אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / הדור האחרון / השלום בעולם / יחסי הפרט והחברה
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

יחסי הפרט והחברה

"טוב ורע נערכים ביחס שבפעולת הפרט כלפי החברה

בטרם שאנו נכנסים להתבונן בענין תיקון הרע שבמין האנושי – צריכים לקבוע קודם את ערכם של אותם השמות המופשטים: טוב ורע. כלומר, בהגדירנו מעשה או מדה, בתואר טוב או רע, יש להבהיר, כלפי מי אותה מדה או מעשה הוא טוב או רע.

ולהבין את זה, צריכים לידע היטב את הערך היחסי שבין הפרט והכלל, דהיינו, בין היחיד אל הציבור שלו, שהיחיד חי מתוכו, וניזון מתוכו, הן בחומר, והן ברוח.

המציאות מורה לנו, שאין כלל זכות קיום ליחיד, אילו היה מבודד לעצמו, בלי ציבור בהיקף מספיק, שישרתוהו, ויעזרוהו בסיפוק צרכיו. ומכאן, שהאדם נברא מלכתחילה לחיות חיי חברה, וכל יחיד ויחיד שבחברה, הוא כמו גלגל אחד, המלוכד בגלגלים מספר, המותנים במכונה אחת, – שהגלגל היחידאין לו חרות של תנועה בערך יחידתו לפי עצמו, אלא נמשך עם תנועת כלל הגלגלים, בכוון ידוע, להכשיר את המכונה לתפקידה הכללי.

ואם יארע איזה קלקול בגלגל – אין הקלקול נערך ונבחן כלפי יחידותו של הגלגל עצמו, אלא שנערך לפי תפקידו ושירותו כלפי כללות המכונה".

המערכת של הכלי הכללי שנברא, המכונה "הנשמה הכללית" או "אדם הראשון", מאופיינת במבנה קשיח. במערכת זו קיים שילוב בין תכונות הבורא ובין תכונות הנברא. תכונות הנברא האמיתיות הן תכונות קבלה, ותכונות הבורא האמיתיות הן תכונות השפעה. אם כן, הנברא בנוי מן השילוב הנכון בין תכונות הבורא ובין תכונות הנברא, ואין הוא יכול להשתנות לאחר שנולד. שינויים ייתכנו רק ביחסו לעצמו, לאופן שבו בנויה המערכת, למי שמפעיל אותה ולדרך שבה הוא יכול להשפיע עליה, אך המערכת עצמה אינה משתנה כלל.

במערכת זו היו כל הנשמות קשורות זו לזו, כאיברים של גוף אחד. לאחר נפילת הנשמה הכללית מדרגתה הרוחנית לדרגת העולם הזה, איבדו האיברים הפרטיים של אותה מערכת, דהיינו "הנשמות הפרטיות", את הקשר ביניהן ואת הקשר שלהן לבורא, והתלבשו בגופים של בני אדם שבעולם הזה. לכן בני האדם מרגישים שהם נפרדים זה מזה ומוכנים לנצל איש את רעהו במקום לגרום טובה זה לזה. אילו היטיבו זה לזה, היה בידם להידמות לבורא ולזכות בחיים רוחניים, נצחיים ושלמים, כפי שהרגישו לפני הנפילה לעולם הזה.

מחוסר ברירה ומתוך הכרת הרע שבמצבה, מגלה האנושות לאחרונה כי ייתכן שכל בני העולם קשורים זה לזה ומשפיעים איש על זולתו. הניסיון המר מביא אותנו לידי ההכרה, שמאורע שלילי כלשהו המתרחש במקום מסוים נותן את אותותיו בכולנו בסופו של דבר.

גילויים אלה נכונים, אך אין בהם די. אם בני האדם ישתמשו נכון בחכמת הקבלה, היא תסייע להם לגלות עד כמה קשורות וכלולות כל הנשמות יחד במערכת "אדם הראשון", כחלקי מנגנון אחד שלם. חכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הקשר האמיתי בין בני האדם. מידת גילוי הקשר ביניהם משנה את יחסם של בני האדם זה לזה עד שהוא נעשה דומה ליחס הנוהג בין בני משפחה, ואף למעלה מכך. גילוי המערכת האמיתית שבה נמצאת האנושות הוא תנאי הכרחי להפעלה נכונה של האדם במערכת החברתית הכללית.

"וכמו כן בענינינו, מדת טובו של כל יחיד ויחיד בתוך הציבור שלו, נערכת לא לפי טובת עצמו, אלא לפי מדת שירותו את הציבור בכללו. וכן להיפך, אין אנו מעריכים את מדת הרע של כל יחיד ויחיד – אלא לפי מדת הנזק שמזיק את הציבור בכלל, ולא לפי ערכו עצמו הפרטי".

נהוג לשפוט את האדם לפי אופיו ותכונותיו, אך בחברה שבחרה בדרך התיקון זוהי אמת מידה שגויה. בחברה כזו יש לשפוט כל אחד מן החברים לפי מידת התועלת או הנזק שהוא מביא לחברה, כשם שנהוג להעריך את תפקודו של ראש הממשלה על פי מידת התועלת או הנזק שהוא מסב למדינה כולה. כל אדם שהגיע לחברה העוסקת בתיקון עצמה ובתיקון העולם הובל אליה על ידי הכוח העליון. על החברה להעריך את גדולתו או את התרשלותו של כל אחד מחבריה ביחס לתוספת הטוב או הרע שהוא יכול להביא לעולם.

