שיעור 1
בשיעור זה תלמד על:
א.שלושה מקורות ללימוד: רשב"י, האר"י ובעל הסולם
ב.ארבע בחינות דאור ישר
ג.משל האורח ובעל הבית
ד.חופש הבחירה
ה.השתוות הצורה
ו.שורשי הבריאה
ז.פרצוף רוחני
מיהם המקובלים שמהם אנו לומדים?
כל שאנו יודעים על העולם העליון הוא מבני אדם שחוו בעצמם את חוויית העולם הרוחני, והצליחו לתאר בספרים שכתבו את המבנים השונים שבעולם הרוחני, את דרכי הפעולה שלו וכן את השיטות לגלות אותו ולהתקיים בו. הודות לשיטות אלה, אתה ואני החיים בעולם הפיסי, הגשמי, מסוגלים כיום לצאת אל העולם הרוחני ולהימצא במקביל בשני העולמות. כך נגיע להבנה מלאה של היקום, לתחושת שלמות, להבנת מטרת הבריאה ולגילוי עצמי.
לימוד הקבלה מתבסס בדור הנוכחי על שלושה מקורות מרכזיים: ספר "הזוהר" שכתב רבי שמעון בר-יוחאי במאה השניה לספירה; כתבי האר"י (האלוקי רבי יצחק, 1572-1534) מקובל ידוע שחי בצפת וכתבי הרב יהודה אשלג הקרוי "בעל הסולם" (1954-1884).
לשלושת המקובלים הגדולים האלה נשמה אחת משותפת שהתגלגלה בכל פעם לגופו של אחד מהם כדי לרכוש בכל פעם שיטה חדשה לגילוי העולם העליון והשגתו ובכך להקל את לימודי חוכמת הקבלה על הדורות הבאים.
נשמה זו הגיעה להשגה שלמה וברורה ביותר בגלגול האחרון שלה, בחיי הרב יהודה אשלג. הנשמה שירדה אל עולמנו בגלגול זה הגיעה להבנה כל כך עמוקה עד שהצליחה להסביר ולתעד את מבנה העולמות הרוחנייםהחל ממצבם הגבוה ביותר, מתחילת הבריאה הראשונה, ועד התיקון הסופי של היקום.
בעולם שלנו אנחנו רודפים אחרי מנות בודדות של אור שמתבטאות בהנאות כמו: השגה של ידע והשכלה, שליטה, כבוד ותאוות גופניות. כאשר האור ממלא את האדם לגמרי וללא הגבלה הוא מורגש כשלמות, כתענוג מלא וגמור. לא נותרים בו שום רצונות. תהליך ההתמלאות באור נעשה באופן הדרגתי, וקרוי "סולם". על כך כתב הרב יהודה אשלג, בעל "הסולם", שנקרא כך על שם שיטת "הסולם", השיטה להתעלות רוחנית אשר פיתח בפירושו לספר "הזוהר", פירוש "הסולם". אחת מההקדמות שחיבר בעל הסולם לספר "הזוהר" היא "הפתיחה לחוכמת הקבלה" וכך הוא כותב שם:
[...] הרצון לקבל הוא הכלי על מדת התענוג שבהשפע, כי לפי מדת גדלו ותוקפו של הרצון לקבל את השפע, כן הוא מדת התענוג והחמדה שבשפע. [...] השפע הוא מעצמותו ית', כלומר שהוא נמשך יש מיש, והרצון לקבל הכלול שם, הוא השורש של הנבראים [...] האור הוא שפע הנמשך מעצמותו ית' יש מיש.
(הרב יהודה אשלג, "פתיחה לחוכמת הקבלה" אותיות א' ד')
ארבע בחינות דאור ישר
"האור הוא שפע הנמשך מעצמותו ית'", כלומר, מהבורא נמשך אור; האור הוא הרצון לברוא את הנברא ולתת לו הנאה ותענוג. שלב זה קרוי "בחינת שורש" או "כתר".
אחרי כן, האור יוצר לעצמו כלי, רצון לקבל, שתואם לחלוטין את האור שברא אותו. כך שהאור ממלא במדוייק את הכלי, ומסב לו הנאה. שלב זה קרוי "בחינה א'", או "חוכמה".
