הלימוד כעבודה רוחנית
כשאדם נמצא בדרגה מסוימת, הוא בעצמו קובע יחס למה שממלא אותו, ומבחין בין רצונות טהורים ושאינם טהורים בתוכו. יחס זה, הוא אשר קובע את הדרגה הרוחנית, שבה אדם נמצא. בכך אדם משפר את תכונותיו הפנימיות. הוא לא עולה ולא יורד בסולם המדרגות הרוחניות, אלא מה שמשתנה, הוא היחס בין חלקו המתוקן )האלטרואיסטי( והלא מתוקן )האגואיסטי(, וזה מה שקובע את דרגתו, את רמת התפתחותו הרוחנית. כולם נשארים באותו מצב פיסי, אלא שמבפנים הכל משתנהששחלה עליה פנימית מהעולם הזה לעולם העשיה, לעולם היצירה, הבריאה, אצילות, אדם קדמון ועד עולם אין-סוף. כנגד עולמות אצילות ואדם קדמוןוזאת שלא כעולמות בריאה, יצירה, עשיהאין כוחות אגואיסטים לא מתוקנים הידועים בקבלה כ"עולמות דקליפה". העליה בעולמות היא לפי התפתחות המסך ב-5 דרגות: שורש, א', ב', ג', ד'.
בהקדמה לתלמוד עשר הספירות כתוב, שאם אדם לומד לפי שיטה נכונה, ומשקיע את כל כוחותיו יחד עם הכוונה הנכונה, הוא יוכל לצאת לעולם הרוחני תוך שלוש עד חמש שנים. כלומר, יוכל לתקן את עצמו, ולהתחיל עליה רוחנית בפועל. הכל צריך להיות בהתאם ליכולתו של האדם. אין זה אומר, שלפי שעה צריכים הלומדים לוותר על הכל. נהפוך הוא, עליהם לעבוד, ללמוד, ללדת, להתמודד עם כל הבעיות והקשיים, שמציבים החיים. כל אלו הן דרכים להתפתחות עצמית.
אדם חייב להשקיע, עד כמה שהוא מסוגל, את כל מאמציו. איש אינו דורש, שהלומדים ישקיעו מעבר ליכולות שלהם. ההנחה היא שאדם זקוק ל 7-6 שעות שינה ביממה, עובד כ-8 שעות, "מבזבז" שעה וחצי שעתיים על נסיעה למקום העבודה וחזרה ממנו, אוכל, מתרחץ, מקדיש זמן למשפחה, לא על שעות אלו מדובר. מדובר רק על הזמן הפנוי, שנשאר אחרי כל העיסוקים ההכרחיים. אם כל הזמן הפנוי שנותר, יושקע בלימוד הקבלהששזה יהיה מספיק בהחלט.
לימוד בוקרהדבר הכי חשוב בלימוד הקבלה, זה להקצות זמן משלוש או ארבע לפנות בוקר עד שש בבוקר. את הזמן הזה אדם לוקח רק מעצמו. 3-2 שעות האלו מספיקות. חשוב ללמוד תוך כוונה נכונהששבהבנה מדוע אני עושה זאת. הכוונה היא העיקר.
כאמור, ניתן להשיג רוחניות תוך שלוש עד חמש שנים, אך תהליך זה עלול לקחת גם שש שנים או יותר. בכל מקרה על האדם לעשות זאת, אם לא בחיים האלה, אז בחייו הבאים או בעוד 01 גילגולים. אדם חייב לחשוב כל העת, לשם מה הוא מנצל את החיים שלו. כל מה שהוא משקיע בעבודה הזו, כל מחשבותיו, הכל מצטבר ונכלל בחשבון הכללי של מאמציו. וכאשר סכום המאמצים מגיע לגודל מסויים, הוא מקבל דחיפה מלמעלה ויוצא לעולם הרוחני.
דרישת תגמול
לשם מה אני זקוק ללימודים, לעבודה, לחיים, לאן אני אמור להגיע בסופו של דבר? בכל מעשינו אנחנו צריכים לראות את הבורא, להשתוקק ולהידבק בו, וכל הזמן לברר ולחשוב מה רצונו מאתנו. מטרה זו צריכה להיות גלויה לנו כל הזמן. אם המטרה תהא מבוררת אצל האדם כל הזמן, זה יהפוך אותו למקובל, והוא יתחיל להרגיש את המידע, המצוי בעולמות הרוחניים.
