אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / אלף שאלה על קבלה / עולם התיקון / פרק 7 - סבל - המנוע שמניע את העולם
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

פרק 7 - סבל - המנוע שמניע את העולם

הסבל מוביל אל הבורא

שאלה: למה נהוג לחשוב, שלאדם קשה יותר לפנות אל הבורא מתוך תחושה טובה? למה הבעת תודה לבורא מתוך תחושה טובה, נחותה מהפנייה שלי המשולבת בזעקה?

תשובה: ניתן לחפש את הסיבה רק במקור של סבל. הואיל והאדם נוצר מתוך שאיפה לקבל הנאה, עבורו, קבלת ההנאה זו תחושה טבעית, כפי שנדמה לו. האדם לעולם לא ישאל למה הוא הרוויח, כיוון שהוא בטוח שהגיע לו. אבל אם הוא לא קיבל תמורה, אלא קיבל במקומה מכה, הוא מתחיל פתאום לתהות מאין באה המכה. אם הוא קיבל תמורה, הוא עסוק רק בבדיקה של "מה הרוויח", ולא של המקור, הסיבה, היות והוא עסוק במה שקיבל. כאשר הוא מקבל מכה, אין לו מה לחפש בתחושת הריקנות והייסורים, ולכן הוא מתחיל לחפש את המקור שלהם.

לכן אנחנו כל הזמן מגלים בעצמנו "שאיפות ריקניות" חדשות, רשימות שדורשות להתמלא באור. כלומר נוצרנו כך, שתחילה אנו חשים בהיעדר של משהו, ורק לאחר מכן נאלצים להתחיל לזוז. ללא תחושת המחסור הזו, בכלל לא היינו זזים מהמקום. איננו מחפשים את הבורא, אלא את ההתמלאות, ורק היעדר ההתמלאות מביא אותנו למקור שלו, למי ששולח לנו את כל התחושות האלה, לבורא.

הכמות הופכת לאיכות

שאלה: אנחנו מדברים על התפקיד החינוכי של הייסורים, אבל קיים גבול מסוים לכאב, שאחריו האדם מפסיק לחוש משהו. ככל שהרף הזה עולה, כך אנשים מתרגלים יותר ויותר לאלימות ואכזריות, שרק גוברים. נראה כי עד שנקבל תיקון מלמעלה, כל הייסורים והסבל שלנו לא ילמדו אותנו שום לקח.

תשובה: השאלה ממוקדת מאוד ועמוקה. בינתיים אסתפק רק בתשובה, ששום דבר אינו נעלם מהמציאות. בתלמוד נאמר, שאדם חש סבל גם כשהוא רוצה להוציא מהכיס עשר אגורות, ומוציא עשרים וזה כבר אינו תואם את הציפיות, ולכן הדבר נופל תחת הגדרת הייסורים.

אנחנו לא חשים שכל הייסורים מצטברים ומתווספים בתוך הנשמה שלנו, ולכן אנחנו גם לא יכולים לחוש מה בדיוק מצטבר שם. אבל פעם אחר פעם, במהלך גלגולים רבים, הכמות פתאום הופכת לאיכות, והאדם מתחיל לחוש משהו חדש בהבנת המציאות שלו. אנחנו עוד נראה איך הייסורים יאפשרו לנו לחוש משהו ייחודי, רוחני.

על תחושת הבושה

שאלה: שמתי לב שאני מסוגל להתמקד בלימודי הקבלה, רק כאשר קורה משהו רע במהלך שגרת החיים. אני חש תחושה איומה של בושה, במיוחד כשאני יודע מניסיון, שאז הכול יסתדר מעצמו. מאוד לא נעים לי לחוש עצמי כה נחות.

תשובה: אינך נחות. אתה פשוט מגלה שכולך מורכב מהחומר היחיד שיצר הבורא - "רצון לקבל הנאה". ומכיוון שזו התכונה היחידה ששולטת בך, אפשר להשפיע עליה רק בעזרת משהו שהחומר שלו מורגש כהנאה. בצורות החומר השונות, כלומר ברצונות הנאה שונים, גורמים שונים יגרמו תגובות שונות. כמו, לדוגמה, חתול מתעורר מקולו של עכבר, אבל כלל לא יגיב לקול המוסיקה, מכיוון שכך מורכבת ובנויה מערכת סדרי העדיפויות שלו להנאה.

לכן אנחנו מגיבים רק כאשר אנו חשים ייסורים, כלומר היעדר של הנאה. וכאשר אנחנו מקבלים הנאה, אנחנו חושבים שזה מגיע לנו, מכיוון שאנחנו מונעים על ידי רצון לקבל בלבד. וברגע שמקבלים משהו שהוא הפוך מהנאה, כלומר חשים בהיעדרה, אנחנו מפרשים את התחושה הזו כסבל, וכאן אנחנו מיד מתחילים לשאול את עצמנו: "אבל למה זה מגיע לנו?" ומיד אנחנו לא מרוצים.

לכן הבורא יצר רק את הרצון לקבל הנאה, די לו בכך על מנת לפתח מזה משהו "זהה לו". איך? בכך שהוא יוצר ברצון לקבל הנאה תחושות מגוונות של היעדר האור שלו, ואנחנו מפרשים את התחושות האלה כסבל, וסבל מניע אותנו להתקדם, כלומר להשקיע מאמץ על מנת להיפטר מהסבל הזה, כלומר לקבל הנאה, אור הבורא.

הרצונות - סיבת הייסורים

שאלה: אב מעניש את בנו, לא מכיוון שהבן עשה רע, אלא כדי לתקנו. הבן המסכן לא מבין מה רוצים ממנו, וכבר עייף מלצעוק ולבכות. לא מספיק שזה כואב ושאינו מבין למה, אביו כועס עליו. והילד רוצה כל כך שאביו יתגאה בו. איך יבין הילד במהרה מה אביו רוצה ממנו?