תכונת האור היא להעניק שפע, "להשפיע", כלומר, לתת, ולהעניק הנאה, ותכונת הכלי היא לקבל וליהנות. אולם כאשר האור נכנס אל הכלי הוא מעביר אליו את תכונותיו, ואז הכלי מתחיל לרצות לתת במקום לרצות לקבל, ממש כפי שהיה קודם לכן. הבחינה שבה הכלי משתוקק להידמות לאור, ברצונו לתת, ומסרב לקבל, היות שעדיין אין לו מה לתת, קרויה "בחינה ב'" או "בינה".
בהמשך הדברים, הכלי שהתרוקן מתחיל להרהר על כך שמטרת הבריאה היתה ליצור אותו וגם להסב לו הנאה, ושליהנות הוא יכול רק כשהוא מקבל חלק כלשהו של האור. ולכן נוצרת הבחינה הבאה: רצון חדש להנות, נניח לצורך ההמחשה %01 מהאור, אבל לקבל למען הבורא, ובשארית הכלי להישאר במצב של אי קבלה. הבחינה המשולבת הזאת קרויה "בחינה ג'", או "זעיר אנפין".
איור 1. ד' בחינות דאור ישר
הרצון לקבל שבבחינה הזאת מורכב למעשה משני רצונות מנוגדים: קבלה ונתינה. הכלי מגלה שפעולת הקבלה היא פעולה טבעית יותר מהנתינה או כל פעולה, שהיא הפוכה מלקבל ועל כן התכונה השורשית של הכלי, לקבל וליהנות, מתעוררת לחיים מחדש. אור החסדים ממלא רק 10% מקיבולת הכלי ולכן אינו מסוגל להעביר לכלי את תכונתו לתת. התכונה "לקבל" גוברת על השינוי שנעשה בתוך הכלי, והבחינה חוזרת לרצון המקורי שלהששלקבל תענוג.
בהתאם לזה, הכלי מחליט להתמלא במאה אחוזים של האור, וזאת במטרה לקבל הנאה מרבית. מצב זה קרוי "בחינה ד'", או "מלכות". הכלי הזה שהתמלא במלואו באור, קרוי "הנברא האמיתי". בבחינה זו רצון הכלי "בוקע" מהכלי עצמו, דבר ששונה מהכלי שבבחינה א', מה גם שלכלי בבחינה א' אין רצונות עצמאיים. הוא מתמלא באור בגלל רצון האור עצמו, כלומר לפי רצון הבורא.
רק בבחינה ד' מתבצעת הבחירה האמיתית של הנברא לקבל את האור המגיע מהבורא. הרצון הבסיסי הזה, ליהנות מהאור, נוצר כעת מתוך הנברא עצמו.
ארבע הבחינות "חוכמה", "בינה", "זעיר אנפין" ו"מלכות" נקראות ארבע בחינות דאור ישר שמגיעות מהבורא כדי ליצור רצון לקבל אמיתי, כלומר נברא אמיתי (ראה איור 1).
אין ביקום אלא רצונו של הבורא להנות והרצון של הנברא ליהנות. כל הבריאה לאורך כל שלבי התפתחותה פועלת אך ורק בהתאם לזה. כל הדרגות של דומם, צומח, חי והמדבר רוצות לקבל חלקיק של ה"אור". כולן רוצות ליהנות.
הבורא ברא את הנברא לא כדי שיהנה מהאור באופן אגואיסטי אלא כדי שיהנה ממנו בצורה שלמה ובלתי מוגבלת. אם האור נכנס אל הכלי וממלא אותו עד תום, אזי הכלי לא רוצה יותר לקבל שום דבר. האור מדכא את הרצון לקבל ועם היעלמות הרצון, נעלמת גם ההנאה.
לקבל ללא הגבלה אפשר רק במקרה שאתה מקבל לא למען עצמך, כלומר מקבל למען נותן האור, ואז האור שנכנס אל תוך הכלי לא מדכא את הרצון ליהנות; ממש כמו שאנו מרגיעים רעב ותיאבון גדול. אנו מתחילים לאכול וכעבור זמן מה תחושת הרעב מגיע לרוויה ואין אנו מעוניינים לאכול עוד, גם אם מדובר במאכל האהוב עלינו. ההנאה האמיתית שאנחנו חווים קיימת רק על הגבול שבין הרצון ליהנות לבין ההנאה עצמה שכן מרגע שההנאה מתחילה למלא את הרצון, מתחיל הרצון ליהנות להיעלם בהדרגה. ואם ההנאה גדולה יותר מהרצון היא יוצרת בנו דחיה.
