אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / מסע לעולם עליון / צעדי הלימוד / האדם לומד את עצמו / משולחנו של מקובל
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

משולחנו של מקובל

רבי, הרב ברוך אשלג היה נוהג לרשום, את כל מה שהיה שומע מאביו. כאשר באתי אליו ללמוד, התחלתי לשאול אותו את שאלותיי הקשות, שאלות שהציקו לי, אך הוא כל הזמן נמנע מלתת תשובה. עד שפעם אחת, הניח לי לקרוא בכתבי ידו, כדי שאמצא בהם את מה שחשוב לי ומעניין אותיואז, בזמן שאני קורא בכתביו, בתוך המצבים השונים שאני נמצא בהם, אבין את מה שעלי להבין. הוא הוסיף, שהכתבים האלה יספיקו לי לכל החיים, אפילו בזמן שהוא כבר לא יהיה.

השיחה הזו התקיימה ב-1981. אז הוא נתן לי מחברת, שממנה עשיתי העתק, ואחר כך קראתי והשתמשתי בו עשר שנים. ב-1991, יום לפני פטירתו, הוא העניק לי את המקור, ואמר: "תקרא, זה בשבילך", וביקש ממני לבוא למחרת מוקדם יותר, כדי לעזור לו להניח תפילין. הוא כבר ידע את הכל מראש, אבל אנילא ידעתי ואיחרתי. כשהגעתי, הוא היה כמעט ללא הכרה, ולנגד עיני הלך לעולמו.

המאמרים והכתבים, שמסר לי חשובים ועמוקים לאין שיעור. בכל פעם שקוראים בהם, נדמה לאדם שהוא מבין משהו, אבל בקריאה הבאה, הוא רואה עד כמה שהתפיסה שלו היתה שגויה, ואז מגלה לעצמו עוד ועוד דברים לעומקם. הבנת הנקרא תלויה במצב הפנימי שבו נמצא הקורא.

המאמרים האלה נכתבו מקצה ההשגה הרוחנית. אבל יכול לקרוא בהם כל מי שנמצא גם ברמות הרוחניות הנמוכות, ואפילו ברמה של העולם שלנו. כל אחד יכול למצוא בהם את המצב האישי שלו, מה עליו לעשות במצבו, ומה המחבר רוצה להגיד לו באותו רגע.

מומלץ לקרוא מאמרים אלה, ואפילו רק כמה שורות ביום. לפני שנתו, נהג רבי לפתוח את המחברת לכמה שניות. זה הספיק להתפשטות האור בנשמה.

אחד המאמרים העמוקים והחשובים ביותר של הרב הוא "אין עוד מלבדו". זהו מאמר שחייב להיות מונח על שולחנו של כל אחד, כל מי שמשתוקק להידבק בבורא. המאמר כולל בתוכו את כל תורתו של בעל הסולם, כל הגישה שלו לבריאה, כל מה שאדם חייב תמיד להחזיק בתוך עצמו ולהרגיש תמיד. זהו המאמר הראשון בספר "שמעתי" שהוצאתיו לאור.

הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך. ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הסיבה היא, מטעם שכך הוא רצונו יתברך. וזהו בחינת תיקון, הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, מה שהשמאל דוחה, זה נכנס בגדר של תיקון. במילים אחרות, שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר, שעל ידיהם הוא נדחה מקדושה. והתועלת מהדחיות היא, שעל ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם, שהקב"ה יעזור לו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד. לא די שלא מתקדם בעבודה, רק הוא רואה שהולך אחורה. היינו, אפילו שלא לשמה, אין לו כח לקיים את התו"מ. שרק ע"י התגברות אמיתי על כל המכשולים, למעלה מהדעת, הוא יכול לקיים את התו"מ. ולא תמיד יש לו כח ההתגברות למעלה מהדעת. אחרת, הוא מוכרח לנטות חס ושלום מדרך ה', אפילו משלא לשמה. והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד, היינו, שהירידות הם הרבה יותר מהעליות, ולא רואה בזה שיקח סוף המצבים האלה, והוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה. כי הוא רואה אפילו כקוצי של יוד, קשה לו לקיים, רק בהתגברות למעלה מהדעת. אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר, ומה יהיה הסוף.