תשובה: תשובה למצב שממנו נשאלת השאלה, פשוט לא קיימת. רק לאחר שהאדם עולה מעליו, כלומר מעל הרצונות שלו, שהם הגורמים לסבלו, הוא חש שהגיע למצב חדש, ורק המצב הזה עצמו נותן את התשובה לשאלתך, בדיוק באותם כאבים שסבלת קודם, אלא שעכשיו הם הופכים מייסורים לעונג.

בירידה, בסבל עצמו, אי אפשר להצדיק שום דבר, מכיוון שהתחושות עצמן מרשיעות את הבורא. אבל ברגע שאדם מתקן את הרגשתו, והתחושות אצלו משתנות, האדם כבר נקרא צדיק, לפי הרגשת ההצדקה של כל מה שעבר, כולל פעולות הבורא הקודמות בנשמתו. מה לעשות? יש לזרז את הדרך הזו של שינוי המצבים על ידי לימודים, על ידי הרגשת המטרה בזמן הלימוד, על ידי הקמת קבוצות תלמידים והפצת חוכמת הקבלה, ועל ידי הקשר עם המורה. כל זה חשוב ותורם.

גילוי הבורא כטוב ומיטיב

שאלה: מדוע הבורא נתפש גם כאכזרי ומעניש, ובקבלה מדברים על רק אלוקים רחום ואוהב?

תשובה: אם האדם מגלה את הבורא, הוא מגלה אותו אך ורק "כטוב ומיטיב", כיוון שעם קבלת הכלי הרוחני, התכונה "להשפיע, לתת, לענג", האדם מגלה תחושה הפוכה לתחושות שלנו, ומתחיל לראות את כל העולם כאושר, כגילוי הבורא.

אלה שעדיין לא יצאו מהעולם שלנו, אינם יכולים לתאר את הבורא בצורה שונה מהנאמר לעיל, מכיוון שעדיין לא רכשו את החושים האמיתיים להרגשת הנצח. במקרה כזה האדם לא חש את הבורא, אלא את ההיפך ממנו. מכאן ניתן להסיק מה חשים המקובלים.

התורה מזהירה מפני הסבל והייסורים שנקבל כתוצאה מאי ציות להוראות הבורא - אבל בשום פנים ואופן זה לא נחשב לעונש, אלא תהליך של תיקון, כלומר השיטה אינה פועלת על פי עקרון המקל והגזר, אלא המכה עצמה בונה בתוך האדם את הכלי הרוחני אשר יתמלא באור העליון, ובזאת מתחוללת התמורה.

המקובל חש את סבל העולם

שאלה: מהי משמעות הסבל של מקובלים גדולים?

תשובה: מכיוון שכולנו מהווים חלקים נפרדים של נשמה אחת, נשמת האדם הראשון, עד שכל החלקים הנפרדים האלה שלו לא יתוקנו, כל חלק בנפרד ירגיש ייסורים, לא רק על התפקוד הלא נכון שלו עצמו, אלא גם על תפקודם של כל החלקים, של הנשמות האחרות.

ככל שהנשמה שלך נמצאת ברמה רוחנית גבוהה יותר, ככל שהנשמה שלך מתוקנת יותר, היא חשה סבל רב יותר, חשה את הקלקול שלה ושל כל הנשמות האחרות של גוף האדם בכללותו. בדרגות רוחניות גבוהות ביותר, המקובל כבר לא מתקן את עצמו, אלא מתקן נשמות אחרות. הוא מתייסר עבור כל העולם, ומוביל אותו אל המטרה.

משמעות הסבל של כל אלה שעדיין לא יצאו אל העולם הרוחני, שנמצאים בדרגה גשמית (רצונות העולם שלנו), היא שהבורא גורם אכזבה ברצונות האלה (הגופניים), ומשום כך מביא אותם לבחור ברצונות אחרים, גבוהים יותר. בכך הוא מוביל אותם גם למטרה.

אבל ליתר דיוק, הסבל לא נשלח אלינו על ידי הבורא, אלא זו התחושה שאנחנו חשים, כיוון שאנו נמצאים בדרגה המסוימת שלנו. אם האדם ישנה את הרצונות שלו, יעלה לדרגה רוחנית גבוהה יותר, גם הסבל ייעלם. הרי הוא חש את הסבל רק כשהוא נמצא ברצונות מסוימים.

אבל הוא יחוש סבל אחר, גבוה יותר, כתוצאה מהיעדר הרוחניות, הרצון לתת לבורא. כל התחושות האלה הכרחיות כבסיס להתקדמות עתידית. אבל הן כבר נקראות "ייסורי האהבה".

מקובל מתקן את כלל הנשמות

שאלה: איך אפשר להסביר מחלות גופניות של מקובלים, הרי הם כבר נמצאים בדרגת השגחה פרטית, הם בחרו בדרך התורה. האם הרב ברוך אשלג חלה בהיותו מקובל?

תשובה: עד שכל האנושות לא תגיע לדרגת השלמות, כל אחד, כיוון שהוא קשור לכל הנשמות האחרות שעוד לא עברו תיקון, יחווה יחד איתן את כל המצבים שלהן. לכן גם צדיק גמור עדיין קשור לנשמות אחרות, ולכן הוא גם חולה במחלות שלהם, כואב את הכאב שלהם, מתייסר עמם יחד, על מנת להצדיק לאחר מכן את כל פעולות הבורא עמם יחד.

צריך להעביר את התיקון הזה לנשמות אחרות, כך שגם הן יקבלו בתוכם תיקון, חלק שמצדיק את הבורא, שיעזור להן באופן אישי להצדיק את כל פעולות הבורא, וכך להגיע לדרגת התיקון, כלומר לאיחוד רוחני מלא, הצדקה מלאה של הבורא. צדיק אינו חי להנאתו, אלא להנאת אחרים. ההנאה שלו היא בהתקרבותם של עוד אנשים אל הבורא.

משמעות הייסורים

שאלה: מה משמעות הייסורים של בעלי חיים? הרי לפי חוכמת הקבלה הם אינם יכולים להגיע לעולמות הרוחניים. מהי משמעות הייסורים של מקובלים שכבר הגיעו לעולמות הרוחניים? אילו מגבלות יש למצווה "לא תהרוג" מנקודת המבט של חוכמת הקבלה?

