מידת היחידיות
"מדת היחידיות בתוך האיגואיזם פעולתה הרס וחורבן
והנך רואה, איך המדות שבנו מנגחות ונלחמות זו בזו, ולא רק בין כתות לכתות, אלא בכל אדם יחיד, נמצאות ד' המדות שולטות בו בבת אחת, או בזה אחר זה, ונלחמות בקרבו, עד שאין מקום לשכל הישר לסדר אותם, ולהביאם לידי הסכמה מוחלטת אחת.
והאמת היא, ששורש כל הערבוביא הרבה השוררת בנו, אינו יותר ממדת 'היחידיות' הנזכר לעיל, המצויה בכל אחד ואחד מאתנו, אם פחות ואם יותר.
והגם שבארנו בה טעם יפה וגבוה, מאד נעלה, אשר מדה זאת נמשכת לנו ישר מהבורא ית', יחידו של עולם, שהוא שורש כל הבריות, עם כל זה מתוך שהרגשת היחידיות התישבה בתוך האיגואיזם הצר שלנו, נעשתה פעולתה הרס וחורבן, עד שהיתה למקור לכל החורבנות שהיו ויהיו בעולם".
מידת היחידיות יוצרת בכל אדם הרגשה כי הוא מיוחד במינו. כאשר אדם מצוי בתוך האגואיזם הצר שלו ורואה רק את טובתו האישית, הדבר מתבטא בצורה שלילית. לעומת זאת, אם האדם מצוי בהשפעה, תכונת היחידיות באה לידי ביטוי לטובת העולם.
תכונת היחידיות מקורה בבורא, שהוא אחד ויחיד. הרגשת היחידיות קיימת בכל אדם, וככל שהאדם מתפתח הוא נעשה אינדיבידואליסט יותר ויותר. הוא מרגיש את עצמו מיוחד ונבדל מן האחרים בחברה. הדבר בולט בקרב העם היהודי, שהוא בעל האגו המפותח ביותר: לכל איש דעה משלו בכל דבר ועניין.
בשלב הראשון של ההתפתחות על פי שיטת הקבלה, הרצון לקבל מנוטרל. לאחר מכן הוא מתגלה רק במידה שבה האדם מסוגל לתקן אותו, דהיינו להשתמש בו כבאמצעי להשגת הבורא. ככל שהאדם ישקיע יותר בהתפתחותו הרוחנית ויהיה מוכן להתקדמות, יתגלה בו הרצון לקבל ביתר תדירות וביתר עוז כדי לאפשר לאדם להתקדם אל עבר "גמר התיקון".
ללא ספק, מוטב שבאנשים שאינם נמצאים בדרך התיקון יהיה רצון לקבל קטן, כמאמר הכתוב "שינה לרשעים – הנאה להן והנאה לעולם" (סנהדרין עא ע"ב). אך הרצון לקבל מוכרח לדחוף את האדם לעבר התיקון. אםאין האדם מקדים את לימוד הקבלה, יתפתח בו הרצון לקבל באופןשיגרום לו ייסורים, והם יובילו אותו לשאלה על מהות החיים – וממנה אל הקבלה.
כל אדם מרגיש מיוחד
"וכאמור, אין לך אף אדם אחד בעולם שיהיה בן חורין ממנה וכל החילוקים המה רק באופני ההשתמשות עמה, אם לתאות לב, אם לממשלה, אם לכבוד, שבהם נבדלים הבריות זה מזה. אבל הצד השוה שבכל בריות העולם הוא, שכל אחד מאתנו עומד לנצל לכל הבריות לתועלתו הפרטית, בכל האמצעים שברשותו, ומבלי לקחת בחשבון כלל שהולך להבנות על חורבנו של חברו.
ולא חשוב כאן כלום הוראת ההיתר שכל אחד ממציא לעצמו, על פי כוון המתאים לו, כי 'הרצון הוא שורש השכל' ואין 'השכל שורש הרצון'. והאמת ניתנת להאמר, שככל שהאדם גדול יותר, ומצויין ביותר – באותו השיעור ממש מדת היחידיות שבו, גדול ומצויין ביותר".
כל אדם הוא בעל נשמה נבדלת משל עצמו ובכל אדם נמצא חלק שמקורו בבורא. אופני השימוש במידת היחידיות משתנים מאדם לאדם. האחד רוצה להיות רופא דגול, האחר – עבריין מתוחכם, שלישי ספורטאי בעל הישגים – כל אדם צריך דבר-מה שיוכל להתגאות בו. הסיבה למידת היחידיות היא השורש השונה שבנשמת אדם הראשון המצוי בכל אחד מאיתנו.