(בעל הסולם, ספר "שמעתי" מאמר "אין עוד מלבדו")

מתוך המאמר שלפנינו עולה, כי הבורא הוא השליט היחיד בבריאה, והוא זה שברא את האדם עם תכונות מסויימות, העניק לו את כל הכוחות הדרושים, העמידו בנסיבות אשר, עוזרות לו להתקדם לקראת מטרת הבריאה בצורה האופטימליתאבל הבורא אינו מסייע לאדם, ואף מבלבל אותו עד בלי סוף בהסתבכויות שונות ומשונות: פיטורים מהעבודה, מחלות, כשלונות ויסורים, בעיות במשפחה, ועוד דברים רבים. כל זאת עושה הבורא, אמנם שהאדם לא מגלה אותו כמי שעומד מאחורי כל מה שהוא עובר.

התקופה בה האדם זוכה לקבל יחס כזה מהבורא, היא די ארוכה. אין לאדם ברירה, אלא לעבור את כל המצבים הללו, לרכוש בהם ניסיון, אשר יאפשר לו בהמשך אפשרות לזכות בשלמות, בנצחיות, באינסופיות ובדבקות עם הבורא.

תקופה זו מגיעה לסיומה, כאשר האדם מגיע להחלטה, שרק הבורא בעצמו יכול לעזור לו. החלטה זו מעוררת בלבו תביעה אמיתית, שהבורא יפתח לו את עיניו ולבו, ויקרב אותו אליו בדבקות נצחית.

רצונו של הבורא הוא, שהאדם בעלייתו מהעולם שלנו לעולמות הרוחניים, ירכוש את כל תכונותיהם, ובכל עולם ועולם יהיה כמו הבורא, ויחליפו. אך ללא עזרת הבוראאין אפשרות לעשות זאת. האדם לא מסוגל לעשות דבר בכוחות עצמו. כל היסורים וכל הצרות שפוקדים אותנו, הם משום שהרצונות-התכונות שלנו הם הופכיים לתכונות הבורא, והופכיים לאור.

בגלל הופכיות התכונות, כל מה שאנחנו רואים בעולמנו, לא קיים באמת במציאות, אלא הוא רק תוצאה של השתקפות התכונות שלנו באור העליון. כאשר האור מגיע ממעל, האדם לא מרגיש את האור, אלא את תכונותיו האישיות המקולקלות בתוכו, ואז כדי להרגיש את האור עצמו, עליו להיפטר מרוע האגואיזם, מההפרעות.

וכאשר האדם זועק לבורא שיעזור, מתברר פתאום, כי"כל הדחיות שהיה לו, היה הכל מאת ה'. היינו, שלא מטעם שהוא לא היה בסדר, שלא היה לו היכולת להתגבר. אלא, לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה', ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן, בלי דעת. ומשום זה, ניתן לו מלמעלה עזרה, שלא יהיה לו היכולת לומר, שברוך ה' שיש לו תורה ומצות ומעשים טובים, ומה חסר לו עוד. וזה דוקא אם באמת, שיש לאדם הזה רצון אמיתי. אז, האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה, ומראים לו תמיד, איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי. דהיינו, ששולחים לו מחשבות ודיעות, שהם נגד העבודה. וזהו בכדי שיראה, שאין הוא בשלימות עם ה'.

ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד, איך שהוא נמצא, במצב שהוא רחוק מקדושה, משאר עובדים שהם מרגישים, שהם בשלימות עם ה'. מה שאם כן הוא, תמיד יש לו טענות ותביעות, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא, איך שהוא מתנהג עמו. וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקב"ה. עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה. והגם שמקבל לפעמים איזה התעוררות מלמעלה, שמחיה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות. אולם, זהו הסיבה, שגורם לו שיבוא לידי הכרה, שרק ה' יכול לעזור, שיקרב אותו באמת.

האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר שכל מחשבותיו יהיו בו ית'. היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו ית', כלומר שיש רשות אחר שלא נותן לו להכנס להקדושה, שבידו להטיב או להרע. פירוש, שאל יחשוב שיש ענין כח של ס"א, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה', אלא הכל נעשה מצד ה'.

