי שמעבד את כל פרטי המציאות בצורה הנכונה. האדם  היה מגלה את חוקי הטבע ומשתמש בהם להתפתחות החברה. העתיד הבטיח טובות. עד לא מזמן עוד חשבנו כי למרות רצונו של האדם, הרע מטבעו, תמצא דרך להשתמש בו כראוי. המדע התרבות החינוך והרפואה נראו כמו השקעה טובה לטווח ארוך. נדמה היה כי בקרוב נוכל ליהנות מהפירות של אלפי שנות התפתחות.      

והנה, לפתע אנו מגלים כי הפרי רקוב. במקום ליהנות מההתפתחות מתגלים תהום חשכה ומוות. בני האדם הורסים את הטבע, אסונות אקולוגים מאימים על חיינו, העתיד מוטל בספק. פורענויות קשות בהרבה מסופות הוריקן ונחשולי צונאמי מאימות על  האנושות. העולם כולו נמצא בסכנת השמדה. התחזיות המדעיות מעוררות פלצות. המדענים מנבאֶי הרעות אינם מתריעים מפני אסונות שיתרחשו אי שם, מתישהו בעתיד. האיום על עתיד האנושות מיַדִי ווֳדאי. תוך שנים ספורות או מספר חודשים הוא ייהפך למוחשי. זרם הגולף משנה את מסלולו ומאיים על אירופה כולה במכת קרח. הרי הגעש שבקרקעית האוקיאנוסים עומדים להתפרץ בכל רגע וקשה לשער את הנזק שיגרם מהתפרצויות אלו. אין ספק הסכנה גדולה. 

האנושות עומדת בפתחן של סכנות כמוהן לא ידעה בעברה. העולם מתגלה ככפר קטן, ההשפעה ההדדית של כל אדם על חברו מתבררת יותר ויותר. נהוג להצביע על הטרור והכלכלה העולמית כסממנים לתלות ההדדית בין בני האדם. אלא שתלות זו עמוקה בהרבה. בני האדם תלויים זה בזה בכל תחום אפשרי, אם בייצור, אם בתעסוקה או בהספקת אנרגיה. שינוי פעוט באחד מהמקומות בעולם יש בכוחו לגרום לזעזוע בעולם כולו. 

האדם אינו יודע איך לפקח על השינויים הקטנים ולהימנע מנזקים בקנה מידה גדול. הדרך בה משפיעים פרטי המציאות זה על זה והנוסחה הקושרת אותם יחד, נסתרים מאתנו. הקשר בין נזקים אקולוגיים ברחבי העולם גלוי וידוע לכל. עתה, כאשר הכלכלה מבוססת על קשרים חבקי עולם, מתגלה גם התלות בין בני האדם. תוהו כלכלי באחת ממדינות העולם, יעורר קשיים ביצוא מוצריה ויורגש בכל יתר המדינות. האנושות נעשית לגוף אחד, גוף החומס את כדור הארץ כבן ערובה וחי על חשבונו. התמונה המתבהרת מיום ליום אינה משאירה מקום לספקות - הגוף האחד של האנושות נעשה תלוי יותר ויותר בכל אחד מאבריו.       

בעיה נוספת היא הטרור העולמי. נדמה כי אין עוד מי שמתייחס אל סכנה זו כבעיה חולפת. הסרת האיום, או לכל הפחות ריסונו במידה מה, אינם בגדר מציאות. הטרור העולמי הוא ביטוי להתפרצות האדם לנוכח השאלה " מה הטעם בחיים?". האדם מבקש תשובה לשאלתו ואינו מוצא. לפיכך הוא בוחר לעצמו מטרה חלופית, המטרה מקנה לו תחושת ביטחון. מימוש של מטרה כגון זו מניח את דעתו של האדם בכל הנוגע לתכלית החיים. אם מטרה כלשהי מהווה תחליף לשאלת הטעם בחיים, האדם מוכן להקדיש את חייו לטובתה ולהתאבד. ברור מאליו כי תשובה כגון זו אינה מהווה פתרון. מציאת הפתרון הנכון לשאלה "מה הטעם בחיים?" הייתה משכחת בוודאי את מכת הטרור. ללא פתרון אמיתי הטרור לא יפסק. 