תשובה: הכול בבריאה חש סבל וייסורים - כלומר, היעדר התמלאות רוחנית מושלמת. כאשר תתקדם עוד קצת בדרך לעולם העליון, תתחיל לחוש איך זועק כל הטבע הדומם - ההרים, הגופים השמימיים וכדומה, על היעדר תחושת הבורא. הכול עולה יחד עם האדם, כל מרכיבי המציאות, בכולם קיימים כל חמשת החושים, רק בדרגות שונות, ולכן כל הבריאה תגיע לדרגת השלמות.

משמעות הייסורים של כל אחד מהברואים היא בהכנת הכלי, שניתן יהיה לחוש בו את הבורא, אחרי שעוברים את כל הדרך, דרך התורה או דרך הייסורים, כיוון שהדרך הזו מעוררת באדם תחושות שונות ומגוונות, והיא מכינה אותו להרגשת העולם הרוחני.

מקובל מתייסר על כלל האנושות וגם על כלל הבריאה, היות שבדרכו בארבע הדרגות (ראה "הקדמה לתלמוד עשר הספירות") הוא חייב לאסוף בתוכו את הריקנות של כל הנשמות, ובכך הוא כאילו הופך בעצמו לנשמה הראשונה ("אדם הראשון"). אבל לאחר מכן הוא מקבל בתוך הכלי שלו את האור, את כל אור הבריאה שבעתיד יקבלו כל הנשמות. כל מה שדרוש לעשות בעולם הזה מתואר במצוות ששומרים בצורה מכנית. אם האויב שלך בא במטרה לפגוע בך, השכם להורגו.

חוכמת הקבלה מכינה את האדם לבצע פעולות בעולם הרוחני, לתיקון העולם. תיקונו של העולם, שבמרכזו תיקון הסיבה - יצר הרע, האגואיזם. פעולה חיצונית - זה לא תיקון, אלא רק ביטוי מסוים של תיקון רוחני, בצורה מכנית. צריך להגיע למצב שבו שני העולמות מתאחדים.

מקובל סובל יחד עם העולם

שאלה: למה הרב ברוך אשלג נהג להאזין לחדשות ברדיו כל שעה עגולה?

תשובה: מאחר שהמקובל סובל יחד עם העולם, הוא שואף להיות קשוב לכל תגובה שבו ביחס לבורא, מחפש התחדשות מתמדת במחשבותיו, על מנת למקד את תשומת לבו בבורא כל פעם מחדש. למרות כל ההפרעות, להצדיק את פעולותיו, ללא קשר לאיך הן נראות בעולם שלנו.

בזמן קבלת מחשבות זרות, "אנושיות", מהקריין ברדיו, המקובל מתקן אותן ומוסיף להן את ההבנה ואת ההצדקה שלו. הוא מתקן את הדעה הכללית של העם על הבורא, ועל ידי כך הוא מגן על העם מפני כוונות לא נעימות, ועוזר לכולנו להתקדם אל עבר הבורא בדרך רכה יותר.

בכל דור סובל המקובל עבור העם שלו ועבור כלל האנושות לא מפני שכולם סובלים, אלא מפני שהבורא נסתר מכלל האנושות, וזאת הסיבה להרגשת הייסורים בעולם הזה. רק הצורה הזו מועילה לפקוח את העיניים ולפתוח את האוזניים למה שאמצעי התקשורת מביאים לנו.

בדרך אל החופש הבלתי מוגבל

שאלה: אני מבין, שמכיוון שאין לנו שום חופש בחירה, גם אין עונשים. אז למה נוטה האדם להאשים את עצמו בכל צרה או כאב שנופלים עליו ולמה הוא מצפה לעונש?

תשובה: אין חופש בחירה רק למי שבאמת מצליח להבין שאין לו חופש בחירה. ההבנה הזו מושגת בדרגה רוחנית גבוהה. רבים הרי סתם אומרים שאין להם שום חופש בחירה, אבל במציאות הם כלל לא חיים לפי העיקרון הזה, לכן דווקא להם יש בחירה, וחופש לבחור, בהתאמה.

גם העונש קיים רק בשבילנו, ולא קיים אצל מי שכבר נמצא מעל לכל זה, נמצא בקשר רוחני כזה עם הבורא שהוא חש בכל דבר רק את הטוב ואת ההשגחה המוחלטת של הבורא. אבל אז האדם הזה באמת מאבד את חופש הבחירה, ומקבל במקומו חופש בלתי מוגבל.

אלכוהוליזם וסמים מביאים רגרסיה

שאלה: בעולם המודרני מתפשטות תופעות כמו אלכוהוליזם והתמכרות לסמים. האם העובדה הזו מצביעה על צורך תת הכרתי ברוחניות? כאשר האדם נמצא תחת השפעת הסמים או האלכוהול, האם הוא משתחרר, לפחות חלקית, מהאגואיזם הארצי שלו?

תשובה: התנתקות מהאגואיזם מורגשת כהנאה, כיוון שמפסיקים לחוש את הריקנות, את הרעב, את הדיכאון וכולי. כל מה שמאופיין בעולם הרוחני כהיעדר "האור בכלי", אנחנו חשים בהתאם - כחוסר סיפוק עצמי בעולם שלנו. אבל זו לא הדרך לחיפוש אחר האמת, כפי שנאמר- "נכנס יין יצא סוד", אלא בריחה מתחושת הסבל והאמת.

מאותה סיבה אלכוהול וסמים אסורים לשימוש במקומות רבים, כי הרי זה לא מוביל את האדם לחיפוש ולתיקון העולם, אלא רק לרגרסיה. האם אלכוהוליסטים ונרקומנים מרגישים במודע את הצורך הרוחני? אני חושב שלא. כל התופעות האלה של השתכרות המונית, אלכוהוליזם, התמכרות לסמים - רק יתגברו ויתעצמו, כיוון שאי אפשר לספק את תחושת הרעב הרוחני בשום תחליף ארצי.

