פעולת הייחוד
"כל דבר מוערך לא לפי שהוא נראה ברגע מסויים – אלא במדת התפתחותו:
כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם – יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם – אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב".
האדם אינו יכול להעריך כראוי את המציאות או לשפוט בצדק את התופעות, את הכוחות ואת המקרים המתרחשים בה, שכן עיניו פגומות. הרצון לקבל הנאה ותענוג הוא השולט באדם, וביחס אליו בוחן האדם את המציאות כולה. הוא מעריך את האירועים רק דרך הרצון לקבל האגואיסטי שלו, ואין באפשרותו לקלוט את המתרחש ולשפוט אותו בלא לשקול את תועלתו האישית.
לפיכך אל לאדם לקבוע שאין לו צורך בדבר-מה או שדבר-מה אחר עלול להזיק לו. עליו לקבל את ההנחה שהכול נברא לטובתו, במטרה להביאו למצבו המתוקן. כל אחד מבני האדם מונחה באופן אישי על ידי הבורא, וכך מובלת האנושות כולה יחד אל מטרתה המשותפת – הידמות לבורא, דהיינו היפוך האגואיזם לאלטרואיזם. על האדם לבחון כל תופעה המתרחשת בעולם לאור הנחה זו.
מן התפיסה, שעל פיה הכול נברא לטובת האדם במטרה להביאו למצבו המתוקן, נגזרת שיטה רחבה ושלמה שעיקרה ייחוד המציאות לבורא. לפי שיטה זו, על האדם להגיע לכך שיראה בכל דבר את הכוח האחד, היחיד והמיוחד. לשם כך עליו לנסות להתחבר לכוח זה בכל מצב.
"כי התבוננות כלשהי במלאכת הבריאה, דיה, להשכילנו על גודל שלימות פועלה ויוצרה. ולכן, עלינו להבין להזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה, ולומר שהוא מיותר, ואין בו צורך. שבזה יש חס ושלום משום הוצאת שם רע על פועלה".
פעמים רבות נדמה לאדם שהבריאה גדושה באירועים קשים ומיותרים והוא היה שמח אלמלא התחוללו. אמנם אין קל יותר מלהרוס, להרוג, להשמיד או למחוק, אך נדרש מן האדם יחס הפוך. עליו להבין שלכל האירועים יש מטרה. אין ביכולתו לשים קץ במישרין למצבים השליליים, ועליו לתקן את השורש שממנו הם צומחים.
מהות התיקון היא אחת – לשייך כל תופעה, בתוך האדם או מחוץ לו, לבורא. רק כך יחדלו להתקיים כל התכונות, הכוחות והמעשים השליליים. לכל המקרים הקורים במציאות – הן אלה המתרחשים בחיי היום-יום,הן אלה הקשורים לתהליכים הכלל-עולמיים – על האדם להתייחס כאל פנייה אישית של הבורא אליו ואל האנושות כולה. האנושות נתונה להשגחת הבורא, ואם ברצונה להגיב נכון וביעילות על כל המתרחש במציאות, עליה לנהוג בהתאם לכך.
"אמנם, דבר זה ידוע לכל, שהבורא ית' לא השלים את הבריאה, בעת שבראה, וכן אנו רואים בכל פינה במציאות שלפנינו, הן בכלל, והן בפרט – היא נתונה תחת חוקים של התפתחות הדרגתית, החל משלב ההעדר, עד גמר גידולו. ומסיבה זו, כאשר אנו טועמים טעם מר בפרי בתחילת גידולו, אין הדבר נידון אצלנו כמציאת מום ודופי בפרי. משום שכולנו יודעים את הסיבה, והיא, שהפרי עדיין לא גמר תהליך ההתפתחות בשלמותו".
אין בעולם דבר המצביע על תכלית מהותו בטרם הגיע לסוף התפתחותו. במהלך שלבי הגדילה מקבל מושא ההתפתחות צורות השונות לחלוטין מצורתו הסופית הטובה. ככל שתהליך ההתפתחות ארוך ואינטנסיבי יותר, וככל ששינויי המצבים קיצוניים יותר – כך שלבי ההתפתחות מטעים יותר את האדם ונראים כמנוגדים לשלב הסופי הטוב.