במאמרי הרב"ש נכתב רבות על הצורך להחשיב כל חבר וחבר כגדול הדור אם הוא פועל ומשפיע ככזה, וכן על ההכרח לדרוש ממנו השתתפות בתיקון החברה והעולם. לאמיתו של דבר, גם הבורא מתייחס כך אל בני האדם. הוא מוביל את האדם לתפקיד המיועד לו ומתייחס אליו בהתאם לתפקודו.

"הדברים הללו ברורים כשמש בצהרים. הן מצד האמת שבהם, והן מצד הטוב שבהם, כי אין בכלל אלא מה שבפרט, וטובת הכלל היא טובת כל יחיד ויחיד. המזיק לכלל נוטל חלקובנזק. והמטיב לכלל נוטל חלקו בהטבה. כי היחידים הם חלק מהכלל. ואין לכלל ערך כלשהו והוספה כלשהי יותר מסכום היחידים שבו".

המערכת הכללית פועלת בצורה הדדית, כל אחד כלפי הזולת. את אשר לא הוסיף האחד לא יוכל האחר להוסיף, דהיינו כולם תלויים בכולם.

"המתבאר שהציבור והיחיד היינו הך, ואין כל ריעותא ליחיד מחמת שעבודו אל הציבור, כי גם חירות הציבור וחירות היחיד, דבר אחד הוא. וכמו שמחלקים ביניהם את הטוב, כן מחלקים ביניהם את החירות.

הרי שמדות טובות ומדות רעות, מעשים טובים ומעשים רעים, נערכים רק כלפי טובת הציבור.

כמובן שהדברים אמורים אם כל היחידים ממלאים את תפקידם לציבור בשלימות. ומקבלים לא יותר מהמגיע להם, ולא לוקחים מחלק חברם. אבל אם חלק מהציבור אינם מתנהגים כאמור,
הרי הפועל יוצא מזה, שלא זו בלבד שמזיקים לציבור אלא שגם ניזוקים.

אין להאריך יותר בדבר שידוע ומפורסם, והאמור עד כה אינו אלא להראות את נקודת התורפה, כלומר, המקום התובע את תיקונו. והוא שכל יחיד יבין שטובתו וטובת הציבור אחד הוא ובזה יבוא העולם על תיקונו המלא".

חברה המעוניינת בתיקון צריכה להורות לאדם מה תפקידו, מה עליו לעשות וממה עליו להימנע, וכן עליה להודיעו מהן התוצאות הצפויות ממעשיו. אם האדם יודע ורואה את כל היוצרות, את הסיבות והתוצאות של מעשיו, ניתן לדרוש ממנו לפעול נכון ולהענישו אם לא ינהג כך.

אין הכוונה לעונש במובן הנהוג, עונש החסר קשר לפעולה עצמה, אלא לעונש המשמש כתיקון. על החברה לתקן את האדם כך שלהבא יבצע את אותה פעולה בדרך הנכונה. במקום שבו הייתה חסרה לאדם תשומת לב, במקום שבו לא הרגיש בחשיבות הפעולה הנכונה, מגיע העונש כתיקון. באמצעותו ניתן להפעיל באדם כוחות שיעוררו בו תשומת לב למעשיו ויסייעו לו לפעול נכון בהמשך.

לא העונש הוא העיקר אלא מידת הרגישות שהתווספה במקום שבו הייתה חסרה. חברה ההולכת בדרך התיקון רשאית ללחוץ על חבריה, לעורר אותם או להענישם – רק בהתאם למידת הרגישות החסרה להם, כדי לאפשר להם לפעול נכון יותר כלפי החברה והעולם. על החברה לעורר באדם את הפעולות הנכונות, שהרי אילו ידע כמה הוא יכול להוסיף לחברה ולעולם על ידי מעשיו הנכונים, ודאי שהיה מוסיף.

ארבע המידות

"ארבע המדות: חסד, אמת, צדק ושלום בנושאי הפרט והחברה

לאחר שאנו יודעים היטב את מדת הטוב המקווה כצלמו ודמותו, עלינו להתבונן בדברים והאמצעים העומדים לרשותנו כדי להחיש את הטוב והאושר.

ארבע מדות נמצאים למטרה זו והן: חסד, אמת, צדקושלום. במדות אלו השתמשו כל מתקני העולם עד כה.נכון יותר, שבארבע מדות אלו עשתה עד כה ההתפתחות האנושית – ממשלת השמים, את דרכה ההדרגתית עד שהביאה את האנושות אל המצב העכשווי".

ארבע מידות נמצאות באדם: חסד, אמת, צדק ושלום. כולן מצויות בפנימיותו ושולטות ברצון לקבל הכללי שלו. הבורא שולט באדם על ידי שימוש יחסי בכל אחת מהמידות ובארבעתן יחד. אם האדם חפץ לשלוט בחייו ולנהל את עצמו במטרה להגיע להשתוות הצורה לבורא, עליו להשתמש בארבע המידות הללו. אלה הן המושכות שבעזרתן יוכל האדם להוביל את תהליך הידמותו לבורא.

"כבר נכתב לעיל כי מוטב שנקח את חוק ההתפתחות תחת ידינו וממשלתנו, כי אז נפטור עצמינו מכל חומר היסורים שההיסטוריה ההתפתחותית רושמת בעדינו מכאן ולהבא. לפיכך נעיין ונדון בארבע מדות אלו. כדי לדעת היטב מה שנתנו לנו עד כה ומתוכם נדע מה שיש לנו לקוות לסיוע מהם להבא".