שאלות אודות הקיום האנושי נשאלו לכל אורכה של ההיסטוריה. הפילוסופים העתיקים, הוגי דעות למיניהם ומייסדי הדתות התחבטו כולם בשאלה על פשר הקיום האנושי. כל הדתות הוקמו מתוך ניסיון לענות על שאלה זו. למרות הקדמה והתרבות המודרנית, האדם בכל זאת רוצה להציג את עצמו כמאמין בכוח עליון, כבעל זיקה לדת. אלא שהדת בת זמנינו היא עניין תרבותי, מועדון חברים ותו לאו.

אילו האדם היה מרגיש כי התשובה נמצאת בידי הדת, היה מתנהג בצורה אחרת לגמרי, חייו היו מקבלים צביון אחר. אלא שהמציאות שונה, ההתנהגות האכזרית והמשבר במשפחה ובחינוך רק מבליטים את מצבה הרעוע של הדת. הדתות כבר לא משפיעות על האדם. האדם בן זמנינו אינו אדם דתי, הדת הפכה לעניין תרבותי.   

אם לא די בכל אלו, הרי שהמשבר במדע מכֵה את היגיעה האנושית בת אלפי השנים מכָה ניצחת. לכל אורך ההיסטוריה האמינה האנושות במדע. המדע נחשב לנעלה מהאדם. תמיד האמנו שככל שנעמיק לגלות את רזי העולם, כך נוכל להשתמש בו בצורה נכונה יותר לטובתנו. בימים עברו המדע היה בבחינת סוד של אנשים מורמים מעם. כל הגילויים המדעיים נשמרו כדבר-סתר. בגילויים המדעיים של ימי קדם הייתה תועלת רבה. המראה, חומר הנפץ, הנייר, חוקי הרפואה ומתמטיקה הופקדו בשמירה במשך אלפי שנים, וכמוהם יתר הגילויים בעלי הערך. במאמר מוסגר נוסיף ונאמר כי גם המחלוקת בין הדת למדע וחוסר היכולת ליישב ביניהן, ליוו את האנושות לכל אורך ההיסטוריה.       

תמיד חשבנו כי המדע טומן בחובו הבטחה לעתיד טוב. בעל הסולם כותב כי בשעה שאנשי המדע החלו למכור את החכמה תמורת כסף, וקיבלו כל אדם כתלמיד, נפרצו כל הסייגים והמדע יצא אל הרחוב. כל אחד החל להשתמש במדע, מי לצבירת הון ומי לשליטה, מי לכבוד ומי למלחמה. בנסיבות שכאלו המדע חדל מלסייע לאדם. להפך, הוא פועל לרעתו.

כאן המקום לשאול, מתי, אם בכלל, יוכל המדע לעזור לאדם? המחקר הביולוגי מפתח רעלים. ככל שהמחקר הרפואי הולך ומתקדם, האדם הולך ומתרחק מלהיות בריא. ההתפתחות, גם אם היא מדעית, אינה משמשת כהוכחה כי האדם מתקדם על ידי המדע לחיים טובים.

המשבר במדע, בדומה למשברים ביתר תחומי החיים, מתגלה לאדם מתוך עיסוקיו על פני האדמה. אלא שהמדע עומד בפני משבר נוסף - המדע הגיע לקצו. בחמישים השנים האחרונות דורך המחקר המדעי במקומו. בחינה עמוקה יותר של הידוע לנו מגלה עד כמה איננו יודעים עליו דבר. ככל שחקירת היקום נמשכת מתברר כי אחוזים ספורים בלבד מהיקום מוכרים לנו. יש לנו ידיעה מסוימת על חלק מהחומרים המרכיבים את היקום, כגון גזים וגופים שונים. אבל מלבד אלו יש ביקום אנרגיה וצורות נוספות של חומר שעליהם אין אנו יודעים דבר. שוב ושוב האדם מגלה עד כמה הוא נמצא בחוסר התמצאות בעולם הזה.     