על מנת להתחיל להתקדם, בני האדם חייבים תחילה לחוש את הריקנות הרוחנית המלאה שלהם, ולהבין שמקור האור האמיתי הוא אור הבורא, ורק הוא יספק את השאיפות הרוחניות שלהם.

הגנים הרוחניים דוחפים למטרה

שאלה: כל העולם עובד ומתפתח בהתאם לחוק עליון שלא ניתן לערער אותו, אבל איפה הרחמים?

תשובה: כל העולם מתקדם אל עבר מטרת הבריאה - לאיחוד רוחני עם הבורא. הדרך הזו מנוגדת לטבע האדם, מנוגדת לאגואיזם ולכל חוקי הטבע בעולם הזה. התקדמות רוחנית בלתי נמנעת מתבצעת כתוצאה ממימוש רשימות חדשות - גנים רוחניים שנמצאים בתוכנו ומובילים אותנו אל עבר המטרה.

אנחנו יכולים להימנע מהייסורים רק אם נתחיל להתקדם בכוחות עצמנו אל עבר המטרה, אם נקדים ונתקדם לפני שהייסורים יכריחו אותנו. פשוט, היום אנחנו עוד לא רוצים בזה, ולכן כל העולם סביבך מלא סבל וייסורים. חוכמת הקבלה מלמדת אותנו איך להפוך את הדרך שלנו אל המטרה לקלה יותר, מלאת אהבה ורחמים. ללא חוכמת הקבלה, לא תמצא בעולם שלנו רחמים וטוב.

מה זאת אהבה?

שאלה: פתאום התחלתי לראות אנשים אחרים וגם את עצמי באור אחר לחלוטין. אני מנסה לזהות בכל אדם ביטוי לרצון שלו לקבל, ורואה תמונה נוראה, שבה כולם מנסים בכל כוחם לספק את הרצונות שלהם דרך אנשים אחרים. אם כך, מה זאת אהבה אם לא אגואיזם טהור?

תשובה: האנושות מתקדמת בהתפתחות (האגואיזם) שלה, לעבר המצב שבו בקרוב האדם יישאר לבד עם עצמו. לא יהיו קשרי משפחה ולא קשר בין הורים לילדים. כבר היום נחשבת אהבה למשהו שרק ילדים מתבגרים, שעוברים שלב של התפתחות ואשליה הורמונלית, מסוגלים להרגיש.

אנחנו עוד נהיה עדים לגילוי מלא של האגואיזם הכללי והפרטי של כל אחד מאיתנו. האדם לא יהיה מסוגל להמשיך להתקיים. הוא יהיה מוכן אפילו למות, אבל לא יוכל למות. הבורא, הטבע הפנימי והחיצוני שלנו, יביא אותנו אל הכרת כל חומר הבריאה כרוע. רוע כל כך עצום, שעוד נרצה להחליף אותו בטוב - באלטרואיזם.

אבל שלב הכרת הרע הזה אינו דומה למצב שאחרי שואה כלשהי, כשאנשים מוכנים לעזרה הדדית, או לתקופות של משבר שמקטינות את האגואיזם שלהם. הדבר יתבצע לאחר שנכיר בצורך לשנות באופן מוחלט את צורת החשיבה שלנו, את הגישה שלנו לחיים, להעריך את החיים מעבר להשמדת ה"אני" שלי. בינתיים תיהנה מהגילויים שלך. הכול עוד לפנינו.

העיקרון של רבי עקיבא

שאלה: למה רבי עקיבא הכריז על בר-כוכבא כמשיח? מהי סיבת מותו של רבי עקיבא עצמו ושל אלפים מהתלמידים שלו? ובכלל, מה פירוש הדבר - מוות של מקובל?

תשובה: הנחיצות בהמשך הירידה של "נשמות אדם השבורות והמופרדות" כדי להגיע לנקודה הנחותה בבריאה, מהווה סיבה לארבע הגלויות.

הגלות האחרונה החלה מרבי עקיבא, שמסר לנו את כל התורה על הגלות, שני תלמידיו כתבו האחד את התלמוד, והשני - את ספר ה "זוהר", וכל האחרים נפלו קורבן לאגואיזם, שגדל בכל אחד מהם עמוק יותר ויותר, עד לשנאה הדדית בלא סיבה, אף על פי שכל התורה של רבי עקיבא היא "ואהבת לרעך כמוך", ואת זה הוא ניסה ללמד את תלמידיו, כלומר איך דרך העיקרון הזה לגלות את הבורא.

אחד הספרים - התלמוד, נכתב לתקופת הגלות, והספר השני - ספר ה "זוהר" - נכתב לשימוש לאחר סיום הגלות, לתקופת הגאולה. לכן ספר ה "זוהר" נגנז למשך כל תקופת הגלות, ונתגלה רק בפירוש "הסולם", כפי שנאמר בספר ה "זוהר", דווקא על מנת להוציא את בני ישראל מהגלות הרוחנית, כיוון שלא ייתכן שחרור בעולם שלנו, עד שלא יתבצע קודם לכן שחרור רוחני, שחרור מהתכונות הגשמיות, האגואיסטיות שלנו. הרי כל מה שקיים בעולם שלנו מגיע מלמעלה בצורת כוחות עליונים שיוצרים גופים פיזיים, ושולטים בהם.

רבי עקיבא שאף לקצר את תקופת הגלות האחרונה ככל שניתן. הוא היה סבור שניתן לצמצם אותה, הוא לא יכול היה לנהוג בדרך אחרת, אף על פי שראה שלמעשה, זה בלתי אפשרי, מאחר שכל רכיב בבריאה חייב לרדת לתכונה הכי נחותה שלו - להגיע לגילוי אותה תכונה ולהכרה מוחלטת שלה, על ידי כל אחד ואחד. אבל ניתן לזרז את הדרך הזו על ידי האצת המצבים וקיצורם.

יעקב אבינו כנגד שבעים אומות עולם

שאלה: חוכמת הקבלה מלמדת, שבני-אדם מונעים על ידי השאיפה לקבל הנאה. אבל במקרים רבים אנשים משלימים עם סבלם, חוזרים במהלך כל חייהם על אותן טעויות, לא מתאמצים לשנות משהו, כאילו נהנים מהייסורים. למה זה כך?

