טו. סגולה ותיקון
רצה הבורא לברוא עולם חסר כדי שבני האדם בעלי הבחירה יתקנו את החסרון הזה בעבודת הבורא שלהם "לתקן עולם במלכות שדי".
נמצא שהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, ולמלאות חסרון העולם, ולהתפלל בעבורם.
הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק,מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו.
נמצא לפי זה, שכל הדחיות הקודמות שהיו לו - כולן היו מהבורא עצמו. וכולן היו כדי לדחוף אותו להתפתחות רוחנית, כדי שלא יסתפק במצבו. ולא שהדחיות האלה היו כעונש על מעשים לא טובים, שאותם עשה מפני שלא היה יכול להתגבר על ההפרעות.
אלא רק מי שהבורא רוצה לקרבו, הבורא בעצמו שולח לו עזרה מלמעלה על ידי דחיות אלה. ועזרה כזאת נשלחת אך ורק למי שיש לו רצון אמיתי להתעלות מהעולם הזה - אדם כזה מקבל עזרה מלמעלה, בזה שמראים לו תמיד, איך שהוא לא בסדר, שהוא לא מתקדם לרוחניות, ושולחים לו מחשבות ודיעות נגד יחודיות מעשּׂי הבורא.
האדם צריך לדעת, שאף פעם הוא לא יבוא לדעת את השיעור האמיתי של חשיבות הקשר בין אדם לבורא, כי אין ביד האדם להעריך את מידת ערכה האמיתי. אלא כפי שיעור שהאדם מעריך אותה, בשיעור זה הוא משיג את מעלתה וחשיבותה. ויש בזה סגולה, שעל ידי זה הוא יכול לזכות, שהארה זו תשאר אצלו בקביעות.
עניין היגיעות שהאדם מתייגע הוא רק הכנה לבוא למסירות נפש. לכן צריך האדם להתרגל למסירות נפש תמיד, מפני שלא יכול לבוא לשום מדרגה בלי מסירות נפש, שרק זה הכלי המכשיר לזכות לכל המדרגות.
ידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, היינו שה' רוצה להשפיע לתחתונים כל טוב. וכל זה שהאדם עדיין לא קיבל את שלימות התענוגים ועדיין מרגיש איזה חיסרון, זהו סימן שעדיין לא הגיע לשלימות המטרה.
כלל ראשון, מה שנודע לנו מכוונת המאציל ב"ה בזה, הוא, כי ברצותו להיטיב רצה להמציא נמצאים שיקבלו את טובו. וכדי שיהיה הטוב שלם, צריך שיקבלוהו בזכות ולא בצדקה, שלא יהא הבושת פוגמו, כאוכל את שאינו שלו. וכדי שיוכלו לזכות, המציא מציאות אחד שיהיה אליהם להתקן, מה שאינו צריך הוא, ובתקנם אותו - יזכו. והוא מציאות הספירות, כי הם מציאות אחד כמו מחברת צינורות, שבעמדה על תיקונה כראוי, ממשיכים השפע מן המאציל אל המתקנה. וזהו זכותו – שהקים חפץ המאציל ב"ה, שחפץ שיקבלו נמצאיו את טובו.
כל צירופי אותיות התורה יש בהם יתרון ומעלה יתירה זו, שבדבקות נפש האדם בצירופי אותיות אף שאינו יודע ומבין העניין בעין השכל רק שהוגה ומדבר בהם (לאפוקי הרהור דלאו כדיבור דמי) הרי הם מעלים את הנפש למקום שלא הייתה הנפש מגעת שם מצד שרשה, כי שורש אותיות התורה היא הגבה למעלה משרש הנפש.רבי שניאור זלמן מלאדי,
יש שלשה דברים הם להסיר כל המונעים בתפלה וכו', והג' הוא עסק ולימוד דברי מוסר הנמצאים מלשון הארה שהאיר במקום החושך שהוא חכמת אמת.