המחקרים מתחום הפיזיקה הקוונטית מיטיבים לתאר את תפיסת המציאות המוגבלת של האדם. סוף סוף מתגלה כי תפיסת המציאות של האדם תחומה במסגרת חמשת חושיו. הכלים של האדם בנויים בצורה שאינה מאפשרת לגלות איזשהו דבר מחוץ להם. כל המציאות המתגלה לאדם, מתגלה בחושיו בצורה סובייקטיבית, בהתאם ליכולת התפיסה שלו. נדמה לנו כי חלקים מסוימים מהמציאות אין ביכולתנו לתפוס – אבל גם הם נתפסים בחושים ובכלים הפנימיים הסובייקטיבים שלנו.  

המשבר במדע רק מגביר את הרגשת חוסר האונים הריקנות והייאוש בעולם. עד לא מזמן כל מדינה הייתה מכינה תוכניות חומש לעשרות שנים, אלמלא כן אי אפשר היה לצעוד קדימה. הספקי אנרגיה להם נדרשה מדינה מסוימת במרחק של חמישים שנה, חייבו להתחיל בבניית תחנות כוח ללא דיחוי. הכרח היה לדעת כמה מדענים ידרשו לפרוייקט ולהתחיל בהכשרתם באופן מידי. תהליך הכשרת המדענים נמשך עשרות שנים.       

עידן תוכניות החומש תם. שוב ושוב נדרשים בוגרי האוניברסיטאות להשלים את השכלתם המקצועית. המקצועות אינם מפסיקים להתחדש. בימים עברו הידע הנרכש במהלך הלימודים הספיק כדי לעבוד עשרות שנים באותו המקצוע. לכל היותר, פעם בכמה שנים, נשלח העובד להשתלמות מקצועית. המציאות של תחילת המאה העשרים ואחת שונה בתכלית השינוי. הלימוד הבלתי פוסק של המקצוע בולט במיוחד בתחום המחשבים. כותבי קוד ומתכנתים נדרשים ללמוד תוך כדי העבודה. ללא הלימוד המתמיד אי אפשר לעבוד במקצוע.   

האדם מרגיש חוסר אונים לנוכח המציאות. מדינות שהיו מתכננות את עתידן עשרות שנים קדימה מתקשות לתכנן את העתיד הקרוב. אם בכל זאת נהגתה איזו תוכניות, אין ברירה אלא לשנותה לאחר זמן מה. תמיד חשבנו כי בסופו של דבר נוכל לפקח על החיים והעולם בצורה מלאה, נראה היה כי נוכל לעשות ככל העולה על רוחנו. והנה, האנושות צועדת לקראת  חוסר שליטה מוחלט.

השאלה "לשם מה אני חי?" חדלה מלהיות שאלתו של אדם בודד, האנושות כולה מבקשת לה תשובה. הואיל והשאלה נשלחת חזרה מהאנושות אל האדם הפרטי, נוח לו להרגיש את עצמו כחלק מהכלל. "צרת רבים חצי נחמה", האדם מסכים עם הגזרה ואיכשהו 'סוחב' הלאה. אף על פי כן, הייאוש הכללי וחוסר האונים המתפשטים בעולם יעוררו את האדם לעמוד אל מול השאלה הנצחית. קרוב לוודאי שנוכל לגלות את התשובה.

כאן המקום לשאול, איך ומאיפה נקבל את התשובה? ובכלל, האם יש תשובה? הרי יכול להיות שהאדם חי ומת, ודבר לא צריך להתגלות כתכלית החיים. אפשר שבני האדם חיים כך סתם, ללא סיבה, חיים מפני שחיים.   

התשובה על שאלת הטעם בחיים לא יכולה להתגלות אלא משילוב בין שני תנאים. מצד אחד צריכה להתגלות אכזבה, כלומר מענה לשאלה חייב להימצא ובכל זאת אינו נמצא. מצד שני, כתוצאה מחקירתנו את העולם הזה - והודות לה דווקא - זכינו להבין באפס מה את הטבע.  נוכחנו לדעת כי האדם מתפתח יותר מכל הפרטים האחרים בטבע.

