"לכן הם נשארים עם הכלי קבלה, שהם דואגים רק לתועלת עצמם. והם אינם מרגישים, שיש להם כלים מלוכלכים, שאי אפשר לכנס לתוך הכלים האלו קדושה, כי קדושה ותועלת עצמו הם שני הפוכים זה לזה."
בדרכו של האדם ממטה למעלה, כל דבר שהוא משיג, חייב לנבוע רק מתוך הרצון שלו. הטבע, שהינו דומם, צומח וחי, מתפתח, מתקדם וחי, מתוך החיסרון שמעוררים מלמעלה. בדומה לגוף האדם, שרוצה לאכול, לשתות, ואת הדברים הטבעיים שבהם הוא כמו בהמות וחיות, אז החיסרון מתעורר מעצמו. לעומת זאת "מלמטה למעלה", כלומר בעליה רוחנית, הרצון אף פעם לא יכול לבוא מלמעלה, אלא בתחילה מעוררים את האדם, אבל לאחר מכן עליו להוסיף יגיעה לאותה התעוררות, כדי להביא את הרצון הזה למצב הגמור, שיהיה רצון הנקרא "כלי".
ולכן, כפי שהרב"ש כתב קודם במאמר "להציל ממוות נפשם", מדובר על הרצון. כאשר האדם מזהה בוודאות את מצבו כ"מוות", ורואה עד כמה הנפש שלו נמצאת במצב הזה ב"מוות", ויחד עם זאת הוא מזהה את המצב הגבוה יותר, הגדול, הנקרא "החיים". אז הוא יכול לבוא בבקשה, בתפילה, בצעקה, בדרישה "להציל ממות נפשם".
החיסרון וההתעוררות שהאדם מקבל מלמעלה אינם מספיקים. אלא עליו להוסיף לכך ציור של תפילה, בקשה, יגיעה, דרישה. את כל אלה עליו להוסיף מעל הדאגה לעצמו. מפני שמלמטה למעלה הכוונה היא שאנו עולים בדרגות השתוות הצורה עם הבורא, כלומר, עד כמה שהוא "המשפיע", כך גם אנחנו רוצים להידמות לו, להיות המשפיעים. מכאן שעל היגיעה שלנו, ההשתוקקות והכלי שלנו להיות נגד הטבע, ובכל פעם להתנגד לו יותר. אבל את זה הוא לא מסוגל לבקש ולהתייגע, אלא עליו רק להשתדל לנהוג כך, ששוב יקבל מלמעלה את הכלי האמיתי, החיסרון האמיתי.
כלומר, מלמעלה מעוררים את האדם לבוא לדבקות עם הבורא. מתוך ההתעוררות הזו הוא מתחיל כביכול להשתוקק, אבל לאחר מכן מרגיש שזה נגד הטבע. במצב זה, הוא זקוק לקבוצה, לספרים, לעבודה שלו, ליגיעה שלו, להשתדל ללכת נגד הטבע. מההשתדלות שלו באה מלמעלה עזרה, והכוח העליון נותן לו להרכיב תפילה. כלומר יש מ"ן ראשונים ומ"ן השניים, שאיתם הוא מקבל את המדרגה העליונה. מכאן, ששום דבר לא ניתן מלמעלה, אלא מתוך היגיעה.
"ובהאמור יוצא, שרק אלה שהם מבינים, שאם אין הם מסוגלים לעשות מעשים להשפיע, הם נפרדים מחיי החיים, והם מבקשים מה', שיתן להם את הכח דלהשפיע, שזהו טבע שני, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שכמו שהטבע הראשון, שהוא הרצון לקבל, נתן הבורא, כמו כן אי אפשר לשנות את הטבע הראשון לטבע שני, אלא זה יכול רק הבורא בעצמו."
מהי המשמעות ש "בורא נותן טבע שני"? הטבע הראשון לא מתבטל. הטבע הראשון הוא הרצון לקבל. הרצון לקבל שלנו הוא ללא כוונה בעל מנת להשפיע וללא כוונה בעל מנת לקבל. הרצון לקבל - הרצון ליהנות, הוא כנקודת "יש מאין" שהיא אינה רחוקה או קרובה לבורא, זה הטבע. וכפי שאי אפשר להגיד על דומם, צומח וחי, שהם נמצאים קרובים או רחוקים מהבורא, גם בתוך הרצון לקבל עצמו, אין משהו שירחיק או יקרב אותו לבורא, כי זה טבע.