תשובה: תחילה נוצרו אומות העולם, לאחר מכן נבחר מתוכם אברהם, והוחדרה בו תכונת הבורא, ואז מתבצע תהליך של התפתחות התכונה הזו (ג"ע). כנגד שבעים אומות העולם מופיעה משפחתו של יעקב בת שבעים הנפשות. הם יורדים למצרים, ומתחיל תהליך ערבוב תכונות של הבורא ושל הבריאה. התהליך הזה נמשך במהלך כל תקופת בית ראשון ושני, ובכל תקופת הגלויות, עד הגלות האחרונה שלנו.

בכל אדם התהליך הזה ארוך מאוד, ומתרחש במהלך גלגולים רבים, ובכל אחד נצבר מידע מסוים, ולכן כל דור חדש מפותח יותר מהדור הקודם. הנשמה החדשה מפותחת יותר, ומגדירה את שאיפות הדור. כל עוד ממשיך תהליך הערבוב של כל התכונות האלה בכל אחד ואחד, האדם נמצא כל הזמן במצב של חוסר איזון פנימי, וזה בעצם מבטא את אותן המטאפורות שאתה מזכיר.

"סיפור אהבה"

שאלה: הבורא רוצה לגרום לנו, הנבראים, הנאה, ולכן הוא שולח לנו סבל. אבל איני רוצה את ההנאות שלו. מצדי, שייקח חזרה את הייסורים שלו. הבורא אוהב אותנו ולכן מכריח? אני מתנגד לכל כפייה שהיא. מתפתח לנו כאן "סיפור אהבה" מאוד מעניין.

תשובה: הדרגה הזו דומה מאוד ליציאת מצרים, כאשר נאמר, שכל המכות שקיבלו בני ישראל, ולאחר מכן פרעה (כלי משותף שהם היו צריכים לקבל במצרים, ולכן ירדו לשם), נועדו אך ורק על מנת שיזעקו לבורא שיציל אותם, שיוציא אותם ממצרים, ראה מאמרים מתאימים על חג הפסח.

הדרגה הזו עוד תתפתח אצלך, ותבוא לידי ביטוי לאחר חודשים רבים. אז באמת תקבל שאיפה אמיתית לצאת ממצרים, לזעוק לבורא, תזרז את הזמן בעזרת הפצת חוכמת הקבלה, ותפעל באופן הרבה יותר אינטנסיבי. אתה כבר נמצא בדרך הנכונה.

זעקת האדם

שאלה: שמעתי שהתלמוד מבדיל בין שלושה סוגים של מוות: מוות בקרב; מוות מרעב; מוות בשבי; מהי דרך הקלה לאדם ומהי הדרך הקשה? לעיתים ההלכה מתירה לאדם לקחת את חייו שלו, כדוגמת מצדה. האם לא תינתן לנו הזכות להפסיק את הייסורים שלנו ושל קרובינו?

תשובה: מקור הכול בבורא. כמובן, האדם, בכל רגע ורגע במהלך חייו, כשהבורא מעניק לו הזדמנות לפנות אליו, חייב תמיד לייחס את כל מה שקורה לו, ובכלל בכל העולם, לבורא. הכול מגיע אלינו מהבורא, גם הטוב, וגם מה שאנחנו כאן, בעולם הזה, חשים כמשהו רע.

חוץ מזה, כאשר האדם כבר הגיע לקשר עם הבורא, הוא מבין וחש במודע, שכל זה נשלח אליו בכוונה על ידי הבורא. הוא חייב לנסות להבין או להאמין שהכול נובע מהמטרה היחידה של הבורא - להביא את האדם לדרגת שלמות, שלווה, נצחיות.

לכן אני מזהה בזעקה שלך, שנובעת מתחושת פחד המוות והייסורים, עבודה מכוונת של הבורא, שעל ידי כך דוחפת אותך לפנות אליו. זכור, מקור הכול רק בו.

אבל למה דרך הסבל? - על מנת שאנחנו, בכוחות עצמנו, נרצה להתמלא באור הבורא, לאחר שנבין שבלעדיו אנחנו רק סובלים. וזה בדיוק מבטא את תפקיד האגואיזם (פרעה, יצר הרע), בהתפתחות שלנו. הוא יוצר בתוכנו תחושה של סבל כתוצאה מהתרחקות מהבורא, גורם לנו לבקש מהבורא לגאול אותנו, והבורא באמת גואל. כך האגואיזם ממלא את תפקידו. כך כל כוחות הקליפה ממלאים את תפקידם.

ככלל, תחושה שנגרמת מקבלת הנאה, נקראת בושה. תחושת הבושה שלך - זו רק הבושה "מהפרימיטיביות" שלך. נקווה שעוד מעט אתה תתחיל להרגיש גם תחושת בושה אחרת, שנקראת "נהמא דכיסופא", בושה מכך שאתה לא מסוגל לסרב להנאות שלך. אש הבושה היא גיהינום. תחושת הבושה הזו מביאה תיקון.

אין טעות בתוכנית האלוהית

שאלה: למה הבורא מכניס את האדם למצב של פחד, מוות, אי וודאות ותלות, ברגע שהאדם מרגיש שמצא נקודת איזון, שלווה, אמונה שהעולם הזה לא רע כל כך? הרי התחושת הטובות נגזרות מתחושת אור הבורא, ותחושה איומה הפוכה באה כתוצאה מהיעדרה. האם זה אומר שהאדם אינו משקיע די מאמצים? איפה הטעות?

תשובה: אין פה שום טעות, הכול מתנהל על פי תוכנית מוגדרת מראש. הבורא יוצר באדם את כל התחושות של סבל וייסורים בצורת פחדים, ספקות, השפלות, ייסורי מצפון, חוסר יכולת לשנות את הגורל, רגישות מוגברת לאירועים מסוימים מהעבר ותחושת סכנה בלתי נמנעת בצורה עקבית.

