חסד, צדק ושלום
"בהעדר יכולת להנהיג מדת האמת ניסו להשתית את המדות התרומיות:
ועתה – לענין ג' המדות הנשארות, שהן: חסד, צדק, ושלום. שלכאורה, לא נבראו מתחילתם, אלא לקחת מהם סימוכין, להסמיך בהם את האמת החלש מאד בעולמנו, ומכאן התחילה ההיסטוריה ההתפתחותית לטפס על דרגותיה האיטיות והנחשלות ביותר בהתקדמותה לסידור חיי הציבור".
החוק הפועל במציאות הוא חוק האמת, דהיינו חוק ההשפעה הטהורה, ואין חוק אחר מלבדו. בני האדם נמצאים תחת השפעתו ובהתאם אליו מרגישים את קיומם וחייהם.
המצב ההפכי ביותר לחוק ההשפעה הוא הימצאותנו בעולם שלנו, ברצונות אגואיסטיים בלבד. לאמיתו של דבר, החומר אינו מסוגל להתקיים מול האור, מול כוח ההשפעה, ולכן חייבת להיבנות מערכת "העולמות העליונים". במערכת זו מתמעט האור בהדרגה כדי שיוכל להגיע במנתו המזערית אל עולמנו ולקיים את חיותינו הגשמית.
השפעת האור עלינו תגדל בהתאם למידה שבה נצליח לתקן את עצמנו ולרכוש את תכונת ההשפעה. תהליך זה נקרא "עלייה במדרגות העולמות לקראת האור". כאשר נתקן את עצמנו לחלוטין ונגיע להשוואה מלאה אל האור, נגיע אל עולם האין-סוף.
רצון האדם גודל ממצב של נקודה מינימלית ועד למידת אין-סוף. בכל דרגה חדשה של הרצון לקבל נדרש האדם לקיים את חוק האמת ביתר הקפדה. מאחר שהאנושות אינה מקיימת את החוק הזה, היא מרגישה במהלך התפתחותה אי נוחות וסבל הולכים וגוברים.
אין-ספור המסגרות החברתיות השגויות שהוציאה האנושות מקרבה וההתפתחות האנושית האגואיסטית על כל אופניה יהיו בעוכריה של האנושות. אמנם הקשר הסיבתי בין אי ציות לחוק האמת לבין הסבל עדיין לא נגלה לעין, אך אלה הם פני הדברים.
כל השפע שניסינו לינוק מאוצרות הטבע שלא על ידי תיקון עצמנו אלא בעזרת התחכמויות, טכנולוגיות ושיטות שונות, לא יביא אותנו לידי סיפוק. בסופו של דבר נגלה שפסענו בדרך ללא מוצא במשך אלפי שנות התפתחות, בלא לתקן את הרצון האגואיסטי שלנו. ודאי הוא כי היינו חייבים לעבור את השלב הזה. היה עלינו להשקיע מאמצים רבים כדי שבסופם נוכל להבין כי האגואיזם הוא רע. כיום עומדת האנושות בפני חשבון נפש שבו תשקול את כל הדרכים שבהן פסעה עד כה.
רק לפי מידת התיקון הפנימי שלנו נוכל לקבל יותר מאור החיים. לאחר שנכיר בכך ונבין את הנוסחה הנכונה לשימוש בחוק ההשפעה, נתחיל לפסוע במדרגות התיקון שמעולמנו ועד עולם האין-סוף. בהיותנו ברמת העולם שלנו אנו מקבלים ניצוץ קטן בלבד מאור החיים האין-סופי. ניצוץ זה, המכונה בקבלה "נר דקיק", מחייה אותנו ומורגש בנו כקיום הפיזי שלנו. לעומת זאת, כאשר נעפיל במדרגות התיקון נוכל לקבל את אור האין-סוף, והוא ייצור בנו תחושת שלמות ונצחיות ללא ליקויים וחסרונות כלשהם.
ניצול החברה
"כי להלכה, הסכימו כל בני החברה, וקבלו עליהם בכל תוקף, לבלתי נטות מהאמת אף משהו – אבל למעשה נהגו הם עצמם בהיפך גמור מהאמת, כמוסכם. ומאז, נפל גורלו של האמת להיות בחלקם של השקרנים ביותר, ואינו מצוי לעולם אצל החלשים והצדיקים, שיוכלו אפילו להסתייע במדת האמת, לא מיניה ולא מקצתיה".