האופן שבו הרצון לקבל, מקבל מעל הטבע הזה, כוונה לעבוד בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע, איך הוא משתמש בטבע שלו, כאן נמצא הרצון בדרגת "אדם". מה הוא עושה עם עצמו, עם הטבע שלו. לדרגות דומם, צומח, וחי, אין אפשרויות כאלה. כפי שאנו לומדים בד' בחינות דאור ישר, שם זה עדיין רצון. והרצון הוא ללא תגובה כלפי בעל הבית, כלפי הבורא. הוא אינו מזהה ואינו מרגיש, ולכן לא יכול להגדיר אם יש לו כוונה בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע כלפי הבורא, כלפי האור. מה הוא רוצה מתוך עצמו, כשנולדת העצמיות שלו.
רק בדרגה שנקראת "מדבר", נולד היחס של הרצון לבורא, כיצד להשתמש ברצון זה, האם כדי להשפיע לבורא או כדי להשפיע לעצמו, ולשם מה הרצון מיועד. והכוונה הזאת, איך להשתמש ברצון, היא נקראת ה"מדבר" או ה"אדם".
"וכמו שהיה ביציאת מצרים, שה' בעצמו הוציא אותם משליטת פרעה מלך מצרים, כמו שאמרו חז"ל (ב"הגדה של פסח") "ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך, ולא ע"י שרף, ולא ע"י שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו".
אולם מתי האדם מקבל את העזרה, שה' יוציא אותו משליטת מצרים, שהוא הרצון לקבל לעצמו. זהו דוקא בזמן שיש להאדם חסרון אמיתי כנ"ל, ולא מותרות."
האדם בעצמו הגיע למצב שהוא נמצא בחושך, והחושך הוא האגו שלו, הרצון לקבל שלו. למרות שיש לו את כל הטוב שבעולם והוא לא זקוק לכלום, חסר לו דווקא הרצון להשפיע, להידמות בכך לבורא. ואז נקרא שיש לו "חיסרון אמיתי ולא מותרות". שיש לו את כל היתר, אבל חסר לו להידמות לעליון ברצון להשפיע . זה נקרא שהוא נמצא ב"חוסר אונים" ו"כעבד בתוך מצרים".
"לכן, אם האדם רוצה להגיע לדביקות ה', אז האדם מקבל עזרה על בחינת חסרון. היינו, שירגיש, שהוא בעל חסרון. כלומר, לא שחסר לו איזו שלימות, אלא שחסרים לו חיים, מחמת שהרע שבו הוא במידה מרובה. לכן מודיעים לו מלמעלה, שהוא חוטא. כמו שכתוב בזה"ק, על מה שנאמר "או הודע אליו חטאתו". ושואל "מי הודע לו". ומשיב "הקב"ה הודע אליו, שהוא חטא".
לפי הכלל "באורך נראה אור", אי אפשר לראות את הכלי, לזהות ולהרגיש אותו, אלא אם כן יש משהו כנגדו. כל דבר מושג רק מהיפוכו, אור וחושך, מר ומתוק וכיו'ב. אנחנו יכולים להרגיש רק את ההבחנות בין הדברים. כי אנחנו בעצמנו נבראים, וכשאנו מרגישים משהו, זה נקרא ה"כלי" שלנו. אם האדם מרגיש דבר כלשהו, אז הוא נמצא באותה דרגה, כמו הדבר הזה. בדומה למקלט רדיו. האדם מייצר בתוכו גל כלשהו, ואז הוא יכול לקנות את אותו הגל מבחוץ, לקלוט אותו, להרגיש אותו, בהתאם להשתוות הצורה. כך אנחנו בנויים, אנו מרגישים את מה שקיים מחוצה לנו לפי התכונות שנמצאות בנו.
לכן, מה שנקרא "חינוך", "התפתחות", הוא שהאדם מייצר בתוכו עוד ועוד הבחנות, ואז הוא מרגיש שאותן ההבחנות קיימות גם מחוצה לו. אדם פחות מפותח, הוא אדם שלא מרגיש הרבה מן הדברים שנמצאים סביבו. ואילו אדם יותר מפותח, הוא מי שלמד כל מיני דברים כמו צלילי מוזיקה, טבע, אומנות, סִפרות, למד את כל החוקים. ואז הוא יכול לזהות, שכך זה נמצא בחוץ, ושמחוצה לו קיים עולם עשיר מאד.