מתוך חקירת הטבע אנו מגלים כי כל התפתחות מונעת על ידי סיבה מסוימת. הסיבה להתפתחות כוללת בתוכה את המטרה, את המצב הסופי הטמון בה מלכתחילה. כך מתאפשרת התפתחות. מתוך ניסויים בתחומי הפיזיקה הקוונטית והגנטיקה ומתוך חקירת הטבע מתברר כי ההתפתחות בטבע היא מטרתית. הטבע יודע מראש לאיזו תכלית עליו להוביל את הבריאה, ובהדרגה הוא מוביל אותה למצבה הרצוי.   

ניקח לדוגמה את תהליך ההתפתחות של התפוח וממנו נשליך לכל פרט מפרטי הבריאה. במשך שלבי התפתחותו של התפוח, הפרי מר קשה ולא ראוי לאכילה, התפוח הבשל מתוק ועסיסי. זאת משום שבכל תא הנמצא בתהליך התפתחות קיים מצבו הסופי. מלכתחילה, עוד לפני תחילת ההתפתחות, יש בתא תוכנה המגדירה בכוח את המצב הסופי שאליו הוא מחויב להגיע. כך אנו לומדים מחקירת הטבע.  

לפיכך, אם נחקור את הטבע כראוי, יתכן ונמצא בו תשובה להתפתחות האדם. כמו התפוח, גם האדם עובר מצבים קשים ומרים במשך שלבי התפתחותו. אפשר שבסוף תהליך ההתפתחות, במצב הבשל, התמונה תתהפך. עלינו לברר האם אנו מתפתחים מתוך הכרח, האם הטבע מחייב אותנו בהתפתחות. יכול להיות שתהליך ההתפתחות בן אלפי השנים הוא לא יותר מאשר תוצאה מדחפים פתאומיים להתפתחות במדע בחינוך או בתרבות. אם נכון הוא הדבר אזי אין בהיסטוריה האנושית יותר מאשר רדיפה אחר שררה כוחניות כסף או תענוגים גופניים.  ואולי, למרות הכל, יש לאדם איזו מידה של השתתפות עצמית בתהליך ?       

יתכן כי כל הנדרש מאתנו הוא לשבת ולא לעשות דבר. אפשר שאם לא נעשה דבר, הכל יתגלה. ויכול להיות שאם לא נשתתף בתהליך, לא נגלה דבר ונזמין על עצמנו סבל. עלינו לברר האם מצבי ההתפתחות הם שיביאו את האדם לגמר ההתפתחות הרצויה - התפתחות שבסופה ניווכח לדעת האם אנו משיגים דבר טוב. ואולי השלב האחרון בהתפתחות מחייב את האדם בהשתתפות. בסופו של דבר, האדם התפתח בשכל וברגש, יש ביכולתו להבין את המציאות, הוא גדול וחופשי. לא מקרה הוא שהטבע נתן לאדם כלים גדולים כל כך. ניתן אפוא להניח כי יחודו של האדם מעיד על מחויבותו להשתתף בתהליך בצורה הכרתית. ההשתתפות האדם בתהליך היא נושא בפני עצמו, בהמשך הדברים נדון בו בנפרד. 

המדע מלמד אותנו כי כל פרט מפרטי המציאות, אפילו התא הקטן ביותר, מונהג על ידי התפתחות הדרגתית בסדר של סיבה ומסובב. כל מצב חייב להתפתח מהמצב הקודם לו. התא, האדם, או כל פרט אחר הנמצא בתהליך התפתחות, צריך לגלות כי מצבו הנוכחי מומש, שלא טוב לו במצבו הנוכחי. אי אפשר לעבור למצב הבא מטרם שהמצב הבא מורגש כהכרחי. הרצון לעבור למצב הבא 'מקפיץ' את האדם למצב מתקדם יותר, ומתחילה התפתחות.      