האנושות מתקדמת תדיר לעבר מטרת הבריאה – השתוות הצורה לבורא. ביכולתה לבחור להתפתח בדרך טובה או להתפתח בדרך רעה, ב"דרך תורה" או ב"דרך ייסורים". התפתחות בדרך תורה מתרחשת כאשר האדם מגלה שמחשבת הבריאה קובעת כי עליו להגיע להשוואת צורה לבורא. הוא משתמש בחכמת הקבלה כבאמצעי להזמין את פעולת "האור המחזיר למוטב" – כוח המגיע משורש נשמתו ומתקן אותו כך שישתווה לבורא.

אדם שאינו נוהג כן מתפתח אף הוא, אלא שלא מדעתו ובעל כורחו. כוח ההתפתחות הטבעי לוחץ עליו ומקדם אותו לעבר מטרת הבריאה. זוהי התפתחות הכרוכה בסבל ולכן היא מכונה דרך ייסורים. הייסורים מצטברים ובעטיים מגלה האדם כי הכרחי ואף כדאי לעבור להתפתחות בדרך תורה. בין כך ובין כך, האדם נמצא מתפתח, אם מדעתו – בדרך תורה, אם שלא מדעתו – בדרך ייסורים.

הקשיים המעשיים בקביעת האמת

"הקשיים המעשיים בקביעת 'האמת'

כאשר אנו דנים במדות טובות, 'להלכה' ודאי שאין לנו מדה יותר טובה ממדת 'האמת'. שהרי כל הטוב שגדרנו לעיל, בזיקה שבין היחיד והציבור הוא, כאשר הפרט נותן, וממלא בשלמות תפקידיו כלפי הכלל – וגם נוטל חלקו מהכלל בצדק וביושר - - - כל זה אינו אלא דבר 'אמת' אלא החסרון הוא, כי 'למעשה' אין מדה זו מתקבלת כלל על הציבור. והנה הקושי למעשה שישנו באמת האמור מוכח מתוכו, שיש כאן איזה פגם וגורם, שלא יתקבל על הציבור. וצריכים להתבונן: מהו אותו הפגם".

האור העליון "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" וכל כולו בהשפעה מרבית. זה טבעו של החוק הכללי המקיף את המציאות כולה. על האנושות להשוות בהדרגה את צורתה לצורתו של חוק זה.

האדם מתקיים בגוף גשמי ולא רק בנשמה, ולכן כל אשר יקבל כדי למלא את צרכיו ההכרחיים לא יוציא אותו מגדר ההשפעה, אך זאת בתנאי שאת כל היתר ישפיע לזולת. מבחינת הרצון לקבל של האדם, אין הבדל בין נתינה לזולת לבין נתינה לבורא, מפני שחוץ מהרצון האגואיסטי הפרטי שלו הוא אינו מסוגל להרגיש דבר.

החוק הכללי מכונה גם "חוק האמת" או "מידת האמת", ומהותו קבלה מינימלית ונתינה מקסימלית. הוא לוחץ על האדם, שולט בו ומקדם אותו תדיר ובהדרגה להשתווֹת עימו, גם בלא לשאול לרצונו. הרצון לקבל שבאדם מתפתח ללא הרף, ולפי מידת התפתחותו מורגשת באדם הפכיות גדולה יותר מחוק האמת. האדם הולך ומתרחק מחוק האמת, אך הייסורים יחייבו אותו להשוות צורה עימו.

יתר הבריות, מדרגות דומם, צומח וחי, אינן מרגישות את הסבל שמרגיש האדם. בדרגות ההתפתחות שלהן אין בחירה חופשית. הרצון לקבל האגואיסטי קיים רק באדם, ומשום כך הוא הברייה היחידה המרגישה את לחצו של החוק. אנו נוהגים לומר כי הבורא מתייחס לאדם על פי מידת התפתחותו, אך אין הכוונה לכך שיחסו של הבורא לאדם והשפעתו עליו משתנה, אלא שכך מרגיש האדם עצמו. כיוון שהרצון לקבל של האדם גדֵל, הוא מרגיש לחץ גדול יותר מן הבורא, אך מצידו של הבורא אין כאן כל שינוי.

"וכשתפשפש היטב בהאמת האמור, בכשרונו המעשי, תמצאהו בהכרח שהוא מעורפל ומסובך מאד, ואי אפשר כלל לעין האנושית לעמוד עליו.

שהרי האמת מחייבת אותנו להשוות כל היחידים שבציבור, שיקבלו חלקם לפי מדת יגיעתם, לא פחות ולא יותר, וזהו הבסיס היחידי, האמיתי, שאין להרהר אחריו, שהרי ודאי הוא, שכל הרוצה להנות מיגיעתו של חברו, מעשיו הם כנגד הדעת והאמת הברור האמור.

אבל כיצד יצוייר לנו, שנוכל לברר את האמת הזו, שאופן שתתקבל על לב הציבור. למשל, אם נדון בדבר לפי העבודה הגלויה, כלומר, לפי מספר השעות, ונחייב את כל אחד ואחד לעבוד מספר שעות שווה – עדיין לא תתגלה לנו כלל מדת האמת".

החוק ברור: על כל אדם לתת כל שביכולתו, ולקבל רק את ההכרחי לקיומו הפרטי ולקיום משפחתו. אך כיצד נוכל ליישם חוק זה?

"ואדרבה – יש כאן שקר גלוי, משום ב' דברים: הא' הוא משום הצד הפיזי, והב', משום הצד הנפשי של העובד.