כדי לעשות את ההנאה מושלמת ובלתי מוגבלת, יצר הבורא מתכונת מיוחדת. הרעיון העומד בבסיסו: אם ההנאה שאני חווה נובעת מכך שאני מסב הנאה לאחר, ולא מעצם הקבלה לעצמי הרי ההנאה אינסופית. ההנאה תלויה במידת התענוג אותו אני יכול להעניק ובמקבל. ככל שאתן למקבלים רבים יותר ויותר, כך איהנה יותר. המצב הרוחני הזה מוליד שלמות ונצחיות ושייך לתכונות הבורא. למצב הזה בדיוק מבקש הבורא להביא את הנבראים.
אם הנברא משתוקק רק לקבל אזי הוא באופן טבעי מנותק מהבורא ומרגיש רק את מה שמתרחש בתוכו. אבל, אם בנוסף למה שהוא מרגיש בתוכו היה מרגיש עד כמה הבורא נהנה מזה שהנברא נהנה אזי הנאתו של הנברא היתה בלתי מוגבלת, כאם שנהנית להעניק הנאה לילדה.
המצב האופטימאלי של האדם הוא השלמות. האור טומן בחובו לא רק הנאה אלא גם גילוי אינסופי, קיום נצחי, הבנה עצמית עמוקה, ניתוח והבנה של מטרת הבריאה. המַתכּוֹנת האידיאלית של קבלת תענוג מתבססת על כך שהבורא מעניק את האור לנברא והנברא מקבל את האור בתנאי שכוונתו תהיה למען הבורא. צורה זו נקראת "אור חוזר" להבדיל מ"אור ישר" של הבורא.
למימוש הדגם הזה במציאות צריך קודם כל שיהיה רצון שימשוך את האור הישר של הבורא אל הנברא. אחרי כן הנברא מציב מסך בדרכו של האור. המסך נפרש על הכלי שרוצה לקבל לעצמו, והוא זה שמונע את כניסת התענוג אל הכלי. פירוש הדבר שהכלי יכול לקבל תענוג אך ורק במידה שהוא מוכן לתת, כלומר לקבל למען הבורא. בשלב זה הנברא מידמה בתכונותיו לבורא. למעשה מתבצע תהליך פשוט: הבורא נותן הנאה לנברא, והנברא מסכים לקבל הנאה זו אבל רק משום שהבורא ייהנה מזה.
משל האורח ובעל הבית
בעל הסולם מביא דוגמא פשוטה לכך במשל "האורח ובעל הבית". בעל הבית מזמין את האורח לסעוד על שולחנו. האורח מתיישב ואינו אוכל מכיוון שלא מעונין להרגיש את עצמו כמקבל מה גם שאינו יודע עד כמה כן בעל הבית בכוונתו לכבדו. באורח מתעוררת תחושת בושה מכיוון שהוא המקבל, ובעל הבית הוא הנותן. על כן הוא מסרב לאכולששסירוב שיסייע בידו לברר את כוונתו האמיתית של בעל הבית.
אם בעל הבית ממשיך להתעקש ולהפציר באורח לאכול, הריהו, בדרך זו, מבטא את רצונו הכֵּן לכבד את האורח ולא משאיר מקום לספק שאם יאכל האורח יסב הדבר למארח הנאה רבה. לאחר שסרב כמה פעמים מתחיל האורח לאכול. והוא כעת מרגיש לא עוד כמקבל אלא כנותן ההנאה, בהשתכנעו שיוכל להסב לבעל הבית תחושת הנאה.
באופן כזה הם מחליפים תפקידים. אמנם המארח הוא זה שהכין את האוכל וערך את השולחן, אבל הוא מבין שרצונו להסב הנאה לאורח תלוי רק ברצון האורח עצמו; והאורח הוא זה שיכול להביא להצלחת המשימה ומעצם זה יכול לנתב את המצב בהתאם לרצונו.