לרמת היקף הידע של האדם, אין משמעות רבה. בעזרת הידע אנו מתקשרים עם החומר. ככל שאני לומד יותר, כך גדלה אצלי הדרישה לבורא, ואני תוהה מדוע עדיין אין לי שום דבר, והיכן התוצאה של כל מעשי? השקעתי שעות עבודה רבות, הפסדתי כסף רב, כי איני עובד בזמן הלימודים, אני נמנע מלהשקיע זמן רב במשפחה, מפסיד אפשרויות להתענג במקומות אחרים, וכיוצא באלה. הודות למאמציו מקבל אדם דרישה אגואיסטית לבוראומדוע לי אין שום דבר?
לכן על כל דקה, שאדם משקיע בקבלה עליו לדרוש תמורה, ולא להגיד: "אני כאן, כי אני אלטרואיסט". האדם צריך להיות אלטרואיסט במעשים אחרים; המטרה בקבלה היא לא להיות אלטרואיסט, אלא להתנהג כמקמץ בזמנו, ועל כל דקה, עליו לבדוק מה תכליתה ולאן היא מובילה. רק אז האדם יתביית ישר למטרה. אם לא תדרוש תמורה לכל דקה עכשיו, משמעו שאתה לא זקוק לדקה הבאה, ואין לך שום דרישות מהלימוד, ואם כך המצב, תישאר בלי כלום.
בירור הנימוק והטעם בכל דקה, הוא הדבר הכי חשוב שיש לנו. בפועל, כנגד זה מתקומם כל הגוף, כל המוח. האדם מוכן לעשות הכל, לצייר תרשימים, ללמוד בדקדקנות על הספירות, העולמות, לכתוב מאמרים בנושאי הקבלה, ובלבד שיוכל להתחמק מבירור הכוונה, מהשאלה המרכזית על הקשר שלו עם הבורא.
במקום שבין האדם לבורא נמצא כל האגואיזם. באותה המידה שתרצה להידבק בבורא, תצטרך לבטל את האגואיזם בתוכך. רק במקום הזה של האגואיזם המבוטל, אפשר להרגיש את הבורא. בזה מסתכמת כל העבודה, ודווקא על זה אסור לדבר איש עם רעהו. אסור לדבר על הכוונה, הנימוקים השונים לגבי מה בדיוק אני רוצה, מה אני דורש מהלימוד. ואילו על הלימוד עצמוספירות, פרצופיםדברו כמה שתרצו ותלמדו זאת איש עם רעהו.
אם החבר שלך בקי או לא, אין זה חשוב. אל תחשוש שהוא יספר לך משהו לא נכון, אין לזה משמעות. החשוב הוא שלמדת עוד קצת, ובמיוחד עם חבר. לכן אם מישהו מבקש ממך לספר לו משהוספר, ואל תחשוש שמא אינך יודע, כי אין לזה חשיבות.
ובכל זאת אל תזלזלו בידע שלכם. הידע חשוב מאוד, כי תוצאת הלימוד תהיה איחוד בין החוויות, התחושות הפנימיות שלכם, ותחושת החומר הנלמד. תתחילו להבין מה זה מסך, רצון, אור, תענוג, באיזו צורה הוא נכנס, יוצא, נדחף. תתחילו להרגיש את כל הפעולות האלו בתוככם.
לכן חייבים ללמוד, כי בסוף הלימוד והעבודה הפנימית, התחושות, יתאחדו לשלמות אחת. אלא שבהתחלה, כשהלימוד מנותק מהתחושות, אין שום משמעות לכך אם מישהו יודע עניין מסויים נכון או לא נכון. לעומת זאת, כשהלימוד כבר יהיה נטוע בתוך תחושותיכםאסור להעבירו לאחרים. מותר להעביר רק ידע ולא תחושות, הרגשות. בדרך כלל יש לדון בנושאים כלליים. בעיות של כוונה הן בעיות אישיות ולא נושא לדיון. אך אם אדם דן בזה עם אחרים, בכך הוא מזיק לעצמו ולאחרים.
"מותר האדם מן הבהמה"
האדם נולד כאגואיסט קטן. לאחר הלידה שוכב במיטה יצור קטן, שכולו אגואיזם וצורח. בשלב זה הוא לא שונה במאום מגור של חיה. האדם מתקיים בעזרת חמשת החושים, הוא חי, משיג את העולם הזה, עוסק במדעואינו צריך יותר מזה. כשם שחיה חיה את חייה, כך גם הוא.
