יא. הנסתר והנגלה
אכן אתה א-ל מסתתר.
אמר לו עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה..., אמר לו בני, עולם ברור ראית.
אסתר מן התורה מנין. ואנכי הסתר אסתיר.
הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת.
על דרך הרמז יש לדעת ענין נגלה נקרא בחינת מעשה, ונסתר נקרא הכוונה. הכוונה שהיא הסיבה המחייבת אותו לעשות את המעשה, זה נסתר מאנשים, שאין אדם יודע מה שבליבו של חבירו. ואפילו אדם אצל עצמו גם כן יכול לרמאות את עצמו בענין כוונה, שהוא חושב שהסיבה המחייבת אותו לעשות את המעשה, היא בחינת לשם שמים. ויכול להיות שבאמת תועלת עצמו היא זאת שמחייבת אותו לעשות את המעשה. לכן נסתר מרמז על הכונה.
מה שכתוב שאינו רואה בזמן הזה מי שהוא מקובל, אתמהא, איך אפשר לישב בסביבה מוגבלת ולראות בכל העולם, ומכל שכן ראיה כזו מי שהוא בעל מקובל, והן אמת שגם אנכי לא ראיתי מקובל אמיתי בזמני זה, אבל אני מבין שלא אלמן ישראל ואיןלך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב - ובכלל לא ראינו אינו ראיה.
הרציונליות מתפתחת, רק מפני שמעבר לסף-ההכרה שלה, עושה הנסתר את פעולתו המדעית והמוסרית. מזוייפת היא ההנחה ההמונית, שהנסתר מעכר את המדע הבהיר ואת הבקורת המדויקת. דוקא ע"י הנסתר, ובעזוז שירתו ועומק הגיונו, יוסד על יסוד איתן המעמד של המדע ההולך ומתחדש והבקורת המדויקה המנתחת וחודרת. מצרופם של שני אלה השפעים בעשרם הגדול, הנסתר והבקורת, יבנה יסוד האיתן אשר לאור האלהי העליון, העומד למעלה מכל הגה והכרה.
סודות התורה הם מתלבשים במשלים וחידות בתורה, מטעם התפשטות התורה וירידתם מרום המעלות עד העולם הגשמי הזה, והנה סוד התורה המתגלה הוא שהשכל דולה מים עמוקים מלמעלה למעלה, ופעמים יאמר המשכיל סוד, ויש לסודו נסתר, והוא אומר בלי היותו מעמיק בסודו, וזה מפני שהוא מפרש התורה בבחינת זעיר אנפין, ויש לו סתר באריך אנפין, ור' שמעון הוה דולה מעמקי המחשבה העליונה בכל סודו מפני שהיה שואב הסוד מהכתר.
רבי יהודה אומר: למה הזכיר הקדוש ברוך הוא בריאת שמים וארץ תחילה, והלא כסא הכבוד והמלאכים נבראו תחילה? אלא כדי שלא יהרהר אדם דברים הסתומים מהעין ואשר לא גלה בראש. רבי אומר: כדי להראות לאדם שאינו בעל חכמה ואינו ראוי לגלות לו סתרי תורה. דאמר ר' יצחק: אין מגלין סתרי תורה אלא לאדם חכם וקורא ושונה ותלמודו מתקיים בידו והוא ירא שמיים ובקי בכל דבר. ואדם שאינו בענין זה וישאל על הנסתרים והנעלמים שלמעלה, אמור לו: מה אתה שואל? שא עיניך וראה כי בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ ותדע לך שלא גילתה התורה יותר. ואם תאמר שאין סתרים בתורה, תדע לך כי על כל דבר ודבר יש תלי תלים של סודות והלכות ופירושים, שנאמר: "קצוותיו תלתלים" על כל קוץ וקוץ תלי תלים.
ר' לוי אמר: כתיב, "מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך". מה גדלו מעשיך ה', זה מעשה בראשית, שהם מעשיו של הקדוש ברוך הוא. מאוד עמקו מחשבותיך, אלו סתרי תורה.
בהבדל שבין רוחניות וגשמיות, צריך להעיר, שכל עיקר הבדל זה הוא רק בערך להשגתנו השכלית והחושית ובעצמיות – וקל וחומר ביחס להצעה העליונה – אין מקום לשום הבדל בזה. וכשאנו רוצים להסביר לנו את הענינים אנו אומרים, שברוחניות אנו מכירים חלק יותר גלוי של הופעה, ובגשמיות - חלק יותר סתור ומחובא. ובמקור האלהי הכל הוא במציאות מלא, מקטן ועד גדול, ומתגלה המציאות לפי הכנת המקבלים. אבל כל מה שמתגלה הוא יש ממש, אלא שמתגלה ניצוץ קטן מן הכל ועל כן אנו משיגים בו; התכונה החסרה, שאנו רגילים לבטאה בשם 'גשמיות' מה שאין זה לפי האמת.
הצדיק האמיתי, דעתו שפלה עליו לאין שעור, מפני שהוא מכיר את גודל הכיעור של הרע המובלע בו… ומכל מקום אינו מראה את שפלותו בגלוי. הרב ראי"ה קוק, אורות הקודש ג', רמט'
בהבדל שבין רוחניות וגשמיות צריך להעיר, שכל עיקר הבדל זה הוא רק בערך להשגתנו השכלית והחושית, ובעצמיות – וקל וחומר ביחס להדעה העליונה – אין מקום לשום הבדל בזה. וכשאנו רוצים להסביר לנו את הענינים אנו אומרים, שברוחניות אנו מכירים חלק יותר גלוי של הופעה, ובגשמיות חלק יותר סתור ומחובא. ובמקור האלהי הכל הוא במציאות מלא מקטן ועד גדול, ומתגלה המציאות לפי הכנת המקבלים.
