אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / הדור האחרון / השלום בעולם / התפתחות רוחנית
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

התפתחות רוחנית

"זכו – אחישנה, לא זכו – בעיתה

אמנם יש לדעת, שחוק ההתפתחות האמור, השפוך על כל המציאות, המבטיח להחזיר כל רע – לטוב ומועיל, הנה הוא פועל את כל פעולותיו בכח ממשלת השמים ממעל, כלומר, מבלי שאלת פיהם של בני האדם יושבי הארץ. לעומת זה, שכל וממשלה נתן ה' ית' באדם, והרשהו לקבל את חוק ההתפתחות האמור, תחת רשותו וממשלתו עצמו, ובידו למהר ולזרז את תהליך ההתפתחות לפי חפצו, באופן חפשי, ובלתי תלוי לגמרי בכבלי הזמן".

המציאות כוללת שני מרכיבים בלבד: רצון הבורא – להיטיב לנבראיו, ורצון הנברא – הרצון לקבל. הרצון לקבל מחויב לעבור במהלך התפתחותו את כל השלבים הנקובים מראש במחשבת הבריאה, כפי שנאמר
"סוף מעשה במחשבה תחילה".

הנברא אינו משתתף בקביעת מצביו השונים: לא ההתחלתי, לא הסופי וגם לא אחד ממצבי הביניים. כל מצבי התפתחותו נקובים מראש וכלולים במחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. אך במחשבת הבריאה נכלל גם תנאי נוסף: על הנברא לעבור כל אחד ממצבי התפתחותו בהכרה מלאה של עצמו ושל המצב שבו הוא נמצא. עליו לדעת מי מוביל אותו, להכיר במצב הבא המחויב להופיע ולהבין לשם מה הוא מוכרח לעבור ממצב למצב. מידת התפתחות הרצון לקבל קובעת את הרמה שבה יוכל הנברא להכיר בהשתתפותו בתהליך.

תחילה הוא דומה לעוּבר בבטן אימו – אמנם הוא משתתף בתהליך, אך אין הוא מכיר בהשתתפותו. לאחר מכן, הוא מרגיש כי בכל מצב שעובר עליו הוא משתתף ואפילו מוביל את התהליך. במצבי ההתפתחות המתקדמים עוד יותר, האדם מרגיש שהוא הקובע את כל שלבי התפתחותו ומגיע למצב המתוקן בכוחות עצמו, אך עם זאת הוא משיג ומבין שמקור ההתפתחות הוא בבורא.

הימצאות הקטן בשליטת הגדולים ממנו נקבעה מראש בתהליך ההתפתחות עצמו. הקטן חסר עצמאות, ולא נדרשת ממנו השתתפות. בכל שלבי גדילתו האחריות מוטלת על הוריו: החל מהיותו עוּבר, ובמשך התפתחותו לכדי "אדם קטן" המבין את עצמו ואת הסביבה והמסוגל להשתתף במציאות בתבונה. ההתפתחות הרוחנית היא השורש להתפתחות הגשמית, ולכן היא מעתיקה את עצמה אל החומר של העולם הזה. כתוצאה מכך יש התאמה בין שני התהליכים. בדומה לגשמיות כך גם ברוחניות, אין מאפשרים לרצונות להתפתח בטרם יהיו בהם נתונים ומרכיבים המאפשרים עצמאות. רצון לקבל הראוי לעצמאות הוא רצון שכבר מכיר את עצמו, את עברו, את מקורו ואת מהותו.

חוק השתוות הצורה

יחס הבורא לנבראים נקרא השפעה, ומהותה להיטיב לנבראים. יחס זה נקרא "מחשבת הבריאה", מפני שהוא פועל בנבראים כדי להביאם למצב שיוכלו ליהנות מיחס הבורא אליהם. הנבראים יוכלו ליהנות מיחסו של הבורא אליהם רק אם יגיעו להשתוות הצורה עימו, כלומר אם יתייחסו לבורא כפי שהוא מתייחס אליהם.

במידת השתוות הצורה, דהיינו במידת ההשפעה ההדדית, ירגיש הנברא את עצמו כבורא. חוק השתוות הצורה הוא החוק הכולל, הסובב והמקיף את המציאות כולה. כל החוקים, הפעולות והמעשים שבכל העולמות ובכל הנבראים אינם אלא ביטויים חלקיים של החוק הזה.

חוק השתוות הצורה גורם לכך שגם הטבע שבעולם הזה – הדומם, הצומח החי והמְדַבֵּר שבו – יימשך לאיזון, להומיאוסטזיס. ממנו נובעים כל חוקי ההשוואה למיניהם – השוואת הכוחות, הלחצים, התנאים והמחשבות. חוק זה דוחף לכך שכל חלקי הטבע יתחברו בסופו של דבר במעין מישור המשווה ביניהם.

כל השכלת האדם את הטבע היא לימוד אופני חוק השתוות הצורה. רמות הביטוי השונות של החוק מעניקות להשכלות שלנו את הכינויים "מדעי הטבע" או "מדעי הרוח" וכדומה, על פי סוגיהם. חכמת הקבלה מבארת את החוק הזה בצורתו המופשטת מן החומר של העולם הזה, כך שניתן להשתמש בו בכל רמות המציאות, הרוחנית והגשמית כאחת.

כאמור, כל חומר הבריאה הוא הרצון לקבל, והוא מכונה בקבלה גם בשם "כלי". רצון לקבל המסוגל לקבל כדי לגרום בכך תענוג לבורא נקרא "כלי מתוקן". התענוג הממלא את הכלי המתוקן נקרא "אור". האור ממלא את הכלי לפי מידת השתוות תכונות ההשפעה שבשניהם.

המציאות כולה נעה אל עבר השתוות צורה עם הכוח העליון. כדי שיוכל להכיר את דרגת ההתפתחות הבאה ולהבין אל מה עליו להשתוות, על האדם להרגיש את השלב המתקדם יותר של התפתחותו. קביעת היחס בין מצבו הנוכחי של האדם ובין מצבו העתידי, הנקרא "העליון", עומדת ביסודה של כל פעולה רוחנית. האדם מודד את חוסר השתוות הצורה שלו כלפי העליון ומבקש להידמות לו. כתוצאה מכך הוא מקבל מהעליון כוח השפעה, והוא המאפשר לו לעשות זאת.