ישנם מספר הבדלים בין אדם לחיה: אדם רוצה להתעשר, להשיג שליטה, כבוד, ידע. להשגת דברים אלה, אין האדם זקוק לבורא, אבל אם מלמעלה מכניסים לתוכו שורש קטן של הכלי הרוחני העתידי, אז יתחיל לברר ולחפש במה למלא חיסרון זה. הבורא מכניס לתוכו, כביכול, מקור קטן של אור או חיסרון קטן לאור, שהם היינו-הך.
אדם לא יכול למלא חיסרון לאור לא בעושר, לא בשליטה, לא בכבוד. החיסרון הזה, והמילוי שלו, לא שייכים לעולם הזה, אלא לעולם הרוחני. בכל מדרגה יש רצון מיוחד והמילוי שלו. אם מכניסים לתוך האדם רצונות גשמייםששגופניים או אנושיים, ניתן למלא אותם בעולם הזה. אין הבדל אם המילוי יהיה גדול או קטן, החשוב הוא, שהמילוי קיים במסגרת העולם הזה. אם מכניסים לתוך אדם רצונות, שלא מהעולם הזה, הוא מתחיל לחפש. עם רצון כזה אפשר לחפש כל דבר ובכל מקום, אך בכל מקרהלא למלא אותו.
אין תענוג ברמה של העולם הזה כנגד רצון רוחני. הרצון ניתן מלמעלה, ולכן המילוי אף הוא, צריך לבוא מלמעלה.
לעיתים אדם מצליח לסגור בתוכו את הרצון הזה, לשקוע בתרדמת. משהו מציק לו, מפריע לואך מה לעשות? באופן זה מתנהלת רב האנושות. אם אדם לא מצליח לסגור בתוכו רצון זה, הוא מתחיל בחיפוש, ובדרך כלשהי מגיע בסופו של דבר לקבלה. מרגע שמתחילים ללמוד קבלה מתעוררות בעיות. כדי למלא רצון בתענוג צריכים לפעול על הרצון הזה. כדי להשיג רמה מסויימת של עושר, למשל, חייבים לעבוד קשה במשך כמה שנים. אם רוצים להגיע לתהילה צריכים לעבוד עוד כעשרים-שלושים שנה.
בכל דבר צריכים להשקיע מאמצים, כדי שניתן יהיה להגיע להישגים. המאמצים שאדם משקיע בעולם שלנו עם הרצונות והתענוגים, שמאירים לו בעתיד, נמצאים כביכול באותו קוככל שאני עושה יותר, כך אני מתקרב יותר, למה שאני רוצה להשיג. הדבר יארך, עוד חודש, עוד שנה, עוד עשר שנים, אין חשיבות לכך. אני הולך לקראת זה, התמונה ברורה לי, אני אפילו יכול לומר, בעוד כמה זמן אממש את רצוני.
לעומת זאת בקבלה יש רצון, אבל רצון למה? לא יודעים. התענוג נמצא ברמה שמעבר לרמתנו. כמו שהרצון להשכלה והתענוג מידע, הוא מעל לדרגתו של בעל חי.האדם ובעלי החיים, אף שנמצאים באותו עולם, הרצון לרוחניות, שניתן לאדם הוא לעולם אחר, עולם עליון. ורק ברצון הזה הוא מותר מן הבהמה.
כשלתוך האדם מכניסים רצון רוחני, הוא אינו יודע לאילו מאמצים הוא זקוק כדי להגשים אותו. האדם לא רואה את התוצאה הסופית של רצון זה. הוא אפילו לא מסוגל להבין מה הוא צריך. הוא מרגיש שמדובר באי-שקט בנשמתו ואם שואלים אותו מה הוא רוצה, הוא עצמו אינו יודע בדיוק. רע לו, כי הוא לא מסוגל למלא את עצמו.