אבל כל מה שמתגלה הוא יש ממש, אלא שמתגלה ניצוץ קטן מן הכל, ועל כן אנו משיגים בו התכונה החסרה, שאנו רגילים לבטאה בשם 'גשמיות', מה שאין זה לפי האמת.
והמשל בזה כאדם הלבוש לבוש על גופו, ואתה רוצה לעמוד על דמות גופו מתוך לבושו בבליטת זרועותיו ושוקיו, משם יכנס אל נסתרו, כך מתוך לבוש התורה אתה נכנס אל פנימיותו, ואין לך דבר בנגלה שבתורה שלא גרם הנסתר, והוא כחותם הנחתם בשעוה שאין תוספת ואין מגרעת בחותם שאין במחתים ולכן כשיתקשה לך שום ענין בנסתר החזר יד שכלך על פשוטו וראה דרשת רז"ל, והכנס מתוך פשוטו אל נסתרו בדמותו וצלמו אל סוד פנימיותו.
היינו מלת משכילים שיודעים לעמוד על סוד חכמה עליונה, לא מתוך בקיאות הדברים הנבראים שזה מעשה החצונים שבקשו לעמוד על תוכן העניינים הנפלאים מתוך הנגלים. ואין זה חלק ישראל אלא עומדים על הנגלה מתוך הנסתרים, ודורשים פסוקי התורה, ומשם הם יודעים סוד סתרי החכמה לא מהחקירה הטבעית.
כי בתורה יש נגלה ונסתר, הנסתר נקרא תורת הוי' והנגלה נקרא תורת האדם.
והנה הנסתר לאו כל אחד זוכה להשיג, אבל מכל מקום ראוי שיחשוק ויחפוץ להשיגה, וזה שאמר הכתוב, כי אם בתורת הוי' שהוא הנסתר חפצו, אף שאינו משיגה, מכל מקום חפצו בה, ובתורתו הוא הנגלה, שהוא תורת האדם, יהגה יומם ולילה.
והנה הנגלה נקרא כלי חמדה, מפני שהנסתר הוא גנוז וטמון בתוכו, והנסתר נקרא חמדה גנוזה. וענין הנסתר הוא בחינת אורות עליונים רוחניים, שבהם נברא העולם. וזה שאמרו חז"ל שעל ידי התורה נברא העולם, הכוונה על ידי פנימיות התורה, שהם הסודות והם הנקראים חמדה, כי ראוי לחמוד אותם. וזה שאמר התנא: חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שבה נברא העולם ואינו קאי על הכלי, רק על החמדה הגנוזה בתוך הכלי שבו נברא העולם. ובאמת החמדה הנסתרת לא ניתן להם במתנה, כי אם הכלי של אותה החמדה שבה נברא העולם, ניתן להם במתנה. חיבה יתירה נודעת להם שנאמר כי לקח טוב, שהוא הנגלה, הלקח, הבית יד של הנסתר: נתתי לכם במתנה ותורתי הוא הנסתר, אף על פי שאינכם יכולים להשיגה, מכל מקום אל תעזובו, רק תמיד תחמדו אותה.
הטעם שכתבו ז"ל כי לימוד הזוהר הקדוש נורא ונשגב מאד... בכל התורה יש פרד"ס ובכל לימוד אינו ניכר הסוד כלל ואדרבה הקורא ושונה דעתו על הפשט לבד באין מבין אם יש סודבתורה כלל, מה שאין כן בספר הזוהר הקדוש דהסודות הם בגלוי והלומד יודע כי ידבר נפלאות ורזי תורה והוא לא ידע, ולזה מועיל מאד לתקן הנפש.
לא יהיה בך אל זר. האל לא יהיה בך, בתוכך, בבחינת זר.
על אנשי ננווה מספר הנביא, כי בשעת המשבר "ויקראו אל ה' בחוזקה". זוהי עבודתם של איכרים מגושמים. לה' לא קוראים בחוזקה אלא בחשאי, מתוך הלב ומפנימיותו. אין אדם בחוץ צריך לדעת מה קורא הלב פנימה.
לימוד לפי הפשט נקרא עבד, ולפי הסוד נקרא בן. שכאשר האדם אינו יודע ומכיר את קונו אלא לפי הפשט דרך כלל נקרא עבד, וכאשר הוא בן שיודע בסתרי תורה שהם באצילות כבן המחפש בגנזי אביו נקרא בן.
והנה מכל זה יובן בתוספת ביאור עניין ולא תשבית מלח כו', שלימוד הפנימיות נקרא בשם מלח, שהמלח ממתקת הבשר אף שאין בו טעם בעצמו כמו הבשר, וכך הנגלה שבתורה נמשל ללחם, כמ"ש [משלי ט, ה] לכו לחמו בלחמי, וגם לבשר, כמ"ש במ"א ע"פ זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, דקאי על תושבע"פ, וכן בגמרא ב"ב כ"ב אמרו אכלו בישרא שמינא בי רבא. והיינו כמו הלחם והבשר יש בהן טעם, וממש כך בלימוד הנגלה שבתורה יש בה השגת המהות ממש, משא"כ בלימוד הפנימיות שאין בזה רק ידיעת המציאות ולא השגת המהות, והמהות נסתר ונעלם ואינו מושג כלל להיות בחינת טעם ממש כמו הנגלה, עד לעתיד לבוא שיתגלה פנימיות התורה. ולכן נמשל למלח, לומר שעם היות שאין בו טעם, עם כל זה הוא דייקא הנותן טעם הבשר.