כי מצד הטבע, אין הכח לעבודה שוה אצל כל אחד ואחד, – ויש לך אחד מהחברה שהוא מתיגע בעבודתו, מפני חולשתו, בשעה עבודה אחת – הרבה יותר מחברו העובד שתי שעות,או יותר.

וכן יש לפנינו ענין פסיכולוגי. כי העצל מאד מטבעו, מתיגע ג"כ בשעה אחת – יותר מחברו בשתי שעות או יותר. ולפי השקפת מדת האמת, הברור, אין לנו לחייב חלק אחד מהחברה, להתיגע, יותר מהחלק האחר, לספוק צרכי חייהם.

ולמעשה, נמצאים הגבורים והזריזים הטבעיים שבחברה, נהנים מיגיעתם של אחרים, ומנצלים אותם בזדון לבם, בנגוד למדת האמת, כי הם מתייגעים מעט מאד, לעומת החלשים והעצלים שבחברה".

בני האדם נבראו בלא יכולת לשלוט בתכונותיהם המולדות, וכל אדם שונה מחברו. אחד חזק, האחר חלש; אחד חכם, האחר טיפש – ובהתאם לכך הם מצליחים יותר או פחות. חוסר מזל עשוי לגרום גם לכישלונם של החכמים והזריזים. לכל אדם יש נתונים מוכנים מראש המכתיבים את חייו ולא ניתן לשנותם, כפי שנאמר ש"אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה" (ברכות נח ע"א); איש איש ותכונותיו.

בלתי אפשרי לצייר תמונה מדויקת של פנימיות האדם. תכונות האדם, ההכנות הפנימיות שבו, מצב רוחו ונתונים נוספים מרכיבים תמונה מורכבת וקשה להבנה. צורתה המעורפלת של פנימיות האדם אינה מאפשרת להעריך חיצונית אם שני אנשים משקיעים בעבודתם את אותה מידת יגיעה. הזריז יבצע עבודה מסוימת מהר יותר מהרגיל ואילו העצלן יתעכב. החברה האנושית אינה משלימה עם השוני הטבעי בין בני אדם. היא שופטת את הכול לפי קנה מידה שקרי ומטעה, לפי אותה מידה, אך למעשה לא ניתן לבדוק את היגיעה או את המאמץ הפנימי של האדם.

"ואם נקח עוד בחשבון את החוק הטבעי של 'אחרי רבים להטות', הרי, מין אמת כזו, שתקבל כבסיס את מספר שעות העבודה הגלויה, – אינה בת קיימא כלל, כי החלשים והעצלים, המה תמיד הרוב הניכר בתוך החברה, והמה לא יאפשרו למיעוט הזריזים והגבורים לנצל את כחם ויגיעתם.

הרי לך, שהבסיס האמור, שהוא יגיעה של הפרט, בתנאי של האמת הברורה, ולצידו הרוב שבחברה, – אינו מעשי כלל, כי אינו ניתן לבדיקה ולהערכה כל עיקר. נמצא שמדת האמת, אין לה שום כשרון למעשה, לסדר על פיו דרכי היחיד, ודרכי הציבור, באופן מוחלט, כלומר, שיניח את הדעת, בהחלט, ואין בה כלל אותה הספקה הגמורה המתאימה לסדרי החיים שבגמר התיקון של העולם".

רוסיה כדוגמה

"מידת האמת" פירושה קבלה מינימלית ונתינה מקסימלית. ההיסטוריה מספקת דוגמאות המלמדות על חוסר יכולתם של בני האדם להנהיג את מידת האמת בחברה שבה הם חיים, והדוגמה המעניינת ביותר התרחשה ברוסיה. בראשיתה של המהפכה הקומוניסטית היה שיעורה של המשכורת ששולמה לכל הפועלים שווה. בחלוף הזמן נוכחו השלטונות לדעת, שאחידות המשכורות אמנם אינה פוגעת בתפוקתם של הפועלים החלשים, אולם היא פוגעת בתפוקתם של הפועלים הזריזים יותר, שכן ניטל מהם המניע לעבודה מאומצת.

כתוצאה מכך הגיעה הנהגת המהפכה למסקנה שמדיניות של תשלום משכורות באותו שיעור מונעת שגשוג כלכלי. משום כך הוחלט לעבור לתשלום משכורות לפי תפוקה. דפוסי עבודתם של הפועלים השתנו מיד: הפועלים היעילים התעשרו והתחזקו, ואילו הפועלים הכושלים נותרו מאחור. בתקופת הפרסטרויקה, בשנות התשעים של המאה העשרים, עשקו בעלי העוצמה את הונה של המדינה. הם גנבו מהמדינה ומאזרחיה, והחלשים הגיעו לידי רעב. העיקרון הסוציאליסטי, הקובע כי על כל אדם לתת לפי יכולתו ולקבל לפי צרכיו, הוא עיקרון נכון. אולם ניסיונם של המהפכנים לדמות את חוקי המדינה ל"מידת האמת", דהיינו לדרוש מהפועלים מאמץ על פי היכולת האישית ולהעניק להם שכר שווה, נידון לכישלון. הרצון לקבל לעולם לא יאפשר לאדם לעבוד ללא תמורה.

