י. מעשים בדרך האמת
מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך.
כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה.
והכל לפי רוב המעשה.
הכסיל חבק את ידיו ואכל את בשרו.
וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו.
כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו.
עבודת ה' שיש בה צד אישי, דומה לעבודת אלילים. מה ההבדל אם עובד אדם לפסל או אם עובד הוא לעצמו?
אין עבירה מכבה מצוה ואין מצוה מכבה עבירה. הנה דרך העבודה הוא שצריכים ללכת בדרך הטוב, אבל הרע שבאדם אינו נותן לו ללכת בדרך הטוב, אבל צריכים לדעת שאין האדם צריך לעקור את הרע, כי דבר זה הוא בלתי אפשרי אלא שצריכים רק לשנוא הרע, כמו שכתוב אוהבי ה' שנאו רע. שרק השנאה צריכים, שמדרך השנאה שמפריד בין הדבוקים.
דרך האמת הוא קו דק מאד, שעליו פוסעים והולכים, עד שבאים להיכלא דמלכא. וכל מי שמתחיל ללכת בתחילת הקו צריך שמירה מעולה, שלא יטה לימין הקו או לשמאלו, אפילו כחוט השערה, כי אם בתחילה הנטיה היא כחוט השערה, אפילו אחר כך הולך ישר באמת, אבל כבר לא יבוא בשום אופן, להיכלא דמלכא, משום שאינו דורך על הקו האמיתי.
ובהיות האדם מישראל מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אומות העולם שבו, דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחינת אומות העולם שבו, דהיינו לצרכי הגוף - הנה אז גורם במעשיו, גם בפנימיות וחיצוניות דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואומות העולם, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל.
ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כשתי טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט. ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו מוריד או מעלה את הכלל כולו.
ובזה יתבאר הכתוב בזוהר, שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה.
ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה יש בה פנימיות וחיצוניות, כמו כללות העולם כולו. ולפיכך גם העוסק בתורה, יש לו אלו שתי המדרגות. ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה, נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם, שהם אומות העולם, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם.
צריך האדם שיכוון כל מעשיו כולם לידע את ה' ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודבורו, הכל לעומת הדבר... וכן כשיאכל וישתה ויבעול, לא ישים על ליבו לעשות דברים הללו כדי ליהנות בלבד, עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות, אלא ישים על ליבו כשיאכל וישתה, כדי להברות גופו ואיבריו בלבד. נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו כולן, עובד את ה' תמיד, ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו, וינוח גופו כדי שלא יחלה, ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. ועל עניין זה צוו חכמים ואמרו: "כל מעשיך יהיו לשם שמים", והוא שאמר שלמה בחכמתו: "בכל דרכיך דעהו".
ראשיתה של התעוררות רוחנית היא בהשראה הבאה מהבורא. רק אז, שכבר עלית על הדרך, מתחילה העבודה האמיתית. התמד בדרכך, ואז תנבע ההשראה מפנימיותך.
בשלבים הראשונים של מסעך הרוחני, ידמה לך אולי, שהאל דוחה אותך ומואס במאמציך. התמד בדרכך, אל תתייאש. בבוא היום, תוסרנה כל המחיצות.
להבין למה ברא ה' יתברך זה שיפול צדיק ממדרגתו, הלא לכאורה הוא יותר טוב שיעמוד צדיק תמיד על עמדו לעבוד השי"ת בשכל גדול ולאהוב אותו אהבה שלימה. דבר זה אמר הבעש"ט ז"ל ומורי הצדיק דוב בער זצ"ל שמזה שנופל הצדיק ממדרגתו ומתחזק לחזור ולשוב לאיתנו, מזה נבראו נשמות. והוא כמו מי שרוצה להעלות את חבירו מטיט ורפש, שצריך גם הוא לירד סמוך להטיט ורפש להעלות אותו. כמו כן מזה נבראו נשמת גרים ממה שהצדיק נופל ממדרגתו ומתחזק את עצמו לעבוד השם יתברך ולחזור ולשוב אל מקומו. והוא נרמז גם כן בכתבי האר"י ז"ל.
מעיד אני עלי שמיים וארץ בין ישראל בין גוי, בין איש בין אישה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשה שעושה, כך רוח הקודש שורה עליו.