שלבי ההתפתחות הרוחנית

בכל שלב משלבי התפתחותו של הנברא, העליון חושף בפניו את ציפיותיו על פי דרגת התפתחותו. כשם שבעולמנו האדם לומד ומתפתח רק על פי דוגמאות של גדולים ממנו, כך גם ברוחניות. האדם זקוק לדוגמאות של פעולות רוחניות כדי שיוכל להידמות אליהן. לשם כך, הדרגה העליונה, המכונה גם ברוחניות "אבא ואימא", מספקת לו דוגמאות של השפעה. העליון יורד לדרגת התחתון, כלומר נותן לתחתון דוגמה כיצד להתעלות דרגה אחת מעל עצמו.

ילד אינו מסוגל לתפוס מהי המשמעות האמיתית של להיות רופא, ולכן אנו מסבירים לו בהתאם ליכולת התפיסה שלו. כדי להבין באמת מה פירוש הדבר להיות רופא, על הילד להתפתח במשך כמה שנים נוספות. כמו בעולמנו כך גם ברוחניות: העליון "מלביש" את המדרגה העליונה בלבוש מיוחד ומוריד אותה כלפי התחתון, כלומר הוא חושף בפניו את תוכנה בצורה המתאימה ליכולת הקליטה שלו.

בעולמנו התהליך מתרחש בצורה טבעית, הואיל וכל הדרגות, עליונות או תחתונות, נמצאות במסגרת הרצון לקבל – דהיינו ברצון הטבעי שנברא – ולכן ביכולתו של האדם לקלוט לפי הבנתו מה המשמעות של "להיות גדול". לעומת זאת, ברוחניות האדם אינו יכול לתפוס משהו מעבר למידת תיקונו של הרצון לקבל. אין ביכולתו לתאר לעצמו מצב גדול יותר. אין הוא יכול להכיר משהו מעבר לדרגה שהעליון פותח בפניו.

בכל פעם שהעליון חושף בפניו דרגה עליונה במקצת ממצבו, על התחתון לתור אחר נכונות וכוחות להידמות אליה. עלינו להבין כי מה שהעליון מראה לתחתון הוא מידת השפעה מתקדמת יותר מזו שיש בתחתון כעת, ומשום כך התמונה מורגשת בתחתון בצורה בלתי נעימה, כמנוגדת לטבעו. אך עם זאת, על התחתון לסגל לעצמו הכרה בחשיבותה של המדרגה העליונה.

הרגשת החשיבות תשמש לו כ"חומר דלק" וככוח התנגדות לטבעו הנוכחי, ותאפשר לו לעלות לדרגה עליונה יותר, ליתר נתינה. כאשר האדם מגיע להחלטה שהדבר היחיד החסר לו הוא השגת הדרגה העליונה, הוא מקבל כוחות לרכוש אותה.

במהלך ההתפתחות הרוחנית האדם עובר שלוש דרגות, המקבילות לשלושת השלבים שבחיי האנוש בעולמנו: עוּבר, קטן וגדול. במציאות הגשמית העוּבר אינו מבין דבר, הילד מבין במקצת את המציאות, והאדם הבוגר מבין אותה היטב. יש לזכור, כי במשך כל שלבי התפתחותו הגשמית האדם אינו קיים כלל מבחינה רוחנית.

הקיום הרוחני, דהיינו הקשר עם הבורא, מתחיל ב"עיבור הרוחני". בניגוד לעיבור הגשמי, תהליך העיבור הרוחני מחייב הכרה עצמית של האדם. עליו לרכוש את כוחות ההשפעה ולתקן את טבעו האגואיסטי. עליו להכיר את החומר שממנו הוא בנוי, להכיר את טבעו ההפוך של הבורא ולסגל לעצמו רצון להידמות לו. על האדם לקבל כוחות מהבורא ולממש את כל תהליך ההתפתחות בעצמו.

כשם שאוסף כל איברי הגוף הגשמי מכונים "הגוף הגשמי", כך מכונה אוסף רצונות האדם בשם "הגוף הרוחני". רצונות האדם, הנמצא בדרגת "עיבור", "קטנות" או "גדלות", הם תמיד אותם רצונות. ההבדל בין הדרגות הרוחניות הוא בעוצמה שבה האדם משתמש ברצונות אלה כדי להשפיע לבורא. בהתאם למידת היכרותו את מכלול רצונותיו, האדם מחויב להגיע להשתוות הצורה עם הבורא.

בדרגת העיבור האדם עדיין אינו מסוגל להבדיל בין מרכיבי גופו הרוחני, וכולם מורגשים לו כרצון כללי אחד. ככל שרצונותיו הולכים ומתבהרים לו, הוא משתמש בהם ליתר השפעה, ובזה גודל גופו הרוחני. אם כן, גם בדרגה הרוחנית הקטנה ביותר – העיבור – האדם נמצא בהכרה ומודע למציאותו ביחס לבורא.

ממשלת השמים וממשלת הארץ

"המתבאר, שיש כאן ב' ממשלות הפועלות בדרכי ההתפתחות האמורה: אחת היא: 'ממשלת השמים', המבטיחה לעצמה להחזיר כל רע ומזיק – לטוב ומועיל. אלא שבא בעתו. כדרכו בכבדות ובאריכת הזמן. ויש – ממשלת הארץ.

וכאשר 'הדבר המתפתח' הוא בעל חי ומרגיש, נמצא שסובל כאבים ויסורים נוראים, בזמן שנמצא תחת מכבש ההתפתחות, מכבש, הכובש דרכו באכזריות רבה.

ולעומת זה, 'ממשלת הארץ', שהם בני אדם שלקחו את חוקי ההתפתחות האמורה תחת ממשלתם עצמם, שכחם יפה להשתחרר לגמרי מכבלי הזמן, ונמצאים ממהרים מאד את הקץ, כלומר, את גמר בישולו ותיקונו של הדבר, שהוא קץ ההתפתחות שלו".

האדם נמצא בשליטת הרצון לקבל. הוא מרגיש את העולם כרַע, כיוון שהעולם אינו מספק לו מילוי-תענוג. בהמשך תהליך התפתחותו יגלה האדם כי הריקנות, הסבל וחוסר המילוי נובעים מטבעו האגואיסטי, מן הרצון לקבל. הוא יבין שאופן המילוי היחיד הקיים הוא להיות כבורא, כרצון להשפיע, כלומר להגיע למצב שבו ההשפעה תהיה המילוי שלו.

התהליך הקודם להכרה בחשיבות ובגדלות תכונת ההשפעה מתרחש כולו בכפייה. מטרת הבריאה נקובה מראש והנבראים אינם נשאלים אם רוצים הם בתיקון אם לאו. משום כך, כל עוד האדם אינו יכול להגדיר נכונה את הסיבה לצרותיו – הניתוק מן הבורא – מכבש ההתפתחות פועל עליו להביאו להכרה זו.

