אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / הדור האחרון / השלום בעולם / הסתירה שבין המידות
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

הסתירה שבין המידות

"בחיי המעשה סותרות ארבעת המדות זו לזו

והמעט לנו את הקשיים המעשיים האמורים, המפריעים על דרכנו, חדלי האונים, הנה נוספה לנו עוד ערבוביא ומלחמה גדולה מבחינת הנטיות הפסיכולוגיות. כלומר, המדות עצמם השוררים בכל אחד מאתנו, באופן מיוחד ובסתירה מאיש לרעהו, להיות כי ארבע המדות הנזכרים, חסד ואמת, צדק ושלום, שנתחלקו בטבע בני האדם אם מתוך התפתחות, ואם מתוך החינוך – המה עצמם סותרים זה לזה.

כי כשנקח למשל את מדת החסד, בצורה מופשטת, אנו מוצאים את כח ממשלתה, שסותרת את כל המדות האחרות, – כלומר, שעל פי חוקי ממשלת החסד אין שום מקום להופעת יתר המדות בעולמנו".

מידת החסד היא נתינה מוחלטת והיא מאפילה על כל המידות האחרות. מידת החסד משתקת את כל התכונות האחרות ואין היא מניחה להן להראות את פעולתן. היא אינה מתחשבת במעשי האדם, באופני התנהגותו ובשינויים שהוא עובר. מידת החסד מוחקת את יגיעתו של האדם, מתעלמת מן המאמצים שהשקיע בתחום זה או אחר, ומשווה את כל מעשיו לקו אחד כאילו לא היה ביניהם כל הבדל.

מידת החסד עשויה להיחשב כטובה במקרים מסוימים, אך היא מנוגדת להתפתחות משום שהיא עומדת בסתירה לשינוי ומקבעת את האדם. אמנם היא נתפסת כלבבית, אך היא עלולה להיות הרסנית למדי, כגון אם המתייחסת לבנה בן העשרים כאל תינוק.

השורש לדבר טמון ביחסי הבורא והנברא. כאשר מתגלה מידת החסד של הבורא, כל פעולה עצמאית היכולה לבוא מן האדם משותקת: היא מביאה את האדם לידי מנוחה ולחוסר אפשרות לפעול בעצמו. האדם מגלה כי אהבתו האין-סופית של הבורא שולטת בו ואין היא מניחה לו להשתתף כהוא זה במה שקורה לו. אהבת הבורא מכסה על כל פשעי האדם, כפי שנאמר "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב). משום כך גילוי תכונת החסד בלבד אינו מאפשר לאדם להתפתח.

תהליך ההתפתחות כולל שימוש בכל ארבע המידות – חסד, אמת, צדק ושלום – בדרך מגוונת ומאוזנת. כל תהליך של גדילה והתפתחות מבוסס על הרגשת חיסרון, אך מחיסרון לבדו לא ניתן לגדול, שכן הוא מביא לידי ייאוש ומיתה. לאחר שהאדם מגלה את החיסרון שבו ואת חוסר יכולתו להתמודד עם הרע המתגלה בו, ניתנת לו אפשרות להיתלות בעליון.

הפער בינו לבין העליון הנגלה לאדם מכיל לא רק את גילוי החיסרון שבו עצמו, אלא גם את גילוי גדלות העליון. על האדם להתעלם מחסרונו הוא, להיאחז בעליון ולרצות שהעליון יהיה קשור אליו. לאחר מכן עליו לבקש מן העליון שיתייחס אליו במידת החסד, אף שהוא מצוי בחיסרון וחרף תכונותיו הלא-טובות ביחס לתכונות העליון. הגם שאינו ראוי לכך, התחתון מבקש מהעליון שיעזור לו. כתוצאה מכך, העליון מתחיל לעזור לו ומשתמש במגוון של מידות לשם כך.