ההתפתחות ההדרגתית מתנהלת בסדר סיבה ומסובב. המצב הנוכחי תמיד יתגלה כרע והמצב הבא תמיד יתגלה כטוב ביחס למצב הקודם. כך התפתח האדם על פני האדמה. כל שלב בהתפתחות האדם נבע מהכרת מצב מסוים כרע ומאפשרות להיטיב את מצבו. כפועל יוצא השתנו פני החברה והיחסים בין בני האדם, הן במישור הבין אישי והן במישור הכלל עולמי. ההתפתחות במדע בתרבות וביתר התחומים הוסיפה לשגרת חיינו פיתוחים חדשים.   

האדם פועל בצורה הדרגתית בהתאם לחסרונות המתגלים לו, לפי חשבון של כדאיות. למשל, כאשר האדם מואס בריהוט אשר בביתו, הוא מחליף אותו באחר. המצב הנוכחי לא טוב וכנגדו מתגלה מצב אחר, יותר טוב. כך מתהווה ההתפתחות, תמיד בצורה הדרגתית אל מצב טוב יותר. 

האדם חוקר את דרכי ההתפתחות, מרמת האדם ועד לרמת התא החי. אלא שחקירת דרכי ההתפתחות מעמידה את האדם במבוכה. היכולת של האדם לחקור את הדומם הצומח והחי מוגבלת אומנם, ובכל זאת יש באפשרותו לחקור אותם ולהבין את התפתחותם. והנה, דרגת האדם נסתרת מאתנו. את גוף האדם יש ביכולתנו לחקור ולהבין במידת מה. אבל את פנימיות האדם - הפסיכולוגיה האנושית, צורת החשיבה שלו ומטרותיו - אין ביכולתנו לחקור. ככל שאנו חודרים עמוק יותר אל פנימיות האדם אין אנו מבינים דבר.     

את הדומם צומח והחי האדם חוקר מדרגתו, דרגת המדבר. האדם בוחן את הדרגות הללו מלמעלה, בעזרת השכל הרגש וההבנה האנושית. התפתחות האדם בבחינת המדבר, והמדע שנוצר בעקבותיה, מאפשרים לו לחקור צורות נמוכות ממנו, להבין אותם ולשלוט עליהם - להבין פירושו לשלוט. האדם משפיע על מושא חקירתו באיזו שהיא צורה ורושם את תגובתו. כך נלמדות דרגות הבריאה הנמוכות. כל אובייקט שהאדם חוקר הוא למעשה "קופסא שחורה". מטרם חקירת הדבר האדם אינו יודע מהו. האדם משפיע על האובייקט באיזושהי צורה ומעורר בו תגובה. הרבה השפעות מצטרפות להרבה תגובות ולפיהן אפשר להרכיב נוסחה המתארת את מושא החקירה. 

צורה כזאת של יחס מאפשרת לאדם להבין את הדומם צומח וחי, להשיג את סיבותיהם ומטרותיהם. יכולתו של האדם לתפוס את הדרגות דומם צומח ומדבר יכולה להגיע לרמה שבה כל הדרגות מובנות לו על בורין. רק את עצמו האדם אינו יכול לחקור. את דרגות הדומם צומח וחי שבו האדם יכול לחקור, אבל "המדבר" שבו נסתר ממנו. חוסר יכולתו של האדם לחקור את עצמו, מעלה בפנינו בעיה חדשה. אם האדם נשלל מהיכולת לחקור את עצמו, אזי אין תכלית לטבע. התפתחות המציאות מדומם צומח חי ומדבר מובילה ככל הנראה לאיזושהי תכלית. אבל כל עוד האדם אינו יכול לחקור את דרגת המדבר שבו, גם הסיבה למצב הסופי נסתר ממנו, על אחת כמה וכמה התכלית עצמה. סביר אפוא להניח כי חקירת דרגת המדבר מצריכה לעלות דרגה אחת מעל לדרגת האדם, אל מדרגה הנקראת "רוחניות". לשמה של המדרגה אין כל חשיבות, קראו לה ככל שתחפוץ נפשכם, קראו לה "המדרגה העליונה ממני". אם דרגה כזאת קיימת, אזי ממנה יתאפשר לאדם לחקור את עצמו.