לשם המחשה נתאר מצב שבו שכרו של עובד הוא מאה שקלים ליום עבודה. פועל זריז וחרוץ היה עשוי להשתכר אלף שקלים ליום עבודה אילו תוגמל על פי יכולתו. לפועל כזה לא תהיה מוטיבציה להתאמץ, שהרי בכל מקרה יקבל שכר של מאה שקלים. הרצון לקבל ימנע ממנו להשקיע מאמץ נוסף. אם ממילא מובטח לכל הפועלים שכר שווה, הם לא יתאמצו להגביר את תפוקתם.

לו ניתן היה ליישם את מידת האמת במציאות, היינו מגיעים לידי צורת קיום של "גמר התיקון". מצב שבו כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבלשכר השווה לשכרם של האחרים הוא לכאורה מצב מתוקן מבחינה חיצונית, אף כי חסרה בו הכוונה הפנימית לדבוק בבורא באמצעות מעשים אלה.

אולם מידת האמת איננה יכולה להתקיים בעולמנו במצבו הנוכחי. אם הציבור בכללותו איננו מעריך את העיקרון של עבודה מקסימלית ותמורה מינימלית, דבר לא יועיל. כדי להשליט עיקרון זה, יש להפוך את עקרונות הסוציאליזם לערך עליון, אך לא ניתן לעשות זאת. הרצון לקבל הגשמי אינו מאפשר את הדבר. אדם הנוהג לפי מידת האמת, סופו שהחברה תזלזל בו. זוהי הדרך הטבעית שבה יגיב הרצון לקבל שבכל אחד מבני האדם כלפי התנהגות שכזו.

השלטון הקומוניסטי רתם לעניין את הקולנוע, את הספרות ואת התרבות הרוסית כולה. בתאוריה היה הכול מושלם ויפה, אך הקומוניזם נאבק ברצון לקבל, ומאבק כזה דינו להיכשל. המאמץ הקומוניסטי להשריש את ערך האמת בחברה היה מלאכותי וחסר תועלת. ראשי המהפכה הגו תכנית כוללת לחלוקת משאבים שווה בכל מקום – במדינה כולה ובכל פלגי החברה והתעשייה, אך לא היה לכך כל ערך כיוון שהרצון לקבל לא היה מוכן לכך.

השכר: גילוי הבורא

אין לאנושות ברירה אלא להגיע למידת האמת. עליה למצוא "חומר דלק" לרצון לקבל, כך שהאדם ירצה לנהוג על פי העיקרון הסוציאליסטי. לשם כך, מן ההכרח הוא לפצות את האדם על המאמץ הפנימי הנסתר מן העין. יש למצוא דרך שתבטיח לאדם שככל שיתאמץ יותר כך יגדל שכרו, אף על פי שעין זרה לא תבחין בכך. אם כן, כיצד ניתן לספק את הרצון לקבל ולהגיע לכך שהאדם יקבל שכר בהתאם ליגיעתו הפנימית?

על יגיעה פנימית רק הבורא יכול לתת שכר. כל שחסר לאדם הוא קשר עם הבורא. כאשר האדם יודע שהוא קשור עם הבורא, ומבין שככל שיתאמץ יותר בפנימיותו לתת לחברה הוא יקבל שכר מן הבורא – שהוא היחיד היודע בדיוק את מידת מאמציו – הרי אין לו עניין בכך שאחרים יכירו ביגיעתו. הבורא משלם את שכרו, וכך הוא יכול לעבוד במלוא כוחו.

דווקא את העיקרון הזה זנחה התנועה הסוציאליסטית. היא התנגדה לקשר של האדם עם הבורא ומשום כך נכשלה. השיטה הקומוניסטית הייתה מעוותת, ויידרש זמן רב עד שתשוב האומה הרוסית לקיום "נורמלי מקולקל", כיתר האנושות.

אם כן, הפתרון פשוט: על האדם למצוא קשר ברור עם הבורא, עם נותן השכר. על האדם להיות מחובר למקור, לכבדו ולהעריכו כ"מילוי" הנכון. עליו ליצור זיקה בין הקשר שלו עם הבורא וה"מילוי" שהוא מקבל ממנו לבין יכולתו לוותר, לתת ולהשפיע. כדי לאפשר את קיומו של תהליך זה, יצר הבורא משולש: הבורא, האדם והחברה.

החוק הכללי של המציאות

מידת האמת היא החוק הכללי של המציאות. זהו האור שיצא מהבורא, הכוח הפועל. האור בורא את המציאות כולה ושולט בכל הרצונות בהתאם לתבניתו שלו, הבנויה על העיקרון של "מינימום קבלה ומקסימום נתינה"".

ככל שהרצון מנוגד לאור, כך הוא מרגיש ייסורים רבים יותר. ייסורים אלה יחייבו אותו לקבל בסופו של דבר את צורת האור. הדבר ייעשה גם בניגוד לרצון האדם. ולכן אף אם הדבר נדמה בעיניו כבלתי אפשרי, עליו לחפש אמצעים שיסייעו בידו להגיע לקיום חוק השתוות הצורה.

הדבר דומה לאופן שבו פועל עלינו כוח המשיכה. איננו יכולים לשנות בו דבר או להימלט משליטתו, ולכן אנו מתחשבים בו. כוח המשיכה קבוע והוא פועל על כולם באותו אופן. אדם שהוסיף למשקלו חש כבדות-יתר, אך אין הוא מייחס תחושה זו לכך שכוח המשיכה שינה את יחסו כלפיו. הוא מבין כי השינוי חל בו עצמו. גם החוק הכללי של המציאות פועל על האדם בדרך זו.

