תלמיד חכם
"תלמיד חכם" הוא תואר של מי שמבקש ללמוד אצל בורא העולם עצמו. מה ניתן ללמוד מהבורא? תכונתו היחידה של הבורא היא להעניק הנאה לנבראיו. אדם שמבקש לרכוש תכונה זו, דהיינו לתת הנאה לבורא, קרוי "תלמיד חכם", תלמידו של הבורא.
על התלמיד להשקיע מאמצים רבים בעבודה רוחנית, כדי שתישמע תפילתו. עליו להשוות תכונותיו עם הבורא. אדם שליבו ריק, והוא משתוקק, לכאורה, להשיג רוחניות, אך מטרתו היא להציג לעיני אחרים את עבודתו, לא יקבל דבר. אי אפשר להוליך שולל את הלב ואף לא את הבורא.
כאשר האדם איננו רוצה דבר, אלא את הבורא, והוא משקיע את כל כוחו ומרצו בהשגת מטרה זורצונו יתמלא בידי הבורא. למי שהולך בדרך רוחנית אסור לדבר על הדרגה שבה הוא נמצא, מפני שבמקום שבו מתחילה ההרגשהנעתקות המילים.
בראש ובראשונה, עליו לדעת רק מה שהוא זקוק לשם תיקונו הוא. הוא עדיין אינו מבין עד תום, מהו כלי הראוי לקבל אור עליון, ומהו האור הזה בעצמו. אדם שבא לשיעורי קבלה ומקשיב, מתעוררת בו הכרה, כי הוא אינו מבין דבר, ובכך כבר הגיע לאמת כלשהי. הבורא מעניק לו תחושה זו, משום שהוא רוצה לקרבו אליו. מאידך, אם הבורא אינו חפץ באדם, הוא מעניק לו סיפוק בלימודים, בעבודה ובמשפחה. יוצא מכך, שהתפתחות רצויה אפשרית, אך ורק מתוך תחושה של חוסר סיפוק.
ישנה דרך אחרת להתפתחותו של אדם, או לחינוכו, והיא לפתח בו תחושת שלמות, אך בכך המחנך מונע מחניכו כל אפשרות של נפילה או עליה. בעצם חינוך זה ממית את האדם, מפני שהוא מספק את האגואיזם ומשקיט אותו.
בהתפתחות הרוחנית, דווקא עוצמת אי-הסיפוק שאדם חש, היא הקובעת את עוצמת שאיפתו לצאת מתוך השגרה, המתנהלת בעצלתיים, וזהו כוח אשר ידחוף אותו אל דרך העליה הרוחנית. רק מאמץ ויגיעה מספיקים בכמותם ובאיכותם, שהם יחודיים לכל אחד ואחד מאתנו לפי צרכיו-הוא, יביאו את האדם למטרה.
הידע בקבלה אינו אמיתי, כל עוד לא עבר דרך לבו ורגשותיו של האדם. את כל המדעים שבעולם יכול האדם ללמוד, מבלי שישנה את תכונותיו; אין מדע שתובע מהמדען לשנות את השקפותיו, ולתקן את עצמו. והסיבה לכך היא, שכל סוגי המדע עוסקים בצבירת ידע, אודות חלקו החיצוני של עולמנו. עם זאת, גם המדע מתחיל לגלות כיום, את התלות שבין תוצאותיו של ניסוי לבין תכונותיו האישיות של המדען, שערך אותו. בעתיד יגלו אנשי המדע, שאת כל הידע האמיתי ניתן יהיה להשיג, רק אם ישתווה החוקר בתכונותיו, לטבעו של הנושא הנחקר.
לפיכך, אם רצוננו להבין את מבנה העולם, בדרגה בה נולדים כל אירועי העולם הזה, בה כל נשמותינו שוהות, טרם רדתן אל העולם הזה, ואליו חוזרות לאחר שיצאו ממנו, ואם רצוננו לראות את תמונת המציאות, ללא תלות בזמן השולט בעולמנו (חלומם של פיסיקאים רבים), עלינו להידמות בעצמנו לאותה מציאות עליונה.