(בעל הסולם, ספר "שמעתי" מאמר "אין עוד מלבדו")

הבורא שולח לאדם מכות, כדי להחזירו אל מטרת הבריאה. בדרך כלל, אם טוב לאדם והוא מקבל תענוגים, לא איכפת לו אם הבורא קיים או לא. אבל דווקא במצבים ה"טובים", חשוב שהאדם יהיה בדביקות עם הבורא. לשם כך שולח הבורא מכות, כדי שבני אדם יִזָכרו בו. אם רע לאדם, הוא מתחיל לחשובכך או אחרתעל הבורא. לפיכך, כל מה שנדרש הוא, לשהות במחשבה על הבורא, דווקא כשטוב לך.

הקבלה מדברת על הרגשות העדינות ביותר בנשמה. האדם אינו מצפה למכה. היא באה בצורה לא צפויה, כשהאדם מנותק מהבורא. על כל אחד מאתנו פועלת ההשגחה הפרטית של הבורא, גם אם אנחנו שוכחים אותו. כדי להזכיר לנו את עצמו, הבורא שולח לנו אותות מיוחדים בצורת מכות גורל, מכאן נאמר לאדם, שעליו לכוון תמיד את מחשבותיו לעבר הבורא. ויותר מכך לא נדרש.

[...] מי שאומר שיש כח אחר בעולם היינו קליפות, האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלהים אחרים". שלאו דוקא במחשבה של כפירה, הוא עובר עבירה, אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכח חוץ מה', הוא עובר עבירה. ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו, שאומר אתמול הוא בעצמו, לא היה רוצה ללכת בדרכי ה', גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה, כלומר שאינו מאמין שרק הבורא הוא מנהיג העולם.

(בעל הסולם, ספר "שמעתי" מאמר "אין עוד מלבדו")

אין בנו אף מחשבה, שמקורה אינו בבורא. כך נקבע מראש במחשבת הבריאה, ואנחנו לא יכולים לשנות דבר. אם כך, מיהו ה"אני"? ה"אני" הוא מי שמרגיש, את מה שבא מלמעלה. תחילה כל המחשבות ממעל נקלטות בנו כבלבול, שהוא תוצאה מכניסת הרוחניות לתוכנו, לתוך הגשמיות.

אבל לאט-לאט,אותו בלבול מוצא את מקומו באדם. האדם מתחיל לעבוד, ומתחיל להבין, שבלי זה, למעשה לא ייתכן להתקדם בדרך הרוחנית. "עליה" היא הסכמתו של האדם עם מה שהבורא עושה, ובה האדם מרגיש את עצמו מלא, שלם, נצחי. הוא נפרד מהגוף שלו ומשתייך רק לרוחניות.

אולם בזמן שעבר איזה עבירה, ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שהוא עשה את העבירה, גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב, על איזה נקודה הוא תולה סיבת גורם העבירה, שעל נקודה זו צריכים להצטער.

והאדם צריך להצטער אז, ויאמר, זה שעשיתי את העבירה, הוא מסיבת שהקב"ה זרק אותי מהקדושה, למקום טינופת לבית הכסא, ששם מקום הפסולת. כלומר, שה' נתן לו רצון וחשק, להשתעשע ולנשום אויר, במקום סרחון (ואפשר לומר, שמובא בספרים שלפעמים האדם בא בגלגול חזיר, ויש לפרש על דרך שהוא אומר, שהאדם מקבל רצון וחשק לקבל חיות, מדברים שכבר אמר עליהם שהוא פסולת, ועכשיו הוא רצה לקבל מהם מזונות).

וכמו כן, בזמן שהאדם מרגיש שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה, ומרגיש קצת טעם בעבודה, אל יאמר שעכשיו, אני נמצא במצב, שאני מבין, שכדאי להיות עובד ה'. אלא הוא צריך לדעת, שעכשיו הוא מצא חן בעיני ה'. לכן הקב"ה מקרבו, ומשום זה הוא מרגיש עכשיו, טעם בעבודה. ויזהר שאף פעם לא לצאת מרשות הקדושה, לומר שיש עוד מי שפועל, חוץ מהקב"ה.

(אולם מכאן משמע, שענין מציאת חן בעיני ה' או להיפך, אינו תלוי באדם עצמו אלא הכל בה'. ומדוע עכשיו מצא חן בעיני ה' ואח"כ אינו כן, אין זה בידי האדם להבין עם השכל החיצוני שלו).