וגם דע הלימוד הזוהר על כולה מועיל להשג כי דבריו הרמים לבד מאירים פני האדם ונותנים כח וחיל לנשמת האדם העוסק ובהיפוך חלילה הן מאן דמתפרש מיניה כאלו פורש מכולא כי כן דרשו עליו בימיו מאן דמתפרש מרבי שמעון כאלו מתפרש מכולא והשתא אף על פי שהוא אינו כאן כבודו יש כאן ודבריו הקדושים צריכים אנו ללמוד ועל ידם אולי יזכה להשיג דבר מה כי אם לא יועיל כולו יועיל מקצתו כי הקליפה אי אפשר להסיר בפעם אחת כי מעט מעט אגרשנו.
וזה עצה נפלאה בכל מיני צער ח"ו וירידה וקטנות המוחין וטמטום הלב למוד בדברים קלים כמו עין יעקב מדרש או לומר זהר ותקונים וגם ללמוד גמרא פשוט גם כי לא מובן אצלו כלום וזה עצה גדולה ונפלאה להתעלות מכל מיני ירידה וקטנות ולא כדעת השוטים שאומרים שאין ללמוד בשעה שלבו בל עמו וידוע כמה מעשיות מאנשים פשוטים שזכו על ידי זה לעניינים גבוהים.
ואם תאמר אם כן מה תועלת יש בתיקונים האלו. דע כי תועלת גדול יש. ראשונה, שכבר אינם נאבדים אלא שהם נשמרים לסוף הימים. שנית, כי בהיעשות כל הפעולות הגדולות האלה בפנים, אע"פ שאין הפעולות עצמן יוצאים לחוץ, אך סוף סוף הארה יוצא משם לעשות תיקונים גדולים בכללות הגאולה. אלא שלהוציא אותה הארה קטנה, צריכה כל הפעולות ההם הגדולות, מפני היותם סגורים לפנים.
והנה לרפאות חולאים הפנימים דהייני להעלות הנפש מבחינת הקטנות הוא להתעורר תמיד בשמחה ישמח ישראל בעושיו אבל לזה צריך גם כן סייעתא דשמיא והנה העצה היעוצה לזה להרבות באמירת תקוני זהר הקדוש ודייקא לומר תיקונים שעל זה נתייסד התיקונים לתקן בחינת מוחין דקטנות כמובא בספר כסא המלך בהקדמתו ולומר אמירה פשוטה בלי שום פירוש כלל בחיות אלקו"ת ובהתעוררות, ובאם תרגיל עצמך בזה תראה פלאות וכאן נתתי להחברים תקוני הנפש לגמור בכל חודש ספר התיקונים וקודם תגמור התיקונים בשלש פעמיים דהיינו לומר בפעם ראשון שליש תיקונים בפעם אחד וככה שני ושלישית ואחר כך תגמור בכל חודש בלי ישונה וזה יועיל לך יותר מכל למודי ספרי מוסר.
כל מצוות הכתובות בתורה או המקובלות שתקנו האבות, אף על פי שרובם הם במעשה או בפה, הכל הם לתקן הלב, כי כל לבבות דורש ה', וכל יצר מחשבות מבין.
מה שאין בידי האדם לתקן, אל יתעסק בו תדיר, ויקיים "דאגה בלב איש יסיחנה" – יסיחנה מדעתו.
המאמין בהשגחה פרטית יודע כי מה' מצעדי גבר כוננו, אשר נשמה זו צריכה לברר ולתקן איזה בירור ותיקון במקום פלוני. ומאות בשנים, או גם משעת בריאת העולם – הנה הדבר שצריך להתברר או להתתקן מחכה לאותה הנשמה שתבוא לבררו ולתקנו. וגם נשמה הלזו הנה מאז נאצלה ונבראה היא מחכה לזמן ירידתה לברר ולתקן את אשר הוטל עליה.
לקבל את שלימות הבריאה מוכרח להיות בחינת תיקון, שזה בחינת תיקון הבריאה, שזה מוטל על הנבראים לעשות, שזוהי בחינת אשר ברא אלוקים לעשות. ותיקון זה הוא בחינת הרצון להשפיע, כמבואר בספרי האאמו"ר ז"ל, שמטרם שהאדם תיקן את כוונתו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אי אפשר לקבל התענוגים העליונים, שבחינה זו נקראת מקבל על מנת להשפיע.
