יב. הבנה ושפה
ואל תתנו דמי לו.
הנשמה מתפשטת בחלקי הגוף ונכללת בכלל אחד בלב בסוד ההבנה, שזהו "הלב מבין" (ברכות סא'). כי ההבנה של הלב היא ממש ראיה, כי כמו שהעיניים רואים, כך הוא הבנת הנשמה שהיא רק הסתכלות.
ואפילו מה שאינו יכול להבין על בוריו אף על פי כן הלימוד בעצמו היא תועלת שאחר פטירתו שיזדכך חומר אז יזכה להבין וכו' לכך ילמוד אדם אף על פי שאינו יודע.
על כל דבר שאינו מבין יתודה ויבכה מאוד ויתן דבר לצדקה ואז יאורו עיניו הארה נפלאה. מנהל הקדמונים היה כשהיו לומדים זוהר או קבלה לישב על גבי קרקע. להורות הכנעה לפניו יתברך.
לשון המקובלים: היא שפה ממש במלוא מובן המילה, דייקנית מאד, הן בעניין שורש וענף, והן בעניין קודם ונמשך, ולה המעלה המיוחדת, שאפשר לדבר בשפה זו בפרטים ופרטי פרטים, בלי הגבלה. גם אפשר על ידה לגשת ישר לעניין הפרט שרוצים, בלי הצורך לקשרה עם הקודם לה, המאוחר לה.
ראשית כל צריכים לדעת, שבמקום שיש לנו עסק עם ענינים רוחניים, המופשטים מזמן, מקום ותנועה, ואין צריך לומר עם אלוקות, הרי אין לנו את המלות להגות ולהתבטא על ידיהן, שהרי כל אוצר המלות שלנו הוא לקוח מהרגשי החושים המדומים, ואיך אפשר להסתייע בהם במקום שחוש ודמיון אינם שולטים שם, כי למשל, אפילו אם תקח את המלה היותר דקה כגון "אורות", הרי היא גם כן מדומה ומושאלת מן אור השמש או אור מורגש של נחת רוח וכדומה, אם כן איך יתכן להתבטא עמהן בענייני אלוקות, אשר ודאי לא יציעו למעיין שום דבר אמת.
לפיכך מצאו להם החכמים שפה מוכנה בלי טורח, שיוכלו למסור על ידיה איש לרעהו את השגתם, בעל פה ובכתב מדור לדור, כי לקחו להם את שמות הענפים שבעולם הזה, אשר כל שם מבאר את עצמו, כמורה באצבע על שרשו העליון, אשר במערכת העולמות העליונים.
וזהו שטרחתי בביאורי זה, להסביר את עשר הספירות, כפי שהורה לנו החכם האלוקי האר"י ז"ל, על פי טהרתן הרוחנית, המופשטות מכל מושגים מוחשיים, באופן, שיוכל כל מתחיל לגשת אל החכמה בלי להכשל בשום הגשמה וטעות, אשר עם הבנת עשר הספירות האלו, יפתח הפתח גם להסתכל ולדעת, איך להבין ביתר הענינים בחכמה הזאת.
ולטענת כת השלישי הגם שאין זו טענה בשביל שאינו מבין לכך לא יהא רוצה להבין הלא לא עליך לגמור כתיב והגית בו יומם ולילה ולא כתיב והבנת בו יומם ולילה אם תבין תבין ואם לאו שכר הלימוד בידך והא ראיה מספר הזוהר שאף על פי שאינו מבין הלשון מסוגל לנשמה.
מי שאוהב חכמת האמת ואינו מוצא מי שילמדהו יקרא בה מעצמו אף על פי שהוא שוגה בה כי מכל מלה ומלה נעשים אילנות גבוהים.
אור גדול ליהודים. וכלו מחמדים. מלא חסדים. תורתו של רבינו. מאור עינינו. על עמק שוה. בין יודע בין שאינו יודע. ומדברך נאוה. אמנם אע"פ שאינו מבין מה שקורא. מ"מ ההוא יקרא.
וכל מאן דאשתדל וכו', אפילו בקריאה לבד ובגמגום הרי הוא כהוגה ומפרש את השם שיש כוח בו לעשות נסים אפילו בלא ידיעה, וכמו שכתוב בגמרא שיש כוח בפסוקים להגן. וכל זה יהיה נשמר מכל רע מיצר הרע וממקרים רעים ובעולם הזה החומרים וגם בעולם הבא הרוחני כי גם שהוא לא ידע סוד הרוחניות הלא יתעורר להסך עליו.
וגם כי סתומים וחתומים הדברים, אל נא תמנע מקריאתם, כי ברית כרותה לשפתיים הנוטפות מר באימא ורעותא דלבא בהני כבשי דרחמנא שאינם חוזרות ריקם, מעורר את האהבה עד שתחפץ בלגלוג וגמגום, איש הוגה ושוגה באהבתה כו'.