הבורא ברא את הנברא כך שתחת השפעת האור הוא מתחיל להרגיש בושה מקבלת הנאה. הבורא הוא הנותן, ועם זאת, בעזרת חופש הבחירה שלו, רצונו החופשי, הנברא יכול להגיע למצב בו הוא משתוקק לקבל הנאה לא למען עצמו, אלא למען הבורא. במקרה כזה הנברא עולה למדרגה של הבורא. במלים אחרות, מלכות עולה עד לכתר ומקבלת את תכונות הבורא.
תכונות והרגשות אלה לא ניתן לתאר במילים. מה גם שבהתפתחות הרוחנית הנוכחית שלנו עדיין אין אנו מסוגלים להבין את התחושות האלו. יציאה אל העולם הרוחני, אפילו אל המדרגה הראשונה שבו, שווה לנצחיותהנאה שלמה ואינסופית. ובאשר למדרגה האחרונה הרי שמתוך העולם שלנו ובשפתנו אנו לא ניתן להגיד כלום.
היכן חופש הבחירה?
חוכמת הקבלה מלמדת את ההתפתחות ההדרגתית של הנברא ברוחניות. היא עוסקת בתיקונים ההדרגתיים אותם עובר הנברא מהעולם שלנו, דרך כל העולמות, עד למדרגתו של הבורא, שהיא מדרגה של שלמות ונצחיות. את כל הדרך הזו אנחנו צריכים לעבור בעודנו מלובשים בגופנו הפיסי ונמצאים בעולם הזה.
מקובלים הגיעו למצב שלמות רוחנית במדרגת הבורא ותיארו לנו אותו בספריהם. הנשמות, כל אחת בזמנה, חייבות כולן להגיע למצב סופי זה, ועד שכולן, עד אחרונה שבהן, תעבורנה תיקון, לא יחדל גלגול הנשמות, כלומר לא תחדל ירידת הנשמות אל עולמנו, ורק בעולמנו ניתן לבצע את התיקון במטרה לצאת אל עולם הרוחני ולהשיג בסופו של דבר את בחינת שורש, "כתר".
בגלגול אחד לא ניתן להשיג את כל זה. כאשר האדם נולד הוא מקבל נשמה שכבר היתה בעולם הזה, עברה תיקונים מסויימים ורכשה ניסיון מסויים. לכן בני האדם שנולדים חכמים יותר ובעלי ניסיון עשיר לעומת דורות שקדמו להם הם אף בעלי הכנה מתאימה להתמודד עם המציאות העכשווית של הקידמה הטכנולוגית והתרבותית, ולשינויים הבלתי פוסקים החלים בחברה.
בדורנו הולך וגובר הרצון בקרב המונים ללמוד קבלה. הנשמות צברו ניסיון עשיר מהחיים הקודמים במידה כזו עד שאדם, עוד בשנות העשרים המוקדמות של חייו אינו מסוגל להתקיים ללא השגת רוחניות. עם זאת רק יחידים מתוך מיליארדים חשים צורך כלשהו להתחבר לרוחניות.
בעוד כמה שנים נגיע למצב בו יספיק גלגול חיים אחד ואפילו פחות מכך כדי להגיע לרוחניות. זוהי מטרת הבריאה וכך תוכננה. כולנו חלקים מאותה "מלכות" ולכל אחד מאתנו תכונות מוגדרות ויעוד מוגדר בעולם הזה. שינוי תכונות האדם, הן בהשפעתם של גורמים חיצוניים שונים והן בהשפעת לימוד הקבלה, מאפשר לו לעבור כמה תיקונים שבסופם יגיע למצב הרוחני העליון.
דרכו של כל אחד מאתנו מוגדרת ונקבעה מראש. כך גם הנשמה והתכונות שאתם אנחנו נולדים. איש לא בוחר לעצמו את הנשמה. ומה בעצם נותר בשליטתנו? במה מתבטא חופש הבחירה שלנו, אם בכלל? מדוע בכל זאת נבראנו כיצורים בעלי תבונה ולא כעצמים מיכניים מופעלים? במה הבורא מאפשר לנו לבטא את עצמנו?
התשובה קצרה אך משמעותית: הבורא נתן לאדם את חופש הבחירה ללכת בדרך התיקון וההתעלות הרוחנית מרצונו החופשי. הקצב בו הוא מתקדם אל עבר התיקון תלוי במידה בה האדם מעורר בעצמו את הרצון לכך.
