אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / מסע לעולם עליון / צעדי הלימוד / עשרה שיעורים בחוכמת הקבלה / נספח: כוונה אלטרואיסטית
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

נספח: כוונה אלטרואיסטית

כאשר ארבע הבחינות נוצרות מן האור שהוא הבחינה ההתחלתית, בחינת שורשהבורא, נוצר כלי שהוא רצון לקבל תענוג, כלי שהן בכמותו והן באיכותו נמצא בהתאמה מוחלטת עם האור שממלא אותו. בריאה זו, בצורתה הסופית, שחשה עצמה עצמאית לחלוטין, נקראת "בחינה ד'", "מלכות", "בריאה".

בזמן שבחינה ד' התחילה לקבל את אור הבורא ולהתמלא בו, תפסה שהבורא הוא אשר נותן את האור, התענוג, והיא זו שמקבלת את האור ומתענגת עליו.

לכאורה אין בכך שום רע: תינוק קטן, למשל, מקבל הכל בהנאה מאמו. אמו נהנית מזה שהיא נותנת והוא מקבל. ומה רע בכך?

הבורא והנברא נמצאים באיחוד גמור: זה נותן וזה מקבל. כאשר הנברא, המלכות, מקבל את כל מה שהבורא נותן לו, הוא קרוי מלכות עולם אין-סוף, פירוש הדבר שהוא לא מוגבל בקבלת האור שמגיע אליו מהבורא. הבורא והנברא קשורים זה לזה באופן מוחלט, אך יש ביניהם הבדל. במצב זה הנברא אינו עצמאי, ולא נמצא בהתאמה לבורא, היות שהוא לא יכול באמת ליהנות. התענוג שהוא מקבל, אינו נצחי, ומתפוגג מיד.

כדי להביא את הבריאה לרמת התפתחות רוחנית בה היא תוכל להרגיש תענוג נצחי, בלתי פוסק ובשיעור מלא, כלומר כדי שהתענוג יהיה שלם, הכרח להוציא את סיבת התענוג אל מחוץ לנברא. רק אז הנברא לא יהיה מוגבל בהיקף של גודל הרצון שלו ליהנות, כי אחרת התענוג שמתקבל מיד מכבה את הרצון לקבל אותו. בכוח הדדיותם הרצון לקבל את התענוג והתענוג המתקבל מבטלים זה את זה, וכך יורדים לטמיון הן הכלי והן האור.

כיצד ניתן להגיע לכך שככל שהכלי מתענג יותר, כך הרצון שלו והיכולת לקבל את התענוג גדלים? רק כאשר מקור התענוג, והסיבה שלו, יהיו מחוץ לנברא עצמו. במצב זה הנברא יקבל תענוג מזה שהוא נותן תענוג, וככל שיעניק יותר, כך באותו שיעור יגדל התענוג שיקבל מהנתינה. תהליך זה הוא אינסופי. מכאן רואים בבירור, שאלטרואיזם, אינו המצאה מלאכותית אלא כורח לעשייתו של הכלי שלם. רק בכלים אלטרואיסטיים ניתן לחוות בו זמנית את התענוג עם השתוקקות הולכת וגוברת אליו.

הבורא, ביוצרו את מלכות עולם אין-סוף, השלים רק מרכיב קטן מהעבודה. כעת נדרש לפתח כלי זה עד למצבו השלם כך שאם ימשיך לקבל הוא יתחיל לתת ללא גבול, אל מחוצה לו. וכך הכלי החדש הזה, שמכוון לנתינה, יוכל למלא את עצמו בצורה אינסופית.

ההתפתחות האינסופית של תהליך זה אפשרית רק בתנאי ששני הצדדים יתנו: הבורא ייתן בצורה ישירה, בשיעור הרצון והאפשרות שלו לתת, והנברא יתן ב"כיוון הנגדי", בצורה של "אור חוזר"; כלומר, הנברא מקבל על מנת לתת. הוא מקבל תענוג הואיל וזו הדרך היחידה לתת תענוג לבורא. והקבלה היא תולדה של אהבה לנותן.