רק כאשר האדם חש את כל אלה, הוא מסוגל לחקור את העולם הפנימי העצמי שלו, את הטבע שלו. הוא מעריך בצורה נכונה את כל התכונות והאיכויות שלו, עד שהוא מגיע לדרגה הרוחנית שבה הוא מבין ומודע באופן ברור וחד, ולא לפני כן.

הדבר קורה רק לאחר שהאדם עבר את כל השלבים האלה, והוא מודע לכך שאין בו שום כוחות לפעול ולהחליט מה יקרה, שאינו יכול להיות בטוח בשום דבר, ושהוא תלוי לחלוטין רק במה שיקבל מלמעלה, כלומר רק בבורא, וזו רק הדרגה הראשונה. הוא אפילו עדיין לא חש את הבורא, אלא רק תלות בתכונות הפנימיות שלו, ותחושה שזה בכלל לא תלוי בו.

להניח לעבר

שאלה: משפחתי נאלצה להתמודד במשך השנים עם הרבה טרגדיות קשות. איך אפשר לתקן את הטעויות שנעשו במשפחה, אם לא מתקנים את העבר?

תשובה: הנח מאחוריך את חוויות הילדות שלך. התבגרת ואינך צריך לחזור כל הזמן לאותן תמונות כואבות. "במקום שאדם חושב, שם הוא". לכן, כוון את המחשבות שלך לעבר העתיד, לעבר המטרה, ואת המטרה הזו צריך כל הזמן לעשות ממוקדת יותר - למה, ובשביל מה, מי נמצא שם, ומה נמצא שם ואיך להתקדם.

לא משנה באיזו סביבה גדל האדם, מה הוא קרא וכמה הוא קרא. חופש הבחירה שלך מתבטא בכך, שתהיה מסוגל עכשיו למצוא לך סביבה שתוביל אותך למטרה (ראה מאמר "החירות" של בעל הסולם), והעבר - בידי הבורא, והוא יודע למה נתן לך ילדות כפי שהיתה לך.

אם אנחנו מקללים מישהו בחיינו, אנחנו בעצם מקללים את הבורא, דבר שרק מעיד על חוסר ההבנה שלנו את פעולותיו הטובות לחלוטין לגבינו. הנח לעבר מאחוריך ושאף קדימה, אחרת לא תהיה מסוגל להמשיך להתפתח, בדומה לאשת לוט, שהביטה לאחור והפכה לנציב מלח - חומר מוקרש שאינו מתקלקל. ואתה, אל תפחד להתקלקל, רק שאף קדימה.

התגברות הסבל בעולם

שאלה: למה רק אלה שאיבדו עניין בחייהם מגיעים ללימוד חוכמת הקבלה?

תשובה: אם נאכל רק אוכל בריא, נהיה בריאים, מלאי מרץ... אבל איננו חפצים בכך כלל, כי לא הלחם מחיה את האדם, אלא התענוג שהוא מקבל מהאוכל. ואין טעם להמשיך לחיות אם לא יהיה תענוג, אז נתחיל לשים קץ לחיים, כיוון שללא המילוי בתענוגים, המוות נראה כגאולה מהייסורים. והכול מפני שאנחנו לא יותר מרצון ליהנות, ולכן הבורא מוביל אותנו אל מקום שבו הוא חפץ, ופעם הוא ממלא ופעם הוא מרוקן אותנו מתענוג כזה או אחר.

מאחר שהמטרה של הבורא למלא אותנו בהנאה אינסופית, הוא צריך גם לפתח אצלנו רצון אינסופי, ולכן הוא כל הזמן מרוקן את הרצון הקודם, הקטן יחסית, ויוצר בתוכנו רצון חזק יותר, לתענוג איכותי יותר. לכן כל מי שמתקדם מבחינה רוחנית, חש בהשוואה לאחרים ריקנות גדולה יותר. המתכון לסיום כל הסבל בעולם שלנו הוא להרגיש את העולם העליון. הרצון הזה והמילוי שלו הם בלתי נמנעים.

השאלה המרירה של כל הדורות

שאלה: איך אפשר לשאוף להנאה, כאשר כל כך הרבה אנשים בעולם סובלים ממחלות קשות, מאבדים קרובים וחברים יקרים, מאבדים את כל עולמם?

תשובה: בכל זאת, ראה מה כותב בעל הסולם ב "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" ("הקדמה לתע"ס", אות ב') - שכל אחד, במוקדם או במאוחר, ניצב מול שאלה זו, ובכל דור חיפשו אנשים גדולים את התשובה הנכונה, אבל למרות המאמצים שלהם, לא מצאו. וגם היום עומדת אותה השאלה, בדיוק כמו לפני מאות שנים, מול כל אחד ואחד מאיתנו, במלוא המרירות שלה, מפתיעה ומשפילה אותנו, בהיעדר התשובה, רק אם לא מצליחים למצוא "פתרון" זמני ידוע, כמו לעצום עיניים, לשכוח ולהמשיך לנסות להתקיים כמו אתמול, כאילו דבר לא קרה. על התשובה לשאלה הזו נאמר: "טעמו וראו כי טוב ה'", מכיוון שהבורא שולח לנו את כל הסבל והייסורים שלנו, במטרה לדחוף ולהניע אותנו להתקרב אליו. רק בתחושת ההתקרבות הרוחנית אליו אנחנו מסוגלים להיפטר מתחושת הסבל, ונכנסים לתחושת שלווה, הבנה ושלמות.

ייסורי האהבה מתוקים

שאלה: נאמר שאדם מתקדם אל עבר הבורא בשתי דרכים: דרך הייסורים או דרך התורה - חוכמת הקבלה. האם אדם שבוחר בדרך התורה, מבטיח לעצמו חסינות מפני מכות הגורל?

תשובה: כל מה שקורה לנו מבטא, בעצם, קריאה להתקרבות מצדו של הבורא. אם אנחנו לא מתקרבים אליו בקצב שתכנן מלמעלה, אנחנו מתחילים להרגיש ייסורים. אבל הייסורים עצמם אינם מניעים אותנו קדימה, הם נועדו רק לעזור לנו להבין שאנחנו מוכרחים להתחיל להתקדם.