כלומר ההשכלה שלנו היא השכלה בצורות הפנימיות שאנו רוכשים, שאותן אנחנו מזהים מחוצה לנו. לפי השתוות הצורה, כך אנו מרגישים. אבל אם אנחנו רוצים להרגיש את הפער בין שני הדברים, אז אנו זקוקים להשכלה נוספת. אם האדם מרגיש הבחן כלשהו, לדוגמא מתוק, אז כלפי מה הוא מרגיש מתוק? כיצד הוא מודד את המתיקות? כידוע, בכל כלי המדידה יש איפוס, אנחנו מאפסים אותם, עושים כיול, ומודדים כלפי האיפוס הזה. יש לנו כל מיני קני מידה שכלפיהם אנחנו מודדים, ק"ג, מטר וכו'. אבל אם לא היה לאדם כלי כזה, אם לא היה לו בפנים רושם מהי נקודת האפס, ללא מתיקות, הוא לא היה יכול לומר שזה מתוק. את הדברים האלה גם צריכים ללמוד, ואנחנו לומדים אותם בהיותנו תינוקות וקטנים.
הדרך של האדם להבדיל בין שני דברים היא, קודם הוא לומד את האחד, ומקבל אותו כהבחן, כסטנדרט, ואז כלפיו הוא מודד את השני. וכך אנחנו מודדים את הדברים ברוחניות. אנחנו לא יודעים מה זה "אור", ומה זה "חושך". אלא האדם קובע מלכתחילה שהוא רוצה להתקדם, ואומרים לו, שאם הוא לא משפיע, אז הוא נמצא במצב הנקרא "חושך". הוא יודע שהוא צריך להתחיל לאַפס את עצמו, ללמד את עצמו טעם חדש. חוסר השפעה זה חושך, עכשיו כביכול חשוך, מר, רע. הוא לא מרגיש את זה. אם כן מהיכן תבוא אליו ההרגשה?
לכן, לומדים שיטה שמביאה כנגד זה אור, הארה קטנה, ואז כנגד ההארה הזאת, האדם מתחיל לזהות חוסר השפעה כחושך. אחרת לא יהיה לו כלפי מה לעשות את ההבחנות האלו, לבנות בתוכו את הצורות הנכונות. כי אומרים לאדם שהוא צריך ללמוד רוחניות, עולם חדש, ושם קיימות הבחנות כאלה ואחרות, ואומרים לו לראות והוא לא יודע מה לראות. ההבחנות באות רק מתוך האור. זאת אומרת, אנחנו צריכים לקבל מלמעלה שתי הבחנות, זו כנגד זו, כי מלכתחילה אין בתוכנו סטנדרט רוחני, שכלפיו אנחנו יכולים למדוד ולהתקדם.
לכן, זה קשה כל כך לבנות את החיסרון הנכון, ולהתקדם איתו כל הזמן ברוחניות. האדם לא יודע על איזה גל, על איזה תדר הרוחניות משודרת, כדי שיוכל לתפוס אותה. זה נמצא סביבו ונשלל ממנו, הוא לא מרגיש, וכך זה עובר לידו. יש בו חוסר רגישות. אומרים לו שכאן קיים אינסוף, אורות רבים, עולמות, הכול נמצא סביבו, עובר דרכו, והוא שקוף. הוא לא יכול לתפוס היכן הוא נמצא. אז לבנות את הכלים לכך, זו שיטת הקבלה.
"שהפירוש הוא, שהקב"ה מראה לו את האמת, איך שהוא מרוחק מה', וממש חסרים לו חיים דקדושה. נמצא, שהאדם מבקש אז מה', שיעזור לו, ושיתן לו את הרצון להשפיע, מטעם שחסרים לו חיים. ואז, היות שכבר יש לו חסרון אמיתי, אז הקב"ה נותן לו את הרצון להשפיע, שהוא בחינת טבע שני.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ב"ועל הנסים") "ואתה ברחמיך הרבים מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים", שזה בא להודיענו, שמטרם שהאדם בא לידי מצב, שהוא רואה, איך שהוא חלש, ורואה, איך שהרע אצלו כל כך מרובה, שאין לו שום אפשרות להתגבר, ואיךשהוא טמא, אי אפשר לקבל מילוי מלמעלה, כי עדיין אין לו כלי שלם, שיוכל לקבל את המילוי, השייך לחסרון הכלי."