וכמו כן, בזמן שמצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך גם כן להזהר, שלא יהיה על חשבון עצמו, היינו מזה שהוא מרוחק מה', כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו. והמקבל הוא בפרודא, אלא שיצטער על גלות השכינה. כלומר, שהוא גורם צער השכינה. והאדם צריך לצייר לעצמו כדוגמת שיש לאדם כאב באיזה אבר קטן שהוא, מכל מקום הכאב מורגש בעיקר במוח ולב, שהלב והמוח הם כללות האדם. ובטח שאין ערך דמיון הרגשת אבר פרטי, בערך כללות קומת האדם, ששם מורגש בעיקר הכאב. כמו כן הכאב שהאדם מרגיש, מזה שהוא מרוחק מה'. והיות שהאדם הוא רק אבר פרטי מהשכינה הקדושה, כי השכינה הקדושה, היא כללות נשמת ישראל. ולכן אינו דומה הרגשת הכאב הפרטי, בערך הרגשת הכאב הכללי, כלומר שיש צער השכינה, בזה שהאברים מורחקים ממנה, ואינה יכולה לפרנס את האברים שלה.

(ויש לומר שזהו מאמר חז"ל, בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת, קלני מראשי) ובזה שחושב הצער של התרחקות לא על עצמו, הוא נצול מלנפול לרשת הרצון לקבל לעצמו, שהוא בחינת פירוד מהקדושה.

ואותו דבר בזמן שאדם מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה. שיש לו שמחה, מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב"ה, גם אז מוטל עליו לומר, שעיקר השמחה שלו יהיה בזה שיש עכשיו שמחה למעלה, אצל השכינה הקדושה, מזה שהיה לה מקום, לקרב את אבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האבר הפרטי שלה החוצה.

ומזה שהאדם זכה לשמח את השכינה, מזה יש לו שמחה. וזהו גם כן על אותו החשבון הנ"ל, כי מה שיש שמחה להפרט, זהו רק חלק, מזה שיש שמחה להכלל כלו. וע"י החשבונות האלו הוא מאבד את פרטיותו עצמו, ולא נלכד ברשת הס"א, שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו.

והגם שהרצון לקבל הוא דבר הכרחי, מסיבת "כי זהו כל האדם", כי מה שיש באדם חוץ מהרצון לקבל אינו שייך להנברא, אלא אנו מיחסים להבורא, אבל הרצון לקבל הנאה, צריך להיות מתוקן בעמ"נ להשפיע. כלומר, שהתענוג והשמחה שהרצון לקבל לוקח, צריך להיות על הכוונה משום שיש נחת רוח למעלה מזה שיש להנבראים תענוגים. כי זה היתה מטרת הבריאה להטיב לנבראיו, וזה נקרא שמחת השכינה למעלה.

ומשום זה, מחויב האדם לחשוב עצות איך הוא יכול לעשות נחת רוח למעלה, ובטח שעל ידי זה שיהיה לו תענוג, יהיה נחת רוח למעלה. לכן הוא משתוקק להיות תמיד בהיכל המלך, ויהיה לו היכולת להשתעשע בגנזי המלך, ומזה בודאי יהיה נחת רוח למעלה, נמצא שכל ההשתוקקות צריך להיות רק לשם שמים.

(בעל הסולם, ספר "שמעתי" מאמר "אין עוד מלבדו")

הבורא שולח לאדם טוב. אבל הטוב הזה, בעברו דרך האגואיזם, מורגש כרע: מחלות, מתחים, ומכות גורל למיניהן. בזמן הרגשת הרע, האדם לא יכול להודות לבורא. אילו היה האדם יודע, ומצטער על כך שרע לבורא מהרגשת אותו ההבדל, בין הטוב שהוא שולח, לרע שמרגיש האדם, או אילו היה מרגיש את שמחת הבורא על כך שטוב לו, לאדם עצמו, או-אז הוא היה פועל אחרת.

במלים אחרות, כל המחשבות, כל המעשים, כל מה שמתרחשעלינו לכוון לבורא. כי רק כך, יוצא האדם מה"אני" שלו, מגופו, לרוחניות.

חזרה לראש הדף
Site location tree