אם האדם כבר מבין את המקור לצרותיו, ניתנת לו האפשרות לשלוט בחוק ההתפתחות, ולהפסיק לסבול. האדם יכול לבנות לעצמו סביבה המתאימה להתקדמות הרוחנית על פי עצות המקובלים ולהתקדם בצורה מועילה ומהירה. בדרך זו עולה חשיבות ההשפעה מעל לחשיבותו הטבעית של האגואיזם בעיני האדם, עד שנוצר בו רצון ודחף לעבור מהטבע הגשמי לטבע הרוחני, מקבלה להשפעה. אם כן, שתי ברירות עומדות בפני האדם – להתחיל בתהליך תיקון האגואיזם או להמשיך לסבול.

כל מצבי ההתפתחות הם מצבים שהרצון לקבל אינו חפץ בהם. חקירת הבריאה ותהליך התפתחותה מלמדת שכל מצבי הגדילה מחויבים מצד הכוח העליון. בבריאה עצמה אין רצון להתפתח, ושאיפתו הטבעית של האדם היא להימצא במנוחה מוחלטת. רק אם יתאר האדם את מצבו העתידי כנעלה יותר, הוא ימצא כוחות להתקדמות.

מנקודת מבטו של ילד, השנים שבהן אימו מכריחה אותו ללמוד הן שנות סבל. הוא רוצה לשחק עם חבריו ולא לשקוד על לימודיו. אילו היה יכול לשקול את הדברים לפי המילוי העתידי ולא לפי ההשקעה הנדרשת ממנו עתה – דהיינו לפי הידע וההכרה שהלימודים יַקנו לו בעתיד ולא לפי הסבל המורגש עתה ברצון לקבל שלו – היה הילד רוצה בהתפתחות.

דוגמה זו מזכירה במידת-מה את התהליך הרוחני, שבו מחויב האדם להעמיד בכל רגע לנגד עיניו את חשיבות הבורא ולשער בעיני רוחו למי הוא משתווה. בהתאם לחשיבות הבורא שתהיה לו, ימצא האדם כוחות לעבור את מצבי ההתפתחות המנוגדים לטבעו האגואיסטי. מצבי התפתחות רוחנית נכונה הם מצבים בלתי נוחים לרצון לקבל, והאדם מטבעו לא היה מעוניין לעבור אותם. ולכן, על המעוניין לפסוע בדרך הרוחנית לחפש לעצמו תמיכה חיצונית.

הסביבה כאמצעי להתפתחות רוחנית

כדי להתקדם לקראת הבורא, על האדם למצוא סביבה הנמשכת להשפעה ולהתעלות רוחנית. על הסביבה לספק לאדם את חשיבות הבורא, את הכדאיות לעבור מן הטבע האגואיסטי להשפעה. אם יוכל האדם לבטל את עצמו כלפי סביבה כזו, יספוג את ערכיה והתרשמותו מחשיבות הרוחניות תתחזק. כתוצאה מכך ייוולד בו רצון לפנות לבורא ולקבל ממנו כוח לשנות את עצמו ממקבל למשפיע. בכך יממש האדם את מטרת הבריאה ויזכה לשלמות ולנצחיות שבמעמד הבורא.

כל המדרגות הרוחניות הם שלבים בהשגת חשיבות הרוחניות, חשיבות הבורא. זה הנתון היחיד שהאדם זקוק לו כדי לעבור ממדרגה למדרגה. הבורא עצמו נסתר, אך תמורתו יש לאדם סביבה, היכולה לספק לו את חשיבות הבורא. אילו היה הבורא מגולה, היה האדם נמשך אליו מטעמים אגואיסטיים – כקטן הרוצה לדבוק בגדול, או כאיש הנמשך לכוח ולממשל המספקים מילוי לרצון לקבל. ואילו מטרת הבורא אינה לספק מילויים לאגו של האדם, אלא לאפשר לו להכיר את חשיבותה של תכונת ההשפעה.

בדרך כלל אדם הנמצא בחיפוש הרוחני עובר דרך מקרים שונים, ובסופם הוא נקלע אל חברה קטנה (סביבה, קבוצה) העוסקת בהתקדמות בדרך המתאימה לו. הוא נכלל בחברה זו ומתפתח בתוכה על ידי מאמציו. בכך הסתיימה בעבורו תקופת ההסתרה הכוללת שבה שרויה האנושות כולה, והתחילה תקופת ההתקדמות האישית לקראת הגילוי.

האדם חייב להתבטל בפני חברה זו ולוותר על ה"אני" שלו. פעולה שכזו כלפי החברה מאפשרת לאדם לספוג מאנשי החברה את חשיבות הבורא שיש בהם. דרך עבודה נכונה בחברה רוכש האדם רצון להשפיע, ובאמצעותו הוא משיג את הבורא ואת חשיבותו. שלמות הבורא מורגשת באדם וממלאת אותו בתחושה של חיים נצחיים ושלמים. בכך הוא מממש את מחשבת הבורא להיטיב לנבראיו.

אם אין האדם מקדים לרכוש רצון להשפיע, רצון לאלטרואיזם אמיתי, הבורא נחשב בעיניו כמקור של עוצמה, שליטה וידע. מטבעו האדם מכבד את התכונות הללו, ההפוכות מן ההשפעה. בהתפתחות דרך החברה ובהתאם לתיקונו, הוא מתחיל לפענח את הבורא בדרך נכונה ולייחס לו תכונות נכונות. האדם מתרחק מתמונת הרצון לקבל, שבה הבורא נתפס כגדול וכשולט. הוא לומד את המשמעות האמיתית וההפוכה של המושג "בורא", ומבין שלהידמות לבורא משמעו לתת לכולם ולמלא את רצונותיו של הזולת.

אמנם חשיבות הבורא נסתרת, אך חשיבות הסביבה מגולה לאדם. לפי מידת השקעתו בסביבה הרוחנית, האדם מקבל הבנה מהי התכונה הרוחנית. אין דרך אחרת לבנות הבנה שכזו באדם האגואיסט. אילו התגלה הבורא, לעולם לא היה האדם יכול להיות חופשי ממנו. משום כך הבורא יצר לעצמו תחליף, מעין "מקום עבודה", שבו יכול האדם לתרגל את עבודתו הרוחנית.