האדם מרגיש שחסרים לו כלים, הבחנות, רצונות, שבלעדיהם הוא לא נמצא ברוחניות. כלומר, יש לו חיסרון לכך שאין לו חיסרון, שאין לו רגישות. ואלו כבר הבחנות. הן באות על ידי האורות המקיפים, שמאירים מרחוק, והוא מתחיל להרגיש, שחסר לו, שהוא לא מזהה, לא מרגיש, לא מבין, לא יכול לתפוס, בחושים שלו. זוהי התחלת הכלי, חיסרון שאין לו את החושים האלו.
"וזה שכתוב "כי אתם המעט מכל העמים", שפירושו כנ"ל, היינו "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם", היות "כי אתם המעט מכל העמים". היינו, שהאדם רואה, שהוא יותר גרוע מכל העולם. ודוקא במצב של שפלות, ה' בוחר בכם, והוציא אתכם משליטת מצרים, כמו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".
מה היא הסיבה שהאדם מרגיש שהוא יותר גרוע מכל העולם? הרי הוא עכשיו רוצה להגיע להשפעה. הוא אמנם לא נמצא בהשפעה, וכל העולם לא נמצא בהשפעה, אבל הוא לפחות משתוקק להיות כמו הבורא. זו כבר דרגה הרבה יותר גבוהה מכל יתר האנשים. אם כך, מדוע הוא מרגיש גרוע יותר מכל העולם?
כי יש לו חיסרון להיות המשפיע, ואין לו את התכונה הזאת, ולכל העולם לא חסר להשפיע, הם מרגישים בשלמות. אז הוא מרגיש את השלמות שלהם ואת החיסרון שלו. לכן הוא מרגיש שהוא גרוע יותר. זאת אומרת, אם הוא היה יכול להשפיע לכל העולם, ולכל העולם לא היה רצון, אז היה חושב שבאמת הוא גבוה יותר. אבל מפני שאין לו את היכולת הזאת זה נקרא "כלי לצורך כלי", ולכן הוא מרגיש את עצמו גרוע יותר מהם.
בדומה לאדם שמרגיש שחסרים לו אלף שקל, ולאדם אחר שנמצא לידו, לא חסר. אומנם אין לו את הכסף, אבל לא חסר לו. ואילו האדם מרגיש שחסר לו לעומת האחר. הוא מרגיש שהאדם האחר הוא עשיר לעומתו, כאילו שיש לו את הכסף.
"הנה כתוב (במזמור שיר חנוכה) "ארוממך ה' כי דליתנו, ולא שמחת אויבי לי". ויש להבין, מי הם האויבים של דוד, שדוד אמר "ולא שמחת אויבי". ויש לפרש, כי ידוע ש"דוד" נקרא בחינת מלכות, היינו מלכות שמים, שהנבראים צריכים לקבל על עצמם עול מלכות שמים על הכוונה שלא ע"מ לקבל פרס, אלא "בגין דאיהו רב ושליט", ולא לשם תועלת עצמו.
ולדבר זה כל העולם מתנגדים, ושונאים לעשות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמם. לכן היות שקדושה היא כולו להשפיע, היינו לתועלת ה', כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'". כלומר, כמו שהבורא הוא רק משפיע להנבראים, כמו כן הנבראים צריכים להשפיע לה', כי זה נקרא "השתוות הצורה", שהיא בחינת דביקות בה'.
נמצא, כל אלו שהם רוצים לעבוד רק לתועלת עצמם ולא לשם שמים, הם נקראים "אויבי ה'", היינו אויבי מלכות שמים. והם נקראים בזה "אויבי דוד". וזה שאומר דוד "ולא שמחת אויבי לי". ובדרך כלל יש לנו לדבר רק מב' בחינות:
א) הבורא,
ב) הנבראים.
היינו, הבורא ברא את הנבראים בכדי לתת להם טוב ועונג, כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו". ואדם הראשון קודם החטא, היתה לו שלימות של בחינת הנשמה שלו, שהיה לו אז בחינת נר"ן מבי"ע, וגם נר"ן מאצילות. רק אחר החטא, היה לו הסתלקות הנר"ן שלו, ולא נשאר רק בבחינת נפש לבד.
ואז היה צריך לעשות תשובה, היינו להעלות כל הכלים שלו, שנפלו להקליפות, ושוב לחברם עם הקדושה, שהוא לחזור ולהידבק בו יתברך בבחינת בע"מ להשפיע, שזה נקרא "תשובה", כמו שכתוב בזה"ק "תשוב ה' לגבי ו'".