הקושי הולך ומחמיר, כשהאדם מתחיל, כביכול, להגשים את הרצון הזהואז הוא מיד מקבל תוצאות הפוכות. הוא לא רואה קשר בין המאמצים והשגת המטרה. בדרך כלל, ככל שאדם קרוב יותר למטרה, כך הוא צריך לראותה ברור יותר, להרגיש יותר. בקבלה זה לא כך. לאדם היה אופי טוב, ופתאום הוא נעשה רע, דברים היו ברורים לו, ועכשיו דבר כבר לא ברור לו יותר. נדמה לו שהוא הולך בדרך נכונה, שהרי במקום כל התענוגים של העולם הזה, הוא עתיד לקבל משהו גדול יותר, שהרי אם רצונו גדל, כך גם המילוי צריך לגדול, בהתאמה.
האדם מסכים לעבוד יותר מכפי שעבד בעולם הזה, אך בקצה המנהרה הוא צריך לראות לעבר מה הוא מתקרב, ומה יקבל.
שהתחיל האדם ללמוד קבלה, חשב שהכל סביבו יסתדר, אבל שום דבר לא מסתדר. הוא חשב שבעזרת הקבלה הוא ירגיש יותר את יעדוששאך או שהיעד נעלם לחלוטין, או שהוא הפך לחסר עניין בו. כל הקשיים הללו דרושים, כדי לעבור מרמת הרצונות של העולם הזה לרמת הרצונות בעולם הרוחני. האדם חייב להתנתק מעניין אישי בתוצאה של עבודתוששזה אלטרואיזם אמיתי. לכן אדם עובר שלב של מבחן ציפיות, שלב בו קיימת אי התאמה מוחלטת בין מאמציו ובין התוצאות של מאמצים אלו.
לתוך האגואיזם הגשמי שלנו הכניסו ניצוץ של אור: אגואיזם רוחני. האגואיזם בעולם הרוחני פועל לפי כללים אחרים. אם רוצים למלא אגואיזם רוחני, חייבים לדחות את האגואיזם הגשמי, שנמצא בנו ברמת העולם הזה, ולעלות כביכול, לרמה של אותו אגואיזם רוחני.
כשנותנים לאדם רצון רוחני, לא נותנים לו בנוסף שום הרגשות, חוץ מחיסרון התענוגזהו כלי בצורתו הנקיה. לכן כל הפעולות, כל המאמצים, אפשריים רק בעזרת הגוף. בעזרתו אדם קם מוקדם יותר, הולך לישון מאוחר יותר, קורא, מתעייף, כל הזמן מעסיק את מוחוששכלומר הוא פועל בגוף, ששיך לרמה הזאת, וברמה הזאת הגוף דורש תמורה. הגוף מיד מתחיל להציג טענות טבעיות ומוצדקותמהו שכרי על כל עמלי? האדם אולי התקדם רוחנית, אבל לגוף הבהמי, ההתקדמות הרוחנית הזאת לא מהווה תשובה, הגוף לא מרגיש אותה. גם ברצון הרוחני שנתנו מלמעלה, הוא לא מרגיש בינתיים שום דבר.
בסופו של דבר, אדם מתקדם, עובד, לומד, אך אין לו תוצאות גשמיות, לא בראש ולא בנשמה. זה באופן טבעי מביא את הגוף למצב של דיכאון, אובדן עצות, חוסר מוחלט של הצדקה, שתאפשר איכשהו להתקדם הלאה.
תחושות ורגשות
בנקודה הזאת מורגשים יסורים. הם ניתנו בכוונה, ואם אדם יתגבר עליהם הוא יתקרב לאמת. להתגבר, פירושו שבכאב החזק ביותר, גם זה המורגש בגוף הפיסי, האדם צריך לנסות ולמצוא קשר עם הבורא, עם המקור לכל זה, עם מי שיכול למלא אותו. מצבים כואבים אלה, הם מצבים גורליים, היכולים לשמש כנקודת מוצא בדרכו של האדם. אחרי שהשקיע מאמצים כבירים, מקבל האדם שכר וזהו גמול אמיתי.
יש שכר אחד בלבד, והוא הרגשת האמת. אם בסופו של דבר האדם מסתפק בה, ואין זה משנה לו שגופו סובל, וברוחניות הוא עוד לא קיבל כלום, הריהו רואה, שבכך הוא רוכש הרגשת אמת חזקה מאשר לפני כן. אם זה אכן מתאים לו ומספק אותו. הוא יכול להתקדם, ובסופו של התהליך יהיה למקובל.