בעולם הגשמי שלנו, אנו חיים לשם מימוש רצונות אגואיסטיים קטנים, וכשאנו מתמלאים בתענוגים האלה, מיד אנו מפסיקים לרצות בהם. ושוב מחדירים בנו מלמעלה רצונות חדשים, ושוב אנו מזדרזים בעל כורחנו לנסות למלא אותם, וחוזר חלילה. הופעות חוזרות ונשנות של רצונות בתוכנו, והסיפוק הרגעי שלהם הכרחיים להתפתחותנו. ניתן לראות זאת היטב אצל ילדים: הטבע נותן להם כל הזמן רצונות חדשים, ובכך מאלץ אותם להתקדם ולהתפתח. בלעדי תהליך זה לא היה האדם מתפתח. ככל שהאדם סקרן יותר, רוצה לדעת, כך הוא עשוי להגיע לרמת התפתחות גבוהה יותר.

התהליך של התפתחות הרצונות מתרחש בדרך טבעית במשך אלפי שנים. מאז בריאתה עוסקת כל האנושות רק במעבר מרצון אחד לשני, וכשהיא מצליחה למלא רצון אחד, מיד מופיע בה רצון חדש, גדול יותר. ללא התעוררות של רצונות חדשים אין הטבע יכול להתקיים. אילו באדם לא היה מופיע מידי פעם רצון חדש הוא לא היה נותר בחיים. הציפיה למילוי הרצון ולתענוג העתידי מניעה את הכל. היא זו שנותנת את הכח המניע, גורמת למצבי הרוח השונים שלנו ומספקת אנרגיה. האור שעתיד לבוא, האור המקיף, מאיר מרחוק ונושא בחובו הבטחה להיכנס אל תוך רצונותינו ולמלאם.

ישנם ארבעה סוגים של רצון לקבל:

א.רצון בתענוגים גופניים: מדובר ברצונות למלא צרכים בסיסיים, מזון, מין, משפחה, צאצאים, ביטחון. לרצונות אלה שואפים גם בעלי החיים.

ב.רצון בעושר: מדובר ברצון שלא קיים בבעלי החיים, ועם זאת זהו רצון פרימיטיבי מאד, כיוון שהמושג עושר מופשט ומתואר אצל האדם כאמצעי להשגת אותם תענוגים בהמיים.

ג.רצון בשליטה: רצון לשלוט על הדומים לך, תחושה של צורך להיות מעל הרמה הטבעית של הסובבים אותך, ובו בזמן אין זה רצון להתעלות על עצמך, על הטבע שלך, אלא רק על אחרים.

ד.רצון בידע ולהשכלה: רצון זה מעלה את האדם מעל לטבע, אך לא מעל הטבע שלו עצמו.

בכל אדם קיים מכלול של רצונות אלה. ההבדל בין אדם לאדם הוא רק ביחס שבין שלבי ההתמסרות לרצונות אלה. תהליך התפתחותו של האדם הוא תולדה של התפתחות הדרגתית של אותם רצונות, מהנמוכים ועד הגבוהים, וכאמור הם הדוחקים באדם לנוע קדימה. אם האדם הגיע להבנה שחסר לו רצון ליהנות, והוא יודע מהו התענוג שנשלל ממנו, אזי יסבול כמידת התענוג שהוא סבור כי נשלל ממנו. רבים חפצים להגדיל את רצונותיהם המיניים כי הם מבינים שיוכלו לקבל תענוג הרבה יותר גדול. אחרים רוצים להפחית את תשוקתם לאוכל היות שעל פי הבנתם, אם יגבילו עצמם, יסבלו פחות.

מי שאינם שואפים לעושר, לשליטה או להשכלה לא יכולים להתפתח ולהתקדם בצורה נכונה שתאפשר מאוחר יותר לעבור לרצונות השואפים לשלמות בכל. לשם כך ניתן לנו בעולם הזה מגוון של רצונות קטנים, אותם עלינו לפתח כדי להגיע בסופו של דבר לבורא. רצונותיו של אדם מקובל חזקים ואגואיסטיים יותר מאדם רגיל, כי הם בעצם תוצאה של התפתחות ארבעת סוגי הרצונות הטבעיים שלנו.