פירוש של ה' היא בחינת מלכות, שענינה מקבל בע"מ לקבל, וממנה נמשכות כל הנשמות. לכן מלכות נקראת "כנסת ישראל", שהיא כוללת כל הנשמות. ועל מלכות זו ניתן תיקון, לתקן אותה בע"מ להשפיע. ועבודה זו נתנה להנבראים, שע"י זה שעוסקים בתורה ומצות בע"מ להשפיע, גורמים בזה, כל אחד ואחד בשורש נשמתו, במלכות דאצילות, שתהיה בע"מ להשפיע, שע"י זה גורמים יחוד למעלה, הנקרא "יחוד קוב"ה ושכינתיה". היינו בחינת מלכות, הנקראת "שכינה", עם ז"א, הנקרא "ו' דהוי"ה". שזהו פירוש "תשובה", מה שזה"ק אומר "תשוב ה' לגבי ו'".
אצלנו זה מתברר בצורה אולי ברורה יותר וציורית, ש-ו' קצוות דזעיר אנפין, הם ו' בחינות, שעלינו לרכוש, כדי לבנות מהן את הפרצוף שלנו, פרצוף הנשמה. יש לנו מלכות נקודה. הנקודה הזאת מתגלה כחיסרון גולמי, רצון, למעלה מהעולם הזה.
ואם האדם משתוקק, משתדל מתוך הרצון הזה של הנקודה לעשות ציור של ו' קצוות, זאת אומרת לקנות מלמעלה, מהעליון, את שש התכונות שלו, אז זה נקרא "תשוב ה' לגבי ו". הוא מקרב את עצמו לצורת ה-ו' הזאת, אז ה-ו' הזאת מקבלת כלפיו צורת העולם, שש קצוות, ימינה שמאלה, מטה מעלה, קדימה אחורה.וכעת יש לו כבר קובייה כזאת, העולם הזה, שש קצוות העולם, שהוא נמצא בהם ומזדהה איתן.
וככל שהאדם קונה ו' תכונות דזעיר אנפין, ונדבק לזעיר אנפין ,לעליון (זעיר אנפין נקרא "קדוש ברוך הוא" וזהו פרצוף בעולם האצילות), אז המלכות נדבקת אליו. ובהתאם לכך היא קונה את מקומה ברוחניות, והיא בעצמה נקודה שחורה. לכן, כל העבודה שלנו היא להשיב ה' לגבי ו'. וזה נקרא "תשובה". "תשוב ה' לגבי ו'".
"ובאופן כללי יש להבחין ג' בחינות, הנקראות בשם אחד, יחיד, ומיוחד. וכמו שכתוב (תע"ס חלק א', דף י"ד אות א') "אחד מורה שהוא בהשואה אחת. יחיד מורה על הנמשך הימנו, שגם אלה הריבויים המה אצלו בצורת יחיד, כמו עצמותו יתברך. ומיוחד מורה, הגם שהוא פועל ריבוי הפעולות, אמנם כח אחד פועל כל אלה, וכולן חוזרות ושבות ומתייחדות בצורת יחיד".
שפירושו אחד, שהוא בהשואה אחת, כלומר שברא את הבריאה על רצון אחד, שהוא להטיב לנבראיו. ויחיד פירושו, הגם שאנו רואים, שיש ריבוי פעולות, היינו טוב ורע, היינו שנראה חס ושלום כפועל טוב ופועל רע, אז נקרא יחיד, היינו משום שלכל פעולותיו המשונות יש להם תוצאה יחידה, להטיב. ונמצא, שהוא יחיד בכל פעולה ופעולה, ואינו משתנה בכל פעולותיו המשונות. כלומר שעל כל פעולה רוכבת עליה צורת יחיד, שהוא רק להטיב."
אלו דברים קשים להבנה. ברצוני לתת לכם עצה. מי שלא מבין, שיסכים עם זה שהוא לא מבין. אבל שלא יסכים עם זה, שהוא לא מקבל עזרה מלמעלה בזמן הלימוד. שני דברים אנו רוצים מהלימוד, מתוך שאנו כוללים מוחא וליבא. גם כשהאדם לא מבין בשכל, עליו לדרוש את תיקון הלב. לא הבנה, אלא חיסרון בלב, שינוי בלב. לפחות עם החיסרון הזה האדם צריך לשבת, להיות מרוכז בזמן הלימוד, אם לא במוחא וליבא, אז לפחות בליבא. ואז העזרה תגיע, הלב ישתנה, והוא יבין את הכל.