אמנם החוק עצמו משפיע בדרך קבועה, אך הרצון לקבל גדֵל באדם בכל רגע נתון. כתוצאה מכך מתרבות הצרות, הכבדות מצטברת, והפתרון חייב להימצא.

אפשרות יישום מידת האמת

במקביל לקצם של ימי הביניים ולהופעתו של האר"י, עלה הרצון לקבל של עם ישראל ושל כלל האנושות למדרגה גבוהה יותר. כתוצאה מכך מאסו בני האדם ביחס הקודם להבנת האלוקות והחלו לחפש צורות אחרות של קשר אל הבורא. הם תרו אחר מערכות אחרות, שכלתניות, במקום האמונה התמימה הטבעית. באותה תקופה הואצה התפתחותו של המדע והחלו להישמע תאוריות פילוסופיות חדשות.

כמו הדת, גם המדע הוא חיפוש אחר האלוקים. בבסיסו מונח הרצון לגלות את החוק הכללי של המציאות. המדע והדת מתקדמים במקביל. למעשה, אלה הן שתי יצירות מלאכותיות של האדם, המבקשות לתת תשובה על יחסו של האלוקים – או של הטבע – לאדם. לעניין זה נעיר כי המקובלים אומרים ש"הטבע" ו"אל-הים" הם היינו הך, והגימטרייה שלהם שווה – פ"ו (86). הדבר בא להצביע על כך שהכוח העליון פועל על הנבראים דרך הטבע.

ככל שהחברה האנושית מתקדמת, גדל בה הרצון לקבל והאפשרות לממש את מידת האמת הולכת ופוחתת. העיקרון של "לתת הכול ולקבל לפי הצורך" הופך מציאותי פחות ופחות מדור לדור. אף אם נניח שהאנושות הייתה רוצה להנהיג בעולם את "מידת האמת", נמצא שאין בידיה כלים לעשות זאת. שהרי גם אילו הסכימה לכך האנושות כולה, אין באפשרותה לבדוק אם כל אחד נותן לפי יכולתו, ובוודאי אינה יכולה לבחון את פנימיות האדם.

לאמיתו של דבר, אף אם יכולנו לבחון את פנימיות האדם, לא הייתה לנו רשות להתערב בה. תיקון צריך לבוא בצורה עצמאית-הכרתית, מתוך רצונו של האדם, ורק בהתאם להרגשתו שהדבר הכרחי. תיקון הוא פועל יוצא מהבנת האדם כי על העולם להתקיים רק על פי מידת האמת.

לא לשווא אמר הרמב"ם כי יש להמתין "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט" (יד החזקה, הלכות תשובה, י, ה). חוק האמת נחשף בפני האדם בהדרגה, לפי מידת מוכנותו. השלטון הקומוניסטי רצה לעשות זאת בכוח, באונס, ובימינו נשמעים קולות התומכים בניסיון נוסף לעשות כך. מעשיהם של מנהיגי הקומוניסטים היו אונס רוחני, ומשום כך הם נענשו בחומרה.

העובדה שאיננו יכולים להכיר את פנימיות הזולת כמו גם את הפנימיות שלנו אינה מקרית. המערכת הפנימית שייכת לבורא והוא היחיד השולט בה. על האדם להתייחס למנגנונו הפנימי כאילו היה שייך לבורא, ויחסו של האדם למנגנון זה הוא יחסו לבורא.

על האדם לקוות שהבורא יהפוך את מנגנונו הפנימי מאגואיזם לאלטרואיזם. עליו להשתוקק לתיקון פנימיותו, לכך שחומר דלק אחר ישמש לו כתמריץ. התיקון דורש הכנה מצד האדם – עליו להחשיב את
השכר הרוחני כבעל ערך רב מזה של כל המילויים הגשמיים. זוהי הדרך היחידה להנהיג את מידת האמת.

הכנסת הכוח העליון למערכת היחסים האנושית היא התנאי הבלעדי לקיום חברה תקינה, המיוסדת על "ואהבת לרעך כמוך". האדם אינו יכול לשנות את עצמו. אין לו שליטה על מהותו ומנגנון השינוי נסתר ממנו. אדם הנוהג לפי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", אין לו "מילוי" אחר מלבד הבורא, המהווה הן חומר דלק והן מטרה.

גילוי הבורא, ההתקרבות אליו, ייחודיותו וחשיבותו – על כל אלה להיחשב בעיני האדם כנעלים מכל מטרותיו. אם האנושות מעוניינת להנהיג את הרצון לקבל, אזי חומר הדלק, הפיצוי והמטרה חייבים לנבוע רק מהכוח העליון עצמו.

במצב שבו החברה רואה בגילוי הכוח העליון את התקווה להינצל מייסורים ואת הדרך להגיע לשלמות, הבורא אינו עוד מושג מופשט. במצב כזה החברה כולה מקבלת בהדרגה השראה מלמעלה. תכונות ההשפעה שייכות לבורא, ולכן יחלו בני האדם לכבד אותן. לאמיתו של דבר, לא ניתן להסביר לאדם תהליכים אלה, הקשורים לכוח העליון ולנתינה, בטרם יעבור מהפך זה בעצמו. אין מדובר בשלטון הדת אלא בשלטון חוק האמת. הטבע יחייב את האדם לקבל את מרותו של חוק האמת, בין שירצה בכך ובין שלא.