אם האדם, בעזרת לימוד הקבלה, בעזרת קשר עם מקובלים והפצת חוכמת הקבלה, מעורר בתוך עצמו שאיפה רוחנית אל הבורא, כבר לא צריך להניע אותו בעזרת ייסורים ומכות, כי הוא עובר את הדרך בצורה קלה ושמחה יחסית. גם במקרה כזה, הדרך אינה נטולת סבל לחלוטין, אבל הוא מתייסר בשביל האחרים, ובעצמו מתייסר רק מאהבה, והייסורים האלה מתוקים.

אמונה טפלה

שאלה: אילו איוב לא היה צדיק, האם כל קרוביו היו חווים כל כך הרבה סבל? האם הניסיונות שלי ללמוד את חוכמת הקבלה גרמו לסבל לקרוביי או שזו סתם אמונה טפלה?

תשובה: הטעות הכללית של כל המתחילים, שעדיין לא מבינים את מהות חוכמת הקבלה, היא בכך שהם מתחילים לפרש את הפעולות הרוחניות בעזרת האירועים הגשמיים שהם חווים בעולם הזה. זהו חטא גדול מאוד, מאחר שזה משבש לחלוטין את יכולת האדם להתייחס בצורה אובייקטיבית לעולם, לעצמו ולאנשים אחרים. הוא מתחיל לתאר את כל מה שנאמר בתורה כדוגמה לאירועים חיצוניים שקורים סביבו, במקום להתרכז בתהליך הרוחני הפנימי שלו.

העולם - פירושו העולם הפנימי של האדם. כל מה שנלמד בחוכמת הקבלה, מתרכז אך ורק בעולמו הפנימי של האדם. איוב, הקרובים שלו ואנשים אחרים - אלה הכוחות שבאדם. כל מה שקורה בספר איוב הוא תיאור של הדרגות הרוחניות של האדם, וזה אדם שכבר עובר בדרגות רוחניות גבוהות. צדיקים וחוטאים מייצגים תכונות מנוגדות של האדם, ולא ייתכן דבר ללא הניגוד שלו.

ראשית, איך אתה בכלל יכול לטעון דבר כזה, כאשר עדיין אינך מסוגל לראות את הקשר הסיבתי בין העולמות ואינך מבין את כוחות הרוחניות? רק מקובל מסוגל לראות בין העולמות, בין האירועים בעולם הזה, כיוון שהכול עובר דרך העולם העליון, מהסיבה ועד התוצאה בעולם הזה. הכוונה שלנו עולה למעלה, עוברת שם דרך מכשיר שמשווה את הכוונה הזו לכוונה מתוקנת ושלמה שצריכה להיות באותה דרגה רוחנית, והיא חוזרת אלינו בצורה מתוקנת.

האמן לי, בדרגה הנוכחית שלך אתה מרוחק מאוד מהעולם הרוחני מכדי להבין או לטעון כפי שטענת. ולגבי אמונות טפלות - אתה צודק לחלוטין, זאת לא יותר מאשר אמונה טפלה. בחוכמת הקבלה אמונה מוגדרת כתחושת הבורא, היות שרק היא מאפשרת לנו לפעול כנגד האגואיזם שלנו, ולא שום דבר אחר. לכן רק מקובלים מגיעים לדרגה רוחנית של אמונה אמיתית, וכל האחרים נמצאים בשליטת האמונות הטפלות.

אינפורמציה בתת ההכרה

שאלה: ידוע לי שככל שהאדם מתחזק ומסוגל להתמודד, כך מתגלה האגואיזם החדש בפינות נסתרות בנפשו. במהלך תהליך גילוי האגואיזם יש לעיתים התפרצויות זעם כלפי הסביבה הקרובה ואחר כך רגשות אשמה. איך מתמודדים עם תופעה זו?

תשובה: זאת אינה תוצאה ישירה מלימודי הקבלה הרגילים, אלא שלב מסוים בהתפתחות האישיות שלך, וקושי להתמודד עם כל הדברים החדשים, שהיו נסתים קודם, ורק עכשיו הם מתגלים ועולים אל התודעה שלך. למה מתגלים כל הדברים האלה, שהאדם אינו מסוגל להתמודד איתם - בלי להפוך לעצבני, כועס, רע, קמצן, דיכאוני, רועד מפחד לחייו, פוחד ממחלות, רעב ועוני - רק כדי שירגיש את נחיצותו של הבורא, שיבקש את עזרתו.

אבל כל עוד האדם מבין שהעזרה בשינוי הרגשות המתגלים היא רק בידי הבורא, הוא רק חש, אך עדיין לא מבין שזה שלב שצריך לעבור. אתה לא תפגע באיש במשך התקופה הזו, כל זה מחושב מלמעלה, אבל בכל זאת, נסה להיות יותר מאופק, אל תתפרע, ובכך תקצר את הדרך, תזרז את המעבר אל השלב הבא. נסה לקשור את כל המתרחש בחייך למקורו האמיתי - הכול נשלח אליך מהבורא. אולי אתה עדיין לא מרגיש כך, אבל בקרוב תתחיל לחוש את התחושה הזו. היא תופיע כמו אינפורמציה בתת-מודע שלך, ואז תראה הכול אחרת.

תמריצים של פחד ובושה

שאלה: האם תחושת הבושה כשלעצמה מהווה מכה?

תשובה: בושה אינה מכה מעשר מכות פרעה, אף על פי שבדרך כלל זו התחושה הנפוצה ביותר שהאדם חש כהשפעה שלילית של הבורא. השפעה אחרת היא פחד. שתי התחושות הללו מהוות תמריץ מלמעלה, שדוחף אותנו לעבר הפעולה, כאשר האדם אינו מסוגל בכוחותיו הוא, להכריח את עצמו להגיע למטרה.