אמחיש את הדבר בעזרת סיפור ששמעתי ממורי, הרב"ש. בזמנו, כאשר התגורר הרב"ש בגבעת שאול בירושלים, נסתם צינור הביוב. השרברב שהוזמן בא מלווה בשוליה מתלמד. פשט השרברב את בגדיו, נכנס לתוך בור הביוב, ובמהלך עבודתו צעק לעבר המתלמד שיוריד לו כלי עבודה שונים. כשיצא מבור הביוב, מלוכלך מכף רגל ועד ראש, פנה השרברב לשולייתו בפני כולם ואמר לו בגאווה, כי אם ילמד לעשות את העבודה כהלכה, יוכל להיות מומחה כמוהו ולפתור בעיות ביוב שאיש לא מסוגל לפותרן. אם כן, אנו רואים שאף על פי שהתעסק בפעולה דוחה למדי, הרגיש השרברב את עצמו מיוחד. אכן, כל אדם רוצה שיהיה לו דבר-מה שרק הוא מיוחד בו ושואף להרגיש את ייחודיותו, דהיינו שאין איש כמותו בעולם כולו.
כאמור לעיל, האנושות מסודרת במבנה של פירמידה. אמנם ככל שהמדרגה נמוכה יותר מספר האנשים בה גדול יותר, אך אין בכך כדי לבטל את הרגשת היחידיות של כל אחד מהם, שכן האדם אינו מרגיש את אשר מחוץ לו, אלא את עצמו בלבד.
עלינו להבין כי הרצון לקבל שבכל אחד מאיתנו שונה מזה של חברו. משום כך אין איש היכול להבין את זולתו, לדמות את שמחתו או את צערו, את הטעמים שהוא חש ואת כל המתרחש בתוכו. רק כאשר האדם יוצא מחוץ לגופו, דהיינו מצמצם את האגו שלו ומקבל במקומו את רצון הזולת, הוא יכול להבין את האחר. באהבתו לזולת האדם קונה את החיסרוןשל הזולת. רק אז הוא מסוגל להרגיש את אשר מרגיש האחר ולמלא את רצונו.
נשאלת השאלה, האם מבנה הפירמידה יישאר גם בגמר התיקון. ובכן, בכל הקשור לרצונות עצמם, הרי שכל אחד נשאר בתכונות המקוריות שלו; אך באשר לתיקון, כל מי שתיקן את עצמו הופך להיות חשוב ככל האחרים. הכול שונים זה מזה בתנאיהם ההתחלתיים, אולם כשמדובר בתוצאה הסופית המתוקנת, אין גדול ואין קטן – כל המתקן את עצמו בשלמות משתווה לאחרים שעשו זאת. צורתה הסופית של המציאות הוא עיגול אין-סוף שבמרכזו הנברא – הרצון לקבל המתוקן. העיגול הוא צורה שכל נקודה בה נמצאת במרחק שווה מהמרכז ולכן הוא מסמל את השוויון.
צורת השימוש בטבע היחידיות
"צורת השימוש בטבע היחידיות כנושא התפתחות בפרט ובכלל
עתה נחדור להבין התנאים הישרים, שיתקבלו סוף סוף על האנושות, לעת הופעת הזמן של שלום העולם; ולדעת במה כחם של התנאים הללו יפה, להביא את חיי האושר ליחיד ולציבור, וכן את הנכונות שישנה באנושות, לרצות להעמיס על עצמם לבסוף תנאים מיוחדים אלו.
נחזור לדבר היחידיות שבלב כל אדם, העומדת לבלוע להנאתה את כל העולם ומלואו. ושרשה, שהוא נמשך ישר מיחידו של עולם, לבני האדם שהם ענפו כנ"ל.
כאן עומדת השאלה ותובעת לעצמה תשובה, איך יצוייר שתתגלה בתוכנו בצורה מקולקלת כזו, שתעשה לאבי אבות כל מזיקי ומחריבי עולם, ואיך מהמקור של כל בנין, יתמשך ויצא המקור של כל חורבן – ואי אפשר להניח לשאלה כזאת בלי פתרון".
בעל הסולם אומר כי בני האדם הם ענפיו של "יחידו של עולם", דהיינו של הבורא, וכוונתו לחלק האלוקי ממעל הנמצא באדם. חלק זה דווקא גורם לאדם להתנהג כאילו היה הרשע הגדול בתבל. לולא הרגשת היחידיות היה האדם מתנהג כחיה הטורפת כדי אוכלה ולא יותר מכך.