התפתחות הנברא עד לדרגת הבורא אינה יכולה להיעשות על ידיכוח אחד בלבד, כיוון שהבורא והנברא נמצאים בתכונות מנוגדות. בנברא עצמו יש שני כוחות לפחות: כוח אחד הוא הכרת עצמו, מציאותו ותכונתו, והכוח השני הוא תכונת הבורא שבנברא. אם לא כן, לא היה יכול הנברא לדעת אל מי עליו להשתוות ולמי יוכל לפנות בבקשה לעזרה. כדי שיוכל לתקן את התחתון חייב גם הבורא להכיל את חלקי הנברא.

וכך מתוארים הדברים בשפת הקבלה:
העליון בנוי מ"עשר ספירות" משלו, והתחתון בנוי מעשר ספירות משלו. עשר הספירות מתחלקות לשני חלקים: (א) גלגלתא ועיניים (ג"ע); (ב) אוזן, חוטם, פה (אח"פ). בין האח"פ של העליון לבין הג"ע של התחתון חייב להתקיים קשר, משני הכיוונים. הדדיות זו מאפשרת את תיקונו של התחתון ואת העלאתו לדרגת העליון.

כל התפתחות מחייבת קשר בין ניגודים: כוח אחד דוחה וכוח אחר מקרב. דוגמאות רבות לכך מצויות בתחומי הטכניקה, המכניקה והתנועה. רק כאשר האדם מגדיר את המצב שבו הוא נמצא כרע, ואת המצב הבא שלו כטוב, מתעורר בו רצון להתפתח אל המצב הבא. הוא נמשך אליו עד שהוא משיג אותו. לאחר מכן יתגלה גם השלב הזה כרע, והמצב המתקדם יותר הוא שייחשב לטוב, וכן הלאה. ללא חיבור בין שני כוחות מנוגדים אין התפתחות. החיים והמוות, כוח המשיכה וכוח הדחייה, חייבים לפעול יחדיו בהתפתחותו של כל אובייקט – מתנועתו הפשוטה של הדומם ועד לשינויים בכוונות האדם.

ככל שהאדם מפותח יותר מתגלות בו סתירות רבות יותר, מחשבותיו אינן מניחות לו ועולמו סוער. הוא מכיל ניגודים רבים ושרוי בחוסר מנוחה. ללא המתח הפנימי הזה לא היה האדם יכול להתפתח. מצב הדומם, מצב המוות, הפוך לגמרי ממצב של חיים והתפתחות – הכול נרגע והניגודים נעלמים. "חי" הוא מי שמורכב ממידות מנוגדות. אין סתירה גדולה יותר מהסתירה בין אור וכלי, בין תכונות הבורא ותכונות הנברא, הנפגשות בתוך האדם. על אף הניגוד בין המידות השונות, עליהן להימצא בכלנברא ועליו לשלבן זו בזו. החיבור ביניהן נעשה מתוך הכרת האדם, שכל אחת מהן נחוצה לעלייתו לדרגה הרוחנית הבאה.

הפתרון טמון בשמירת הקצוות המנוגדים ולא במחיקתם. יש למצוא את נקודת החיבור ביניהם, אשר ממנה נולדת המדרגה הבאה. ככל שהאדם גדל ברוחניות, מורכבותו והקיצוניות שבו בולטות ומורגשות יותר ויותר.

מדידת יגיעת האדם

"מדת החסד מהי – חז"ל גדרו לנו (אבות ה'): 'שלי שלך ושלך שלך, חסיד'. ואם היו בני העולם כולו מתנהגים במדה זו, הרי בטלה והלכה לה כל התפארת והיקר שבמדת 'האמת והדין'. כי אילו כל אחד היה מוכן מטבעו לתת כל אשר לו לזולתו, ולא לקחת כלום משל זולתו – כבר בטל והלך לו כל ענין וגורם לשקר בעמיתו.

וגם אין מקום אז לדבר ממדת האמת כל עיקר, כי האמת והשקר הם יחסיים זה לזה. כי אם לא היה 'שקר' בעולם – לא
היה קיים מושג של 'אמת', ואין צריך לומר שגם שאר המדות שבאו רק לחזק האמת מסיבת חולשתו, היו מתבטלות.