הקבלה מלמדת כיצד ניתן לרכוש הרגשה של הרבדים העליונים של המציאות. אור חוכמה יכול לקבל אך ורק כלי שהוכשר לכך, על ידי התקדמות במצב שקרוי "אמונה למעלה מדעת". הדבר הנפלא בכל התהליך, הוא שכלי רוחני מתחיל להיווצר, רק לאדם המתחיל לאט לאט לעשות פעולות על מנת להשפיע. אך אדם שלומד, ונשאר ברמה של דעתו, כלומר נשאר עם ידע שרכש בדרגת "חי"ידיעותיו רק מזינות לו את האגואיזם, ולא מסייעות לו בבניית כלי עם מסך.
אדם צריך לפקוח עין על הרצונות המופיעים בו. כל רצונותינו נשלחים אלינו מלמעלה, הן הרצון לאור והן רצונות נוספים לכבוד, כסף, וידע. על האדם לבקר את הרצונות המתעוררים בו בכל רגע ורגע, ולבחור את הרצון שעליו לממש, לא מתוך תחושה, אלא על סמך הקבלה.
לכאורה קשה לנו מאוד לוותר על תענוגות העולם הזה, אשר מוצעים לנו במלוא החופן, וכל שעלינו לעשות זה רק לתפוס אותם וליהנות מהם. לא נראה לנו, כי ניתן לוותר עליהם למען איזשהו תענוג רוחני עתידי, שאינו מובן לנו כלל ועיקר.
אך לאחר שנתקרב מעט לבורא בתכונותינו, נוכל להבין את עומק האשליה שבתענוגות העולם הזה; נוכל לחוש את חוסר התוחלת ואת הסתמיות שבהם, לעומת אותו מעט מזעיר אשר נקבל בזכות דבקותנו בבורא. אזי נעדיף, מטבע הדברים, את ההנאה הרוחנית-אגואיסטית על פני הגשמית-אגואיסטית.
לכל אחד ואחד ניתנות הזדמנויות להתחיל לנוע בכיוון הנכון. חשוב לזהות את אותן הזדמנויות שנתן הבורא. עלינו לחתור לעבר הבורא בלבד, ולהשתדל לראות את השגחתו בכל אשר קורה לנו, ובכל מחשבה בלבנו.
המקובלים הגדולים תארו בספריהם, את האופן בו חייב אדם להתקדם, בדרך לעולם הרוחני; הבורא נותן לנו, מעל ומעבר למה שנחוץ לשם ההתקדמות הרוחנית, ואנו צריכים להיות אסירי תודה לבורא ולמקובלים המעניקים לנו כל זאת.
מורינו, שמסרו לנו מהו רצונו של הבורא, ומהן מטרות השגחתו עלינו, ניצבו בדרגת השגה רוחנית כה גבוהה, עד כי לא נוכל לתאר לעצמנו אותה, כל שכן בטרם השגנו, אף את הנמוכה שבמדרגות האלו.
בדרגות אשר בהן נמצאים מורינו הרוחניים, המושג "לקבל לתועלת עצמו" כלל אינו קיים. אפילו את התענוג שהם מקבלים, מהמגע עם אור הבורא, הם מייעדים לבורא.
המקובלים הגדולים מצאו מילים מיוחדות, כדי לבטא למעננו את פעולות הבורא: הם "הלבישו" את אורו, ואת פעולותיו במילים ובאמרות. המקובלים כתבו, ברמה שאותה נוכל לקלוט, אף בתחילת דרכנו, ואז בהמשך הדרך, באמצעות לימוד רציני והשקעת מאמצים, בעודנו פוסעים לקראת הבורא, נוכל להרגיש את כל אורו באופן ישיר, ובמלוא השלמות.