קבלה אור והחג
כל התגברות בעוצמת האור היא "חג". לרוב, כל העולם וכל הנשמות המשיגות רוחניות מקבלים אור מעולם האצילות. עוצמת האור תלויה במדרגה בה הנשמה נמצאת. רמה רגילה של הארה, נקראת "יום חול", והרמה הבאה נקראת "ראש חודש". כל אחד מימי החול שונה מקודמו בסוג של ההארה. במצב "ראש חודש", פרצוף זו"ן )זעיר אנפין ונוקבא( של עולם האצילות עולה מדרגה אחת למעלה לפרצוף ישסו"ת"ישראל, סבא ותבונה", וממנו יוצאת הארה שונה מבחינה איכותית. והמדרגה הבאה שמעל "ראש חודש" היא "שבת".
ברוחניות לכל יום, לכל שעה ולכל דקה ישנם גוונים משלהם. השפעת האור על הנשמות בעולם שלנו נעשית באופן תמידי, ובהתאם לזה מתרחש תהליך רציף ובלתי פוסק של תיקון ותנועה. ללא שינוי תמידי של השפעת האור, נשאר הכלי במנוחה מוחלטת. הכלי נע בהשפעת הרגשת "סבל" בשל העדר אור ולחילופין, בהשפעת הרגשת "תענוג" ממשיכת האור.
זו"ן של עולם האצילות קובע את כל תנועות הנשמות. משם יוצא טוב תמידי, שנתפס אצל הנשמות בצורה מעוותת בשל האגואיזם, שקיים בכל אחת מהן. המטרה של תיקון הנשמות היא, לשנות את תחושת הרע לטוב, כלומר, תיקון הכלים מאגואיסטים לאלטרואיסטים. ככל שהנשמה מתקנת את עצמה, כך היא מתחילה להרגיש את הבורא כטוב מוחלט.
אדם אינו מסוגל לעשות תיקון באופן עצמאי. עליו להבין איזה אויב הוא האגואיזם בשבילו, ואז לבקש עזרה מהבורא. גילוי הבורא מביא את האדם לרמה איכותית גבוהה יותר. שינוי התפיסה לגבי שכר ועונש יביא לכך, שהעונש יורגש כתענוג.
אילו ניתקנו את הרגשת הכאב מהגוף, לא היינו יודעים כלל על התפתחות מחלה בגופנו ולא היינו יכולים לעזור לעצמנו במיגור המחלה, כיוון שהיה חסר לנו התסמין העיקרי. לעתים כדאי לסבול כאב למען ריפוי עתידי. אם אדם מבין, שנטילת תרופה מרה הכרחית לרפואתו, אזי הרגשת התרופה משתנה ממרה למתוקה.
כל הרגשה רוחנית או נפשית ירודה, וחלילה דכאונית, מעידה על "תקלה" בנפש האדם, ויש צורך לרפאה. נטרול הרגשת כאב יסב נזק לאדם. לא תהא לגוף מערכת התראה על מצבו הנפשי הירוד או המשופר.
חודש אדר
חג הפורים, החג הגדול ביותר, נחגג באדר, ולכן חודש אדר נחשב לחודש מיוחד. בפורים נהוג לשתות לשוכרה עד לניתוק מוחלט מהמציאות, כדי שלא נרגיש שום סבל או דאגה. המצב הזה מזכיר בצורה עקיפה, את מצבנו העתידי, מצב של עונג גמור ושלמות, בו השכל מנותק והרגש פועל לבדו.
מדוע לשם שלמות ההרגשה יש לנתק את השכל? מה קורה לאדם, כשהוא מתמלא בתענוג? האם נשאר בו מקום למחשבות, ל"היגיון קר"?
אנו צריכים ללמד את האדם להיכנס לתוך עצמו, ולגלות בתוכו את עשר הספירות. הראשונה, ספירת כתר, היא תכונת הבורא, והשאר הן מידות ההתגלות שלו כלפי הנברא, דהיינו כלפי המלכות. יש ללמד את האדם להבדיל בין כל התכונות האלה, וכן להבדיל בינן לבין עצמוששנקודה אגואיסטית שחורה, שהיא זו שמקבלת לתוכה מתכונותיהם של כל ט' הספירות הראשונות. ככל שתתקן את תכונותיה, כך היא תוכל להידמות לתשע הספירות הגבוהות, ולכלול עצמה בתוכן. ופירושו של דבר, שהיא כולה "תדבק" בבורא.
תא סרטני נעשה מסוכן לגוף האדם, כיוון שהוא מפסיק "לחשוב" על הגוף, ומתחיל לתפקד באופן עצמאי, לבלוע הכל, בלי לתת לגוף את מה שעליו לתת. כל תאי הגוף יודעים מה הם עתידים להיות כשיגדלו. אם משתבש דבר מה בתוכם, הם יודעים כיצד לשקם את תפקודם הנורמלי; הם קשורים לתפקודה של כל מערכת הגוף כולו.
אם האדם מתנהג בידיעה זו כלפי הבורא, כלפי היקום וכלפי האנושות (שהם אותו דבר) הוא יתפקד כשורה, ובריאותו תהיה תקינה. ואם לא, הוא דומה לתא, שמתחיל לחשוב רק על עצמו, והופך לתא סרטני.
כשמתחילים ללמד אדם קבלה, אומרים לו שיתחיל ב"לא לשמה". משתמשים במילים עדינות, משום שפונים אל "נשים", "ילדים" ו"עבדים", שהם שלוש תכונות אגואיסטיות שבאדם: הרצון לקבל "נשים"הרצון לתפוש את הכל בלא מודעות, "ילדים"תענוגות קטנים "עבדים"לתענוגות. כשמתחיל האדם לרכוש הגיון ותבונה עצמאית, אף על פי שעדיין נשאר בתכונות האגואיסטיות, הוא כבר יכול לראות את עצמו מהצד. ואז מתחילים לגלות לאדם בהדרגה מהי "השפעה" (נתינה, אלטרואיזם) ומה מסתתר מאחורי המונח "למען הבורא", הקרוי בקבלה "על מנת להשפיע".
יש להביא את האדם למצב, שבו הוא יזעק לבורא, אחרת האגואיזם שלו ("פרעה") לא ישחרר אותו ממצרים. על האדם לנתח כל מצב ומצב שלו באופן קפדני, עד שיגיע להבנה כיצד להפעיל את שכלו לשם ניתוח תחושותיו. אם לא יעשה כן, יחזרו ויישנו מצבים כאלה וכל עוד לא יבין זאת, הוא ימשיך לזעוק לבורא, שייקח ממנו את כל מה שיש לו, ובלבד שישתחרר מהאויב העיקרי, שמונע ממנו להגיע לבורא, הלא הוא האגואיזם.
דיכאון עמוק ועונג רב הם שני מצבים קיצוניים, ואינם מאפשרים לאדם לנתח את המצב בצורה נכונה. האדם עצמו מחוייב בניתוח המצב, תוך כדי הצגת השאלות "מדוע נתנו לי מצב כזה? מה אני יכול לעשות?" אם בכל מצב ומצב האדם יתעמק במחשבה, כי מצבים אלו ניתנו לו מהבורא, אזי הסבל יחדל להיות סבל, ויהפוך לתענוג, וזאת לפי מידת גדולתו של הבורא בעיני האדם. מלבד זאת לא יצטרך האדם לחשוב על דבר.