הקבלה כאמצעי
חוכמת הקבלה עניינה עולמות רוחניים, ולכן בתהליך הלימוד, מושך אליו האדם אורות רוחניים. לימוד תורה, נביאים, וכתובים, וכתבים רבים אחרים, גם הוא מזמין הארה רוחנית מסויימת, אך עוצמת האור, החבויה בלימוד חוכמת הקבלה, גדולה עשרות מונים מלימוד כל אותם כתבים.
עם זאת, על האדם לוודא שהוא לומד בהתאם לנתיב ההוראה הנכון, שאם לא כן, עתיד הוא להגיע לתוצאה הפוכה. ככל שהוא לומד יותר, כך הוא מרגיש עצמו צדיק גדול יותר, ולאו דווקא רשע גדול יותר, וכך קל לו יותר. שווה בנפשך, שאתה לומד מזה מספר חודשים, וכל חודש אתה מרגיש שהינך נעשה רע יותר ויותר.
האם ניתן לקרוא לזה תחושה נעימה? כלל וכלל לאאבל זאת האמת! אם הינך מרגיש עצמך טוב יותר ויותר, ככל שנוקף הזמן, הרי שמדובר בשקר. אמנם שקר נעים, אך בכל זאת שקר. על בסיס הבדל זה מתבצעת חלוקה של הלומדים לשתי קבוצות מנוגדות לחלוטין: "בעלי-בתים" ו"בעלי-תורה".
"בעלי-הבתים" הם אלה שמרוצים מהלימוד, ומרגישים שהעולם הזה כבר מאיר להם פנים, והם חדורי ביטחון שיהיה להם טוב בעולם הבא.
לעומתם, "בעלי-תורה" הם אנשים, שבעזרת תורת הקבלה רוצים להיתקן. אלו הן שתי קבוצות אנשים המנוגדות זו לזו, ממש כשם שבשני מחשבים יכולות להיות מותקנות תוכנות עבודה שונות.
כל הדתות נשענות על עבודה למען קבלת שכר בעולם הזה ובעולם הבא. לעומת זאת, מקובל יכול להיות רק מי שאינו מייחס חשיבות לשכר, אלא חותר להשגת האמת. אמנם אין רבים כאלה, אך מדור לדור גדל מספרם והולך, ובדורות האחרונים, עלה מספרם באופן משמעותי. יש מקרים, שבהם אדם מגיע עד לנקודה מסויימת בשאיפתו לחקירת האמת, ואז מרפה בהדרגה. הסיבה לכך תתבאר בלימוד גלגולי נשמות.
כל העולמות, לרבות העולם הזה, הם מצבים פנימיים הנמצאים בתוך האדם, ולא בשום מקום אחר מחוצה לו. כלומר, לא האדם נמצא בתוך העולמות, אלא העולמות נמצאים בתוך האדם, ומחוץ לאדם נמצא רק הבורא, "אור עליון פשוט".
האדם בעולם שלנו משוכנע, שהוא נמצא בתוך קיום כלשהו, במציאות שנבראה כבר קודם. אך כל זה הוא רק אשליה. אין שום דבר בחוץ, פרט לאור הבורא. אור זה משפיע על חושינו בצורה כזאת, שהוא מורגש על ידינו כמוצק, נוזל, גז, צומח וחי, וכל מה שאנחנו יכולים לדמיין, ומה שרואים סביבנו, הכול נבנה בתוך החושים שלנו, שנותנים לנו את ההרגשה שהכול נמצא מחוצה לנו. אך האמת היא, שבחוץ אין שום דבר מלבד הבורא.
"העולם הזה" הוא נקודת השפל שמשיג מקובל, והיא הניגוד המוחלט לבורא, ונקראת "גלות מצרים". כוח הטבע המשפיע על האדם במצב זה, כוח הטבע האגואיסטי שלו, שאינו מאפשר לו להתקדם לשום מקום, אלא לחשוב ולדאוג רק לעצמו, קרוי "פרעה". זהו הכוח הפנימי הרע, שעליו מדברת התורה באריכות.
האגואיזם לא מאפשר לאדם להרגיש את המצב הרם והמושלם ביותר, ואילו הכוח שמכריח את האדם לצאת מהמצב הזה, קרוי "משה". פרעה, משה וכל הכתוב על "יציאת מצרים", הם מצבים רוחניים של אדם, בהרגשותיו.
מצבנו העכשווי הוא שפל המדרגה. תרדמה מוחלטת, חוסר הכרה. במצב זה, אין אנו מרגישים כלל מי אנחנו, ואיפה אנחנו באמת. זהו מצב נחות יותר מ"העולם הזה" ואין אנו חשים בו רוחניות, לא כטוב ולא כרע, בשום צורה.
התורה לא מספרת סיפור היסטורי, ובכל זאת קיימת התאמה בין הכתוב בה, לבין ההיסטוריה האנושית. זאת, מפני שבניית כל העולמות מושתתת על אותו עיקרון: כל מה שקורה בעולם רוחני אחד, משתקף כבמראה בעולם תחתון ממנו, וכן הלאה, עד שזה בא לידי ביטוי בעולמנו.
כל מה שעל האדם לעבור במדרגות עלייתו, דרך כל העולמות, הוא עובר באופן פרטני, בכל אחד מהעולמות בכלל, ובעולם שלנו בפרט. בעולם שלנו מתבצעת העליה במצבנו העכשווי, ובאמצעות החומר האגואיסטי המצוי בעולמנו.
קיים חוק טבע רוחני, שלפיו "כל שורש רוחני חייב לנגוע בענף הגשמי". כלומר, כל מקור רוחני, כל כוח רוחני, חייב להשתלשל, ולבנות בעולם שלנו את התגשמותו הסופית. למשל, בעולם האצילות קיים כוח שלילי, "פרעה", וכנגדו כוח חיובי, "משה", אז גם בעולמנו הם חייבים להתגשם פעם אחת לפחות.
בעיקרון, כל מה שקרה או קורה בעולם הרוחני, כבר התגשם בעולם שלנו. הכל, למעט ביאת המשיח, ועָלִיה, התרוממות ויציאה לעולם הרוחני. זה כל מה שנשאר. אבל הזמנים הקודמים להתרוממות הרוחנית הם הזמנים הקשים, החשוכים והכואבים ביותר.
אדם ש"עובד" על פנימיותו בעזרת הקבלה, נכנס למצב שקרוי "גלות מצרים". בתהליך זה נדמה לו שהוא "יורד" בתכונותיו, שקודם הוא היה טוב יותר, וכעת הוא נעשה רע יותר. בדרך זו הוא מגלה את הטבע שלו. בהמשך, תחת השפעת האור ולימוד נכון של הקבלה, האדם מקבל רצון עז לעבור מחסום זה ולהיכנס לעולם הרוחני. הוא כבר משתוקק להדמות לבורא לפחות במשהו ולהפסיק להיות שונה בתכונותיו מתכונות הבורא.