הדרך תהא רצופה קשיים, היו סמוכים ובטוחים בזה. ענייני עבודה, משפחהתמיד יהיה משהו שלא יסתדר. הרגשה שהכל רע, ואף כי דבר לא ישתפר בעתיד, זו הרגשה שנוטעים באדם מלמעלה בכוונה. אדם צריך לנסות לצאת ממצבים קשים אלה, בעזרת החברים בקבוצה, ובעזרת הספרים. ישנן תקופות שהאדם לא צריך לקרוא ספרים, אלא לקחת ספר אחר, לשמוע מוזיקה או לקרוא תהיליםזה עוזר מאוד.
החשוב ברגעים אלו זה שהאדם יחזיק מעמד בדרך. מה שלא ירפא השכל ירפא הזמן. אדם חייב להעמיד לעצמו כלל: "אני לא רואה ולא שומע שום דבר, רע לי, אך זה לא חשוב. כמו אוטומט אני מגיע לשיעורי הקבלה, אבל מגיע". המאמץ הפיסי הזה, יניב את רמות הרוחניות הכי גדולות.
ישנם מצבים בהם האדם "קם לתחיה", מתחיל להאיר לו קצת אור, והוא מבין, שרכש את הנקודה האמיתית, שכנגדה הוא מקבל, לפחות מרחוק, תשובה אמיתית. הוא משקיע מאמצים, מקבל שכר, נכנס לדיכאון, לא מבין מה קורה לו, אין משהו שיענג אותו בעולם הזה, ואין לו עולם רוחני, וחוזר חלילה.
עלינו להבין, שהשכר המתקבל בגין המאמצים בעולם שלנו, הוא הרגשת האמת, ולא תענוג בצורה שאנו רגילים לה. כך הבורא מרגיל את האדם לאהוב את האמת יותר מכל, ללכת קדימה, עד שלמען האמת ירצה לדחות את כל האגואיזם הארצי.
ואז הוא יוכל לעלות למדרגה, שממנה נתנו לו את הרצון הרוחני. מרגע זה ואילך, הוא יתחיל לקבל מאותה המדרגה מידע רוחני, תענוג, מילוי. הוא יהפוך למקובל, וייוולד בעולם הרוחני. לכן אם הרגשת השכר, שלא בצורתה הגשמית, אלא של בצורת האמת מתאימה לאדם, הוא יהיה מקובל.
לאדם אין שליטה על המחשבות שמכניסים בו. הן נשלחות בכוונה. אנחנו יכולים רק לנסות ולהגיב עליהן בצורה הנכונה. מה פירוש נכון או לא נכון? בא אלי תלמיד לפני זמן מה. הוא לא ידע ולא ראה כלום מלפניו, הכל היה רע לו, הוא היסס ורצה שארגיע אותו, שאגלה לו כי יאיר לו אור בעתיד, ואני לא יכולתי לומר לו דבר, לגבי מה שיקרה לו.
כל תשובה במצבים כאלו, היא בחזקת גניבה של מה שנותנים לו מלמעלה. אין לי שום זכות לכבות בו את הרצון, אסור לי להפיג אפילו במקצת את האכזבה שיש בו. הרי כל זה דווקא טוב, הכרחי ורצוי, ואסור לעזור. ההמלצה היחידה שיכולתי לתת לו, היא "תמשיך לעשות באופן מיכני, את מה שעשית במצבך הטוב הקודם. אתה לא יכול להימצא בפנימיות עם הנשמה, עם הספרים האלו, אך בכל זאת נסה לפתוח ספר, ונסה לראות עד כמה זה דוחה אותך".
בזמן הלימוד או במהלך העבודה, בבית, במשפחה, מתעוררות באדם כל מיני מחשבות. לפעמים המחשבות האלו מפריעות למקצוע. אז בוודאי שחייבים להתנתק מהמחשבות על מטרת הבריאה ועל עצמך. כששאלתי את הרב שלי את אותה שאלה, הוא השיב: "אתה רואה, זו הסיבה שקודם הייתי פועל בניין, אחר כך סנדלר, פועל פשוט.
הייתי קם בשעה אחת בלילה, ומתחיל ללמוד קבלה לפני תחילת העבודה. האמת היא, שלפעמים הייתי נרדם בעבודה, ומלכלך דף, שעליו הייתי אמור לכתוב דו"ח. היו מציעים לי תפקידים בכירים, אבל ידעתי שבתפקיד בכיר יגזלו ממני גם את הראש, וגם את הנשמה.