דרגה עליונה מדרגת האדם אכן קיימת. המדע המודרני מוכיח כי לא זו בלבד שכל בני האדם קשורים אחד לשני כגוף אחד, אלא כל חוקי הטבע קשורים גם הם בחוק אחד. החוק האחד מקיף את כל המציאות, ואנחנו בתוכו. "אנחנו" פירושו כללות המציאות: היקום, כדור הארץ והדומם צומח חי ומדבר שבו. כולם נמצאים תחת שליטתו של החוק האחד.

החוק האחד פועל עלינו דרך חוקיו הפרטים. את החוקים הללו אנו חוקרים ומכירים בעזרת הפיזיקה ביולוגיה פסיכולוגיה ויתר המדעים. כדי להקל על החקירה, חולק המדע להרבה תחומי מחקר. אבל לאמיתו של דבר מדובר בחוק אחד. חקירת הטבע בעזרת המדעים השונים מגלה כי בסופו של דבר כל המדעים מתחברים יחד. האדם אמנם מבדיל בין חוקי הטבע ולומד אותם בנפרד, אבל למעשה אין הבדל ביניהם. כל החוקים מתחברים לחוק אחד הפועל על האדם, אבל האדם מרגיש את השפעת החוק עליו בכל מיני אופנים. האדם בנוי מהרבה שכבות ופעולת החוק האחד מורגשת בו בהרבה צורות. החוק עצמו, אחד הוא.  

עלינו לגלות אפוא את החוק האחד הפועל על העולם. חוק זה מניע ומוביל את כל העולם - ואת האדם במיוחד - כפרי בשלבי גדילתו. מִדרגת הדומם, דרך דרגות הצומח והחי ועד לדרגת המדבר, הוליך החוק האחד את בני האדם אל מדרגתם הנוכחית. מדרגה שבה כול האנושות שואלת על הטעם בחיים.  למדנו כי האדם עולה ממצב למצב רק במידה שהוא מגלה את מצבו הנוכחי כרע. עתה, כאשר מתברר כי אין יותר לאן להתפתח, בשעה שהרע מתגלה, נפתח פתח לעליית דרגה. השאלה אודות הטעם בחיים - דווקא היא - יכולה להוביל את האנושות לדרגת התפתחות גבוהה יותר. 

אל לנו לברוח מהשאלה. להפך עלינו ללבן אותה ולדרוש עליה תשובה. במהלך ההיסטוריה ועד לימינו, תכלית כל מעשי האדם הייתה לברוח מהשאלה "לשם מה אני חי?". עתה נפתחת בפנינו דרך חדשה. האנושות ניצבת בפני צומת החלטה, אפשר לחזור ולדכא את השאלה, לסגת אל השימוש בסמים ואל ההתאבדויות כפתרון. בדרך זו נחריף את המשבר הכללי ונגביר את הייאוש. אפשרות אחרת היא למצוא את התרופה. בימינו עומדת האנושות כאיש אחד אל מול השאלה הגדולה "מה הטעם בחיים?". אם נמצא לה תשובה, נתקיים ברווחה - נדע, נלך יחד עם חוקי הטבע, נשתמש בהם כראוי.  

דינה של האנושות אינו שונה מדינו של אדם פרטי. אם לא נשיג את חוקי הטבע תוֹכֵּה האנושות מכות נמרצות ותשכח את השאלה. מצבה הנוכחי של האנושות מיוחד מאין כמוהו. עמידתנו לנוכח השאלה אודות הטעם בחיים יכולה להביא להתפתחות יפה. יש באפשרותנו לעלות למדרגה עליונה יותר, מעל לדומם צומח חי ומדבר, לדרגה העליונה.  אם נתעקש, אם לא נפקח את עינינו, אם לא נרצה לגלות את השאלה, נתדרדר למצבים ההפוכים. ניפול לדרגות הדומם צומח וחי. חלק מאתנו יאמצו שיטות לדיכוי עצמי, חלק אחר יתאבד. בכל מקרה נמשיך לסבול עד שהחוק הכללי יחייב אותנו למצוא פתרון לשאלה "מה הטעם בחיים?".    

 

 

 

 

חזרה לראש הדף
Site location tree