מלכתחילה ברא הבורא את הרצון לקבל בדרגה רוחנית, כלומר הרצון לקבל קיבל את התענוגים רק מפני שהוא גרם בכך הנאה לבורא, ומבחינה זו הוא היה דומה לבורא-הנותן. אך בדרגה זו נמצא הנברא בשליטה מוחלטת של הבורא; אין הוא עצמאי ולכן אינו יכול להיקרא עדיין "נברא העומד ברשות עצמו".

כדי לתת לנברא הרגשה עצמית, חופש בחירה ויכולת להגיע להיות כבורא בעצמו, על הבורא להרחיק את הנברא לקצה השני, דהיינו לקלקל את הטבע שלו ולעשותו הפוך מן הבורא. מתוך המצב הנגדי יוכל הנברא למדוד את ההבדל בין נבזות הרצון ליהנות לעצמו לבין מעלת הרצון להַנות לזולתו; לרצות להיות משפיע כמו הבורא, ואף להגיע לכך.

בכך בונה הנברא את עצמו כבורא ורוכש בעצמו רוחניות, נצחיות ושלמות. השגת מעמד זה היא היא מימוש מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, והיא הנקובה מלכתחילה כ"סוף מעשה במחשבה תחילה". מצב סופי זה מחייב את כל חלקי המציאות לבצע את מחשבת הבריאה במידה היעילה ביותר, וממנו נגזרות גם כל הפעולות העוברות עליהם.

הדרך שבה יכול הרצון לקבל לבצע פעולת השפעה איננה במעשה אלא בכוונה. דומה הדבר לילד המבין עד כמה אימו אוהבת אותו, והיא חפצה שיאכל את אשר הכינה בעבורו. ביכולתו לקבל ממנה – דהיינו לאכול את אשר הכינה – כדי לגרום לה נחת. אך באופן טבעי התחתון אינו מתחשב בעליון. הכוונה להשפיע לעליון מנוגדת לטבע הנברא, והיא נקראת "מסך" או "מסך ואור חוזר".

כאמור, מתחילה היה הרצון לקבל בעל "מסך", בעל כוונה להשפיע. הפעולה שבה מביא הבורא את הנברא למצב ההפוך מן השלמות נקראת פעולת ה"שבירה". בפעולה זו נשבר המסך שהיה על הרצון לקבל. על ידי השבירה מגלה הנברא בתוכו כוונה ליהנות מקבלה לעצמו, במקום כוונה להַנות לעליון. לפני שנשברה הכוונה להַנות לעליון היא גרמה לכך שכל רצונות הנברא פעלו יחד בכיוון אחד והתחברו כלפי העליון. אך כאשר הכוונה להשפיע אל העליון היחיד הוחלפה בכוונה ליהנות בעצמו, התחיל כל רצון ורצון לדאוג לעצמו בלא להתחשב ברצונות האחרים.

שליטה מדומה

כוח ההשפעה הוא האור, והוא ברא את האדם כרצון לקבל ההפוך ממנו. מכיוון שהאור ברא אותו, הוא שולט באדם. אם האדם רוצה לשלוט במתרחש בחייו, עליו לרכוש את תכונות האור. הרצון ליהנות, לבלוע, לקנות – לעולם אינו שולט. לו נגלתה לעינינו התמונה האמיתית, היינו רואים כמה אומללות ודלות יש בשימוש באגואיזם.

כל הפעולות במסגרת הרצון לקבל אינן משפיעות כלל על הטבע האמיתי, על הבריאה. כל עוד האדם אינו רוכש מסך, אין הוא נחשב לבעל פעולה. כל הפעילות המונעת על ידי שליטה וגאווה מוגבלת לרמת הקיום המדומה הנקראת "העולם שלנו". עולמנו דומה בכך לחדר משחקים של ילדים, שבו יכולים בני האדם להשתעשע בצעצועי שררה וגאווה. אך בעולם שמחוץ לחדר המשחקים הזה, פעילות זו היא חסרת תוחלת. אם מתעורר באדם רצון לצאת מחדר המשחקים לעולם הגדול, עליו להצטייד בכוחות שיאפשרו לו לפעול שם. אלה הם כוחות ההשפעה.

למראית עין עולמנו מתקיים לפי "כוח המקבל" – האגו שולט, והדורש הוא המרוויח. אך האמת היא שלא כך הוא. בתוך עטיפה שקרית זו פועל אותו "כוח המשפיע" של הבורא. הוא מביא את האדם להכרת הרע, השקר והנזק שברצון לקבל, כדי שירצה את המילוי הפנימי האמיתי של ההשפעה במקום העטיפה החיצונית השקרית.

רוכשי תכונת ההשפעה מגלים תמונת עולם שונה, ובה כל בני האדם עוסקים רק בנתינהזה לזה. אלא שהאנשים עצמם אינם מודעים לכך. נדמה להם כי הם רצים אחר מילויים אגואיסטיים. מורי, הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), נהג להדגים זאת בעזרת דוגמה על בעל מסעדה.

בעל המסעדה משכים קום ויוצא לשוק לקנות מצרכים. הוא עמל מבוקר עד ערב, מכין מטעמים ומגיש אותם לאנשים. נדמה לו כי הוא רוצה להתעשר וכי מכאן נובעת המוטיבציה שלו לשפר את מסעדתו. אך אם נביט בכך מזווית אחרת, נראה כי בכך הוא גורם הנאה לאחרים.

כל הסבל המורגש בעולם נובע מן הפער בין מעשיהם האמיתיים של הבריות לבין מה שנדמה להם. ברגע שבו ישתוו מעשי האדם וכוונותיו, הוא ירגיש שלמות ונצחיות. בעל הסולם מתאר זאת בעזרת משל על אודות סוס ורוכבו, במאמרו "אחור וקדם צרתני":

"'אחור וקדם צרתני', פירושו בגילוי והסתר פנים של ה' ית', כי באמת 'מלכותו בכל משלה' והכל ישוב לשורשו, כי 'לית אתר פנוי מיניה' [אין מקום פנוי ממנו], אלא ההבדל הוא, ב'הוה' ו'יהיה'. כי הזוכה לחבר ב' העולמות, הוא מגלה ב'הוה' מלבושו ברוך הוא, שכל הנעשה הוא לבוש לגילוי שכינה. וזה בחינת 'הוה', דהיינו, גם עתה יוצא בלבוש מלכות ומראה בעליל לעין כל, ש'אין הרוכב טפל לסוס' חס ושלום, אלא אף שלמראית עין נראה שהסוס מוביל את רכבו, אבל האמת היא, שאין הסוס מתעורר כלל בשום תנועה, זולת להרגש מתג ורסן של רוכבו. זה נקרא בנין קומת השכינה, וכו'. וזה נקרא בחינת 'פנים בפנים'.