מידת היחידיות מחייבת את האדם לדכא את הזולת ואונסת אותו להרגיש את עצמו כגדול מכולם. בגללה האדם מפיק הנאה מדיכוי האחר ומהשפלתו. אין הוא נהנה מן המצוי ברשותו אלא מכך שאין זאת לאחרים. תופעות כאלה אינן מצויות בדומם, בצומח או בחי אלא באדם בלבד, וכולן נובעות ממידת היחידיות. השאלה היא, מדוע מידת הבורא המצויה באדם פועלת בדרך כה גרועה?
"אמנם יש שני צדדים במטבע היחידיות האמורה, כי אם נסתכל בה מצדה הא' העליון, דהיינו, מצד השתוותה עם יחידו של עולם, הרי היא פועלת רק בצורה של 'השפעה לזולתו', שהרי הבורא ית' כולו משפיע, ואין בו מצורת הקבלה ולא כלום, כי לא חסר לו מאומה, ואינו צריך לקבל דבר מבריותיו שברא, לכן, גם היחידיות שנמשך אצלנו ממנו ית', מחויבת שתפעל גם כן רק בצורות של 'השפעה לזולתו' ולא כלום 'לקבל לעצמו'.
מצדה הב' של אותה המטבע, דהיינו, מבחינת צורת פעולתה המעשית שפועלת בנו, – נמצא שפועלת בכוון הפוך לגמרי, כי פועלת רק בצורות של 'קבלה לעצמו', כגון הרצון להיות העשיר הגדול היחיד בכל העולם וכדומה, באופן, שב' הצדדים האמורים הן ב' קצוות רחוקים זה מזה בתכלית המרחק, כרחוק מזרח ממערב.
בזה מצאנו הפתרון למה ששאלנו, איך אפשר שאותה היחידיות הנובעת ומגיעה אלינו מיחידו של עולם, שהוא המקור לכל בנין – תהיה משמשת בנו למקור כל חורבן. –והוא, כי זה הגיע לנו מתוך שאנו משמשים בכלי היקר הזה בכוון ההפוך, שהוא קבלה עצמית.
ואיני אומר שהיחידיות שבנו לא יארע לה לעולם שתפעל בנו בצורת השפעה לזולתו. כי אי אפשר להכחיש שנמצא בתוכנו אנשים, שהיחידיות פועלת בהם גם בהשפעה לזולת, כמו המפזרים רכושם לטובת הכלל, וכן המפזרים כל יגיעתם לטובת הכלל, וכדומה.
אלא אותם ב' הצדדים שבמטבע שתיארתי, מדברים רק מב' הנקודות שבהתפתחות הבריאה, המביאה כל דבר לשלמותו. החל מהעדר, ומטפסת ועולה במדרגות ההתפתחות לאט לאט, ממדרגה למדרגה גבוהה ממנה, ומשם ליותר גבוה, עד הגיעה לתכלית גבוהה, שהיא מדת השלמות הקצובה לה מראש, ושמה תשאר קיימת כן לנצח.
כי סדר ההתפתחות של ב' הנקודות היא: א' נקודת ההתחלה שהיא הדרגה התחתונה, הקרובה להעדר הגמור, והיא המתוארת בצד הב' שבמטבע. ב' נקודת תכלית הגובה ששמה תנוח ותשאר קיימת לנצחיות. והיא המתוארת בצד הא' שבמטבע.
אמנם תקופה זו שאנחנו נמצאים בה, כבר התפתחה במדה מרובה, ועלתה כבר מדרגות רבות, והתרוממה למעלה משלבה התחתון שהוא צד הב' הנזכר, והתקרבה במדה נכרת אל צד הא', ועל כן כבר נמצאים בנו אנשים המשמשים עם היחידיות שלהם בצורות של 'השפעה לזולתו', אלא שעדיין מועטים המה, להיותנו נמצאים עוד באמצע הדרך של ההתפתחות.
וכשנגיע לנקודת הגובה העליון של המדרגות, נשמש כולנו ביחידיות שלנו רק בצורה של 'השפעה לזולתו', ולא יארע אף פעם לשום אדם שישמש עמה בצורות של 'קבלה לעצמו'".
האדם כלול משתי נקודות קוטביות שעליהן להגיע לעוצמתן המרבית. הנקודה הגבוהה היא יחידיות הבורא, והנמוכה היא טבעו האגואיסטי של הנברא. התעצמות שתי הנקודות האלה נעשית על ידי טיפוס האדם בסולם המדרגות "מתתא לעילא", כלומר מלמטה למעלה, מן העולם הזה ועד לעולם האין-סוף. במהלך הדרך מפעיל האדם רצון לקבל גדול יותר ויותר, תוך כדי שימוש נכון במידת היחידיות שבו.