עיקר גדול להתגבר מאד בכח ללמוד דייקא בעת הזאת שאינו מרגיש בעצמו שום חשק ללמוד רק החומר מקררו בעצלות ובכבדות וכו' אפילו שמוחו ולבו אטומים ולא יכול לכוון כלל מה שלומד אף על פי כן יתגבר בכח לומר אז בפיהו את דברי הגמרא משניות מדרש וזוהר.
המדע של זמנינו, כבר בא לידי התפתחות להבין הדבר הזה, על שיעורו האמיתי, והחליטו, שאין ודאי מוחלט במציאות.
אולם חכמינו ז"ל הבינו את הדבר, ובאו להכרה זו, בכמה אלפי שנה לפניהם. לפיכך בנוגע לעניינים הדתיים, הדריכו ואסרו עלינו, לא לבד שלא לקבוע איזה מסקנה על בסיס עיוני, אלא שאסרו עלינו גם להסתייע בעיונים כגון אלה, ואפילו בדרך של משא ומתן בלבד.
טעות גדולה היא לחשוב, שלשון הקבלה משמשת בשמות מופשטים, אלא אדרבה היא אינה נוגעת אלא רק בממשיות, אכן יש דברים בעולם שהם ממשיים, אף על פי שאין לנו תפיסה בהם, כגון: המגנט, החשמל ודומיהם, עם כל זה, מי פתי אשר יאמר שהשמות הללו המה שמות מופשטים? הרי אנו מכירים היטב את פעולותיהם, ומה איכפת לנו שלא ידוע לנו שם עצמותו, סוף סוף, אנו מכנים אותו, לבחינת נושא ודאי, אל הפעולות המתיחסות אליו, והוא שם ממשי. ואפילו תינוק המתחיל לדבר, יכול לכנותם בשם, אם רק הרגיש את מעשיהם באפס מה, וזה חוקינו, כל מה שלא נשיג לא נגדירהו בשם.
אין שום סתירה לשום דבר מן התורה מכל דעה מחקרית שבעולם כלל, אלא שאין אנו צריכים לקבל השערות לודאיות, אפילו יהיו מוסמכות הרבה, כי הן כציץ נובל, שעוד מעט יתפתחו יותר כלי-הדרישה, ותהיינה כל ההשערות החדשות ללעג ולקלס, וכל החכמות הנעלות שבימינו לקטנות המוח, ודבר אלוקינו יקום לעולם.
השכל הרציונלי שלנו אינו כי אם תלמיד קטן המסביר קצת את כל אור החיים שיש באוצר דמיוננו, העשיר והקדוש, החי בחיי מציאות עליונה, המכרעת את המציאות הריאלית, באיתניות עצמיות הויתה.
ואם לאותם שהם מדקדקים רק בפרטי-דברים, נעשים כמה דברים קשים, מוזרים וסותרים, מה לנו ולהם? וכי דבר גלוי ופשוט הוא מהלך הנבואה ורוח הקודש?וכי יודעים אנחנו את כל צפונותיהם, או אפילו איזה חלק מהם בברור הראוי לערך השגוב שלהם? או אם יכולים אנו להגביל את עמקי מטרותיהם? אנחנו עמלים לישב עד כמה ששכלנו מגיע, אבל מה שנשאר סתום בפנינו- היוכל מקום- מאפל זה, שיסודו בעינינו הכהות, להחשיך את אור השמש בגבורתה הכללית, שמכללותה דוקא אנחנו לוקחים חיים ועז?
האומץ הגופני והחמרי ובריאות הנפש הטבעית, שהוקטנה והוחלשה הרבה יותר מכל אצל תלמידי חכמים. וזה בא גם כן מסיבות של ציורים מוטעים בכל המרחב של הדעה הפנימית.
והחידושים היותר טובים באים כשאין מכוונים לחידוש ולפלפל, כי אם להאיר ולברר את הפשט והכללות.
יראה של שטות היא מה שמתייראים מהמשלים הגשמיים שברזי תורה
ההתפתחות של רוח האדם מכשרת את שכלו העצמי ואת חפצו הפנימי להיות שואף אל הטוב הגמור, שהוא הטוב האלוהי, שהוא היסוד של המגמה לכל התגלות אלהות, והשפעת התורה והנבואה בעולם. בימים הראשונים היה השכל הכללי של האנושיות פחות מפותח, וחפצו היה גם כן יותר ברברי. אז היה החזון האלהי כולו נועד לדחות את השכל הסורר, המשועבד רק להחפצים הבהמיים בכללות החברה האנושית, ולדחוק תמיד את החפץ הטבעי, שהיתה התעוררותו יותר מכוונת לקראת הכיעור והחטא. התבסמות העולם ע"י כל המשך הדורות, על ידי ביסום היותר עליון של גילויי השכינה בישראל, וע"י נסיונות הזמנים, התגדלות היחס החברותי, והתרחבות המדעים, זיקקה הרבה את רוח האדם, עד שאע"פ שלא נגמרה עדיין טהרתו, מכל מקום חלק גדול מהגיונותיו ושאיפת רצונו הטבעיהנם מכוונים מצד עצמם אל הטוב האלהי.