אבל האדם שלא זכה עדיין להקדיש כל תנועותיו בלתי לה' לבדו, ואין הסוס משתוה בתנועותיו למתג ורסן של רוכבו, אלא בהיפך כביכול ... ומשליט השפחה על גבירתה וכו', זה נקרא בחינת 'אחור'. פירוש, שאל תדמה בדעתך שאתה מתרחק מהקדושה חלילה וחס, כי 'העולה על רוחכם היו לא תהיה', כה אמר ה': 'אם לא ביד חזקה' וכו'. כי לא ידח ממנו נדח, וכל הגלגל מתגלגל לבא אל הקדושה לשורשו. ואם כן אף על פי שנראה שהסוס מוביל את הרוכב כחפצו הנבזה כביכול, אבל האמת אינו כן, אלא הרוכב מוביל את הסוס לחפצו. אך אינו מתגלה עתה ב'הוה', זולת ב'יהיה' והבן. נמצא, כי בבחינה זו הוא גם כן חיבור, אלא 'אחור באחור', זאת אומרת שלא ברצון הלובש ושלא ברצון המלביש והבן.

והעושים רצונו, דהיינו, המגלים בעצמם לבושי מלכות ב'הוה', מחוברים בבחינת 'פנים בפנים', ברצון טוב של הלובש וברצון טוב של המלביש והבן, כי דוקא בחינה זו היא רצונו".

גילוי תכונות שליליות

"כדברים האלה אמרו חכמינו ז"ל: (סנהדרין צח:) על גמר גאולתם וגמר תיקונם של ישראל. וכך ביארו הכתוב: 'אני ה'
בעתה אחישנה. זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה'. רצונם לומר, שאם יזכו ישראל, ויקחו את חוק ההתפתחות הצריך לעבור על מדותיהם הרעות עד שיתהפכו לטובות – יביאו אותו תחת ממשלת עצמם. דהיינו, שישימו לבם ודעתם לתקן בעצמם את כל המדות הרעות שבהם, ולהפוך אותם למדות טובות, אז: 'אחישנה', כלומר, שנמצאים משוחררים לגמרי מכבלי הזמן, והקץ הזה תלוי מעתה בחפצם עצמם, דהיינו, רק לפי רוב המעשה ותשומת הלב. ונמצאים 'מחישים' את הקץ".

עיקר ההבדל בין התקדמות טבעית לבין התקדמות המבוססת על מאמצי האדם טמון בנכונות האדם לגלות את תכונותיו השליליות. בדרך הטבע איש אינו מעוניין להישיר מבט אל תכונותיו הרעות. אנו נוטים להתעלם ואף להגן על עצמנו כאשר מתגלה בנו ולו גם שמץ מהשלילי. אם האדם מרומם את חשיבותה של מטרת הבריאה, הוא מקצר את הזמן הדרוש לגילוי השלילה שבאגואיזם ולתיקונו.

למעשה, האדם פועל במסגרת המערכת הטבעית שלו, ואין הוא יכול לצאת אל מחוץ לה. הוא נמצא בשליטת הרצון לקבל, המציית לחוק אחד בלבד: "מקסימום הנאה במינימום יגיעה", והוא מוכן להתייגע למען מטרה אחת בלבד – ליהנות. כיצד יוכל האדם לנהל את התהליכים הפנימיים בתוך הרצון לקבל כל עוד הוא נמצא תחת שליטתו?

באמצעות הסביבה יוכל האדם לשנות את סולם הערכים של הרצון לקבל ולהגדיר מחדש מה חשוב לו יותר ומה פחות. אם יתכנת האדם את הרצון לקבל כך שדבקות בבורא והתקדמות הרוחנית יהיו בראש סולם ערכיו, הוא יוכל לסבול את גילוי השלילי שבו. אף שמטרת הבריאה מנוגדת לרצון לקבל, וחרף היגיעה הרבה הנדרשת מהאדם כדי לגלות את כל השלילי שבו ולתקנו, הרי אם תעמוד חשיבותו של התיקון מעל לכל רצונותיו האחרים של האדם, יתמוך הרצון לקבל בתהליך התיקון.

סביבה התומכת בכך מאפשרת לאדם לגלות את תכונותיו השליליות ולתקנן. הסביבה מסוגלת לשנות את תפקודו הטבעי של הרצון לקבל, כך שהוא יסייע לתקן את התכונות השליליות במקום להסתירן מן האדם. אם הסביבה מעריכה את התיקון כמטרה נעלה, יחפש הרצון לקבל עצמו אחר תכונות שליליות, המונעות את השגתה. הדרך היחידה לשנות את סולם הערכים של הרצון לקבל היא בעזרת הסביבה.

עיצוב הרצון על ידי שינוי סולם הערכים הוא תופעה נפוצה בחברה האנושית. אנשים מוכנים לסכן את נפשם אם הסביבה מוקירה את פעולתם או את מטרתם. בתנאים שכאלה, המערכת הטבעית חדלה מלשמור על עצמה ומתירה לאדם לסכן את חייו למען רעיון מופשט שהסביבה מחשיבה. ה"השגה" הרוחנית תלויה בשינויים ברצון. במקום למלא את עצמו בתענוג גשמי, האדם משתוקק למדרגה הבאה, והוא רוצה למלא את עצמו בהשגה רוחנית, בהשפעה. הכול תלוי בשינוי הערכים.

נשאלת השאלה, מה ההבדל בין דחף פנימי המתעורר באדם לבין שינוי חיצוני של סולם הערכים על ידי החברה, שהרי בשני המקרים מממש האדם את רצונותיו ללא שליטה? ובכן, לאדם ניתנה היכולת לשלוט בבחירת הסביבה. כך, בעקיפין, הוא יכול לשלוט על עצמו. האדם נברא כיצור חברתי. דעת הסביבה משפיעה עליו. משום כך, הוא מקבל את ערכי החברה באופן אוטומטי במקום ערכיו שלו. אם כן, בחירתו היחידה של האדם טמונה במציאת חברה המעלה את חשיבותה של מדרגת ההתפתחות הבאה.