ההבדל בין דרך התורה לדרך הייסורים

שאלה: כאשר התחלתי להבין מה בעצם נדרש מאדם ההולך בדרך התורה (ועדיין לא גילה את העולמות העליונים), ראיתי שלמעשה, מדובר גם בייסורים שגרתיים. אתה חייב לשמור את כל המצוות, לישון פחות. איפה ההבדל בין דרך תורה לדרך הייסורים?

תשובה: דרך הייסורים כשלעצמה אינה קיימת. כלומר, בלתי אפשרי להגיע למטרת הבריאה רק על ידי תחושת ייסורים. דרך הייסורים - זהו מצב שבו אדם נתקע במקום ואינו מתקדם. הבורא שולח לו מכות על מנת לדחוף אותו קדימה, והוא עומד כחמור עקשן ולא מסוגל להבין למה ובשביל מה.

במקרה כזה נאמר, שלימודי חוכמת הקבלה, רב וקבוצה, נועדו לצמצם את הסבל שלו, כלומר, להסביר לו את משמעות המכות שהוא מקבל, המקור שלהם והמטרה. לאחר שיבין כי מקור הסבל הוא הבורא, ושהוא שולח לו את המכות על מנת שיתגבר על הכול ויהיה מסוגל ליצור איתו קשר, ולמרות הסבל וההפרעות הוא ימשיך לשמור על הקשר הזה.

ברגע שהאדם מגלה את הבורא בתוך הייסורים שלו, הוא מפסיק לחוש אותם כייסורים, אלא רק כסיבה - על מנת לגלות בהם את הבורא. לאחר שהתחיל לחוש את הבורא מתוך תחושת הסבל שלו, הוא חייב להחזיק ולהעצים את ההבנה הרוחנית שלו, ואז הוא חש את הייסורים, ההפרעות והמחשבות החיצוניות רק כאמצעים לשמירה על הקשר הרוחני (למרות ההפרעות) עם הבורא.

בכך הסבל הופך, בהדרגה, להפרעות רצויות, מאחר שדווקא הודות להפרעות מתגבר ומתעצם הקשר הרוחני של אדם עם הבורא. התעצמות הקשר הזה מבטאת בעצם את סולם המדרגות שבו עולה האדם אל עבר המטרה - קשר אבסולוטי ואיחוד רוחני מלא עם הבורא.

ניתן לשמור על הקשר הרוחני רק על ידי תיקון והשתוות התכונות. לכן בכל פעם ההפרעות והייסורים מראים לאדם מה בדיוק עליו לתקן, ליתר דיוק, ההפרעות עצמן מהוות את הצד ההפוך, את האחוריים של אותה מדרגה רוחנית, תיקון שהאדם חייב לעבור. סבל מסוג זה רצוי, ומורגש כהזמנה לאיחוד. בקיצור, צריך להתנתק מתחושת הסבל, לעבור לשלב הבא - תחושת הבורא מתוך תחושת הסבל.

אין עונשים בתורה

שאלה: היהודים החיים בגלות, אלה שכבר הבינו את חשיבות חוכמת הקבלה ואת מהות הייעוד שלהם בעולם, מה עליהם לעשות כעת על מנת למלא את רצון האלוקים? האם "להקדים" אותו כדי להימנע מהעונשים ה"מובטחים" בתורה?

תשובה: כל התורה מדברת על כוח אחד שמנהל את כל המציאות, ההשגחה הכללית ומטרתה. באותו זמן מציינים את מידת ההשפעה של כוח זה, בכל רגע נתון. כל זה מוזכר בצורת אזהרות מכל מיני עונשים. עונשים, ככלל, לא קיימים בתורה. רק אנחנו יכולים לחשוב כך, כיוון שאיננו יוצרים דבר בעצמנו ולא משגיחים על דבר.

עונש מוגדר בתורה כמצב רוחני שבו האדם מגלה, כי הוא לא ממלא מרצונו החופשי אחר הוראות הבורא. המקובל חש את היעדר השאיפה אל הבורא, את התנתקות המחשבה ממנו, כעונש החמור ביותר שניתן להטיל. לכן תמיד מוזכרים כל מיני "איומים", בכוונה שנגיע לזה, אם לא נרצה בכך בעצמנו, נרצה בעזרת הכנה מקדימה של מה שמכונה בטקסט פעולת הבורא.

כלומר, האדם קיבל את התורה על מנת שיהיה מסוגל לראות לא את מה שהבורא יעשה איתו, אלא כדי לדעת למה הוא עצמו שואף, בלי לחכות להשפעת הבורא. היות שאם הבורא מבצע פעולה, פירושו שהאדם לא מסכים עם הבורא, אחרת האדם היה מבצע את הפעולה בעצמו, כלומר היה מבקש, מתפלל לזה.

ולמה צריכים את זה? כיוון שאחרת הבורא יעשה הכול, וכוונת הבורא היא שהאדם יהפוך דומה לו ויתחיל לעשות הכול בעצמו. איך להשגיח על הכול? אם האדם מקדים את פעולות הבורא, מתקדם בעצמו לכיוון מטרת הבריאה, הוא כאילו עוקף את האירועים, מחשב ויוצר אותם בעצמו. כלומר, הופך דומה לבורא.

הוא כאילו "רץ" לפני הבורא, ועדיין אינו יודע בדיוק מה הבורא היה עושה. אבל מאחר שהוא כל הזמן שואף להיות דומה לבורא בתכונותיו, כל המחשבות וההחלטות שלו יהיו כמובן דומות לאלו של הבורא. לכן, במקרה כזה, האדם הופך דומה לבורא בכול, רק שאת אור השינוי ואת הכוחות ליישום ההחלטות שלו האדם מקבל מלמעלה.

את האמירות של הרב קוק לגבי השאלה איך חייבים לנהוג תוכל למצוא בפרק "לראות טוב". עלינו לשאוף לכך, שבנשמה של כל אחד מאתנו יתרחש "הבירור" - ביקורת כל התכונות, כך שכל אחד יבחר בכל התכונות החיוביות שלו, יאסוף אותן יחד ויכוון להשגת מטרת הבריאה.

חזרה לראש הדף
Site location tree