יש אשר יכשלו החיים במהלכם ולא יעצרו כח ללכת עם הציורים הרוחניים, וייעף אז הרוח השואף להגשימם במעשה. אז תולד מבוכה והדעות מתפלגות. אמיצי הרוח יאמרו: 'החיים הם עלולי מחלה, אבל גם עלולים לשוב אל הבריאות השלמה. וכל אשר יחובר אל החיים יש בטחון. האידיאלים היקרים, הגנוזים בחביוני המעשים, מחויבים הם לצאת את האור דוקא ע"י התגלמותם במעשים. הם צריכים להאיר את כל חשכת החיים, והחשך עדנה גדול הוא ורב מאד, לא נוכל לאמר עליהם שכבר גמרו את מלאכתם, נגמרו ובאו לתעודתם. לא נעזוב את הדגל, נשא ונסבל באהבה, נגלם בפועל במעשים את המחשבה הגדולה של הנשמה הישראלית… כשפוגמים את הרעיון, כשמתרחקים ע"י השקוע בקטנות החיים הרגילים, מרוממות המחשבות העליונות שהן מחוללות את המעשים הגדולים, ושהן גנוזות בתוכם בגניזה אלהית עצומה, ממילא הולכים המעשים ונפגמים…וכשהמעשים נפגמים, לעומת זה הולך הרעיון ומתרחק, עד שהוא נהפך למין מחשבה קלושה, המעוררת גם היא בוז מכל איש-מעשה מצד מרחקה מן החיים ומצד רפיון כחה לפעול עליהם.
כדי למצוא תרופה לעומת מצב איום זה, לעומת מחלה כזאת, האוכלת את שתי הקצוות אשר לחיים וממילא נחר תוכם, אנו צריכים להתאמץ בכל היכול בשמירת המעשים, לחבבם ולאמצם, אבל לא לעמוד על תחום זה בלבדו. מאומה לא נשא בעמלנו, אם לא נצרף אל רוממות המעשים את ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם. אם ישארו המעשים מצות אנשים מלומדה, לא לבד שלא יועילו אלא גם ישפילו עוד את הרעיון, וסוף שפלות הרעיון להגמר בבטול המעשים. אבל לא נבהל כלל מהמפחידים אותנו מתעופת המחשבה, האומרים שאנו מתאמרים לעלות מרומי שחקים באין סולם. לא כן, יש לנו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה: המאור שבנשמתנו, בנשמת הכלל ובנשמת הפרט, אשר יתעורר יפה ע"י אור גנזי תורה.
המעשים מדברים הם בתוך הנשמה. כל פעולה, שהיא משתלשלת אחרי השתלשלויות רבות מהטוב מהקודש, כשם שהיא נובעת ממקור הקודש, שהמציאות של הקודש גרמה לה את הויתה, את התגלותה אל הפועל ואין קץ לסיבות אשר התגלגלו מרוב חביון עד אשר באה פעולה טובה זו אל הגלוי המעשי, ככה בהיותה כבר יוצאה אל הפועל היא משיבה את האור לשורשה, היא מכה את הגלים לאחור ומרחבת היא את פעולת הקודש ומגדלתה ממטה למעלה.
והוא הדין להפך, כל פעולה שמקורה משחת, כשם שהמקור הטמא הוא מחוללה, כך היא מגלה את חלאתה בתוכיות הרוח העושה אותה, עד אשר יעקרה ממקורה האיש השליט על מעשיו ועל רצונו בכח הגדול של תשובה, שאז בהתעלותה ביחוד למידת האהבה, תקבע את מדורה בעומק הטוב ותכה את הגלים ממטה למעלה, כהלכות הפעולות הטובות לטובה.
האדם שנשמתו מאירה בקרבו, מוכרח הוא להתבודד הרבה. החברה, התדירות של אנשים אחרים, המגושמים על פי רוב נגדו גם ברוחניותם, מעממת את אורה הבהיר של נשמתו העליונה. ומתוך כל פעולתו החשובה מתמעטת ובמקום ההטבה שהיה יכול להיטיב לחברה על ידי התבודדותו, והרחקתו ממנה ברוב הזמנים (שגם אז יש שהיחש הרוחני לא ייפסק ונגד פניו יהיה כל הדור כולו, להתפלל בעדם ולצייר את עילויים, את האוצר הטוב שבהם), יגרום לה נפילה על ידי נפילתו מפני האפילה, שהיא מאפילה את רוחניותו בקרבתם המטרדת. וצריך תלמיד חכם שיעשה את עצמו כענק זה לצואר, שנראה ואינו נראה. קשה מאד לסבול את החברה, את הפגישה של אנשים שרויים בכל מהותם בעולם אחר לגמרי, שהאישיות השקועה במהלכים רוחניים אציליים, בשאיפות מוסריות גבוהות, אין לה מגע שמה. ומכל מקום סבל זה דוקא הוא מצחצח את האדם ומעלהו. השפעתו הרוחנית של האדם הנעלה על הסביבה, שבאה דוקא עם הפגישה, התדירות מטהרת את הסביבה, מעלה חן של קודש על כל מי שבא במגעו.