אם האדם בוחר בסביבה המעריכה את הרוחניות, חברה שמטרותיה הן להשפיע, לצאת מהאהבה העצמית, להרגיש את הבורא ולהיות מעל החומר; אם האדם בוחר בחברה המעמידה את חשיבות תכונת ההשפעה מעל תכונת הקבלה, הרי ערכיה של החברה פועלים עליו. החברה משנה את דעתו ומתכנתת אותו בדרך אחרת לגמרי. ככל שהאדם ימהר ויחליף את הסביבה הנוכחית בסביבה שתשנה את ערכיו, עם כל שינוי בסולם הערכים יתעורר בו דחף למהר ולהשיג את הערכים החדשים, והוא ישלים את תיקונו במהירות הולכת וגוברת.

אם האדם כבר נמצא בחברה כזאת, עליו לבקש ממנה להמשיך ולהעלות את חשיבות הרוחניות בעיניו. כל עוד תהיה הרוחניות חשובה לאדם, הוא יעבוד ללא כל קושי כדי להשיג אותה. הוא יתמלא כוחות ומרץ להשגת המטרה. בבניית חברה נכונה שולט האדם בחוק ההתפתחות ואין הוא נדרש לחוות את הסבל ואת אריכות הזמן המלווים את ההתפתחות
הטבעית. האדם אינו נדרש לשנות את החברה עצמה אלא את ערכיה. על החברה לספק לאדם ללא הרף ערכים רוחניים גבוהים יותר. בשינוי ערכי החברה טמונה כל ההצלחה בהתקדמות רוחנית, ולכן על האדם לבנות סביבה שתתכנת אותו כראוי.

התעוררות הרצון הפנימי

התפתחות הרצון לקבל אל דרגתו האחרונה, הרצון לרוחניות, מעמידהאת האדם במצב מיוחד במינו. בכל גלגוליו הקודמים ובכל שעבר בחייו אלה עד כה, פיתח האדם את הרצון הגשמי שלו: החל מרצונות גופניים קיומיים (למזון, למין ולמשפחה), דרך רצון לעושר, לכבוד ושליטה ועד לרצון לידע ומושכלות. אך כשמתעורר הרצון הפנימי שבליבו, מתחיל האדם להשתוקק אל דבר-מה בלתי ידוע שאינו נמצא בסביבתו. הדבר מביא אותו לידי בלבול ודיכאון בשל חוסר ההבנה וחוסר השליטה שהוא חש, ואין הוא יודע כיצד להיחלץ ממצב זה. עד כה היה ביכולתו להבין את כל אשר עבר ולשלוט בו, אך עתה הוא נתון לשליטת כוח בלתי ידוע.

כל רצונותיו של האדם נקראים בשפת הקבלה "לב" האדם, ואילו הרצון הפנימי שבהם נקרא "הנקודה שבלב". הרצון הפנימי בא מהבורא, וכשהוא מתעורר באדם הוא יוצר בו הרגשת חיסרון למשהו שלמעלה מתענוגי העולם הזה. כתוצאה מכך, נמשך האדם להתפתחות רוחנית, ולפי משיכה זו הוא מוצא את הסביבה הנכונה. כעת, ניתנת לו האפשרות להפעיל את הבחירה החופשית, להתקדמות אישית לקראת הבורא.

נהוג לחשוב שההולכים בדרך הרוחנית נדרשים לדכא את כל הרצונות שבגופם, אך זוהי טעות נפוצה. האדם אינו צריך לעבוד נגד רצונותיו אלא לרכוש כוונה להשפיע על ידיהם תענוג לבורא. לא ניתן לעבוד נגד הרצון, כי אם להשיג כוונת השפעה. כוונה זו משנה את מהות הקבלה, מקבלה להשפעה, כדוגמת הילד הגורם תענוג לאימו בקבלו את האוכל שהכינה בעבורו.

דרך הייסורים

"אבל אם לא זכו לקבל התפתחות מדותיהם הרעות תחת ממשלת עצמם, אלא יעזבוהו תחת ממשלת השמים – הנה גם אז מובטחים הם בגמר גאולתם, ובגמר תיקונם, כי יש בטחון מלא בממשלת השמים, הפועלת על פי חוק ההתפתחות ההדרגתית מדרגה אחר מדרגה, עד שמהפכת כל רע ומזיק לטוב ולמועיל, כמו הפרי על העץ, והקץ בטוח לגמרי, אלא בעתה, כלומר, שהדבר כבר תלוי ומקושר לגמרי במדת הזמן.

כי על פי חוק ההתפתחות ההדרגתית הנ"ל, עד ביאתו לקץ מוכרח לעבור עליו מדרגות שונות ומרובות, שדרכם לבא בכבדות, באיטיות גדולה וארוכה ביותר, הנמשכת זמן רבמאד. ומתוך שבנידון שלפנינו 'דבר המתפתח' הם בעלי חיים ומרגישים על כן גם עליהם לקבל במצבי ההתפתחות הללו יסורים גדולים ונוראים ביותר, כי כל הכח הדוחף הנמצא במדרגות הללו כדי להעלות את האדם ממדרגה נמוכה למדרגה עליונה ממנה, אינו אלא כח דחיפה של יסורים ומכאובים, שהתקבצו במדרגה הנמוכה – ושאי אפשר לסובלם, ועקב זה מוכרחים לעזוב את המדרגה ולעלות למדרגה עליונה ממנה, – על דרך שאמרו חז"ל: 'אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזירותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב'".

הרוחניות יכולה להיות מורגשת רק באותו רצון לקבל שהתגלה, התפתח, הכיר את הרע שבו ונִתְקַן לטוב, להשפעה. זוהי הסיבה לריבוי המצבים המתרחשים ברצון לקבל של האדם בתהליך התיקון. הברירה עומדת בפני האדם: לעבור את הדרך בייסורים או לעבור אותה במהירות בעזרת סביבה חיצונית המעניקה לו ערכים נכונים.

למעשה, דרך הייסורים איננה דרך כלל. אדם המצוי בדרך הייסורים עומד על מקומו ומחכה, בעוד הייסורים מצטברים. הסבל הולך ומתווסף עד לרמה שבה מתגלים ייסורים בכל חלקי הרצון לקבל בדרגתו הנוכחית. האדם מרגיש אז שאין באפשרותו להשתמש כלל ברצון לקבל. ברגע שבו מתעורר ולו גם שבריר קטנטן מהרצון לקבל, מיד מורגשים ייסורים. במצב כזה, לאדם אין עוד שימוש ברצון לקבל שלו והוא "ממית" אותו. הוא מבין כי
"טוב מותי מחיי" (יונה ד, ח), כלומר טוב יהיה אם לא ירצה דבר.