מימוש יחידיות האדם בא לידי ביטוי ברכישת רצון לקבל מרבי הפועל ב"על מנת להשפיע" לבורא. רכישת כוונת ההשפעה על פני הרצון לקבל הופכת את האדם לעצמאי. כשם שהבורא מיוחד בהשפעה, כך נעשהגם האדם מיוחד בהשפעה. כוונת ההשפעה היא היא דמות האדם שבאדם ובה הוא עצמאי לחלוטין משליטת הבורא, שווה לו, דומה לו ושותף לו.
תנאי החיים של הדור האחרון
"ועל פי הדברים הללו, מצאנו הזדמנות, להסתכל בתנאי החיים של דור האחרון, הזמן של שלום העולם, בזמן שהאנושות כולה תגיע לנקודת הגובה של צד הא', ויהיו משמשים עם היחידיות שלהם רק בצורה של 'השפעה לזולתו' ולא כלל בצורה של 'קבלה לעצמו'.
וכדאי להעתיק כאן את צורות החיים האמורה, במדה שתשמש לנו לקח ומופת, ולהתיישב בדעתנו תחת שטף גלי החיים שלנו,
אולי כדאי ואפשר גם בדורנו לעשות נסיון, להדמות לצורת החיים האמורה".
האנושות טרם הגיעה לתנאי החיים של הדור האחרון, וודאי שאינה נמצאת בהשפעה לזולת. למרות זאת ממליץ בעל הסולם לחברה המעוניינת בהתפתחות רוחנית, להעתיק משהו מצורת החיים של הדור האחרון.
אילו ניתן היה להבין במידת-מה מהו הדור האחרון, מה טיבם של האדם ושל החברה הנמצאים בדבקות עם הבורא, באהבת הזולת ללא שום פנייה עצמית, היה אפשר להעתיק ולחקות צורה זאת. אך גם זה נבצר מהאדם. כל המאמצים לא יוכלו להביא לצורה שתידמה לצורה השלמה, שהרי אין בפני האדם דוגמה לכך. אף על פי כן מדגיש בעל הסולם: "כדאי להעתיק כאן את צורות החיים האמורה, במדה שתשמש לנו לקח ומופת, ולהתיישב בדעתנו תחת שטף גלי החיים שלנו, אולי כדאי ואפשר גם בדורנו לעשות נסיון, להדמות לצורת החיים האמורה".
עלינו לנהוג כילד המחקה את הגדולים ממנו: אין הוא מבין את מעשיהם, אך הוא מעתיק אותם כפי יכולתו. כתוצאה מפעולות בלתי מבוקרות אלה הנעשות בבלי דעת, הילד מתפתח בהדרגה. כך גם אנו –עלינו להעתיק את עצות המקובלים ולבצען כאותו ילד, בדומה לחיקויו של קוף או לפעולתה של מכונת העתקה. אין לנו לערב בזאת את שכלנו או לדרוש הרגשה ומילוי. נתעלם מכך שאנו מבולבלים, קטנים וחסרי הבנה בכל ה"משחק" הזה. אף שאנו עשויים להרגיש כי בחיקוי כזה אנו משקרים לעצמנו ולסביבתנו, נתעלם מכך משום זהו התנאי לגדילה.
אם נממש את עצות המקובלים כפי שהן נוכל לגדול. בדומה לילדים המידמים להוריהם, כך נוכל גם אנו להידמות לגדולים, המקובלים, ששימשו לנו כדוגמה ומהם לקחנו עצה. המאמץ הוא העיקר, כיוון שהוא מעורר את "האור המקיף", הגורם היחיד להתפתחות.
"תנאי החיים של הדור האחרון
... ראשית צריך כל אחד להבין היטב, ולהסביר לסביבה שלו, אשר שלום החברה, שהיא שלום המדינה ושלום העולם – תלויים זה בזה לגמרי, כי כל עוד שחוקי החברה אינם משביעים רצון לכל יחיד ויחיד שבמדינה, ומשאירים מיעוט בלתי מרוצה,
מהנהגת המדינה, הרי המיעוט הזה חותר תחת הנהגת המדינה ומבקש להפילה".
כל עוד האנושות אינה נמצאת בשלב ההתפתחות האחרון, שבו הן החברה והן הפרטים שבה מתוקנים, תמשיך לרחף מעל ראשה סכנה מתמדת. רבים מרגישים תסכול מהמצב הנוכחי ומעוניינים בשינוי. הם אינם בוחלים בשום אמצעי להשגת מטרותיהם ולכן שרויה האנושות כולה בסכנת השמדה ממשית. יש לשים לב כי התקופה שבה כתב בעל הסולם את הדברים שונה מאוד מימינו אלה; כיום השפעתו של אירוע המתרחש במקום כלשהו על האנושות כולה מובהקת מתמיד. לפיכך עלינו להבין כי אין לנו ברירה אלא להתקדם לקראת הצורה המתוקנת. מודעות הציבור והפרט לסכנת החיים שבה הם נתונים תלך ותגבר, וכך תיווצר אוזן קשבת לחכמת הקבלה.