אין צריך לסיגופים ואין צריך לתקן את החיצוניות. ולא תתקן כלל את החיצוניות שלך, אלא רק את הפנימיות שלך. כי רק הפנימיות שלך עומדת לקבל תיקון. ועיקר מה שהפנימיות מתקלקלת מחמת הישות והגאות. ואם אתה רוצה למרק החטאים ממך, יש לך לעסוק בביטול הישות במקום הסיגופים, שתרגיש בעצמך שאתה השפל והגרוע ביותר מכל באי העולם. אכן צריך להיזהר, שלא ישפיל עצמו אלא מאנשים כשרים, לפני החברה שלנו, ולא לפני זרים.
הנה עצתי זו, נקיה וקלה היא, ואפילו איש חלש יוכל לקיים אותה בכל תוקף. כי אינה מטשת כוחות הגוף, והיא הטהרה השלמה. והגם שלא דברתי עימך מזה, הוא, מפני שלא היית צריך לה כל כך. כי בהיותך דבוק עימי במקום אחד, לאט לאט היית מכיר ממילא בשיפלות שלך, בלי שום לימודים ומעשים, מה שאין כן עכשיו, שאינך עימי במקומי, אזי אתה מוכרח לעסוק בביטול הישות דרך הנזכר לעיל.
והעיקר להרבות בתפילה ולחזק הביטחון שיצליח השם יתברך אותך לזכות לתשובה שלמה. ולדעת איך להתדבק בו יתברך בקשר אחד לניצחיות. כי זהו העיקר, ובזה ניכר בין עובד ה' ללא עבדו. ו"אל דמי לך, ואל תתן דמי לו". עד שיסלח לכל חטאתיך ופשעך, ויקרבך אליו לעד לנצח נצחים.
תורת ההתפתחות, הולכת וכובשת את העולם כעת, היא מתאמת לרזי עולם של הקבלה, יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות. ההתפתחות ההולכת במסלול של התעלות, היא נותנת את היסוד האופטימי בעולם, כי איך אפשר להתיאש בשעה שרואים שהכל מתפתח ומתעלה… ההויה כולה מתפתחת ועולה, כשם שהדבר ניכר בחלקים ממנה ועליתה היא כללית כמו פרטית, עולה היא עד מרום הפיסגה של הטוב המוחלט… ועומדת ההויה לבוא לידי מידה זו, שכולה תספוג את כל הטוב של כולה בכל פרטיה, וזאת היא עלייתה הכללית, ששום פרט לא ישאר חוצה, שום ניצוץ לא יאבד מהאגודה, הכל מתוקן לסעודה. למטרה זו צריכים שכלול רוח לתשוקה האלהית העליונה, שנוצרה ע"י עבודה אמונות בה'.
המות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו, מה שבני אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ןתעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה וחשוכה, שהוא קוראה מות.
המות מום הוא ביצירה, ישראל נועד להעבירו.
הצער הפנימי על חסרון ההשלמה של הנשמה במעשים, בידיעות ובדעות, ביחוד בקנין התורה, הם הם יסורי הגיהנום המתגברים, שהם באים מהפיכת הפנים של הקב"ה מלהאיר על הנשמה בהופעה תדירית, לפי אותה המידה שהחסירה את קנינה הרוחני, שכל מקור החיים בו תלוי, הוא קנין התורה.
חוסר התורה הוא הגיהנום בעצמו. ושטף הרצון החיצוני, שנגד הרצון הפנימי, הוא מצרי גיהנום המתגברים לפי אותו הערך של מניעת אור התורה.
כל מה שהעולם מתבסס יותר ורוח האדם מתפתח בקרבו, מתעוררת יותר התביעה לחיות ע"פ הרוח הטבעי שבקרבו, בקול יותר חזק. תביעה זו יש בה הרבה מן האמת והצדק, ושלמי הדעת צריכים לזככה ולהעמידה על מכונה. האדם הולך ומוצא את אלהים בקרבו, בנטיותיו הנכונות.
ורבים מהדברים העיוניים אי אפשר להבין על בוריים, אם לא יהיה הרגש גם כן מוכשר כראוי, ועל כן נקראת התורה גם כן שירה, כמו שנקראת מצוה. על כן צריך להסתייע עם הכח המיוחד להרגיש דברי אלקים חיים, שאינם מתבררים כי אם ללב טהור.