והאמת, המוגדר באמירה: 'שלי שלי ושלך שלך', סותר את מדת החסד, ואינו סובל אותו לגמרי, כי אין זה הגון כלל מבחינת האמת לעמול ולהתיגע בשביל זולתו, כי מלבד שמכשיל את חברו, ומרגילו לנצל את זולתו – הנה האמת נותן, שכל אדם חייב לאצור רכושו לשעת הדחק, שלא יצטרך ליפול למעמסה על יגיעת זולתו.

ומלבד כל אלה, אין לך אדם שאין לו קרובים ויורשי רכושו, שעל פי האמת המה מוקדמים מאחרים, כי כן הטבע מחייב, שהנותן רכושו לאחרים נמצא משקר בקרוביו ויורשיו, בזה שאינו משאיר להם כלום".

האור העליון מתפשט מהבורא ומוליד את הרצון לקבל. בתחילה אין הרצון לקבל מרגיש את עצמו. רק לאחר שירגיש את עצמו ואת המאציל שלו ויכיר בהפכיות שביניהם, ייחשב הרצון לקבל לנברא. לשם כך חייב הרצון לקבל להתכלל מתכונות הבורא, מתכונות האור המוליד אותו. האור ממשיך לפתח את הרצון לקבל בתהליך בן ארבעה שלבים, המכונים ארבע אותיות הוי"ה, או שם ה'.

בתהליך זה מטביע הבורא בנברא את תכונותיו. בסופו של התהליך נכלל הנברא מטבעו שלו ומטבע הבורא. הוא מרגיש את עצמו בין שני סוגי הטבע הללו, ומתוך כך הוא מוכן לפעול. ארבעת השלבים הם השורשים לארבע המידות העתידות להתפתח מהם. מן השלב הרביעי תתפתח מידת האמת, ומשלושת השלבים שקדמו לו תתפתחנה המידות חסד, צדק ושלום.

אילו ראה האדם לתוך החומר, כיצד פועל כוח ההתפתחות על התכונות הטבעיות של כל נברא, לא היה לו כל קושי להנהיג את מידת האמת בעולם. ניתן היה לשקול כל אדם לפי צורתו האמיתית המוחלטת. הייתה מתאפשרת השוואה ביחס להשקעה, השוואה במקום שבו פועלת הבחירה החופשית של האדם; לא בתכונותיו המולדות או בחינוך שהקנתה לו החברה, כי אם בבחירתו החופשית שאינה תלויה באלה.

היכולת למדוד את יגיעתו האמיתית של האדם נקראת "מידת האמת", אך למודד חסרים נתונים אין-ספור. הוא רואה יצור, תוצר של בית חרושת, הבנוי ממערכות ומפריטים שונים. אין זה האדם עצמו, אישיותו, אלא תוצר שאינו תלוי בו עצמו כלל. כדי למדוד את יגיעת האדם יש לאתר את הגרעין הקטן שבאדם שבאמת תלוי בו עצמו. כל עוד איננו מסוגלים לכך, אין האנושות יכולה להנהיג יחס לזולת על פי מידת האמת. משום כך אנו משתמשים בתכונות האחרות.

עלינו להבין כי האדם ניצב בפני בעיה: האמת נסתרת ממנו ואין הוא מסוגל להעריך נכונה את הזולת, את האנושות, את הבריאה ואת עצמו. עליו לבנות תחליף שיעזור לו להתייחס נכון למציאות, לזולת וליגיעתו. אמנם התכונות האחרות – חסד, צדק ושלום – אינן אמיתיות, אך שילוב נכון בינן יוצר מעין מנגנון, המציג בפני האדם תמונה הקרובה לתמונה הנסתרת – תמונת האמת הפנימית החבויה בתוך הטבע, שאיננו מסוגלים להבחין בה.

ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" דן בעל הסולם בארבע המידות הללו. חוסר היכולת להעריך את הזולת על פי מידת האמת גורם לכך שהאמת נזנחת הצידה, כפי שנאמר "ותשלך אמת ארצה" (דניאל ח, יב). אך בסופו של דבר עתידה האמת להתגלות מתוך הרצון המתוקן, כפי שנאמר "אמת מארץ תצמח" (תהלים פה, יב).