ילדים יודעים בבירור שאם ירפו את אחיזתם מחפץ שהם אוחזים, למשל צלחת, היא תיפול ותישבר והם יבואו על עונשם. אין הם יודעים מה הסיבה לנפילת הצלחת, אך כשהם גדלים ולומדים על חוק המשיכה, הם מבינים כי מדובר בחוק פיזיקלי. בדומה, יש להסביר לאנושות כי אנו חיים בתוך מערכת בלתי משתנה, ולא ניתן להימלט ממנה או להיחלץ מתוכה. מעשה שגוי של יחיד משפיע על הכול, וגדילת הרצון לקבל רק מהדקת עוד ועוד את הקשר בין האנשים.
נפילתה של בורסה, סופת הוריקן, פיגוע טרור או שינוי פוליטי במקום מסוים משפיעים מיד על העולם כולו. לא רחוק היום שבו ירגיש כל אדם את העולם כמערכת שחלקיה קשורים זה לזה. הוועדות והגופים הבין-לאומיים המוקמים לעתים תכופות מעידים על כך. יוזמות אלה הן תולדה של ההבנה כי העולם הפך למקום קטן, והאנושות כולה נמצאת באותה סירה.
לאמיתו של דבר, הדברים חמורים אף הרבה יותר מהנראה לעינינו: הרצונות והמחשבות של בני האדם משפיעים זה על זה. האגו הבוער הורס כל דבר. כולם רוצים להשמיד את כולם, וגם אם אינם רוצים בכך, כבר אין הם מסוגלים לנהוג אחרת. גם החזקות והגדולות שבמדינות תבל מעוניינות לחיות בשלום, שכן חוסר התועלת בכיבוש גלוי לעין-כול והכובש הוא המנוצח, ובכל זאת האגו דוחף את האנושות להמשיך
ולשגות שוב ושוב. מי שמרגיש את האגו הבוער שלו יודע עד כמה הוא בלתי ניתן לשליטה.
אילו היה אפשר להפחית במקצת את עוצמת האגו: לחזור למידה פחותה של קלקול אגואיסטי ולערכים שהיא הכתיבה לפני חמישים שנה, לסובב לאחור את כפתור הוויסות הדמיוני ולהירגע מעט – היה העולם כולו מביע לכך הסכמה גורפת. בזמננו כבר מובן שהאגואיזם הוא המקור לכל הצרות והייסורים.
אמנם האנושות סבלה מאז ומעולם וההיסטוריה האנושית רצופה מלחמות, אך כיום המצב אחר לחלוטין. בתחילתה של המאה העשרים ואחת אין לאן לברוח, והמצב מחמיר מרגע לרגע. אם תסרב האנושות להבין את חומרת מצבה מבעוד מועד, תטפח המציאות על פניה ו"מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן". הרצון לקבל יגדל ועימו יתגברו גם הצרות. חכמת הקבלה היא הדרך היחידה שבאמצעותה יוכל האדם לשלוט על האגו ההרסני.
"ואם אין כחו מספיק להלחם עם הנהגת המדינה פנים בפנים – הריהו צודה להפילה בדרך עקיפין, כגון לשסות המדינות זו בזו, להביאם לידי מלחמה, כי טבעי הדבר שבעת מלחמה יתוספו עליהם הרבה בלתי מרוצים, אשר אתם יש להם תקוה להשיג רוב מכריע להפיל הנהגת המדינה. ולהקים הנהגה חדשה נוחה להם, הרי ששלום הפרט הוא גורם ישיר לשלום המדינה".
מחרחרי ריב יש בשפע. למשל, בכנסת ישראל יושבים גם אנשים המעוניינים במלחמות לרווחתם האישית. בקרב אנשי התעשייה והכלכלה ניתן למצוא גם כן מחרחרי מלחמה. בדרכו להשגת מטרותיו האגואיסטיות אין האדם בוחל באמצעים. כל עוד לא יתוקן הרצון לקבל יימשכו המאבקים ותגבר הרגשת חוסר הביטחון. אמצעי הלחימה נעשים הרסניים יותר, וחלקם נסחרים בשוק החופשי במחיר השווה לכל נפש.
