יג. השתוות צורה ודביקות
ולדבקה בו.
ומבשרי אחזה אלו-ה.
גם החכם מחויב לקים הדבק במדותיו
רוחניות נקרא מה שלא יתבטל לעולם. לכן, הרצון לקבל בצורה שהוא נמצא, שהוא על מנת לקבל, נקרא גשמיות, משום שהוא יתבטל מצורה זו ויקבל צורה בעל מנת להשפיע.
ענין עבודה של להשפיע זהו כל העבודה שיש לנו לעשות, מסיבת שזהו נגד הטבע שנטבע בנו, הנקרא רצון לקבל. ואנחנו צריכים לעשות את ההיפך, שנחשוק רק להשפיע, ולא לקבל לעצמנו.
כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, כי בכל העבירות יש סך הכל עבירה אחת, היינו תאוה. אבל אין בהן גאוה, כי אין אדם מתגאה בזה שלא יכול להתגבר על התאוה.
משאם כן כעס: מלבד זה שנהנה מהתאוה של כעס, הוא עוד מתגאה בזה שכועס, שהוא יודע שהצדק עמו, אחרת איך הוא יכול להתגאות. נמצא שיש כאן ב' עבירות: א. תאוה מזה שנהנה, וב' מזה שמתגאה. וכל המתגאה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד, ונשמתו מסתלקת.
אבל צריך להכיר בנפשו, אשר השם יתברך, רודף אחריו, ממש באותו השיעור, שהוא רודף אחר השם יתברך. ואסור לו לשכוח חס ושלום את זה, גם בעת הגעגועים היותר גדולים, ובזכרו שהשם יתברך, מתגעגע ורודף להתדבק בו בשיעור עצום כמדת עצמו, נמצא תמיד הולך בכיסופים וגעגועים, מחיל אל חיל, בזווגא דלא פסיק, שהוא תכלית שלימות כח הנפש, עד שזוכה לתשובה מאהבה.
עוד הם מדברים ואני אשמע". כלומר, ששיעור השמיעה של הקב"ה, תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה, ובהרגיש האדם געגועים יתרים, ידע בשעת מעשה, שהשי"ת שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודע את זה, נמצא מתחזק ביותר בשפיכת לבו, כי אין לך זכות גדולה מזו, אשר מלכו של עולם מטה אוזן קשבת אליו; ודומה בערך, למה שאמרו חז"ל: "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים". כי בתאותו של השי"ת להאדם שיתקרב אצלו, נתעורר כוח וגעגועים גדולים בהאדם לתאוב להשי"ת, כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ונמצא ממש שדיבורי התפילה ושמיעת התפילה, עולים ובאים בקנה אחד, עד שיתקבצו לשיעור השלם וקונה הכל וכו', וז"ע, "רוח אמשיך ואייתי רוח" וכו'. ושים לבך בדברים האלו שהם יסודות הראשונים בדרכי השי"ת.
יכולים אנו להמשיך נשמות גדולות בעולם, שיהיה להן רצון אדיר וכח גדול להביא גאולה לעולם, להסיר את כל האפלוליות שבחיים… והכל תלוי ברצון שלנו… בהתדמות לאלהים ע"י הליכה בדרכיו.
תוותר על כל תשוקות ומאווי החומר בעת מסעך הרוחני ותיקרא קיצוני.
אך, הדבקות באל אינה קיצונית. ההתמסרות למילוי וסיפוק התשוקות זוהי קיצוניות. אך אפילו מה שמכונה בפי הבריות קיצוניות, אין בו צורך. אפשר להתקרב לבורא אף מבלי לוותר על הכל.
מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום. מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש.
ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין: ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים, גיבור וחזק, וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים, וחיב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כוחו.
כשם שהאדם צריך להתרגל אל הטבע החומרי וכוחותיו, ילמד את דרכיו ומעשיו ע"פ אותם החוקים השולטים בעולם, שהוא בעצמו גם כן חלק מהם. והם שולטים בתוכו כמו שהם שולטים מחוץ לו, ככה יותר מזה צריך ומוכרח הוא להסתגל לחוקי הטבע הרוחני, שהם יותר שולטים במציאות כולה, שהוא חלק ממנה.