ולמה הרצונות שלנו צריכים להתפתח? הנברא, האדם בעצמו, יוצר כלי חדש, כלי של נתינה, ובכך נוצר נברא חדש. ואת הנברא החדש הזה לא הבורא ברא. בנקודה זו בדיוק מתבטאת השלמות של הבורא. הבורא ברא נברא ונתן לו אפשרות לשנות את עצמו, את הטבע שלו, ולברוא בעצמו רצון חדש, שלא הבורא בראו, רצון לתת. בכך שהנברא יוצר בעצמו את הרצון החדש לנתינה הוא מדמה את עצמו לבורא ומגיע לשלמות מלאה. הבאת הנברא למצב שלמות זה היא למעשה מטרת הבריאה. מצב זה של תיקון סופי ומלא קרוי "גמר התיקון".

הגדלת חשיבותו של הנותן, הבורא, מאפשרת להגדיל פי כמה את התענוג שמתקבל ממנו. באותו שיעור שהאדם מדמה לעצמו את גדלות הנותן כך מורגש אצלו גודל התענוג. עקב כך הכל תלוי בנברא: עד כמה הוא מגדיל את חשיבות הנותן, ומכיוון שהבורא הוא אינסופי אזי גם הרצון לתת לבורא גדל בצורה אינסופית, וכך גם התענוג מהקבלה ממנו אינסופי.

גלגולי מקובלים בעולם הזה ו-600,000 נשמות

לפי הנתונים הפיסיולוגיים שלהם, כל האנשים שווים. מבחינה חיצונית גבר חזק וחסון, אתלט למשל, מועדף על אינטלקטואל חלש והססן. זאת, במידה וננתק את המהות הפנימית של האדם, ונמדוד אותו לפי הנתונים הגופניים הבהמיים בלבד. במקרה זה מובן שניתן להשתיל באדם איברים חדשים ללא קשר למוצאו, להתפתחותו ולתכונותיו.

הבחנה אמיתית בין אדם לרעהו ניתנת רק על סמך המהות הפנימית שלו, של תכונותיו. בשונה מתכונות הגוף, תכונות אלו אי אפשר להשתיל ולהעביר מאיש לאיש. ייתכן שבעתיד יהיה ניתן להעביר ממוח אחד לשני מידע על העולם שלנו שהרי מידע זה הוא גשמי, שכמו מידע הנשמר במחשב. הזיכרון שלנו הוא בסך הכול התנסויות של גופנו בעולם הזה. כמו שאמר הרב"ש: האדם, בעזבו את העולם שלנו, ובחזרו אליו, לא משנה דבר מלבד "חולצה". הנשמה נשארה, ה"חולצה" שלה הוחלפה. וזהו עניין גלגול נשמות.

ישנן נשמות שהשלימו את תיקון תכונותיהם אך בשל יעודן המיוחד צריכות לחזור לעולם שלנו, אלא הפעם ב"חולצה" אחרת: רבי שמעון לא צריך היה לחזור כרבי שמעון, הוא חזר כהאר"י. והאר"י חזר והיה לבעל הסולם. זו היא אותה נשמה אשר בדורות שונים חוזרת לעולם שלנו לשרת אותנו מבחינה רוחנית. בעל הסולם כתב על עצמו שהוא גלגול של האר"י, והאר"י כתב שהוא גלגול של רבי שמעון. את זה מגלים מקובלים כאשר מגיעים לרמה הרוחנית שבה היו בגלגול הקודם.

כל הנשמות נולדות עם רצון אגואיסטי בלי יוצא מן הכלל, ואף אחת מנשמות המקובלים לא הופיעה לעולם הזה אחרי שנעשתה "מקובל" או "נביא". הפעולה הראשונה שעושה הנשמה (הנברא) לקראת הבורא היא צמצומו של הרצון האגואיסטי להנאה עצמית.