המטרה העומדת מאחורי כל זאת היא לחייב את האדם לחשוב על הסיבה למתרחש. עליו להבין כי האגו שלו חייב תיקון. כל הניסיונות – הפרטיים, הלאומיים או הבין-לאומיים – להקמת מערכות ריסון לרצון לקבל האגואיסטי, הפרטי והכללי, הבוער והמאיים להשמיד את האנושות, יעלו בתוהו. האגואיזם שבמין האנושי הוא יסודה וסיבתה של ההתפתחות. התפתחות זו מיועדת להביא את האדם להכרה בכך, ולחיפוש אחר מכשיר לתיקון האגו. בנסיבות אלה תתגלה חכמת הקבלה.
"ולא עוד אלא אם ניקח בחשבון את אותו החלק הנמצאים תמיד במדינה אשר המלחמה היא אומנותם, וכל תקוות הצלחתם, כמו מלומדי המלחמה, והעוסקים בהספקת צרכי החימוש – שמבחינת האיכות החברתית הם מיעוט חשוב מאד, ואם עוד נצרף עליהם את המיעוט שאינם מרוצים, מהחוקים הקיימים הרי לפניך בכל שעה רוב בנין גדול המשתוקקים למלחמות ולשפיכות דמים".
אי-שביעות הרצון גורמת לחוסר יציבות בעולם כולו ולא ניתן לתכנן ולו גם צעד אחד קדימה. בעבר נהוג היה לתכנן תכניות לטווח של עשרות שנים ומהן לגזור תכניות פעולה לפרקי זמן קצרים יותר, אך בימינו אסטרטגיה כזאת בלתי אפשרית בעליל. חוסר היציבות ואי-הוודאות גוברים בקצב מסחרר, המדע שרוי במבוכה ואינו מסוגל לספק תשובות, והאנושות מוצאת את עצמה חסרת אונים.
"הרי ששלום העולם ושלום המדינה תלויים זה בזה. ואם כן נמצא בהכרח, שאפילו אותו החלק שבמדינה אשר מרוצה כעת מהחיים הקיימים שהם הזריזים והפקחים – עדיין לפניהם דאגה רבה לבטחון חייהם מחמת המתיחות מאותם החותרים תחתיהם.
ואם היו מבינים את ערך השלום האמור, היו שמחים לקבל בהחלט סדרי החיים של דור האחרון כי כל אשר לו יתן בעד נפשו".
בעל הסולם כותב שיש לפנות תחילה אל החוששים מפני אובדן המצב הקיים. ריבוי הנכסים גורם כמובן לריבוי דאגה. כדאי להסביר לבעלי הממון כי יש דרך להימנע ממהפכות, ממלחמות, מהשמדה ומאובדן כללי, ולבחור בשינוי הדרגתי לעבר עתיד בטוח ושלום כולל.
חיי האדם לא יהיו מתוקנים ושלווים בטרם יממש את צורת החיים של הדור האחרון. בני האדם חיים על פני כדור הארץ הקטן, והכוחות הפועלים סביבם יביאו אותם ליישם את מטרת הבריאה הנקובה מראש. כלומר, הטבע יחייב את האנושות להיתקן.
האגו יתרצה ויסכים לנתינה רק אם יסופקו לו הסברה, הרגשה והבנה, שהוא ראוי לפיצוי גבוה, נצחי ושלם מהכוח העליון. הויתור הנדרש מן האדם בביטול האגו הוא כה גדול, ולמעשה זהו ויתור על כל העולם הזה, על כל חיי האדם. בעולם הזה לא יכולה להימצא תמורה לוויתור שכזה, כיוון שזהו ויתור על העולם עצמו. מכאן, כי הפיצוי לכך יכול להיות רק במה שנמצא מעל העולם הזה – בבורא. במילים אחרות, השגת תכונת ההשפעה היא התשלום עצמו.
הכרת האדם בייחודיות תכונת ההשפעה, בגובהה ובעליונותה, נוטעת בו בהדרגה את ההבנה שהשכר בעבור ביטול הרצון לקבל וקניית הרצון להשפיע הוא הרצון להשפיע בעצמו, כפי שנאמר "שכר מצווה – מצווה" (אבות ד, ב). בסופו של דבר מגיע האדם להתאמה לבורא, מבין אותו ומשיגו, כפי שאמר הרב"ש בשם בעל הסולם: "שכר מצווה – מצַוֵוה, היינו שזוכים לשמוע את המצַוֵוה של המצוות".
פקיחת עיניים
"היסורים לעומת התענוג בקבלה עצמית
והנה, כאשר נסתכל ונתפוס בשכלנו היטב את תכנית הנזכרת – נראה שכל נקודת הקושי הוא בשינוי טבענו, מן הרצון לקבל לעצמו, עד לרצון להשפיע לזולתו. כי המה ב' דברים המכחישים זה את זה.