איש אינו מוכשר להתנהג לפי מידת האמת. רק בעלי ההשגה היוצאים מהעולם הזה לעולם הרוחני רוכשים את מידת האמת. הם עושים זאת בהדרגה עד השיגם את מידת האמת המלאה בגמר התיקון. אותם אנשים
המכריזים בחוצות על דאגתם לחברה, ובעלי השררה המודיעים ברוב עם שהם "באמת" רוצים להיטיב עם הכלל, מנצלים על פי רוב את החברה יותר מכולם. הפוליטיקאי המוצלח ביותר הוא זה שהשיג לעצמו את מרב הלבושים על האגו, והציבור השתכנע שכדאי לבחור בו. כך, בסופו של דבר, השקרן המוצלח ביותר נבחר לנשיאות.
אין בעולם מקום שבו משתמשים כראוי במידת האמת. להפך – אנו משתמשים בה כדי לנצל את החברה ואת חייו הפרטיים של כל אחד מחבריה. מי שמעוותים את חוק ההשפעה השלמה כדי להוכיח לציבור שהם מקיימים אותו בצורה המוצלחת ביותר מובילים את החברה לאבדון בקצב מהיר הרבה יותר מן הבלתי מוצלחים. כדאי היה לחברה לבחור לנשיאות דווקא את מי שלא זכו במקומות הראשונים במרוץ, שכן ה"אנטי-אמת" פחות בוערת בקרבם. ביחס למידת האמת, הם היו מכשילים את החברה פחות מן המנצחים.
בעל הסולם אומר "כי להלכה, הסכימו כל בני החברה, וקבלו עליהם בכל תוקף, לבלתי נטות מהאמת אף משהו". באופן תאורטי הכול חושבים שהאמת טובה. איש אינו אומר כי אם נאהב איש את רעהו יֵרַע לנו, אלא להפך. בשכלנו הבריא אנו מבינים כי האמת היא התנאי לקיום שלום בעולם ולחיים טובים לכולנו. בזכותה נוכל להיות בטוחים בחיינו גם אם נחלה או נזדקן, ואף להקנות תחושה של ביטחון לילדינו הקטנים. מבט בשלבים השונים של קיומנו בעולם מוכיח בנקל שרק דאגה הדדית בין בני האדם יכולה להקנות להם חיים של בטחה.
אך רבים בחברה מגלים עניין תמידי במלחמות ובמאבקים. אלה הם העשירים הרוצים לנצל את כל האחרים, הגיבורים הרוצים לשלוט, אנשי הצבא המעוניינים בקידום, וכן הפוליטיקאים המעוניינים לשים קץ למשטר הנוכחי ולתפוס את השלטון בעצמם. בעבור החלק החזק והאכזרי בחברה, מלחמה היא אפשרות להתעשר ולשפר את מעמדו.
אילו הבטנו בחיינו מן הצד, היינו מבינים כי דאגה הדדית היא התנאי היחיד לשלום ושלווה. מהו הדבר העיקרי שמאחל אב לילדיו? הוא אינו מבקש לראותם מצליחנים גדולים או ראשי ממשלה. הוא מקווה שיהיו בריאים, שיתפרנסו בכבוד ושתהיה להם קורת גג, שיחיו חיים טובים ושקטים, בלא מחסור. אהבה הדדית בין כל באי עולם היא הביטחון היחיד למימוש משאלות אלה.
דאגה לנחשלים
"כאשר לא יכלו להנהיג את מדת האמת בחיי הציבור, נתרבו הנחשלים והנעשקים בתוך החברה - - - ומכאן יצאו וצמחו מדות'החסד והצדק', לפעול פעולתם בסדרי החברה, כי כללות קיום החברה היה מחייב את המוצלחים שבהם, לתמוך בנחשלים. וזאת כדי לא להזיק לחברה בכללותה, לפיכך היו נוהגים עמם לפנים משורת הדין, דהיינו, בחסד ובצדקה".
עלינו להבחין בין שני דברים שונים לחלוטין אשר נושאים את שם התואר "אמת". האחד הוא החוק הכללי של המציאות והשני הוא העיקרון האנושי "שלי – שלי, שלך – שלך".
החוק הכללי של המציאות, המכונה גם חוק ההשפעה או חוק האמת, קובע כי אופן הקיום הנכון הוא השפעה מלאה בלא כל חשבון עצמי, בדומה לתפקוד התאים בגוף החי. כל תא דואג לקיומו של הגוף כולו ומקבל ממנו רק את הנחוץ לו כדי להמשיך לתפקד בהשפעה מלאה לכללות הגוף.