סגולה יש לאוצרות כאלה, שבלא דעה גם כן הם שופכים על הנשמה איזו הפעלה… רגשי האמונה, שהינם הסימנים היותר מובהקים לנשמה בריאה, מתגברים, ונטיית אצילות מתחזקת, והבחילה בגסות החיים מתאדרת, גם ע"י סגולת הדלדול המבטאי של אוצרות חן הללו.
התורה, דוקא היא היא תבלין ליצה"ר. ולא שום השגה בעולם, ולא שום הרגשות עליונות, דוקא התורה. 'בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין'. אמנם התורה צריכה להתפשט בכל בחינותיה, ואז אורה מאיר בכל ההשגות ובחינות ומידות רוה"ק וגילויים וכיוצא בזה,וכשהם מאירים באור התורה, מתברכת היא התורה מאד, והיצר הרע בעצמו הולך ומתעלה, מתקדש ונהפך לטובה, וקטיגור עצמו נעשה סניגור, ובדבר שלוקין בו מתרפאין.
ע"י הרהורי תשובה, שומע האדם קול ה' הקורא אליו מתוך התורה, ומתוך כל רגשי הלב, מתוך העולם ומלואו וכל אשר בם, וחשק הטוב הולך ומתגבר בקרבו, והבשר בעצמו הגורם את החטא הולך ומתעדן, עד שאור התשובה חודר בו.
את הגוף אין אנחנו עוזבים… כי אם אנחנו מנצחים אותו.
עצת ה' העליונה היא לסור ממוקשי רע, ולהעלות את האדם ואת העולם ממעמקי הרע אל מרומי הטוב. ולזה נועד העולם והאדם, ולזה נועד גם הרע עצמו, שבתור מהות מצוי עצמי, בפנימיותו, יתעלה גם הוא ויתהפך לטוב, ע"י מה שיכיר את שאיפת הרע שבו מכוונת אל השכלול הכללי של הטוב.
לפעמים מתגלה הנפש בכל מערומי כיעורה לאדם, והוא מתבהל מהמראה. רק בזה מרגיע הוא את רוחו, כי לפי גודל הכח של צד הכיעור של הנפש וטומאתה, כה יגדל הצד היפה שבה וטהרתה, וכי את זה לעומת זה עושה האלהים.
ומחשבתן של ישראל… יודעת היא את הרע עד כדי שנאה עמוקה, המעמקת את אהבת הטוב.
המלחמה הקדושה הזאת איננה מלחמה מכוונת דוקא נגד אישים אחרים. גם - וביחוד - נגד עצמו נלחם האדם, נגד הרע שבו, נגד כיעורו… הכל עושה הוא בשביל נשמתו המכה גלים בקרבו ואומרת לו: גדל!
התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו התשובה גנוזה היא בנשמה, והיא שולחת את קויה, שהם מתגלים אחר כך בעת שבא הנוחם הקורא לתשובה. בעומק ההויה של החיים המציאותיים מונחת התשובה, מפני שהיא קדמה לעולם, וטרם שבא החטא כבר מוכנת התשובה ממנו. על כן אין דבר בטוח בעולם כמו התשובה וסוף הכל לשוב לתיקון. וקל וחומר שישראל מובטחים ועומדים לעשות תשובה, להתקרב אל הרצון המקורי שלהם, להגשים בחיים את טבע נשמתם, למרות כל קירות הברזל העוצרים, החוצצים בעד התגלותו של טבע איתן זה.
ע"י הרהורי התשובה שומע האדם קול ה' הקורא אליו מתוך התורה ומתוך כל רגשי הלב, מתוך העולם ומלואו וכל אשר בם. וחשק הטוב הולך ומתגבר בקרבו והבשר בעצמו, הגורם את החטא הולך ומתעדן, עד שאור התשובה חודר בו.
כל פעולה שמקורה משחת, כשם שהמקור הטמא הוא מחוללה, כך היא מגלה את חלאתה בתוכיות הרוח העושה אותה, עד אשר יעקרה ממקורה האיש השליט על מעשיו ועל רצונו בכח הגדול של תשובה, שאז, בהתעלותה ביחוד למידת האהבה, תקבע את מדורה בעומק הטוב ותכה את הגלים ממטה למעלה, כהלכות הפעולות הטובות לטובה.