כל אחד מאתנו חייב לעבור את כל הדרך מנקודת ההתחלה שבה כולנו נמצאים ועד גמר התיקון. בעניין זה אין חופש בחירה. חובתנו לעבור את כל השלבים והתחושות שבדרך, לחוות ולהרגיש את כל המצבים האלה ובהדרגה להכליל אותם בתוכנו.
חופש הבחירה הוא בכך שאנו יכולים להסכים עם כל הדברים שמתרחשים בדרך, להצדיק את כל השלבים שבדרך ולבחור את המהירות המירבית לעבור בה את תהליך התיקון ולהגיע לדבקות בבורא. עניין זה ורק זה תלוי באדם עצמו ובו אנו רואים את מהות הבריאה: שיהיה לנו רצון משלנו להיפטר כמה שיותר מהר מהמצב בו אנו נמצאים מרגע בריאתנו, להיתקן ולהגיע למצב הסופי, לדבקות מלאה בבורא.
במידה שבה הרצון הזה מתגלה באדם, באותה מידה הוא רשאי להיקרא בן אדם, אחרת תהא זו צורת חיים חסרת זהות. חוכמת הקבלה היא המדע היחידי שמפתח באדם אישיות עצמאית, אינדיבידואלית וחופשית באמת.
ארבע הדרגות של התפתחות הכלי נבדלות זו מזו בכוח הרצון שלהן ליהנות, הקרוי "עביות". רצון זה לא קיים כלל בבחינת שורש ובבחינה א'. ככל שהבריאה מתרחקת מהבורא, כך גדל בה הרצון ליהנות וכך הוא נעשה גס ואגואיסטי. הרצון אינו יודע שובע. בחינה ד', "המלכות", אגואיסטית לחלוטין והרצון ליהנות נגזר ממנה ממש. ארבע הבחינות הבאות נמצאות זו בתוך זו: כתר נמצא בחוכמה, כתר וחוכמה בבינה, כל השלוש בזעיר אנפין, וכל ארבע הבחינות נכללות בתוך המלכות. כל בחינה תומכת בזו שבאה אחריה ומבטיחה את קיומה (ראה איור 2).
איור 2. בחינות שורש, א', ב', ג', ד'.
בחינה ד' מקבלת את כל האור שממלא אותה עד תום. האור שממלא את הכלי בתענוג מעביר לו גם את תכונתו "לתת". תהליך זה מואץ כאשר הכלי מושך את האור לתוכו מרצונו החופשי. ואז מלכות מתחילה להרגיש שתכונותיה מנוגדות לחלוטין לתכונות האור. היא חשה את האגואיזם שלה בהשוואה לתכונות הנותן. הרגשה זאת מעוררת במלכות תחושה כה גדולה של בושה עד שהיא מפסיקה לקבל את האור ונשארת ריקה.
הסתלקות האור ממלכות קרויה "צמצום א'". מלכות שנשארת ריקה מוצאת בכך נקודת איזון עם הנותן בה שניהם לא מקבלים ולא נותנים, ולא מעוררים זה בזה הנאה כלשהי. כיצד איפוא נעשית מלכות בכל זאת דומה בתכונותיה לבורא?
בדיוק כפי שזה מתרחש במשל "האורח ובעל הבית". מלכות דוחה את כל האור שמגיע אליה מכיוון שלא מעונינת להרגיש עצמה כמקבלת. אחרי כן היא מציבה תנאי לפיו תקבל חלק מסויים מהאור לתוכה אבל לא למען ההנאה העצמית שלה, אלא כדי להנות את הבורא, בידעה כי רצון הבורא הוא להנות אותה. קבלה מסוג זה שוות ערך לנתינה, ומלכות הופכת ממקבלת לנותנת.
ניתן לראות שכדי להגיע לרצון האמיתי צריך האור לעבור ארבעה שלבים של התפתחות, ארבע "בחינות". תהליך דומה קורה עם כל אחד מרצונותינו. מרגע שרצון מסוים יוצא מהבורא ועד שהוא מתהווה בנו הוא עובר את כל השלבים של התפתחות האור. ללא אור לא יכול להיווצר רצון. האור הוא המקור והרצון הוא התוצאה.
