אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / מסע לעולם עליון / ההכנה לדרך / שלבי ההתפתחות הרוחנית / התפתחות הנשמה
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

התפתחות הנשמה

המסע לגילוי הנשמהתחילתו במקום שבו חשנו בראשונה כמיהה לרוחניות, הקרויה "הנקודה שבלב".

נקודה זו היא "הנשמה העֻבָּרית", הדורשת את חזרתו של האדם לשורש הרוחני שלו, לפי חוק הטבע. הנשמה נמשכת אל הבורא, ומושכת אחריה את האדם. האדם אינו יודע לאן מושכים אותו, כיוון שהבורא נסתר ממנו בינתיים. אלא שנקודת הנשמה הזו, דוחפת אותו למקום כלשהו, אף כי עדיין אין זו "נשמה" אמיתית.

כאשר האדם מתחיל לפעול על עצמו רוחנית, הנקודה שלו מתרחבת בהדרגה, ונהיית יותר ויותר גדולה. אבל בינתיים היא נותרת "שחורה", משום שהאדם מרגיש יותר ויותר חסרון שהולך וגובר כלפי משהו, וזוהי חֲשֵׁכָה. וכאשר הנקודה שבאדם מתרחבת, סוף-סוף, עד למידה הראויה, הוא רוכש "מסך" סביב נקודה הזאת, את "הכוונה לתת", ואז, לתוך הנקודה הזו נכנס האור, הממיין את כל הרצונות הרוחניים שמצויים בתוכה לחמישה חלקים, לפי תכונות האור: כתר, חוכמה, בינה, ז"א ומלכות, והאדם רוכש נשמה.

ב"כתר" נמצא הרצון הקטן ביותר לקבל תענוג, וב"מלכות"הרצון הגדול ביותר. תכונת הקבלה שב"כתר" וב"חוכמה" היא קטנה מאשר בשאר הרצונות, ומשום כך, ה"כתר" וה"חוכמה" נחשבים ל"רצונות של השפעה )נתינה("מצב זה באדם קרוי "קטנות".

אם לאדם בעולם הזה יש רק רצונות גשמיים-גופניים, הריהו כמו כל חי על פני האדמה, ללא נשמה. המצב הבא שלו מגיע, רק כשמופיעה בו "הנקודה שבלב", ואז הוא מרגיש איזושהי משיכה לרוחניות, שאינה נותנת לו מנוח, אף כי איננו יודע רוחניות מהי.

אם לאחר מכן, משקיע האדם מאמצים בלימודי הקבלה, הוא עובר את המחסום. בשלב זה במקום הנקודה השחורה שבלב, הוא מקבל מסך עם עביות דשורש, שקרוי "גלגלתא עם אור הנפש".

מצב זה קרוי "עֻבָּר". בדומה לעולמנו, במצב העֻבָּר, האדם לא רוצה כלום, ונמצא ב"רחם אמו", בתוך פרצוף, הנמצא במדרגה גבוהה ממנו, שמגדל אותו במסירות. בהמשך, העֻבָּר מתפתח במשך תשעה חודשים, שמשמעו לרכוש תשע ספירות פרטיות, שנמצאות בספירת המלכות, מ"נפש דנפש" (כתר שבמלכות), ועד ל"יחידה דנפש" (מלכות שבמלכות).

כך הוא חדל להיות עֻבָּר. הוא נולד, ורוכש כלי חוכמה עם "אור הרוח" (מנפש עד יחידה), עם עביות א'. תקופה זאת נקראת "יניקה" ונמשכת שנתיים, "24 חודשים". בכך משיג הפרצוף מצב הקרוי "קטנות" (או "גלגלתא ועיניים"), שהוא מסך שלם בעביות א'. ה"יונק" נבדל מה"עֻבָּר", בכך שהוא, בשונה מהעֻבָּר שלא רצה כלום, "יונק" את השפע בצורה עצמאית, עם רצון משלו, כמו תינוק היונק מאמו.

כיצד הופך החלב להיות מזון עבור התינוק? כאשר הוֶסת מסתיימת, דמה של האם מנוצל להתפתחות העֻבָּר. בזמן הלידה יוצא דם הלידה, "דם טמא", שאותו אי אפשר לתקן. הוא הופך לרצונות טמאים, חסרי כל כוונה לתת, או "כוונה להשפיע". אך יש חלק בדם, שנקרא "דם נקי", שאחרי הלידה הופך לחלב. הוא עולה מספירת ה"יסוד", המקום שבו נמצא ה"רחם", אל ה"חזה", שנמצא בספירת ה"תפארת" של הפרצוף.