השאלות הרוחניות הגדולות שהיו נפתרות רק לגדולים ומצוינים, מחוייבות הן להיפתר עכשיו בהדרגות שונות לכלל העם; ולהוריד דברים נושאים ונשגבים ממרום עוזם עד עומק הדיוטא הרגילה ההמונית. צריך לזה עושר רוח גדול ואדיר ועסקנות קבועה ומורגלת, שרק אז תתרחב הדעה ותברר השפה, עד כדי להביע הדברים היותר עמוקים בסגנון קל ופופולרי, להשיב נפשות צמאות.
והנני לעורר את כ' ואת כל הצעירים החפצים להתעודד לחיים רוחניים, מכובדים ומתוקנים באמת בע"ה, על דרך ההסתגלות הספרותית. הננו חייבים לקנות לנו את הכשרון הספרותי, את הסגנון החי לכל צבעיו, את הפרוזי ואת המליצי. ואם יש בנו מי שמרגיש את רוחו בנטיה לשירה ופיוט, אל נא יעזוב כשרונו. יעשו מסות, בחינות, ללמד את בני יהודה קשת. סוף כל סוף אע"פ שאני מלמד לעצמי ולאחרים, שתהיה מדת השלוה והחסד גברת התכונות בנפשותינו ובסגנונינו, מ"מ חמושים אנו צריכים להיות למלחמת ה' בעמלק הפנימי והחיצוני, והננו חייבים להכין לנו את הנשק הזמני – העט. אנו צריכים לתרגם ע"פ הסגנון הזמני את כל האוצר הקדוש שלנו, אוצר הדעות והרגשות של כל התורה כולה כמעט, לקרבם לבני דורנו, דוגמתו של עזרא, שנשתנה הכתב על ידו, שאחד הטעמים הוא גם לקרב ע"י זה את דורו להבנת התורה ולימודה.
בערך אדם קדמון, נבהלתי לראות, איך ציירו צורה גשמית למושג א"ק של הקבלה, שהוא רק מושג מטפיזי ע"ד השכל האלהי, כפי מה שהוא מושג למחשבה הכללית. וחלילה להרשות לעצמנו להגשים מושגים קדושים כאלה, אפילו בדרך לימוד.
אחת מהנפלאות של תלמוד רזי התורה היא, שבזמן שאדם לומד את הענינים הנשאים הללו מתוך אהבה ורגש פנימי, אע"פ שאינו יכול לתפוש את הענינים בהבנה שכלית בהירה, מכל מקום הם מרוממים את כל מהותו, וא"כ מבהיקים הענינים עליו את אורם, עד שנחלי נהרי חכמה מתפשטים עליו, והוא מוסיף ע"י התעלומה הפנימית, הבלתי ברורה, שכל בהיר ומחשבה ברורה בדרך הופעה בחוג השכלתו.
ואם לפעמים יראה לו, שמידה המתעוררת ע"י הקריאה בספרים מעניני המוסר והיראה אינה לפי מידתו, יתבונן ויחקור על מידתו מה היא, ויתחזק ויתאמץ ביחוד במידתו העצמית; וגם מזה אל ינח ידו, ממה שמתעורר ע"י הספרים, ואע"פ שקטן מאד הוא צד התפיסה שלו בענינים שאינם כל כך שייכים לו, מכל מקום כל מדרגות הטוב והקודש צריכות להיות מקושרות זו עם זו, ויחד כולן יעשו חטיבה אחת להאיר עליו אור ה' ותורתו העליונה בנעם ה' וטובו.
המחשבה הקשורה בהציור האלוהי, היא המחשבה היותר מעודנה, יותר עזיזה, גבוהה וחסינה שבעולם. ואז תוקפה נותן הוא חוסן ועוז לכל המפעלים, התנועות, ההויות והחיים. כל הלימודים והחינוכים שבעולם אינם כי אם כלים מכשירים את הכח המחשבתי, שיהיה יוצא אל הפועל תדיר במעמדו היותר עליון, דהיינו הציור האלוהי.