ניתן לראות דוגמה לכך בהשוואת התפתחותו של ולד השור לזו של צאצא האדם. כתוב "שור בן יומו קרוי שור" (בבא קמא סה ע"ב). כלומר, עגל בן יומו נקרא מיד "שור" מאחר שבתהליך התפתחותו כמעט אין נוספות לו תכונות מהותיות. ידיעותיו של העגל והאינסטינקטים שלו – די בהם כדי שיוכל לחיות היטב, והוא רק בן יומו. האדם, בניגוד לכל הברואים האחרים, זקוק לתקופת התפתחות ארוכת-שנים, בטרם יוכל להתמודד עם הטבע ועם סביבתו באופן עצמאי.
האדם אינו יכול לחוות דעה על מקרה המתרחש במציאות ולקבוע אם הוא מועיל או מזיק. לאמיתו של דבר, השימוש במונחים כמו "מועיל" ו"מזיק" הוא חסר ערך, שכן הכול נועד להביא ליתר התפתחות. עלינו לבקר את המתרחש מתוך הבנה שתכליתה האחת של המציאות היא לקדם אותנו אל מצבנו הטוב.
"וכן ביתר הפרטים של המציאות: כאשר איזה פרט נראה לנו רע ומזיק, הנה אין זה אלא עדות עצמית של אותו הפרט, שהוא עדיין שרוי בשלב מעבר, בתהליך ההתפתחות שלו. לכן אין לנו להחליט כי רע הוא, ואין להטיל בו דופי, כי לא מחכמה היא".
מתוך מצבו הלא-מתוקן רואה האדם תופעה לא מתוקנת ומחווה דעה כלפיה. זוהי הסיבה לתחושת הבלבול שהוא חש: הרי אין ביכולתו לשפוט תופעה מסוימת אם היא עדיין בצורתה הזמנית, באחד משלבי הביניים.
על האדם להבין, שכל המקרים קורים רק כדי שיגיב עליהם נכון. על האדם לחבר יחדיו את עצמו, את המעשה – דהיינו את אשר קורה עכשיו – ואת הבורא. בכך הוא משלים את חיבור כל חלקי המציאות. בתחילה הם נראים לו שונים, זרים ורחוקים זה מזה, אך בפעולה זו, המכונה "פעולת הייחוד", הוא מייחד אותם. למעשה, זוהי כל עבודת האדם. באמצעות יחס כזה כל מקרה שעובר על האדם מקרב אותו למטרת הבריאה – חיבור אל הבורא.
"חולשתם של מתקני עולם
ומכאן המפתח להבנת החולשה של מתקני עולם שקמו בדורותיהם – כי הם ראו את האדם בדמות מכונה שאינה פועלת כראוי, וצריכה תיקון. דהיינו, להסיר ממנה את החלקים המקולקלים, ולהחליפם באחרים מתוקנים.
כי כן כל מגמתם של מתקני עולם הללו לבער כל רע וכל מזיק שבמין האדם – ואמת היא, שלולא הבורא ית' עמד לנגדם, ודאי שהיו כבר מספיקים מזמן לנפות את האדם כבכברה, ולהותיר בו רק טוב ומועיל בלבד".
במישור הגשמי, דהיינו במסגרת הטבע, האדם מחויב לתקן את אשר נראה לו מקולקל. עליו לטפל בגופו בעזרת הרפואה, לפתח את המחקר הרפואי, ולא לשבת בחיבוק ידיים ו"לסמוך על הבורא". היחס הנכון במישור הגשמי הוא "שניתנה רשות לרופא לרפאות" (ברכות ס ע"א). ה"חלקים המקולקלים" אינם איברי הגוף הביולוגי, וודאי שגם בהם ניתן להחליף את המקולקל בתקין.
אך בכל הנוגע למישור הרוחני, על האדם לתקן את יחסו למציאות. היחס הנכון לטבע, לחברה, ולכל תופעה באשר היא צריך להיות כאל ענפים של שורש אחד. אל לאדם לחשוב שבטבע, בחברה או בתוכו עצמו פועלים כוחות שונים בעלי מטרות שונות. מהות התיקון היא שהאדם יגיע להרגשה שבכל האירועים שבמציאות פועלת מחשבה אחת בלבד. מקור הרגשת האדם כי בעולם פועלים כוחות, סיבות ומטרות רבים הוא בבורא. מתוך כל הקושיות והבלבולים, על האדם להצביע על הבורא כעל הסיבה היחידה לכל מקרי העולם.