וראשית ואחרית של סיגול זה היא הנקודה העליונה של הדבקות האלהית בכל דרכיו ובכל מעשיו, בכל רגשותיו ומחשבותיו. הסיגול אל המציאות הרוחנית, הכוללת כל, ממנה הוא נובע ואליה הוא שב.
בעצם ההויה של נפש האדם טבוע היסוד של ההכרח הנשמתי והאמונה באלוקים יוצר העולם ומשגיח על כל, יראת הרוממות והאהבה ושאיפת הדביקות האלוקית העליונה. ואמונה זאת היא תוכן החיים ופועלת על האדם בכל ימי חייו ובפעולותיו.
הדבקות בה' הוא התשוקה היותר טבעית לאדם.
התכונה הישראלית האמיתית… עצם החיים הישראליים, הם כלולים רק בנקודת אהבת השי"ת… זאת היא התכונה העיקרית שלנו… ואע"פ שלפעמים היא מתעלמת, היא עומדת דוקא בשביל זה לחזור ולהגלות בכח יותר גדול, כחוק כח כביר ואדיר שסבל זמן רב מכח עוצר ומונע, שכשמתגבר עליו הוא ברעם וכח אמיץ, בנפץ וזרם. זאת התכונה לא השתנתה ולא תשתנה. תהלוכות החיים וצורתם החיצונה הן מקבלות לפעמים איזה שינוי, אבל לא התוכן הפנימי… זאת היא התכונה שלנו הקבועה והקיימת…, וכל מה שאנו מרחיבים ומשכללים את הדעה וההכרה אינה כי אם כדי ליתן מקום ומרחב להתכונה האלהית העצמית הזאת, שתתפשט ותתגלה ביותר.
כשם שהאדם צריך להתרגל אל הטבע החומרי וכוחותיו, ילמד את דרכיו ומעשיו ע"פ אותם החוקים השולטים בעולם, שהוא בעצמו גם כן חלק מהם, והם שולטים בתוכו כמו שהם שולטים מחוץ לו, ככה יותר מזה צריך ומוכרח הוא להסתגל לחוקי הטבע הרוחני, שהם יותר שולטים במציאות כולה, שהוא חלק ממנה. וראשית ואחרית של סיגול זה היא הנקודה העליונה של הדבקות האלהית בכל דרכיו ובכל מעשיו, בכל רגשותיו ומחשבותיו, הסיגול אל המציאות הרוחנית הכוללת כל, ממנה הוא נובע ואליה הוא שב.
כל העבודה, כל התורה, כל החכמה, כל המוסר, כונניות העולם כולם, הינם הכנות להעלות את העולם כולו ואת האדם בכללו למעלת הדבקות האלוהית.
תביעה של שקר היא לבקש מהנשמה דבקות אלוקית אמיתית בלא שינוי של לימוד במעמקי רזי התורה.
החכמה שהאדם צריך לדעת אותה. אחת היא, לדעת ולהסתכל בסוד אדונו, ואחת היא, לדעת את עצמו, שידע מי הוא, ואיך נברא, ומאין הוא בא, ולאן הוא ילך, ותיקון הגוף איך מתתקן, ואיך הוא עתיד לבא בדין לפני מלך הכל.
ונודע שהכל תלוי באתערותא דלתתא, כשאנו מתעוררים לדבוק בבורא ית' מלמטה על ידי זה אנו מתעוררים, כביכול, תשוקה בבוראנו ית' להשפיע לנו כל טוב, ואנחנו עם הבורא ית' דבר אחד שלם, כשאנו דביקים בו ית'. וזה בלא זה כביכול, אין נקרא שלם כמאמר: אין השם שלם ואין הכסא שלם, שאנחנו נקראים כסא להבורא. רק כאשר אנחנו מתעוררים תחילה מין נוקבין, דהיינו תשוקתינו מלמטה לדבק בו ית', על ידי זה אנו מתעוררים תשוקתו ית' מלמעלה למטה, ואז כשהשני תשוקות באים כאחד, אז הוא דבר אחד שלם, וזהו שנאמר: תמים תהיה עם ה' אלקיך, רוצה לומר, אתה עם השם ית' נקרא דבר אחד שלם.
מי שיתעסק בזאת החכמה באמת אזי תתקשר נפשו להשם יתברך וכל עת מוסר נפשו בכח באמת להשם יתברך באהבה עזה עד שאינו צריך למסירות נפש בפועל.