מהנברא מסתלק לגמרי כל אור (תענוג) והוא מחליט שיקבל אור רק באותו השיעור שיכול "להחזיר" לבורא. קבלה כזאת נקראת נתינה.

בכל שבריר אור שהנברא מקבל הוא צריך להבחין בכך שהתענוג שהוא מקבל בא אליו מהבורא, ושהוא נהנה כי הבורא רוצה שהוא יהנה, ובכך הוא נותן תענוג לבורא, שכל רצונו הוא ליהנות לנברא.

לאחר שרצון הנברא לקבל כדי שהבורא יתענג (ה"מלכות") הגיע להשתוות בתכונות עם רצון הבורא להיטיב לנבראיו ("כתר"), הנברא והבורא נמצאים בהתאמה. כדי להידמות לבורא מתחלקת הבריאה ל-600,000 חלקים-נשמות, ומתרחקת מהבורא עד שלא מרגישה אותו. המרחק שנוצר בינה לבין הבורא מתחלק ל-125 מדרגות, וכל מדרגה מסננת כמות מסויימת של אור עד אשר מאחורי המדרגה האחרונה, המדרגה ה-125, האור לא מורגש יותר. שם נמצא העולם שלנו.

המושג "העולם הזה" בקבלה אינו העולם המוכר לנו בו אנו נמצאים, אלא מצב רוחני של הבריאה שבו האדם מתחיל להרגיש שהוא מבודד ומרוחק לגמרי מהבורא. מצב בו האדם מכיר בכך שישנו בורא ומרגיש בהעדרו. דווקא ממצב כזה, שבו הנברא מפתח בתוכו באופן עצמאי, תוך התאמצות, רצון לענג את הבורא הוא מדמה עצמו לבורא.

השתלשלות העולמות, המדרגות, הפרצופים, לפי 125 מדרגות, נוצרה בידי הבורא בעצמו. לכל אורך המדרגות עדיין אין שום רצון ופעולה עצמאיים מצד הנברא. אלא מהנקודה הנמוכה ביותר, כשהנברא מנותק לגמרי מהבורא, מתחיל הוא בעצמו מתוך רצונו האישי לפסוע על פני אותן 125 מדרגות, בחזרה למצב עולם אין-סוף שממנו יצא, לקראת הבורא.

מלכות עולם אין-סוף התחלקה ל-600,000 נשמות, וכל אחת מהן צריכה באופן עצמאי לעבור את הדרך שלה מהעולם שלנו עד עולם אין-סוף, תוך הגדלת המסך שלה עוד ועוד. כל חלק כזה שמצוי בדרך זו קרוי "מקובל". על כל החלקים לעבור את כל הדרך בהיותם בגוף הגשמי שלנו עד שיעברו את כל המצבים הרוחניים.

ואז, גם בדרגה הנמוכה ביותר, ברמת הגוף, יתרחש גילוי עולם אין-סוף הקרוי "גן עדן ארצי".

על כדור הארץ שלנו כ-7 מיליארד גופים פיסיולוגיים. נשאלת השאלה כיצד ל-7 מיליארד אנשים יכולות להספיק 600,000 נשמות בלבד? ובכן, למספר הגופים הביולוגיים הקיימים אין שום קשר למספר הנשמות, הנקראות "נקודה שבלב". קיימות רק כמה עשרות נשמות בדור אחד ש"מלובשות בתוך גופים". כל שאר הגופים מסתובבים ללא כל מטרה וללא נשמה.

600 הוא מספר מותנה של חלקים שהמלכות התחלקה בהם, ושצריכים לתקן את עצמם. כל הזמןוליתר דיוק, כל שניה, מתרחשים גלגולים ומעברים של חלקי המלכות הללו. אנחנו לא מבינים מהי מציאות שאין בה מימד זמן, אבל ברוחניות לא קיים מושג של "זמן" ולכן קשה בשלב זה להסביר את תהליך הגלגולים והמעברים. מרגע שנרכוש את התחושה, איך באמת בנוי העולם, לא ישארו בלבנו שום שאלות וספקות, שכן נוכל לראות הכל בעצמנו.

חזרה לראש הדף
Site location tree