המכאוב שמרגישים ברעיון התשובה בראשית זריחתו, הוא בא מפני הניתוקים, שחלקי הנפש הרעים, שאין להם תקנה כל זמן שהם מחוברים בחטיבה אחת באורגניות הנפשית, מקלקלים את כל הנפש ופוגמים אותה, וע"י התשובה הם הולכים וניתקים ונעקרים מעצמיות הנפש היסודית בעקרה.
וכל ניתוק מביא כאב, ככאב של עקירת אברים המקולקלים וכריתתם מטעם הרפואה. ואלו הם היסורים היותר פנימיים, שעל ידם ובהם האדם יוצא לחרות מהעבדות החשוכה של חטאיו ונטיותיו השפלות ותוצאותיהם המרות.
המכאובים הגדולים התוקפים את הנפש ע"י רעיון התשובה, אע"פ שלפעמים נראים הם כאילו הם באים מצד יראת העונש, אין התוכן הפנימי שלהם כי אם יסורים עצמיים, שהנשמה נכוית בהם מפני שהחטא מכאיב אותה, שהוא נגד כל תנאי חייה ואלה היסורים בעצמם, הם ממרקים אותה.
והאדם המכיר בהכרה פנימית את האוצר הטוב המונח בתוכיותם של יסורים אלו, הוא מקבל אותם באהבה גמורה ודעתו מתישבת בהם, ובזה עולה הוא במעלות רבות, ותלמודו מתקיים בידו, ואפיו הפנימי משתלם, והרשמים שעשו עליו עוונותיו נמחקים, והם מתהפכים לסימנים טובים, שהוד נשמתי בולט מהם.
כשעולה על ליבו של אדם לשוב בתשובה שלמה, ולתקן את כל מעשיו ורגשותיו, אפילו במחשבה לבד, לא יפול ליבו בקרבו ממה שהוא נחרד מפני רוב העוונות, שנעשו אצלו יותר מורגשים. כי כך הוא טבע הדבר, שכל זמן שהאדם הוא נרדף מפני זעף הטבע הגס וחשכת המידות הרעות הסובבות אותו, איננו מרגיש כל כך בחטאיו, ולפעמים שאינו מרגיש כלום, והרי הוא צדיק בעיניו. אבל כיון שכוחו המוסרי מתעורר, מיד נגלה אור הנשמה. וע"י האור נבדקת היא נפשו כולו אצלו, ורואה הוא את כל כתמיה, ולבו דואג בקרבו בחרדה גדולה על מיעוט שלמותו ועומק נפילתו. אבל דוקא אז ישים אל ליבו, שראיה זו והדאגה הבאה עמה הנה הן הסימנים היותר טובים, המבשרים לו ישועת עולמים בתיקון הנפש ויתחזק מאד בזה בה' אלהיו.
המלות לבד בקריאה...למה זה דומה לחולה ששותה משקה רפואה שהוא מועילו בסגולתו אף כי לא ידע חכמת הרפואה.
העוסקים ברמז וסוד אין יצר הרע יכול להתגבר בהם.
פנימיות התורה הם חיים לפנימיות הגוף שהוא הנפש והחיצוניות לחיצוניות הגוף והעוסקים ברמז וסוד אין יצר הרע יכול להתגרות בהם.
שמעתי ממהר"ם הלוי יפה שאמר בשם אדמו"ר הזקן נבג"מ סגולה למחשבות זרות בעת התפילה הוא ג' דרכים וכו', וכן ספר הזוהר הלשון מסוגל לנשמה אעפ"י דלא ידע מאי קאמר, ולכן כיון שג' דברים אלו אינם צריכים כוונה, לכן מועילים לטהר המחשבה ממחשבות זרות.
כי אין לו להקב"ה קורת רוח בעולמו אלא כאשר עוסקים בחכמה זו,ולא עוד אלא שלא נברא האדם אלא כדי שילמוד חכמת הקבלה,אלא שצריך גוף נקי בתחילה ע"י המצוות המעשיות, שכל תכליתן לדבר זה.
עמקות בסוד מאפשר פקידת עקרות וריפוי חולים על ידי עיון בסודות התורה יכולים לפקוד עקרות ולרפאות חולאת חזק.