קשה מאוד להעריך את הרצון להשפיע מתוך שלילת הרצון לקבל. בכל ההיסטוריה של המין האנושי לא היה מי שהשיג זאת בדרך הטבע. טובי המוחות של המין האנושי אמנם הגיעו לפסגות בחקירתם את הטבע ואת האדם, אך הם השיגו זאת ברצון הגשמי שהיה בהם. אין זו השגה של הטבע הרוחני. לא עלה בידם למצוא שיטה להתפתחות רוחנית ואף לא לפתחה.

אין בכוחו ובשכלו של אדם הנמצא בתוך הטבע האחד – שכל מעשיו ומחשבותיו בתוך הטבע הגשמי – לדמיין, להמציא או לפתח את אשר לא נמצא בו. לא הייתה בידיהם של אותם חוקרים שיטה להתקדמות מתוך ייסורים, ובוודאי לא שיטה להתקדמות שלא מתוך הייסורים. ללא סביבה מתאימה הגורמת לפעולת ה"אור המחזיר למוטב" על האדם, לא ניתן להבין את הרצון לרוחניות ולממשו.

"הנה הקץ המובטח לבא לישראל על פי חוק ההתפתחות ההדרגתית הנזכר, מכונה 'בְּעִתָּהּ', כלומר, הקשור בעבותות הזמן. והקץ הבטוח לישראל, על ידי שיקחו את התפתחות מדותיהם תחת ממשלת ידיהם. מכונה 'אחישנה', כלומר בלתי תלוי לגמרי בזמן".

אלפי שנים האנושות מתפתחת בהתאם לזמן, "בְּעִתָּהּ", אך זוהי התקדמות במישור הגשמי-אנושי בלבד. אם קָצה נפשה של האנושות בהתפתחות במישור וברצונה לעלות מהעולם הזה דרך סולם המדרגות הרוחני עד ל"עולם האין-סוף", עליה לאמץ גישה שונה לגמרי להתפתחות. עליה לעבור מהתקדמות של דרך "בעתה" להתקדמות של דרך "אחישנה":זוהי התפתחות מעל הזמן, מעל המקום, באופנים ובכוחות רוחניים. זוהי התפתחות על ידי שימוש באור המחזיר למוטב. התפתחות מעל הזמן תיתכן רק על ידי השתתפות הכרתית של האדם. האמצעי היחיד הנמצא ברשות האדם לשינוי מהלך חייו הוא שינוי סולם הערכים של הרצון לקבל באמצעות הסביבה. חכמת הקבלה מלמדת אותנו כיצד לעשות זאת.

עיבור ויניקה

ידוע שבכל השגה רוחנית הכרחי להקדים פנייה לבורא בבקשה לתיקון. אם כך, היכן מקומה של בקשה זו בעבודה עם החברה? הרי אם האדם פונה לחברה, משנה אותה, והחברה משנה את ערכיו בהתאם לכך, הרי האדם השלים את עבודתו וכבר הוא פועל לפי ערכים חדשים. אם כאלה הם פני הדברים, היכן מקומו של הבורא בתהליך?

תחילה נגדיר את מהותה של הבקשה לתיקון מהבורא. הנטייה הפנימית של האדם לבורא – בבקשתו, בתקוותו, בציפייתו לקבל כוח, להבין ולבצע השפעה לבורא – נקראת "תפילה". האדם פונה לבורא כדי לקבל כוח ושכל להיות "המשפיע": להבין מהי השפעה ולהיות מסוגל לבצע אותה. זוהי פנייה מן הקטן אל הגדול, בבקשה שיעזור לו להידמות לו, שיעזור לו לגדול.

כל מדרגה רוחנית שהאדם משיג היא מידה של דבקות בבורא. במדרגה הרוחנית הקטנה ביותר הנקראת "עיבור", האדם מוסר את עצמו לבורא. הוא נדבק אליו ללא שום רצון או דרישה ומבטל את עצמו לגמרי.

בדומה לעוּבר בבטן אימו, גם העוּבר הרוחני מסור כולו ל"אימו", כחלק בלתי נפרד ממנה. בגלל ביטול העוּבר כלפיה מסוגלת האם לטפל בו בעזרת מערכותיה שלה לקליטת מזון והוצאת פסולת. ידוע כי גוף האדם אינו יכול לסבול נוכחות של עצם זר בתוכו, אך כיוון ש"העצם הזר" שבתוך רחם האם מבטל את עצמו כלפיה, גופה מסכים לנוכחותו ואף מטפל בו ועובד בעבורו. כזאת היא הדרגה הראשונה ברוחניות.

כדי להיכנס לעולם הרוחני על האדם להגיע למצב שבו הוא מבטל את עצמו עד כדי כך שהוא לכאורה אינו נמצא, אינו קיים. עליו לעשות זאת בכל הרצון האגואיסטי והאכזרי שלו, זה שמגולה בהווה וזה שיתגלה בו עד הַגיעו לדרגת העוּבר. במצב העיבור האדם רוצה כל כך למסור את עצמו לשליטת הכוח העליון, עד כי הוא מוכן לכל פעולה מצידו.

את חשיבות הערכים של דרגת העיבור האדם מקבל מן החברה, אך את הכוח ליישם אותם על עצמו חייב הוא לקבל מן הדרגה העליונה עצמה. העובדה כי הביצוע נעשה בשיתוף עם הדרגה העליונה מאפשר לתחתון להתבטל כלפיה.

כאשר הסביבה משנה את סולם הערכים של האדם, הוא אמנם רוצה לבצע את הפעולה, אך אין לו כוחות. אילו היה המצב הבא ריבוי נכסים, תהילה וכדומה, היו ברצון לקבל של האדם כוחות להשיג זאת. במקרה זה, לא היה לאדם צורך בבורא. אך אם הערכים החדשים הם עזיבת הרצון לקבל ואגירת כוחות לביטולו, לא יימצאו באדם כוחות והכנות לכך, אף אם הוא מעריך מצב זה כגבוה יותר ממצבו הנוכחי.

על האדם לפנות אל המדרגה העליונה יותר, ולומר "רוצה אני", כמו שכתוב "כופין אותו, עד שיאמר רוצה אני" (ראש השנה ו ע"א). כשאין ספק ברצונו של האדם, נותן לו העליון כוחות, ומבצע עליו את הפעולה. העוּבר איננו יכול לעשות דבר בכוחות עצמו, מלבד "להתפלל". האדם אינו מבקש כוח כדי לעלות ולבצע דבר-מה בעצמו, אלא דורש כוחות להכשיר את עצמו להיות "כלי"", להיות עוּבר, ובכך לאפשר לעליון לפעול עליו. כאשר מצטברים כל הנתונים הללו באדם והוא מוכן, העליון פועל עליו ומפתח אותו.