העיקרון "שלי – שלי, שלך – שלך" נוהג בחברה האנושית ומכונה בפי בני האדם בשם "מידת האמת". למעשה, כך רואים את האמת המצויים בטבע האגואיסטי. מידת האמת האנושית קובעת כי כל אחד מקבל את הראוי לו. אם אינך ראוי לדבר, לא תקבל מאומה ותגווע ברעב. עלינו לבדוק את קיומנו נוכח שני אלה.
החברה האנושית אינה מתנהגת לפי חוק ההשפעה אלא לפי האגואיזם. משום כך חלק מהחברה מוצלחים וחלקה נחשלים. החברה יכולה לעשות בנחשלים ככל העולה על רוחה – הם עצלנים או טיפשים מטבעם, ואינם יכולים להצליח. לכאורה, המוצלחים יכולים לרמוס אותם אילו רק רצו בכך, אך אם לא ידאגו לחלק התחתון שבחברה לא יהיה להם ממי "לשאוב" את שגשוגם, ולכן המוצלחים מקיימים את הנחשלים. כיצד נעשה הדבר? תהא הדרך אשר תהא, לא יהיה זה על פי המידה הנכונה.
מצד אחד איננו מקיימים את העיקרון של "ואהבת לרעך כמוך", ומצד שני אפילו את העיקרון של "שלי – שלי, שלך – שלך" אנו מפרים. לו רק יכולנו להבחין כי אנו מצויים בצורה ההפוכה מן הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", ניחא. אך בנסותנו לתקן במשהו את המעוות ולתמוך בחברה כדי שלא תיחרב, אנו יוצרים חברה מקולקלת עוד יותר.
בלית ברירה אנו משתמשים בתכונות החסד, הצדק והשלום. אמנם החזק יכול לדכא את הנחשלים, אך הוא מגלה שמבחינתו כדאי יותר להעניק להם חינוך ולהחדיר בהם קצת חיות וכוח.
נמחיש את הדבר: נניח כי אדם בן עשרים וחמש עמד בסדרת מבחנים מפרכת, ובסופה הוא מתקבל לעבודה באחת מחברות ההיי-טק. אומר לו המראיין: "אנו שמחים לבשר לך שהתקבלת לעבודה. כיום אתה בן עשרים וחמש, תעבוד אצלנו עד גיל שישים וחמש, ובמשך כל חייך החברה תדאג לכל מחסורך. תקבל מכונית יפה, נבנה לך בית ונעשה בעבורך ביטוח. תצא לחופשות בבית ההבראה של החברה, ילדיך ילמדו בגן הילדים שהקמנו וגם לאשתך נדאג. בקיצור, אתה מסודר. כל שנותר לך לעשות הוא להשקיע בעבודה". וכך מוסר האדם את עצמו לעבדות.
כדאי לחזקים לדאוג לחלשים כדי להפיק מהם תועלת, ותנאי התעסוקה בארגונים המודרניים מוכיחים זאת. למעשה, כל בני האדם עבדים ואבודים. הם כה אבודים, עד כי הם משבחים את תנאי "השעבוד המודרני" ומאחלים לכול תנאים דומים.
"אמנם, מטבע הדברים, בתנאים שכאלה מתרבים הנחשלים והנעשקים, עד שמספיקים למחות במוצלחים, ולעשות מריבות וקטטות - - - ומכאן יצאה ונתגלתה מדת 'השלום' בעולם".
בתקופת העבדות היה האדון שומר על בריאותו של עבדו מתוך דאגה לרכושו כשם שדאג לבהמותיו. כאז כן עתה: דאגת החברה המודרנית לרווחת העובדים מביאה לידי ביטוי את המידות צדק וחסד. אולם אם הדאגה להם אינה מספקת הנחלשים מתמרמרים, ואז מתהפכים פני הדברים והם מאיימים על המוצלחים. כאן מתעורר הצורך במידת השלום.
בתקופות שבהן לא היה מפותח הרצון לקבל, ניתן היה לארגן את החברה בצורת פירמידה. בראש הפירמידה עמד השליט, מתחתיו עמד צבאו, וכל היתר היו עבדיו. בעקבות גדילתו של הרצון לקבל בכל אדם ואדם, התעוררה הרגשה של חוסר שביעות רצון בתחתית הפירמידה. המון העם התחיל לחולל מהפכות והתגלה בו רצון לעלות לדרגה גבוהה יותר. העבדים סברו כי הם יכולים להיות אדונים לעצמם. הנה כי כן, ההיסטוריה מספקת עדות נאמנה כי לא ניתן לעשות דבר כנגד גדילתו של הרצון לקבל.