"אלא, מתוך שהבורא ית' שומר על כל הפרטים שבבריאה שלו בהקפדה יתרה, ואינו מרשה למישהו להשחית שום דבר שברשותו – אלא רק להחזירו ולהפכו למוטב בלבד, כדברינו לעיל, – לפיכך: כל המתקנים מהמין האמור – יתמו מהארץ, והמדות הרעות שבעולם – לא יתמו מהארץ. והם מתקיימים ומונים את מספר המדרגות של התפתחות המחויבים עוד לעבור עליהם – עד שיבואו לגמר בישולם.
אשר אז, אותם המדות הרעות בעצמן מתהפכות, ונעשות למדות טובות ומועילות, כמו שחשב עליהם הבורא ית', מראש. בדומה לפרי היושב על ענפי העץ, ומחכה ומונה את הימים והחדשים המחויבים עוד לעבור עליו, עד שיגמר בישולו, שאז יתגלה טעמו ומתיקותו לכל אדם".
אין אפשרות לטעום טעם טוב בבריאה אלא בהגעה אל מצבה הסופי. ההצלחה בכך תלויה בדבר אחד בלבד: בכל פעולה ופעולה שהאדם מבצע בעולם עליו להציב לנגד עיניו את המטרה הסופית. כאמור, מטרת הבריאה היא להביא את האדם לגובה הבורא, דהיינו לרכישת תכונת ההשפעה על פני הרצון לקבל. משום כך כל המצבים והפעולות הנדרשים להשגת המטרה יורגשו ברצון לקבל האגואיסטי כבלתי נעימים.
רק אם יעריך האדם את חשיבות המטרה, הוא ירכוש כוחות להתקדם בתהליך התיקון וירגיש בו סיפוק. ככל שהאדם יעריך יותר את הדבקות בבורא שבמצב הסופי, כך יהיו כל שלבי הביניים מתוקים בעיניו כמצב הסופי עצמו. ביכולתו של האדם לצפות ולטעום מראש את טעמו המתוק של הפרי הבשל גם במהלך שלבי ההתפתחות.
הדרך היחידה להעריך את חשיבות המטרה היא שימוש בחכמת הקבלה, ובכדי לסייע לאנושות להתפתח מתגלה הקבלה בימינו. שימוש נכון בחכמת הקבלה כאמצעי לתיקון האגואיזם מאפשר לאדם להזמין על עצמו את פעולת "האור המקיף".
האור המקיף הוא כוח משיכה אל תכונת ההשפעה, תכונת הבורא. הוא מקרב את האדם למצבו המתוקן, דהיינו לתכונת ההשפעה. בתוך האדם מצויים כל מצביו העתידיים, אלא שאין הוא מרגיש בהם. הקרנת מצבו האלטרואיסטי המתוקן אל מצבו האגואיסטי הנוכחי מעוררת בו את תכונת ההשפעה. מצבו המתוקן של האדם מכונה "גמר התיקון". בגמר התיקון מלאה נשמת האדם באור הכולל תענוגים בלתי מוגבלים ובהידמות מלאה לבורא. על פי מידת השתוקקות האדם לרכוש את תכונת ההשפעה, הוא גורם לאור הממלא אותו במצבו המתוקן להאיר אל מצבו הנוכחי כ"אור מקיף".
רק האור המקיף יכול לתקן את הרצון לקבל כך שירגיש כמילוי את חשיבות המטרה – רכישת תכונת הבורא, ולא את התענוג האגואיסטי הטבעי. האור המקיף מכונה גם "אור התיקון" או "האור המחזיר למוטב". כאשר האור המקיף פועל על האדם, הוא מתחיל להרגיש את הבורא-הנותן כגדול ושולט בכל המציאות, והוא מעוניין להידמות לו.
האור הוא למעשה כוח ההשפעה. אם האדם משתוקק להגיע לתכונת ההשפעה, הוא גורם לכך שכוח ההשפעה הממלא אותו במצבו המתוקן מקרין למצבו הנוכחי, והדבר נקרא שהאור המקיף "מחזיר את האדם למוטב", "מתקן אותו" או מביאו לתכונת ההשפעה.
אולם אור התיקון פועל על האדם אך ורק על פי דרישת האדם לתיקון. האדם יכול להגיע לדרישה של אור התיקון מהבורא רק בעזרת תמיכה מסביבה המעוניינת בהתפתחות רוחנית. על סביבה זו לספק לאדם הרגשה שהדבר היחיד שבאמת חסר לו בחייו הוא הכרת חשיבות הבורא וגדלותו. מתוך כך האדם יכול להגיע לתביעה מן הבורא שיתקן אותו וייתן לו את הרגשת גדלותו, כדי שיהיה באפשרותו להשפיע.