שוויון מלאכותי

"וכן השלום סותר לצדק. כי כדי לעשות שלום בציבור, מוכרחים להיות התנאים כמות שהם קיימים, המבטיחים לפי תוכנם לזריזים ולפיקחים, המשקיעים ממרצם ומשכלם – להתעשר, ואילו המתרשלים והתמימים – להיות עניים.

כך, שבעל המרץ נוטל חלקו, וחלק חברו המתרשל, ונהנה מחיים טובים ביותר, עד שלא נשאר עוד למתרשלים ולתמימים אפילו כדי חיותם ההכרחית, ונשארים על כן בעירום ובחוסר כל, ובנושאים מרובים".

לבני האדם אגו מפותח, ואם מתגלה למי מהם אפשרות לנצל את זולתו, הוא יעשה זאת בלא התחשבות. מכיוון שהבורא הוא שיצר את ההבדלים בין בני האדם, הרי הוא האחראי לחוסר השוויון. אמנם יש הסבורים כי ההצלחה היא תוצאה של ההשקעה, וכי כל מי שישקיע – ירוויח, אך למעשה ההצלחה תלויה בהצטיינות טבעית מולדת ובמערכות ההשגחה הפועלות סביב האדם.

המוצלחים מנצלים את הנחשלים במידה הולכת וגוברת, והחברה האנושית אינה מצליחה לתקן את שורש העיוות, שכן זהו מעשה הבורא. גם אם ניצור לכל הילדים מסגרות חינוך שתנאיהן זהים, לא נוכל לכפר על חוסר השוויון ולתקן במידת-מה את המקולקל. כל מערכות השוויון המלאכותיות שהטמענו בחברה כדי ליצור צדק אינן אלא זריית חול בעיני עצמנו. "מערכות התיקון" אינן מתקנות דבר ואף מגבירות את ההרס בחברה. אין הן מאפשרות לזריזים ולמצליחים להתפתח והן אף פוגעות ביכולתם לסייע לנחשלים. הנה כי כן, בסופו של דבר הכול מפסידים.

חינוך רוחני הוא הדרך היחידה להביא את החברה לשוויון ולאפשר לכל אדם להתפתח. חינוך זה מאפשר לכל אחד לראות את חלקו במערכת העליונה אשר בה הכול שווים; כל חלק וחלק חשוב לתפקוד המערכת הכללית. לאחר שישיגו בני האדם את ההתחברות הנכונה כחלקי מערכת שלמה, הם יוכלו לנהל חלוקה צודקת גם במישור הגשמי. רק אז יוכל להתקיים חוק החיות של המערכת המושלמת: "מכל אחד כפי יכולתו, ולכל אחד לפי צרכיו".

יש להגיע להתפתחות רוחנית, להכיר מתוכה את הנחיצות בשוויון, ורק לאחר מכן להביאו למישור הגשמי. לא ייתכן תיקון כלשהו בעולמנו שלא בדרך זו. במאמר "מהותה של חכמת הקבלה" כותב בעל הסולם כי לא ניתן להשיג את העולם הזה לפני השגת הכוחות והפעולות שבעולם העליון. רק לאחר הכרת השורשים הרוחניים העליונים ניתן להבין את ענפיהם הגשמיים שבעולמנו, ולא להפך.

יגיעה סגולית

הערכת אדם על פי מידת האמת מתבטאת בהתייחסות רק אל החלק שבאדם שבו תלויה הבחירה החופשית ואל היגיעה שהשקיע מבחירתו. כל הנתונים האחרים כאילו אינם קיימים במציאות. דוגמה לכך ניתן לראות בדרך שבה מתייחס האדם לחלקי גופו. גוף האדם מורכב ממגוון של איברים. יש איברים חשובים מאוד, כמו המוח, הלב והכבד. אחרים, כדוגמת הידיים או הרגליים, אינם הכרחיים להמשך קיומו של הגוף כולו וניתן לקטוע אותם במקרה הצורך. למרות זאת, האדם אינו מתייחס לאיבר אחד כאל חשוב ולאחר כאל חסר חשיבות. כזאת היא הגישה למציאות לפי מידת האמת.