א. להאמין שיש משגיח על העולם.
ב. לדעת שהאמונה הוא בחינת למטה בחשיבות, והוא בוחר ללכת בדרך זה.
ג. שהאמונה שלו יהיה בדרך השפעה, ולא בעל מנת לקבל.
ד. וכשמיחסים את העבודה לה', להאמין שה' מקבל את עבודתינו, ולא חשוב באיזה צורהנראה העבודה.
ה. באמונה למעלה מהדעת, יש להבחין ב' הבחנות: א) שהוא הולך למעלה מהדעת מטעם שאין לו ברירה. ב) הוא, אפילו יתנו לו דעת, וכבר אין הוא צריך להאמין וללכת למעלה מהדעת, מכל מקום הוא בוחר ללכת בדרך של למעלה מהדעת.
ו. שהאדם צריך לדעת, כשהעבודה שלו היא באהבה עצמית, אחרי כל ההצלחות שהאדם מצייר לעצמו שהוא יכול להשיג, יהיה בידו להטיב רק בחינת פרטיותו עצמו, משא"כ באהבת ה' הוא מטיב לכלל. יודע לשמור על העזרה שמקבל מלמעלה, שלא יאבד את זה.
ז. צריכים לתת שבח והודיה על העבר, כי בזה תלוי העתיד, כלומר, בשיעור שנותנים תודה, בשיעור זה האדם מחשיב כל מה שמקבל מלמעלה.
ח. עיקר העבודה הוא ללכת בקו ימין, היינו שלימות, כלומר, עד כמה שיש לו קצת אחיזה ברוחניות, הוא צריך להיות שמח, בזה שזכה שה' נתן לו מחשבה ורצון לעשות משהו ברוחניות.
ט. וגם ללכת בקו שמאל, וזה מספיק חצי שעה ביום, היינו שיעשה חשבון לעצמו, כמה הוא מעדיף אהבת ה' על אהבה עצמית, ובשיעור שיראה את החסרונות, יתן על זה תפילה שה' יקרב אותו באמת, שדוקא על ב' קוים האדם יכול להתקדם.
בסדר העבודה יש להבחין ג' בחינות:
א. להשתוקק להשלים נשמתו, להשיבה לשורשה, שזה נקרא בחינת ישראל.
ב. להבין דרכי השי"ת, ורזין דאורייתא, דמאן לע ידע ציוויא דמארי איך יעביד ליה, שזהו בחינת אורייתא.
ג. להשתוקק להשגת קוב"ה, כלומר, להדבק בו בהכרה שלימה, שזהו בחינת קוב"ה. ומוטב שישתוקק לבחינת ציוויא דמארי שזהו קו האמצעי.
אני רואה שעיקר מניעת ההצלחה בכל מה שעושים לחזק את היהדות ומעמדם של ישראל בכל, הוא מפני שנזנח האור האלקי, נזנח לגמרי מן הלב והמוח. הכל פונים עכשיו רק לתקן את ה'פראסטע פרומקייט' (החרדיות הפשוטה), כאילו יהיה אפשר להחיות את העולם בגוף בלא נשמה.
אמנם כונתינו אליו ולא למידותיו, ולזה צריך שיהיה קדימת אמונה בלב המשכיל כי כל מה שנייחד הספירות או נמשיך מהם אין בכלים ממשות פעולה אלא מכחו המתפשט אליהם מפני שהם כלים להתפשטות אורו, ואם ח"ו יעלה בדעת סילוק השגחתו ועצמותו המתפשט אליהם ישארו כלים שבורים גוף בלא נשמה, אמנם לחיותו אליהם לא יסתלק מהם כלל אלא מצד שהפעולות יתרחקו ממנו והספירות ימנעו אורו מן התחתונים, לא שהוא ימנע הטוב לעולם אלא מעשינו ומעללינו גרמו ימנע הטוב ממנו, וזה אנו קורים ומיחסים אותו בשם פגם.