לכן הייתי בוחר עבודות, שבהן הייתי נשאר עם עצמי, למרות שיכולתי להשתכר יותר, ולכן כל חיי חייתי בעוני. כל הזמן ניסיתי למצוא עבודה, שתאפשר לי "ראש נקי" ומצד שני, שאקבל בה שכר מינימלי למחיה, ולא אצטרך לדאוג לפרנסת המחר.".
אנחנו נמצאים בעולם, שבו לפעמים קשה מאוד לבחור מקום עבודה, ותחום עבודה. מלבד זאת, האדם הוא יצור יצירתי, שמנסה למצוא בעבודתו ניצוצי יצירתיות. לפעמים נוטלים מאדם את ההבנה, שהוא חושב על דברים מיותרים ואחר כך מחזירים לו אותה, ופתאום הוא שואל: "על מה חשבתי?".
מצבים אלו מזמנים לאדם בכוונה, כדי שיברר את מצבו האמיתי, את טבעו ואת דרגתו הנוכחית, כדי שיראה ממה הוא צריך להתנתק, ולאן עליו להגיע. כדי שיכיר באפסות כוחותיו, ויצטרך לקשר עם הבורא וזה יצילו.
כל מה שאני אומר עכשיו, ניתן להבנה מניסיון אישי בלבד. אם תלמדו לפי הספרים הנכונים, הרי בכל מקרהתתקדמו. אסור לאדם לדעת הכל מראש. הוא צריך לדעת דבר אחד: "אמרו לי לקרוא בספרים האלהוזהו."
מלמעלה נותנים לאדם רצון כלשהו. אם בעזרת הרצון הזה הוא משיג תוצאה רוחנית מסוימת, היא מתבטאת בכך, שהאדם מתחיל להרגיש את הכוח העליון של הבורא, ששולט בו. הוא מתחיל להרגיש את כל המציאות, ואת מי ששולט בה.
לתחושות אין שפה. אנחנו רק קוראים להן בשמות כמו: חמוץ, מר, נעים, לא נעים. איננו מסוגלים לתת לכל אחת מהתחושות האלו הגדרה מדויקת. מעבר לזה, אין אנו מסוגלים להשוות בין מה שכל אחד מאתנו חש. זו הבעיה של פסיכולוגיה ופסיכיאטריה. אנחנו לא מסוגלים להגדיר את תחושות האדם, לשכפלן, לחזור עליהן ולהשוותן אצל בני אדם שונים. לכן כל מה שקשור בתחושות האדם, אינו נקרא "מדע". תחושות הן אור.
רק עבודה פשוטה ומתמדת, בלי לשים לב לתחושות והרגשות פנימיות, מביאה, בסופו של דבר, את האדם לתוצאה רוחנית. בעל הסולם כותב על זה בסעיף קל"ג, בהקדמה לתלמוד עשר הספירות: הדבר דומה למלך, שרצה לבחור מכל נתיניו את אלה שאוהבים ונאמנים לו יותר מכולם, כדי להקיף עצמו בהם בארמונו.
הוא שלח שליחים לכל רחבי הממלכה, להודיע שכל מי שרוצים לעבוד עבודה פנימית מיוחדת למלך, צריכים לבא לארמון. הדבר דומה לאדם, שמקבל רצון מסוים להתקרב לבורא, אף כי עדיין אינו מבין רצון זה. הוא רק מתחיל לחפש. אין בעולם אדם, שלפחות פעם אחת, לא שאל עצמו מדוע הוא חי. התשובה לשאלה זו היא השגת העולם הרוחני, כלומר השגת הבורא.
כדי לבדוק מי באמת אוהבו, שם המלך, בכל הדרכים המובילות לארמון עמדות, וצווה לבלבל בכוונה את כל מי שהולך אליו, להסביר להם שלא כדאי לעבוד בארמון המלך, ולעורר בהם פחד. כששמעו אנשים באותה הממלכה על האפשרות הזאת, מיד נעו לעבר הארמון. הדבר דומה לאנשים, שבמקום לקבל תענוגים קטנים, ראו, כביכול, אפשרות לקבל תענוגים גדולים יותר. אם אינך יכול למלא בשום דבר את הרצון החדש, משמע שאתה צריך תענוג גדול יותר. כלומר, אדם מסכים להשקיע כאן יותר כוחות, מאשר במקומות אחרים, לכן הוא עוזב עבודה טובה, התקדמות עתידית כלשהי, עושרכל זאת כדי להיכנס לרוחניות.