כל סיבוכי הדעות שבבני אדם וכל הסתירות הפנימיות, שכל יחיד סובל בדעותיו, באים רק מפני הערפילים המצויים במחשבה על דבר המושג האלוהי.
וידעתי שיקשה על המעיין כי כל הדברים האלה אינם השגת מציאות הידיעה בעצמה, אבל הם השגת מציאות שיש ידיעה בעולם, והאמת שכך הוא, אבל נבחר בידיעה המועטת בדברים הנסתרים מהידיעה המרובה בדברים פשוטים.
ולכן סוס ורוכבו בים הנה כתיב כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה וביאור הדבר דהנה האותיות נקראים סוסים כמו שסוס בטל לגבי רוכבו והרוכב מנהיגו כך הנה אותיות דבורו הם בטלים לגבי השכל והשכל מנהיגו לכל אשר יחפוץ יטנו אך מכל מקום יש יתרון מעלה בסוס שיכול להוליך את הרוכב למקום שאין הרוכב יכול לילך שם וכך יש יתרון ומעלה באותיות הדבור שיכולים להגביה את השכל למדרגה מאוד נעלה מה שאין ביכולת השכל להשיג מצד עצם השכלתו כמו שנראה בחוש שעל ידי הדבור יתוסף השפעת שכל בשכלו וכך הוא הענין בנפש האדם המדברת התפלה הגם שהדבור הוא רק מלבושי הנפש ואין לו ערך כלל לגבי מהות הנפש עצמה שהארה ממנה בלבד היא מתפשטת להיות שכל ומדות כו' מכל מקום מבחינת הדבור נעשה אור מקיף להנשמה שמקיפה מראשה ועד רגליה להיות צרורה בצרור החיים את ה' ממש וכו' כמו שנתבאר ליקוטי אמרים מה שלא היה כח בנשמה מצד עצמה והנה כתיב לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה רוצה הוי"ה את יראיו כו' כך כל צירופי אותיות התורה יש בהם יתרון ומעלה זו שבדביקות נפש האדם בצירופי אותיות אף שאינו יודע ומבין הענין בעין השכל רק שהוגה ומדבר בהם (לאפוקי הרהור דלאו כדבור דמי) הרי הם מעלים את הנפש למקום שלא היתה הנפש מגעת שם מצד שרשה כי שרש אותיות התורה היא הגבה למעלה משרש הנפש דאבא יסד ברתא אלא שהאדם צריך להיות בחינת רוכב להאותיות
ועתה דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, בכל דרכיך דעהו, ויתקיים בך מקרא שכתוב: אשגבהו כי ידע שמי. ויובן מאמר חז"ל (שוחר טוב צ"א): מפני מה ישראל מתפללין ואינם נענין, משום שאינן יודעים להתפלל בשם. וצריך להבין דבריהם העמוקים, מאבירי לב רחוקים. כי לכאורה יפלא הדבר מה ענין ידיעה זה ומה טיבה? הלא אפילו תינוקות שלנו יודעין להתפלל בשם, ואם להזכירו בכתבו? הלא דבר זה נאסר בגבולין, וההוגה אותו באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא, אבל היא הידיעה ענין חבור וקשור, ויחוד שיהא השם שלם וכסא שלם, שהוא שלמות העולם.
אפילו בקריאה לבד וגמגום הרי הוא כהוגה ומפרש את השם שיש בכחו לעשות ניסים אפילו בלא ידיעה... וכן זה יהיה נשמר מכל רע מיצר הרע וממקרים רעים בעולם הזה העולם החומרי וגם בעולם הבא הרוחני כי גם שהוא לא ידע סוד הרוחניות הלא יתעורר להסך עליו.
וכבר אמרו דבי אליהו שאפילו קרא כל היום פסוק ואחות לוטן תמנע הוא בן עולם הבא. והטעם כי אותיות ותיבות ההם יעוררו רוחניותם וגם יהיה תועלת עצום בהרכבתם אכל פעם יוליד אור חדש לפי מצב העולמות וצירוף השם המיוחד אשר שולט ברגע ההוא באופן כי הקורא בתורה בכל מקום אף שלא יבין מכל מקום האותיות והתיבות עצמן הן הן המרכבה הרכבת צורות הקדושים ורוחניותם.
אפילו אינו מבין מכל מקום מייגע עצמו בתורה שחביב בעיניו להגות במאמרו יתברך אפילו שאינו זוכה להשיג הטעם כי התורה נעלמה מעיני כל חי והאדם צריך לעסוק בתורה אחר הידיעה שאי אפשר להשיג אחד מני אלף שבה ואז יש לו חלק בשורש התורה. לכן כתב המהר"ל שמברכין לעסוק בדברי תורה, הגם שאין יכול להשיג מכל מקום עוסק הוא בתורה.