מפני שזהו כונתו ית' (והיינו סוד), להיטיב ולגלות אלוהותו אל התחתונים ומי שמונע זה, הוא מהפך כוונתו ית' והיינו, סוד אומרו, ותפרעו כל עצתי', והיינו עסק התרה אלינו. ולזה כל המרבה להכין הספירות האלו ולכוננם ולתקנם, היא היא העבודה הרצויה, שיתקן הצינורות, שדרך בם יעבור טובו אלינו ולא ימנע אותו הטוב המושפע ממנו על זולתו שום סיבה מהסיבות המונעות הטוב ההוא.
ידוע כי מעלת הצדיק על הרשע אינה אלא בהכנעת הנפש הבהמית והתגברות הנפש השכלית, ועיקר התורה כלה ויסודה הוא, שישבר את תאותיו ויכניעם וישיבם עד דכא, עד שיביאם בשעבוד הנפש השכלית, והעושה זאת ומגביר שכלו על תאוותיו ומשבר ומכניע הנפש הבהמית שלו הוא נקרא צדיק.
כי בהכנת התחתונים ותשוקתם אל העליונים, ישפיעו עליהם העליונים טובה וברכה, כי התחתונים הם כסא אל שלמעלה מהם. ואם לא תמצא ההכנה למטה בתחתונים על מה ינוח השפע? על העצים או על האבנים. ויאמר כי מטעם זה צריך להכין למטה איזה דבר, על מה שיחול הברכה עליו.
ואל יאמר בליבו שהוא גדול מחבירו, שהוא עובד בדבקות יותר. שהוא, כשאר הנבראים שנבראו לצורך עבודתו יתברך, והשי"ת' לא נתן לחבירו שכל כמו שנתן לו שכל. ובמה הוא חשוב יותר מהתולעת – עובד לה' יתברך בכל שכלו וכוחו, והאדם גם כן רמה ותולעה, כמ"ש "ואנכי תולעת ולא איש", ואם לא נתן לו ה' יתברך שכל לא היה יכול לעבדו רק כמו התולעת. ואם כן, אפילו מתולעת אינו חשוב במעלה, כל שכן מבני אדם. ויחשוב שהוא תולעת ושאר בריות קטנות הם חשובים כמו חבירים בעולם – שכולם נבראים ואין להם יכולת רק מה שנתן להם הבורא יתברך, ודבר זה יהיה תמיד במחשבתו.
ואמרו חז"ל, איזהו חכם המכיר את מקומו, היינו מדרגתו, ורצונו לומר דמי שאינו חכם יוכל היצר לרמותו ולומר שהוא נכבד ומקיים את התורה, כפי שהעולם מחזיקים אותו ללמדן וירא שמים, שמקים את התורה במצוותיה, אבל אם הוא בעצמו אם איש נבון הוא, ימצא כמה מצוות שעובר עליהן בכל יום ואינו משים לב עליהן כלל לקיים, וכן בעניני הלאוין שעובר עליהן ואינו משים כלל לתקנם, והתועלת מזה גדול מאוד, שאם יכיר את עצמו הכרה אמיתית יסור הגאוה ממנו ויתרצה במה שנותן לו הקב"ה הן בהשפעה והן בעניני הכבוד, וכל עניניו יכיר שהקב"ה מתנהג עמו במידת החסד.
היודעים בסוד ה' קבלו על עצמם וכתבו (בפרי עץ חיים) מי שיטבול מעתה בלי כוונה הוא ככופר ח"ו, והוא כדי שידחקו עצמן תמיד לכוין בעת טבילה לעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו, ומזה יקח ראיה מי בא בסוד ה' לכוון כדקא יאות, ואותן שלא באו בסוד ה' טבילת מטהרתן, ודי להם הכוונה לכבודו יתברך שמו לשם טהרה לעשות נחת רוח לפניו ית"ש, ועל דעת כוונת ר' שמעון בר יוחאי והאריז"ל.
מקודם צריך ללמוד הלכות ולקיים אותם שהם כלחם לבב אנוש יסעד, ואחר כך יעסוק בלימוד הסודות שנמשלו ליין ושמן.