שומרי המלך דחו את האנשים הללו, אך רבים מהם הצליחו להתקרב לארמון המלך, בלי לשעות לדברי ההרתעה של השומרים. באורח דומה "האני" הפנימי של האדם, משכנעו שלא כדאי לעבוד את הבורא. ואילו הבורא בכוונה שלח לו לאדם שומרים שיעמדו בדרכו להיכל וינסו להפריע לו, ובכך ניתן לאדם לבדוק את שלימות הרצון, ואת הנחישות.
כך ממצים את בירור הכלי החדש והרכבתודווקא בליבונן של בעיות פנימיות אלו. לצורך ליבון הבעיות הפנימיות, חייבים איפוא הלומדים לא לדבר על המצבים האלה לא עם אחרים ולא בינם לבין עצמם, ואפילו לרב אסור להסביר דבר לתלמיד במצבים כאלוכי התלמיד צריך לעבור את הכל בעצמו, בלי להתחשב במידת הקושי האפשרית.
השומרים שעמדו בשערי הארמון היו אכזריים עוד יותר, ולא נתנו אפילו להתקרב אל השער. בגסותם היו דוחים כל מי שמתקרב אליהם. כך גם בשלבים האחרונים לפני הכניסה לרוחניות, האדם מרגיש דחיות יותר ויותר תקיפות, על אף הניסיון שצבר. הניסיון הזה לא נעלם, לא לוקחים אותו. נפילה ראשונה, שניה, שלישיתכל זה מצטבר ולא נעלם. כעבור זמן מה, האדם מתחיל להתרגל לנפילות אלו, הן כבר לא נחשבות עבורו לבלתי אפשריות, הוא מבין את הצורך בהן. האדם שמח אפילו על הכאב שבמצבים אלו, כי הכאב הזה מחולל בתוכו הרגשה הפוכהששהאמת הנכללת בו.
ורק העקשנים מכולם המשיכו לנסות להתקרב למלך. תחת לחצם של השומרים האכזריים נסוגו, וחזרו להתקדם בניסיון להתקרב למלך. וכך הניסיונות להגיע למלך והנסיגות, תחת השפעת השומרים האכזריים, המחשבות שלא כדאי לעבוד בארמון המלך, נמשכו שנים רבות, עד שאלה שבאמת רצו להתקרב, לא נחלשו ברצונם זה ולא התאכזבו.
החזקים ברוחם, שסבלנותם עמדה להם להמשיך ולנסות )סבלנות, ולא ידע או פילוסופיות למיניהן( ניצחו את השומרים האכזריים, שפתחו את השערים, ומיד זכו לראות את המלך בכבודו ובעצמו, והוא העניק לכל אחד מהם תפקיד ראוי. כך כתב בעל הסולם: ניצחו "אלו שמידת סבלנותם עמדה להם" ושהמשיכו בלימודיהם בסבלנות. שום דבר אחר לא יעזור, כי לצבור ניסיון בגוף הגשמי, ניתן אך ורק בצורה כזאת.
כל מה שקורה בעולם שלנו, נכפה עלינו במכוון. עם זאת, עלינו לחשוב שיש לנו חופש בבחירת המעשה העתידי. בעניין זה, האדם חייב לומר לעצמו, שיש לו חופש בחירה. וכאשר הוא עולה למדרגה עליונה יותר, הוא רואה שלא היה לו שום חופש בחירה.
במילים אחרות, כל זמן שאדם נמצא במצב, שבו צריך לבחור בין דבריםעליו לפתור את הבעיה בעצמו, ולא לומר שזה תפקידו של הבורא, שזו בעיה שלו ולא שלי, אלא שאת הבעיה הזאת הציב לפני הבורא. והאם יש לי באמת חופש בחירה אמיתי להחליט משהו, או שמה ההחלטה נעשית על ידי התכונות שהבורא הכניס לתוכי, או בהשפעת החברה הסובבת אותיכל זה לא חשוב ולא צריך לעניין אותי עכשיו. אני צריך לראות, את מה שנמצא לפני, ולפתור את העניין באמצעים העומדים לרשותי.
אדם צריך תמיד לפתור את בעיותיו בעצמו, ורק לאחר שיפתור אותן לטוב או לרעעליו לחשוב שכל זה זומן לו מצד הבורא מראש, ושהתשובה נקבעה מראש. הניגוד, הקוטביות, בין התחלה וסוף, מעורר בנו בלבול חזק.