אמנם בהשקפה ראשונה נראית התכנית דמיונית, כדבר שלמעלה מהטבע האנושי. אבל כאשר נעמיק בדבר נמצא, שכל הסתירה – מקבלה לעצמו להשפעה לזולתו – אינה אלא פסיכולוגית בלבד, כי למעשה בפועל אנו משפיעים לזולתנו בלי טובות הנאה לעצמנו.
כי הקבלה העצמית, אף על פי שמתוארת אצלנו בצורות שונות, כגון רכוש, קנינים מחמדי הלב, העין, והחיך וכדומה, הרי כל אלה מוגדרים רק בשם אחד: 'תענוג', באופן שכל עיקר הקבלה לעצמו שאדם מתאוה, אין זה אלא שרוצה להתענג.
ועתה, צא ודמה לך אם נקבץ את כל שיעורי התענוג שמשיג האדם במשך שבעים שנותיו לצד אחד, ונקבץ את כל הצער והיסורים שסובל, לצד השני, עד כדי שאילו היה החשבון לנגד עיניו – היה מעדיף שלא להוולד.
ואם כן הוא הדבר, איזו קבלה לעצמו משיג האדם בעולמנו, אם נניח שמשיג עשרים אחוז של תענוג בחייו, לעומת שמונים אחוז יסורים, הרי, כשנעמיד זה מול זה, ישארו שישים אחוז יסורים ללא שום תמורה.
אמנם, כל האמור הוא חשבון פרטי, כשאדם עובד לשם עצמו, כי בחשבון כלל עולמי, הפרט מייצר יותר ממה שמקבל לקיומו ולהנאתו. אם כן ישתנה הכיוון, מקבלה עצמית להשפעה – או אז יהנה הפרט מכל התפוקה שמייצר, בלי יסורים מרובים".
כל אחד מבני האדם משרת את העולם כולו בלא שיישָאֵל לרצונו. ערכה של התוצרת מיגיעת האדם גדול לאין ערוך מן הגמול שהוא מקבל בעבורה. ניקח לדוגמה, פועל פשוט המשתכר מאתיים שקלים ליום עבודה ואשר ערכה של תוצרתו הוא כאלפיים שקלים. אילו קיבל אותו פועל תענוג מהשפעה, יכול היה ליהנות פי עשרה. המפעל היה ממשיך להרוויח והפועל היה מפיק תוצרת רבה יותר, כי היה נהנה במידה שבה הוא מייצר ולא במידה שהוא משתכר. העבודה לא הייתה נעשית בכפייה, והיגיעה והתענוג היו הולכים יד ביד ולא לשני כיוונים נפרדים, כמו במציאות הנוכחית.
במצב הנוכחי העובד בטוח במשכורתו ודאגתו היחידה היא מתי יסתיים יום העבודה ויוכל ללכת לביתו, אך במצב המתוקן תימשך הנאתו על פני כל שעות העבודה. בעל הסולם מגדיר את הבעיה כפסיכולוגית בלבד, וכוונתו לכך שהבעיה היא ביחסו הפנימי של האדם לדבר. ודאי אין הוא מתכוון לכך שהפסיכולוגיה, שאינה אלא אוסף של מקרי התנהגות אנושיים, תוכל לסייע בפתרון הבעיה.
למעשה, הרצון לקבל אינו יכול לשמש ככלי לקבלת תענוג, מפני שתענוג הממלא את הרצון לקבל – מבטל אותו. הנאה מורגשת ברצון אגואיסטי רק בפגישה בין הרצון לבין המילוי. כאשר המילוי נכנס לתוך הרצון, הוא מבטל את הרצון אליו וכך מתבטלת הרגשת התענוג. לדוגמה, כשאנו מתחילים לאכול, תאבוננו פוחת מיד ועימו גם התענוג מהאוכל. קבלת האוכל מבטלת בהכרח את האפשרות ליהנות ממנו. וכך הוא בכל דבר ודבר בעולמנו.
לעתים אנו רוצים לרכוש דבר-מה, עובדים ומתאמצים בעבורו במשך חודשים ואף במשך שנים, וכאשר השגנו אותו ואנו עומדים ליהנות ממנו, אנו מגלים מיד כי התענוג איננו אותו תענוג שלו קיווינו. בתוך ימיםאו שבועות אחדים הוא נעלם, משום שהמילוי והרצון למילוי הפוכיםזה מזה.