פרצוף רוחני, שפה רוחנית
וכך ניתן לתאר את מבנה הבריאה כפי שנוצר בבחינה ד' (ראה איור 3). אור היוצא מהבורא קרוי "אור ישר". אור שמחזירה המלכות קרוי "אור חוזר". אור הנכנס אל הכלי באופן חלקי קרוי אור פנימי.
איור 3. הכלי, המסך ואור חוזר
תחילה האורח שמסב עם המארח מסרב לאכול, אחרי כן הוא משתכנע לאכול קצת מהאוכל רק כדי לגרום הנאה לבעל הבית, אף על פי שהיה מוכן ומזומן לאכול את כל מה שמוגש לפניו. כלומר יש לעשות כאן שימוש ברצונות אגואיסטייםעם כוונות דווקא אלטרואיסטיות. כאשר האורח בוחן את המצב הוא מבין שאינו יכול לקבל את כל הארוחה בכוונה לגרום תענוג לבעל הבית; כדי להשיג מטרה זו הוא יכול לקבל רק חלק קטן מהארוחה.
לכן לאחר הצמצום יכול הנברא לקבל בצורה אלטרואיסטית רק כמות מוגבלת של האור, נניח 20%, ואת יתרת ה-80% הוא דוחה. אותו חלק של הנברא שמחליט כמה מהאור הנברא יכול לקבל למען הבורא, קרוי "ראש". החלק שמקבל את האור קרוי "גוף", ואילו החלק שנשאר ריק קרוי "סוף", שם הנברא תוחם את גבול קבלת האור.
כפי שניתן לראות חלקי הנברא ברוחניות נקראים בהתאם לחלקי הגוף של האדם. למעשה בעולם הרוחני לא קיימים שמות, מספרים, או תגים. המקובלים בחרו לעצמם שפה פשוטה למדי. היות שכל מה שקיים בעולמנו הפיסי, מגיע אלינו מעולם הרוח, קיים קשר ישיר מלמעלה למטה. לכל עצם רוחני קשר אל כל עצם פיסי שבעולמנו ולכל עצם בעולמנו ישנו שם. בשם של העצם מהעולם שלנו אנו קוראים את העצם הרוחני שהוליד אותו.
נניח שבעולמנו קיימת אבן, הווה אומר שבעולם הרוחני קיים כוח שהיה המקור להיווצרות האבן הזו וגם הוא "אבן". השוני הוא בכך ש"האבן" הרוחנית היא "שורש" רוחני בעל תכונות מסוימות, ובעולמנו קיים ענף התואם של השורש הזה, שקרוי אבן.
כך בנויה השפה הרוחנית. כאשר אנו מכנים בשם, מושגים ופעולות בעולם שלנו הכוונה היא לשמות ופעולות בעולם הרוחני. לא בתורה, לא בתלמוד ובשום ספר קדוש אחר, לא מוזכר ולו במלה אחת העולם הפיסי שלנו, חרף העובדה כי הספרים האלה נכתבו בשפת העולם שלנו. כאשר מזכירים אובייקט כלשהו המוזכר בספרים אלה הכוונה היא לאובייקט התואם לו בעולם הרוחני.
לכן החלק הרוחני שאחראי על הניתוח והחישוב, קרוי "ראש" (ראה איור 4), וחלק המסך שנמצא מעל המלכות ומאפשר לאור להיכנס קרוי "פֶּה". החלק שאליו נכנס האור קרוי "גוף". הקו שמגביל את הגוף מלקבל לתוכו את האור קרוי "טבור". החלק האחרון שנשאר ללא אור קרוי "סיום". וכל העצם הזה בכללותו קרוי נברא, נשמה או מלכות.
הפרצוף שמקבל לתוכו %02 מהאור מתחיל לחוש לחץ חיצוני מהאור הסובב אותו, אור מקיף שכביכול בא לרמוז שיש להמשיך ולקבל את האור המביא אתו הנאה גדולה יותר. בעינינו עדיף לא לקבל כלל הנאה מאשר ליהנות במִגבלות. חוסר הסיפוק מתחיל ללחוץ הן בפנים והן מן החוץ. וקשה מאוד לעמוד בפיתוי.