איננו מבינים איך להתייחס לכל זה, כי בתוכנו נמצאים מושגים כמו: עבר, הווה ועתיד. כל עוד אנו נמצאים בגבולות העולם שלנו, ועד שהמודעות שלנו תיכנס לחוקיות של סיבה ותוצאה, לא ניתן בדרגתנו בעולם הזה, להבין מהי נצחיות, אותה הדרגה שבה דבר לא משתנה.
אם אין אני לי, מי לי
מלכתחילה אדם חייב לנהוג, כאילו הוא לא יודע כלום, ורק הוא נושא במצבים, ועליו לעשות הכל בעצמו. "אם אין אני לי, מי לי"כך כתוב בפרקי אבות, ובהמשך נאמר: "וכשאני לעצמי, מה אני". כן נאמר )דברים ד( "אין עוד מלבדו". למראית עין, נראים משפטים אלו כסותרים זה את זה, אך במבט קרוב ניתן לראות, כי הם יכולים להתקיים, ואף הכרחי שיתקיימו, בכפיפה אחת.
הבעל שם טובמקובל מהמאה ה-81, שחי ברוסיה, כתב שבבוקר אדם צריך לקום וללכת לחפש עבודה, כאילו הבורא אינו קיים, והוא נמצא ברשות עצמו, ואף אחד מלמעלה לא יעזור לו. ולמרות שהוא מאמין בבורא, הוא צריך לומר שהבורא לא משפיע על התנהגותו. כלומר: אני בעל הבית של עצמי ושל עתידי.
בעל הבית בעולם, יכול להיות האדם או הבורא, אחד משניהם. בנקודה שניתנת לי לבחירהאני בעל הבית, כי הבורא לא נמצא בה, כביכול. כך אדם צריך לפעול במשך כל היום. אלא שבערב, לאחר ששב לביתו וכסף בכיסו, בשום אופן אל לו להגיד, שזה הוא שהרוויח, ושהוא זה שמצא את העבודה, ושהתמזל מזלו. הבורא הוא שתיכנן הכל, ואפילו שכבת כל היום במיטה, ולא נקפת אצבע, היה לך בכל מקרה אשר הרווחת.
אך השכל שלנו כלל אינו מסוגל להבין זאת, לא כל שכן לאחד את שתי התפיסות האלו, הנראות מנוגדות זו לזו. רק אחרי רכישת תכונות רוחניות, האדם מסוגל לאחד את המושגים היסודיים, וההפכיים האלו.
וביום המחרת אותו הדבר, "היום הבא", פירושו הרגע הבא. כשמעמידים אדם מול בחירה, הוא צריך להתייחס לזה בצורה אחת: "הכל תלוי בי". ולאחר מימוש הבחירה, ללא ציפיות ואמונה בה', מה שלא יהיה, הוא חייב לומר"הכל נעשה ביד ה'". צריכה להיות הפרדה ברורה בין שתי התפיסות, כאילו מדובר בשני אנשים שונים: מאמין ושאינו מאמין, לפני ההחלטה ואחריה, ואין הכוונה במובן הדתי והחילוני. מאמין ושאינו מאמין, הם מצבים של מי שמחפש רוחניות.
בתורה כתוב, שבראש השנה רושמים אותנו למעלה ב"ספר" מסויים. שם רושמים לכל אחד, מה יהיה לו במשך השנה הזאת, מי יחיה ומי לא, כמה ירוויח כל אחד, מי יתחתן, יתגרש, במה יחלה ועוד. אם הכל נקבע מראש, ואומרים לנו כך, אז למה אנחנו צריכים לעשות משהו בחיים אלה, מדוע עלינו להתאמץ? האם האדם מסוגל לשנות את מה שהבורא עשה?
רק לקבלה יש תשובות לשאלות אלו. פילוסופיה ומדע אינם עוסקים בשאלות אלו, מאחר שהם תוצאתו של השכל האנושי. שכר האדם על המאמצים שלו, הוא ביחס נכון למה שקורה.
לאדם צריכה להיות הבנה ברורה, למה הוא זקוק לצורך התקדמותו הרוחנית. ואחר כך זוהי הבחירה החופשית שלו. אדם זקוק לידע, כדי שיהיה לו חופש בחירה. כל עוד אין לו ידע, לא קיים חופש בחירה.