לא זו בלבד שקבלת המילוי מכבה את התענוג ממנו, היא אף מכפילה את הרצון למילוי חדש. על זה נאמר "יש לו מנה רוצה מאתיים" (קהלת רבה, פרשה א, לב). לעולם אין האדם נהנה בקבלת התענוג אלא רק מכפיל את החיסרון אליו, ולכן נמצא נזקק יותר. משום כך, למרות העושר והאפשרויות הרבות ליהנות, מרגישה האנושות שמדור לדור היא נעשית ריקנית יותר ויותר.
למעשה, חיינו הם אוסף של ריצות אחר מילויים שונים בתקווה שנצליח למלא את עצמנו, נרגיש טוב ונישאר מלאים ושבעים. מכיוון שעיקרון זה עומד ביסודם של חיינו, כדאי לתת את דעתנו אליו.
פתרון אפשרי נמצא לנגד עינינו בדוגמה של יחסי אם ובנה: האםנהנית כאשר בנה נהנה ממה שהיא מעניקה לו. ככל שהוא נהנה יותר גוברת הנאתה, וזאת מתוך אהבתה אליו. כל התענוג שלה תלוי בתענוג שמקבל בנה.
מטבע בריאתנו נוצרנו כתאים בגוף אחד, דהיינו כנשמות פרטיות בנשמה הכללית הנקראת "נשמת אדם הראשון". אנו קשורים זה לזה ופועלים יחד במערכת אחידה זו, אף שאיננו חשים זאת. העובדה כי חושינו מעורפלים ואיננו מרגישים בכך אינה משפיעה על המערכת עצמה. כל פרט במערכת פועל לטובת האחרים בלבד, במסירות נפש מלאה. חוק הקיום של מערכת הבנויה כגוף אחד קובע, כי כל איבר תלוי לחלוטין בתפקודם של האיברים האחרים.
אילו רק נפקחו עינינו לראות שאנו תלויים זה בזה, היינו מרגישים מיד את עצמנו יחד. במקרה כזה חרדה ואהבה לאחרים היו פורצות בכל נשמה פרטית בטבעיות. במצב זה היה כל אחד נהנה מתרומתו ומדאגתו למצבם הטוב של האחרים כאם המעניקה לבנה חיות ותענוג.
אם כן, כל שחסר במצבנו הוא לראות את המצב האמיתי שבו אנו קשורים בנשמת אדם הראשון, וכל היתר יתקיים בדרך טבעית. די בראייה כזו כדי שכל אחד מאיתנו יחוש רצון להיתקן ולהפוך למשפיע המוסר את עצמו לאחרים. ייחודיותה של חכמת הקבלה הוא בכך שהיא פוקחת את עינינו לראיית התמונה האמיתית הנסתרת – התכללות הנשמות הפרטיות בנשמה הכללית, "כאיש אחד בלב אחד". לכן חכמת הקבלה היא האמצעי להשגת מטרת הבריאה.
סיכום מאמר השלום בעולם
במאמר זה מציע בעל הסולם פתרון לשלום העולם. פתרון זה יאפשרלכל אחד מבאי עולם ולאנושות כולה להגיע לשלווה, לשלמות, לנצחיות, לרוויה ולשמחה.
הקושי בדרך להשגת שלום העולם טמון בטבעו של האדם, שהרי טבע האדם מיוסד על רצון לקבל אגואיסטי. הוא מרגיש את עצמו בלבד ואינו מסוגל להתחשב באחר. כל כולו עומד על המשמר לנצל כל זולת לטובת עצמו בלא להתחשב בו כלל. הטבע האגואיסטי נוצר בנו על ידי הבורא. משום כך איננו מסוגלים לתקנו בכוחות עצמנו, אלא רק בעזרת אותו כוח שיצר אותו.
אם הכוח הזה ישפיע עלינו, אז "נהפוך הוא" – נהפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע. נחדל לדאוג לעצמנו ונתחיל להרגיש את הזולת ולדאוג לו. כל אחד ואחד ידאג לעולם כולו ללא הרף כשם שעתה הוא דואג לעצמו. כאשר יממשו הנבראים תנאי זה, הם יתחברו יחד ויזכו למילוי האור העליון ולכל טוב.
אל לאנושות לצפות כי אי פעם תימצא דרך אחרת לתיקון האגו. מטרתם היחידה של כל הייסורים המתגלים בעולם היא לעוררנו להזדרז ולהזמין את הכוח העליון שברא אותנו לתקן את טבענו האגואיסטי. הדרך היחידה לבצע זאת היא על ידי לימוד חכמת קבלה. משום כך, להפצת חכמת הקבלה אנו זקוקים ובה אנו תלויים: בהצלחת התפשטותה ברחבי העולם תלויים כל עתידנו הטוב ושלום העולם כולו.