לא ייתכן כי יחס האדם לזולת יושפע מן הנתונים שטבע בו הבורא. ניתן לשפוט את האדם רק לפי תרומתו החופשית, ומתוך הכרת החשיבות של הימצאותו בחברה. אם תובא בחשבון רק היגיעה הסגולית, ניתן יהיה לקבוע ללא כל קושי מי אדם טוב יותר ומי פחות. באותו אופן ממש שוקל הבורא את האדם ומאפשר לו לעלות בסולם המדרגות של העולמות הרוחניים. במסגרת העולם שלנו האדם אינו מסוגל להנהיג יחס דומה. רק לאחר שנשיג את העולם הרוחני ונשנה את עולמנו בהתאם אליו, יבוא הכול על מקומו בשלום.

"וזה ודאי בלתי צודק, להעניש את המתרשלים והתמימים במדה מרובה כל כך, אשר על לא חמס בכפיהם. ומה חטאם ומה פשעם של האומללים הללו, אם ההשגחה לא העניקה להם את הזריזות והפיקחות, להענש ביסורים הקשים ממות. הרי שאין צדק כלל בתנאים של השלום, והשלום סותר לצדק.

וכן הצדק סותר לשלום, כי אם נסדר את חלוקת הרכוש על פי הצדק, דהיינו, לתת למתרשלים ולתמימים חלק חשוב בערכו, עם הזריזים ובעלי המרץ – כי אז בעלי הכח והיזמה הללו, ודאי לא ינוחו ולא ישקוטו, עד שיפילו את ההנהגה הזו, המשעבדת את הגדולים, בעלי המרץ, ומנצלים אותם לטובת החלשים הללו. ואין על כן שום תקוה לשלום הציבור – הרי שהצדק סותר לשלום".

מידת החסד היא נתינה מוחלטת, והרֶשַע כנגדה הוא קבלה מוחלטת. אמת היא חלוקה על פי התוצאות, אך יש להתחשב גם בתנאים ההתחלתיים. בניגוד למידת האמת, החברה האנושית מתייחסת לכל בני האדם כאילו היו שווים. היא טועה לחשוב שהשוואת תנאי החינוך וכיוצא בהם מאפשרת לשקול את התנהגות האנשים בדרך זהה, והיא אף מכנה זאת צדק. מובן שיחס כזה אינו צדק כיוון שהוא מתעלם מן הנתונים שאינם תלויים באדם.

על כל הבעיות שנוצרו במהלך השימוש במידות האחרות מנסה החברה לפצות בדרך של שלום, ובסיכומו של דבר אנו חסרי אונים. מלבד האמת, כל המידות שקריות; משום כך לא ישקוט העולם עד שיבוא אל גמר התיקון. כל עוד אנו שרויים בקבלה עצמית, לא נוכל להגיע לאיזון אופטימלי שיאפשר למידת האמת, המידה האידאלית, להתקיים.

רק כאשר יתקן כל אחד מבני האדם את עצמו להשפעה מוחלטת לבורא, בדומה להשפעת הבורא אלינו, יהיו הכול שווים. שוויון זה יהיה אמיתי משום שלא יושפע מן התנאים ההתחלתיים ומתוצאותיהם. כל אחד ישפיע את המקסימום מחלקו היחסי. הרצון השלם להשפיע לבורא הוא לבדו ישווה בין איש לרעהו, ובדרך זו יגיעו הנבראים ליישום מידת האמת.

מידת האמת לא תוכל לעולם להתקיים בקבלה עצמית כי אם בהשפעה בלבד. בהשפעה כל אחד תורם ככל יכולתו על פי תנאיו הטבעיים, ומשום כך אין צורך למדוד כמה הוא תורם. הכול משתווים בכך שהם משפיעים במידה המרבית ומתחברים לנשמה הכללית כחלקי מערכת אחת שלמה: "כאיש אחד בלב אחד"".

חזרה לראש הדף
Site location tree