האדם יסכים להניח את ניהול חייו בידי אחרים אם ירגיש כי הדבר לטובתו. בימינו, כתוצאה מגדילת הרצון לקבל, כל אדם מרגיש שהוא יודע מהי הדרך הטובה ביותר לנהל את המציאות לטובתו. מעטים האנשים שימסרו את ניהול חייהם בידי אחרים. אלה אנשים חלשים, בעלי רצון לקבל קטן, המאפשר להם להתבונן מהצד על מי שמנהל את חייהם. ההתפתחות הטבעית הביאה את האנושות למצב שבו כל אחד מנהל את חייו.
"הרי, שכל אלו המדות: חסד, צדקה ושלום, יצאו ונולדו מחולשת האמת.
והיא שגרמה להתפלגות החברה לכתות כתות, מהם תפסו את מדת החסד והצדקה, דהיינו, לוותר מרכושם לאחרים. – ומהם שתפסו את מדת האמת, דהיינו, שלי שלי, ושלך שלך.
ובדברים יותר פשוטים, אפשר לחלק את שתי הכתות לבעלי 'בנין' ולבעלי 'חורבן', בעלי בנין הם אותם החפצים בבנין, ובטובת כלל הציבור. ולענין זה הם מוכנים לוותר פעמים תכופות מרכושם לאחרים".
גם "בעלי הבניין" עושים זאת מתוך האגו, מתוך רצון ליהנות, לקבל ולהרוויח. אלא שרצונם בא לידי ביטוי בדאגה לכלל הציבור.
"אבל אלו שהיו נוטים מטבעם לחורבן ולהפקרות, היה נוח להם להאחז במדת האמת, דהיינו, 'שלי שלי ושלך שלך'. לתועלתם הפרטית, ולא היו רוצים לעולם לוותר אף במשהו מחלקם לאחרים, וזאת, מבלי להתחשב בסכון קיום הציבור, להיותם מטבעם בעלי חורבן".
אמנם העיקרון "שלי – שלי, שלך – שלך" הוא מידת האמת, אך הוא מביא את האנושות לחורבן. אם מידה זו תונהג בעולם, לא ייוותר דבר לנחשלים.החברה האנושית לא תוכל להתקיים אם תשמיד את הנחשלים
שבה. אנו נוטים לחשוב כי המציאות תסתדר על פי החוקים שננהיג בחברה, אך האדם אינו יכול לפעול כאוות נפשו.
במרחב שבו אנו נמצאים פועל ללא הרף החוק הכללי, חוק ההשפעה. הקשרים בין האדם לחברה מתקיימים בתוך השדה של חוק זה. כל שינוי, ולו גם הקטן ביותר, ברצון או בכוונה של בני האדם זה כלפי זה, מזמין תגובה שלילית או חיובית מחוק ההשפעה. לא ניתן לחסל את כל הנחשלים כיוון שחוק ההשפעה יגיב על כך מיד ובחומרה רבה.
גם המדע מתחיל להסכים כיום עם קיומו של חוק ההשפעה והאהבה, והוא מבין בהדרגה שזה החוק הכללי הפועל על המציאות כולה. חקירות הטבע מראות כי כל חלקי המציאות מחוברים יחדיו בהרמוניה; כל אחד מהם עוזר לזולתו וכל אחד מהם חשוב לתפקוד המערכת הכללית.
חוק ההשפעה ממלא את העולם בשדה הכוח שלו ובני האדם אנוסים להימצא בו. כשם שהאדם נתון בשדה של כוח המשיכה, של קרני אור או של קרני רנטגן, כך הוא שרוי בשדה החוק הכללי של המציאות, חוק ההשפעה. אמנם החוק פועל על האדם בכל כוחו, אך כיוון שלפי תכונותיו מרגיש האדם רק את העולם שלנו – הטווח המזערי מן המציאות השלמה – הוא חש את פעולתו עליו במידה קטנה בלבד. אולם ככל שהאדם גדל יותר כך הוא מחויב לשמור יותר ויותר על חוק ההשפעה.
אם כן, החברה האנושית אינה מתנהגת על פי מידת האמת האנושית "שלי – שלי, שלך – שלך", וודאי שאינה מתקיימת על פי חוק ההשפעה השלמה. למעשה, הדרך שבה אנו מתקיימים נועדה לשמור את העולם מפני חורבן, אך היא מטשטשת את ההכרה במצבנו העגום.