תיקון הרצונות
תיקון הוא ניצול הרצון לקבל שלי, בדרך אחרת. במצב זה אני משוחרר ממרותו של הרצון לקבל, וכביכול מביט בו מהצד. כך למשל, אני יכול להסתכל על הרצון לקבל, כעל רצון להשפיע. ואז אסכים לקחת מתנה מידיך, אם אדע שאתה תפיק הנאה, מכך שאקבל אותה. בקבלי את מתנתך, אני הופך מזה שלוקח, לזה שנותן לך תענוג.
בקבלי את המתנה שלך, אני צריך להביע שמחה גדולה, כדי שמאוחר יותר אוכל "להחזיר" אותה לך. בצורה כזו, הרצון שלי עצמו לא משתנה, אלא אופן השימוש בו משתנה.
הרצונות תמיד מתחלקים לזכים יותר או עבים יותר, בהתאם לאופן השימוש בהם, בהתאם להנאה שהם מעניקים, והאפשרות להעביר אותם מרצונות "לקבל" לרצונות "להשפיע". חשוב להפריד את הרצון מהלבוש שעליו, ולראות אותו בצורתו הצרופה. אז צצה אפשרות להשתמש בו מהחלק הזך שבו ועד לחלק העבה. אך על כל חלק שמתגלה, צריך קודם כל לעשות צמצום, לומר: "כן, זהו תענוג, אבל ביכולתי לא לממש אותו, ביכולתי להתנגד לו."
בצורה כזו אני מעביר קו הפרדה ביני לבין התענוג ונותן התענוג. ואחר כך העניין מתגלגל כמו במשחק: בא אלי רצון כלשהו, ולאחר שאני דוחה אותו לגמרי, אני מקבל במידה, שבה אני מסוגל לקחת בשביל הבורא.
כאשר בעזרת המסך, אנחנו מעכבים את התענוג, דוחים אותו, ואז מקבלים אותו רק במידה שבה אנו מסוגלים להשפיע למאציל, נקראת פעולתנו זו "זיווג דהכאה" בכל הכלים שברשותי, עלי להשתמש נכון. אך קודם כל צריך, לרגע להפריד את עצמי ממה שמגיע אלי.
בהמשך, כשאני מהרהר במטרת הבריאה, על הקשר עם הבורא, אני מכוון כל פעולה שלי למען הבורא. וכך אני צריך לעשות בכל הרצונות שלי. אז התענוג שאקבל מהם, יוכפל וישולש. משמעו, שאני מגדיל את כלי הקבלה שלי. צריך רק להשתמש נכון ברצונות, ולנתח את מה שקורה בכל רגע ורגע. עזרה רבה בנושא מעניקים המאמרים והאיגרות של בעל הסולם, ושל הרב ברוך אשלג.
ההתקדמות מתבטאת בהבנת המתרחש. אני עצמי איני אדון לרצונות ולתענוגים שלי. רק בירור תמידי של המתרחש, מביא לשימוש נכון בכל הרצונות שלנו. צריך לכוון את המחשבה לשאלות: למה ומדוע נשלח אלינו רצון כזה? כיצד להגיב עליו? למה כדאי לפעול כך או אחרת? וצריך להשקיף על הכל, כביכול מהצד. האדם לומד מהתרגילים הללו, מדוע הבורא מפעיל אותו כך. לפעמים ניתנים לו רצונות, שהוא לא יכול להתנגד להם, ולפעמים כאלה שאי אפשר לממש. ולפעמים האדם מרגיש אדישות, קנאה, שנאה.
הכרחי רק להחזיק הכל בשליטה ובהשגחה. לפעמים, התגובה של האדם לא כל כך חשובה כמו עצם ההתנסות. אבל הערכה נכונה ואמיתית של המתרחש, אנחנו לא מסוגלים לתת. אין חשיבות לכך, אם ההתנסות תיראה בעינינו כחטא או עבירה, שכן מעשה כזה יכול להיות נחוץ ורב תועלת. כל אותן הרגשות ניתנות לנו מידי הבורא, כדי שנרכוש ניסיון וידע נחוץ.
בסופו של דבר האדם יבין שכל פעם הוא מתענג, בלי שום קשר לבורא. זה יכניס אותו למצב נורא של הכרת הרע הנובע מהאגואיזם שלו, עד כדי כך שהוא ירצה לוותר על התענוג הפרטי שלו אחת ולתמיד, לדחות אותו מעליו.
אלא שהבורא רוצה שאנחנו ניהנה, כך נקבע במחשבת הבריאה, וההנאה חייבת להיות אמיתית, מתוך כוונה לתת אותה לבורא, ולא ברמה אנושית אגואיסטית. כך ישתנה העקרון של הקבלה, היחס לתענוג.
הגוף הוא הרצון
בהקדמה לספר "הזוהר" אומר בעל הסולם באות י"א: "ונשתלשלו העולמות עד למציאות עולם הזה הגשמי, דהיינו למקום שתהיה בו מציאות גוף ונשמה, וכן זמן קלקול ותיקון".
הגוף קרוי "רצון לקבל לעצמי". הוא נמשך והתפשט משורש מחשבת הבריאה, דרך כל מערכת העולמות דטומאה, והוא הלך והתעבה, והיה תחת השפעתם של העולמות דטומאה י"ג שנים, שהן זמן הקלקול. בהמשך בעזרת פעולות התיקון, הקרויות בקבלה "תורה ומצוות", המכוונות על מנת להשפיע לבורא, מתחיל הגוף לטהר עצמו מהרצון לקבל המוטבע בו, ובהדרגה רוכש רצון להשפיע. הדבר מאפשר לו לקבל את אור הבורא, את הנשמה, הנמשכת משורש מחשבת הבריאה. הנשמה עוברת דרך מערכת העולמות דקדושה ומתלבשת בגוף. תהליך זה נקרא "זמן התיקון".
ואחר כך מופיע מול האדם סולם המדרגות הרוחניות, היורד על פי מחשבת הבריאה, מעולם אין-סוף, כדי לעזור לו להמשיך ברכישה של הכוונה להשפיע לבורא, עד שכל פעולותיו של האדם יהיו כולן על מנת להשפיע "קבלה"רק על מנת להשפיע לבורא, ושום דבר לא למען עצמו. בכך משיג האדם השתוות צורה של תכונותיו עם תכונות הבורא, וגם דבקות בו, משום שקבלה על מנת להשפיע, נחשבת להשפעה גמורה. ואז זוכה האדם לקבל את כל אותו שפע גדול ונצחי, שהועיד לו הבורא במחשבת הבריאה.
את הרצון לקבל אי אפשר להפוך לרצון להשפיע; הוא בעצם ה"אני" של האדם, ונשאר אתו. צריך רק לצרף לרצון הזה כוונה על מנת להשפיע, כלומר לשנות את הכיוון של השפע שיתקבל. ואז "גוף" האדם, כלומר הרצונות שלו, יתחיל לעבור תיקון, "להתנקות", נניח בעשרה גרם, ויוכלו להתמלא באור הבורא, שגם הוא בירידתו, מצמצם את עצמו עד לעשרה גרם של הגוף המתוקן, כדי שתהיה אפשרות להתלבש בו.
שתי מערכות העולמות, הקדושה והטומאה, פועלות במקביל, ומסייעות זו לזו בתיקון האדם. כל מדרגה רוחנית, שאותה רכש האדם, עוזרת לו לעלות למדרגה הבאה, וכך להגיע למדרגה האחרונה, שהיא השגת נצחיות, השלמות ומבט חדש על הולדת החיים ועל המוות.