אדם שאינו רוצה להכיר בחוקי העולם משלם על כך בסבל. אלמלא התחשבנו בחוקי המשיכה, החשמל, המכניקה ודומיהם, היו חיינו מלאי צער. למשל, אדם שיצעד צעד אחד מיותר בהתעלם מכוח המשיכה ייפול מיד. אך החוק הכללי של האמת נסתר מהאדם, ולכן אין הוא מסוגל לשקול נכונה אף לא אחת מתנועותיו.

האדם אינו מבין את משמעותו של הכלל "לעבוד לפי היכולת ולקבל לפי הצורך". הדרך היחידה להכיר את "מידת האמת" בכל מצב ומצב היא ליטול דוגמה מן העליון. האור המחזיר למוטב מאיר לאדם את דוגמת העליון. באור זה מכיר האדם ברע שבו, דהיינו מבין עד כמה אין הוא מקיים עתה את הכלל האמור, ויכול לדעת כמה עליו לקבל וכמה לתת.

אם האדם עוסק בהשפעה, אין לראות כקבלה את כל אשר הוא צורך בעבור ההשפעה. "לקבל מינימום" הוא מושג זר לעולם הרוחני, והוא שאוב מהמציאות הגשמית. בעולם הגשמי שלנו אדם נזקק לכמות מסוימת של מזון ביום כדי להתקיים, אך אין לראות בכך משום "צריכה". ב"כתבי הדור האחרון" מבאר בעל הסולם את היחס והחשבון שעל החברה לעשות בכל הקשור לצרכים של כל אחד מחבריה. לאמיתו של דבר, מהותם של חישובים אלה היא השפעה, ולא קבלה.

המשחק

כאמור, פנימיות האדם נסתרת. אם כן, מהו קנה מידה שעל פיו תוכל חברה השואפת לרוחניות לדרוש מחבריה השתתפות?

ובכן, נדרש מהאדם להשתתף מבחינה חיצונית. עליו "לשחק" בצורה חיצונית כלפי יתר החברים כאילו היה מונהג במידת האמת בפנימיותו. עקרון "המשחק" הוא התחייבות הדדית של כל אחד מן החברים כלפי החברה כולה. כשהאדם רואה שסביבתו מתנהגת לפי מידת האמת, צורת ההתנהגות החיצונית של הסביבה מוקרנת עליו. האדם מתחיל להתנהג כמוה בחיצוניותו, מתוך אינסטינקט טבעי.

כתוצאה מהמשחק הוא מתחיל להבין כי מידת האמת כדאית, ומתגלה בו רצון לממש אותה בפנימיותו. עוצמתו של תהליך זה גוברת עשרת מונים כאשר מדובר באדם הלומד את החוק הכללי של המציאות ושואף לממשו. המשחק מעורר באדם בהדרגה את הכרת חשיבות הבורא ואת הרצון להכיר את הבורא כמשפיע, כבעל השליטה במידת האמת. כך נוצרת באדם צעקה אמיתית אל הבורא, שייצור בפנימיותו את מידת האמת שבה משחקים עתה בחיצוניות הוא וחבריו.

הודות למשחק בחברה מתעוררת באדם הכרת הרע, והוא מרגיש את ריחוקו ממידת האמת. מצד שני, מתהווה בו הכרת הטוב שבמידת האמת. כל הנתונים הדרושים כדי לכבד את תכונת ההשפעה ולהכיר בחסרונה מתקיימים בו. הרגשת ההבדל בין טבע הבורא לבין טבע הנברא מאפשרת לאדם צעקה, ובעקבותיה הוא מקבל מן הבורא תיקון.

כל חבר בחברה ההולכת בדרך התיקון חייב לדרוש מחבריו לשחק כאילו היו בגמר התיקון. ההתחייבות ההדדית לקיים דבר שטרם התקבל על ליבו של האדם נקראת "משחק". בעל הסולם כותב על כך ב"כתבי הדור האחרון":

"כל הנכנס, יחיד או צבור, למסגרת הקומוניזם האלטרואיסטי מחויב להשבע שבועת אמונים, שיקיים כל זה מטעם שה' צווה כן. או על כל פנים יתחייב למסור לבניו, שה' צווה כן. ומי שאומר שמספיק לו האידיאה, יש לקבלו ולנסותו, אם אמת הוא. ואם הוא אמת, אפשר לקבלו. ועל כל פנים יבטיח שלא ימסור לבניו מדרך הכפירה שלו, אלא ימסור אותם לחנוך המדינה. ואם אינו רוצה לא זה ולא זה, אין לקבלו כלל. כי יקלקל את חבריו ויצא שכרו בהפסדו" (חלק א, תוספות, קטע יא).

אין בכך שקר וגם לא מלאכותיות, כפי שניסו הקומוניסטים לעשות ברוסיה לאחר המהפכה. אנשי החברה המאמצת את דרכו של בעל הסולם מקבלים עליהם את המשחק מתוך הסכמה, בלא לחץ, אונס או כפייה. הם מבינים כי החוק הכללי קיים ופועל, והם חפצים להתאים את עצמם אליו.

עוצמת הרצון

האנושות נמצאת בתוך ספֵירה גדולה הנקראת "עולם אין-סוף", שבה פועל החוק הכללי – חוק האמת, חוק ההשפעה, אך אין היא מרגישה זאת. אנו חשים רק ספֵירה קטנה מאוד מן המציאות האמיתית הנקראת "העולם שלנו". ברמת הקיום הנקראת "העולם שלנו" מתקיים חומר בצורה המנוגדת לחוק האמת: החומר הוא רצון האדם, ובעולם שלנו הוא רצון אגואיסטי.