כל מה שמתרחש בעולם הרוחניכל החוקים הרוחנייםמתקיים מאליו גם בעולמנו, מיד עם היווצרותו. בלימוד כל תהליך העיבור, ההתפתחות, הלידה, היניקה וגדילת הפרצופים הרוחניים, אפשר להבין במדויק את התהליכים שבעולם שלנו ואת הסיבות להם.

המצב הבא אחרי "היניקה", הוא פרצוף "גדלות". הפרצוף מקבל בכלים של בינה, באח"פ (אוזן, חוטם, פֶּה) שבעביות ב', ג' וד' "אור חוכמה", הקרוי "מוחין", והכלים מתמלאים, בהתאמה, באורות של נשמה, חיה, ויחידה.

איש מאתנו אינו צריך לעשות מאומה, אלא רק לא להפריע לבורא לפעול בנו, בלי קשר לאופן שבו הוא פועל בנו. בכל מקרה, אסור לצאת מגבולות הנהגת הבורא. אם אדם מסוגל לעשות מאמץ כזה, אזי הוא ייקרא "עֻבָּר רוחני". ואילו במצב "יניקה", האדם מסוגל כבר לבקש משהו, לנהל דו-שיח עם הבורא. אחרי שנתיים של "יניקה", האדם זקוק לחינוך ולהדרכה, ואפשר כבר לתת לו מעט מאור החוכמה, שהחלק הראשון שבו קרוי "אור הנשמה".

כל מערכת היחסים הרוחניים שבין הבורא לבין הנברא במצב "קטנות", בנויה בדיוק כמו מערכת היחסים שבעולם שלנו, בין האם לבין הבן. את כל הבעיות שמופיעות במערכות יחסים גשמיות, אפשר לפתור מתוך הכרתן של מערכות דומות, המתקיימות בעולמות רוחניים, בין הבורא לנברא.

הבורא שולח לאדם הפרעות בכוונה, כדי שהוא, על ידי יגיעה, יתחיל לפתח רצון להתקרב אליו. אילו לא היו מכשולים והפרעות בחיים הגשמיים שבעולם הזה, לא היינו מרגישים שום שאיפה אל הבורא, ולעולם לא היה עולה בידינו להתקדם.

אילו נשמת האדם הראשון לא היתה נשברת, היא היתה נותרת נשמה אחת יחידה, ובלתי מתוקנת, והיתה מתקשה מאוד לתקן את עצמה. התיקון מסתכם בחיבורם יחדיו של חלקי נשמה שנשברו, ורק לאחרי החיבור יתאחדו כל חלקי הנשמה עם הבורא.

העבודה מסתכמת בתיקון יחס האדם, למצבים שהוא מקבל מהבורא, ותוצאת העבודה הזו היא יחוד עם הבורא, והצדקת כל פעולותיו.

כשהאדם מתחיל להתקדם לרוחניות, הוא מאבד את השאיפה אליה לפרקים. נכון יותר לומר, ששוב מוסיפים לו אגואיזם, רצון לקבל, מלמעלה וכנגדו הוא כבר אינו מסוגל להתמודד. במקרה כזה לא ניתן לעשות שום דבר, אלא להעביר שוב ושוב את האגואיזם מהמישור החומרי-גשמי למישור הרוחני, וזאת באמצעות הלימוד והעבודה השיתופית בקבוצה.

כל מחשבה שבאה לאדם עליו לנתח אותה, ולִזכור שהיא באה מהבורא. עליו לסווג אותה, לבדוק שהיא לא עומדת בניגוד למטרה שאליה הוא שואף, ועליו לשאול: "האם אתחבר למחשבה הזו, או שאלך נגדה? האם במקרה הזה הבורא קורא לי על ידי משיכה, או שהוא רוצה לעורר אותי על ידי דחייה?" אמנם מדובר בשני מקרים שונים, אך חשוב לזכור שבשניהם הבורא רוצה לקרב אותי אליו.

חזרה לראש הדף
Site location tree