לאחר שהאדם נכנס למציאות הרוחנית ומתקיים בה בשליטתו המלאה של העליון, קיימת מצידו אפשרות להתפתחות נוספת, מעיבור ליניקה. בשלב ה"יניקה", התחתון מבקש עזרה מהעליון. הוא פורס בפניו את מוכנותו לעלות אליו ואת רצונו במזון הרוחני. כתוצאה מכך העליון מעלה את התחתון ל"חזה" שלו, ומֵזִין אותו. ה"וולד", התינוק הרוחני, אינו בוחר בעצמו את האוכל, אלא מסכים לכל דבר שנותן לו העליון. זהו ביטול גדול עוד יותר מלהיות עוּבר. למוכנות זאת דרושים כוחות, ואותם מקבלים באמצעות ה"תפילה".

כל השגת מדרגה רוחנית מתחילה בבקשה מצד התחתון לכוח הדבקות. במצב העוּבר זוהי בקשה לכוח המאפשר לנטרל את הרצון לקבל כאילו לא היה קיים, ולדבוק בעליון ללא כל הבנה. במצב היניקה זוהי בקשה לכוח המאפשר להתבטל כלפי העליון על אף התענוג מן המזון המגיע ממנו. התחתון מבקש כוחות לקבל את המזון, בכוונה לגרום תענוג לעליון.

מוכנות התחתון לדבקות מכשירה אותו לקבל את המדרגה העליונה. בין רמת הקיום הנקראת "העולם הזה" ועד לרמת הקיום השלמה והנצחית הנקראת "עולם האין-סוף", מצויות 125 מדרגות הסולם הרוחני. כל אחת מהן היא מדרגה של דבקות הנברא בבורא. בכל פעם הבורא נראה לאדם כעליון יותר והאדם מוותר על חלק מעצמו כדי לדבוק בו. בהשגת האין-סוף נשלמת הדבקות, והרצון לקבל מתבטל לגמרי.

התפילה כוללת מרכיבים רבים והיא מושתתת על הרגשת הפערים שבין התחתון לבין העליון. התחתון מגלה כי חסרים לו רצון, הבנה, כוח ויכולת ביצוע. עליו להתייאש מכוחותיו שלו, להעריך את הדרגה העליונה ולהבין שהיא מסוגלת לעזור לו.

אף שהתפילה נבנית על הרגשת פערים, יסודה בביטחון של התחתון באהבתו של העליון אליו. ללא הביטחון הזה לא היה התחתון מסוגל לפנות לעליון, כיוון שהפנייה היא למימוש אהבת העליון דרך עצמו. הוא רוצה לאהוב את העליון כפי שזה מגלה אהבה אליו. הדבר מובן היטב בדוגמת הילד ואימו בעולמנו. אלמלא היה הילד בטוח באהבתה ובמסירותה של אימו אליו, לא היה ביכולתו לדרוש ממנה את כל אשר הוא חושב שמגיע לו.

"עוּבר בבטן אימו" נמצא ברצון הרוחני המינימלי. הוא מפעיל את כל רצונותיו בהתאם לכוונתו להשפיע לבורא. אם יפעיל את רצונותיו ביתר עוצמה, הם לא יהיו מאוזנים עם כוונת ההשפעה והוא יתחיל ליהנות בדרך אגואיסטית מהקשר שלו לעליון. העוּבר מרגיש את כל אשר יש בעליון; כליו ושכלו גדולים מאוד, אלא שהוא מפעיל אותם כלפי העליון בעוצמה מינימלית בלבד. משום כך הוא יכול להימצא בתוך העליון וליהנות מכל אשר נמצא בו.

למעשה, יש כאן דבר והיפוכו. בשלב העיבור מרגיש האדם את העליון במלואו: הוא מרגיש את כל המציאות הנמצאת כביכול מחוץ לו, בהתאם למידה שבה הוא מבטל את רצונו האגואיסטי. בשלב היניקה גודל העוּבר ויוצא מרשות העליון. הוא אינו משיג עוד את האורות הגדולים של מדרגת העיבור. בשלב היניקה התחתון רואה ומרגיש רק מעט, כיוון שהעליון הוציא אותו מתוכו החוצה.

אם כן, מי משיג מדרגה רוחנית גבוהה יותר – העוּבר או הוולד? היות שאמת המידה לגובה ההשגה היא שיעור הדבקות – מידת הקשר ומימוש ההידמות לאלוקות – ודאי שהוולד הוא בעל השגה גדולה יותר מהעוּבר. הוולד מוכן לפעול במידה מסוימת כמו הבורא, אך העוּבר אינו מבצע דבר ודווקא משום כך הוא נמצא כביכול בתוך הבורא. לעוּבר יש הכול אך בצורה פסיבית. אמנם הוא מאבד את מדרגתו עם לידתו, אולם המטרה היא לגדול ולהיות בעל הפעולה. בן המלך היוצא מהארמון לעבוד כאחד האדם ולהתפרנס בהתאם ליכולתו, מוצא את אושרו בעצמאותו בהתקיימו מעמל כפיו.

שתי מדרגות רוחניות עוקבות יסתרו זו את זו תמיד, כיוון שהמדרגה הרוחנית הבאה מוערכת ביחס למדרגה הקודמת כיתר סבל. על מעבר הרצון לקבל ממדרגה למדרגה נאמר "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א, יח). בסופו של דבר הכול תלוי בהערכת חשיבות ההתפתחות. בעוד שבעולמנו האגואיסטי הערכה להתפתחות היא אוטומטית, הרי ברוחניות הדברים מתנהלים אחרת. על האדם להתאמץ כדי לרכוש את חשיבות ההתפתחות הרוחנית.

נדמה את הדברים לאם ושני בניה הבאים לביקור אצל רופא. הגדול שבהם אוטיסט, אופיו נוח והוא צמוד לרגליה של אימו, ואילו הקטן זריז, ערני ופיקח: הוא מתרוצץ בחדר ללא הרף ומחפש דרכים להתחכם לאימו ולאחיו הגדול. האֵם באה להתלונן על הפיגור בהתפתחות של בנה הגדול; היא רוצה שיהיה כמו הצעיר ותשמח לוותר על אופיו הנוח. ניתן ללמוד רבות מהדמיון בין ההתפתחות בעולמנו לבין ההתפתחות בעולם הרוחני. חשיבות ההתפתחות עולה על הסבל הכרוך בכך, ולכן אנו מוכנים לשלם את המחיר הדרוש כדי להתפתח.

חזרה לראש הדף
Site location tree