זו רמת קיום מיוחדת שבה יכול החומר להתקיים בניגוד לחוק הכללי של המציאות. עם זאת, קיום שכזה מוגבל למסגרת העולם שלנו, ותו לא. לא ניתן לעלות אל מעבר לרמת העולם שלנו בלא התאמה לחוק האמת. זוהי הדרך שבה יצר הבורא את האפשרות לאדם להעפיל בכוחות עצמו למדרגת הבורא.

כל עוד הרצון לקבל שבאדם מצוי בדרגת העולם שלנו – החל מרצונות גופניים-קיומיים, דרך רצונות לעושר, לכבוד ושליטה ועד לרצון לידע ומושכלות – הוא יכול להתקיים בניגוד לחוק האמת. אמנם הדבר כרוך בחוסר מתמיד, אך ההכרה בכך נסתרת מעינינו.

באמצעות המידות חסד, צדק ושלום, מתגברת החברה האנושית על חוסר יכולתה לקיים את חוק האמת. למעשה, הן מאפשרות לה להתקיים באופן זמני עד שיתעורר בה הצורך בתיקון. הפכיות גמורה לחוק האמת –חוק ההשפעה – הייתה מביאה מלכתחילה להרס עצמי של האנושות כולה.

כאשר הרצון לקבל מתפתח למידה התואמת את הדרגה הרוחנית הראשונה, מתעוררת באדם הרגשה עד כמה הוא מנוגד לחוק האמת. במצב כזה אין לאדם ברירה – עליו להתחיל לקיים את החוק, והוא נמשך לחכמת הקבלה.

ברצון לקבל שהתפתח והגיע להרגשת חוסר ברירה עולות וצצות שאלות קיומיות, והוא מחפש שיטה לפתרון מצבו. למעשה, שאלות אלה נובעות מחוסר איזון עם חוק האמת, החוק הכללי של המציאות. באופן בלתי מודע, אליו מבקש האדם להשתוות.

שינוי ערכים

מאמץ לממש במסגרת החברה את החוק "לתת לפי היכולת ולקבל לפי הצורך" לא יעורר באדם בקשה לבורא. כדי שתתעורר באדם בקשה כזו, עליו להציב את הבורא כמטרה. על האדם לשאול את עצמו בכל עת מהי המטרה העומדת מאחורי מאמציו במסגרת בחברה – שיפור רמת החיים של החברה, או מעבר מקבלה להשפעה.

הדחף הראשוני של האדם ללימוד קבלה הוא הרצון להימלט מייסורים ומחיי צער. תוך כדי תהליך הלימוד משתנים בהדרגה ערכיו של האדם. הוא מתחיל להשתוקק אל האמת רק משום שהיא אמת – משום שהיא שייכת לבורא, לעליון. אם הבורא הוא המטרה, האדם פונה לחברה בצורה אחרת. הוא מחפש בחברה ובעצמו אמצעים אחרים ואופנים נוספים שיאפשרו לו להגיע לבורא. הסיבות מתהפכות, והמטרות משתנות. איש מלומדי הקבלה לא הגיע ללימוד מתוך צורך לקשר עם הבורא, כי אם רק מהנחיצות למצוא תשובה לשאלה "מה הטעם בחיינו", שהתעוררה בו בכל מרירותה.

כמו לומדי הקבלה, כך גם האומה הרוסית. מטרת המהפכה הקומוניסטית הייתה שיפור רמת החיים. אילו רק הבינו מנהיגי הקומוניסטים את הצורך בבורא, הם היו מצליחים. אלמלא התנתקו מלכתחילה מן הכוח העליון, היו עוברים תהליך מקביל לזה שעובר לומד הקבלה: חיפוש שיטה לחיים טובים, גילוי שהדבר תלוי בבורא, התקשרות לבורא כדי להיטיב לעצמם, בניית מערכת חברתית, שימוש נכון בכתבי הקבלה המתאימים – ומתוך כך הכרה הדרגתית בחשיבות הבורא-המשפיע. כשחשיבות הבורא עולה על חשיבות החיים הטובים הגשמיים בעולם הזה, הופכת השגת הבורא לערך העליון.

הקומוניסטים רצו לממש את "ואהבת לרעך כמוך", אך התנתקו בכל דרך אפשרית מהשגת הבורא ולא נשאר בידם קצה של חוט להצלה. הם ניתקו את הבורא מן העיקרון המשולש "בורא, אדם, חברה". חברה המנסה לממש את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" מתוך התעלמות מוחלטת מהבורא משולה לאדם העומד על שפת התהום ומתעלם מקיומו של כוח המשיכה.

היכולת להביע את חכמת הקבלה בשפה ברורה תלויה ברמת ההתפתחות של הדור. לפני שהרצון לקבל באנושות גדל למידה המספקת, כל הידע נשאר כמוס בתוך ההֶרְגֵש הפנימי של המקובל המשיג, בלא יכולת להסבירו לציבור. רק גדילת הרצון לקבל מאפשרת להטביע על החומר שלו את אותו חוק שהאר"י, לדוגמה, יָדע ביסודו. במאמרו "תורת הקבלה ומהותה" מעיד בעל הסולם: "כל זכייתי בדרך גילוי החכמה הוא מסיבת הדור שלי". בדורנו התפתח הרצון לקבל למידה שבה ניתן להעתיק את חוק ההשפעה אל הרצון לקבל ולבחון מהו. ביכולתנו להציג את חוק ההשפעה בפני הציבור ולדון עליו.

חזרה לראש הדף
Site location tree