איור 4. מבנה פרצוף רוחני
הפרצוף יכול היה להימצא במצב של אדישות זמן רב, אבל מרגע שקיבל חלק מהאור הוא מתחיל לחוש לחץ לקבל הן בפנים והן מחוץ. אם יקבל אור נוסף יהיה זה כבר למען ההנאה העצמית שלו, מכיוון שכוח ההתנגדות לאגואיזם הפנימי שלו שווה רק ל-20%. הפרצוף לא מסכים לקבלה זו שכן לא לשם כך בוצע צמצום א', ועל כן הוא דוחה את הדרך הזו. נותרת בפניו רק דרך אחת: להוציא את כל האור ולחזור למצבו הקודם עד אשר יקבל שוב את האור. וזה מה שהפרצוף בוחר לעשות.
לחץ מקביל של אור פנימי ואור מקיף על הטבור קרוי "ביטוש פנים ומקיף". איך מתבצעת כניסת האור אל הגוף בדוגמא של %02? המסך שתחילה עמד בפֶּה דראש יורד בלחץ האור ל-20% מתחת לפֶּה, אל הגוף, עד קו הטבור. כאשר האור יוצא מהגוף, עולה המסך בחזרה מלמטה, מנקודת הטבור אל הפֶּה דראש, כאילו דוחף את האור אל מחוץ לגוף. לפני שהפרצוף קיבל את האור ידע עליו ועל ההנאה שהאור מביא, על הרצון שיש בו, בפרצוף, ומה כח ההתנגדות שלו להנאה העצמית.
בהתאם למידע שנשאר אצל הפרצוף מהמצב שבו היה מלא באור, לפני הצמצום על הרצון בעולם האין-סוף; ומהמידע שנשאר מהמצב שלאחר הצמצום, אוגר הפרצוף זיכרון מסויים על העבר, זיכרון שקרוי "רשימות".
בעולם הרוחני לא קיים דבר מלבד הרצון לקבל הנאה, וכן אותה הנאה לסיפוק הרצון הזה. הרצון ליהנות קרוי כזכור "עביות", והוא המידע על הרצון עצמו שבתוך הפרצוף, ואילו וההנאה קרויה "התלבשות" והיא מידע על האור ש"מתלבש" על הכלי. כלומר, קיימים רק בורא ונברא. מכל מצב קודם נשארות רשימות מה"התלבשות" ורשימות מה"עביות". שני הפרמטרים האלה מספיקים בהחלט כדי לאפיין את מצבו הקודם של הפרצוף. כל פרצוף, לאחר יציאת האור, יודע בדיוק מה קרה לו בזמן הימצאות האור בתוך גופו. יש לו ניסיון מצטבר לסייע לו לדעת כיצד לנהוג בעתיד (ראה איור 5).
כעת הפרצוף מבין שהוא אינו יכול להחזיק ב-20% מהאור ומחליט לנסות להחזיק ב-15%, גם הם למען הבורא. לשם כך הוא צריך לרדת "נמוך" יותר כך שהראש והפֶּה שלו יהיו נמוכים מהפרצוף הקודם. האור שמגיע למסך נדחה, ואל תוך הפרצוף נכנסים רק 15% מהאור.
כיצד נקבעות התלבשותם ועביותם של הפרצופים? החישוב לקבלת האור מתחיל מעולם האין-סוף, לאחר שמלכות )עביות ד'( התמלאה לחלוטין בכל האורות המיועדים לה (ד' דהתלבשות), כלומר מאפיין הקבלה העצמית של המלכות הזו היה ד' של ד' ("מלכות דמלכות").
הפרצוף הבא כבר מודע לכך שיכול למלא באור רק את עביות ג' וכך הלאה. בכל פרצוף נוסף הולכת וקטנה היכולת למלא את גופו באור למען הבורא. בסך הכל יש 25 פרצופים כאלה המשתלשלים מלמעלה למטה. וכאשר יוצא הפרצוף האחרון, חלקו התחתון עובר את הגבול המפריד, הוא "המחסום" שבין עולם הרוח לבין העולם שלנו, ומאיר בעולמנו. העולם שלנו מהווה מצב של "מלכות" שבו אין לה כלל מסך כנגד האגואיזם.
5. חמישה פרצופים של עולם אדם קדמון