בזהר בלק (ובהסולם אות קפ"ז דף ע"א) כתוב שם וזה לשונו "ג' הם הנקראים תפלה, תפלה למשה, תפלה לדוד, תפלה לעני. מאלו הג' מי חשובה מכולן. הוי אומר, תפלה לעני. תפלה זו קודמת לתפלה של משה וקודמת לתפלה של דוד. שואל, מהו הטעם. ומשיב, משום שעני הוא שבור הלב, וכתוב, קרוב ה' לנשברי לב. והעני עושה תמיד ריב עם הקב"ה, והקב"ה מקשיב ושומע דבריו, תפלה לעני כי יעטוף. והיה צריך לומר, כי יתעטף. מהו, כי יעטוף. אלא הפירוש הוא, הוא עושה איחור, שמאחר כל תפלות שבעולם, שאינן נכנסות עד שתפלה שלו נכנסת. והקב"ה בלבדו נתייחד באלו התרעומות, שכתוב, ולפני ה' ישפוך שיחו. כל צבאות השמים שואלים אלו לאלו, במה עוסק הקב"ה, במה משתדל. אומרים להם, הוא מתייחד בתשוקה בכלים שלו, דהיינו בנשברי לב. וזו היא תפלה שעושה איחור ועיכוב לכל התפלות שבעולם.
הזהר בפרשת בלק (ובהסולם דף ח' אות ט"ו) וזה לשונו "ואם תאמר, שהקב"ה רצה כך, לתת הבכורה לישראל, ואינו מן הדין. בא וראה, עשו היה קליפה וסטרא אחרא היה. ונודע שהקליפה קדמה למוח, ועל כן יצא ראשון. כיון שיצאה הקליפה, ונעברה, הנה נמצא המוח. ערלה הראשונה, שהוא עשו, נמצא בחוץ. ועל כן יצא ראשון. הברית, שהוא היקר מכל, דהיינו יעקב, הוא נגלה אח"כ. ועל כן אין קדימת עשו נחשב לבכורה, כי קליפה וערלה הוא, שאין לו שום ערך והשוואה עם המוח והברית. אלא שגם הקדים לצאת מאותו הטעם, כי קליפה קדמה לפרי", עד כאן לשונו.
הזה"ק בלק (דף י"ד ובהסולם אות ל"ב) אומר שם על הכתוב "בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו". וזה לשונו למדנו ממקרא הזה, "שמי שאינו דואג לזה, ונראה בפני המלך בידים מלוכלכות, חייב מיתה. מהו הטעם. הוא משום שידיו של אדם יושבות ברומו של עולם, שהוא אמר (ר' שמעיה החסיד) כל טנוף וכל לכלוך עולה לס"א, כי הס"א ניזון מאותו הטנוף והלכלוך. ומשום זה אמר ר' שמעיה החסיד ומי שמברך בידים מזוהמות חייב מיתה".
הזה"ק (בלק דף י"ח ובהסולם אות מ"ג) כתוב שם וזה לשונו "החכם עיניו בראשו. שואל, וכי באיזה מקום הן עיניו של אדם. אולי הן בגופו או בזרועו, שהשמיענו החכם יותר מכל העולם. אלא שלמדנו, לא ילך אדם ד' אמות בגילוי ראש. מהו הטעם. הוא משום שהשכינה שורה על ראשו. וכל חכם עיניו ודבריו הם בראשו. דהיינו, באותה השורה. ועומדת על ראשו, שהיא השכינה. וכשעיניו שם, בראשו, שהיא השכינה, ידע שאותו האור, הדולק על ראשו, צריך לשמן, משום שגופו של אדם הוא הפתילה, והאור דולק למעלה בפתילה. ושלמה המלך צווח ואמר, ושמן על ראשך לא יחסר. כי האור שבראשו צריך לשמן. והוא המעשים טובים. ועל זה אומר, החכם עיניו בראשו. ולא במקום אחר", עד כאן לשונו.
הזה"ק (בלק דף נ"ד ובהסולם אות קל"ח) כתוב שם וזה לשונו "בשעה שרצה הקב"ה לתת התורה לישראל, הלך והזמין את בני עשו, ולא קיבלוה. כמו שהכתוב אומר, ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, שלא רצו לקבלה. הלך לבני ישמעאל, ולא רצו לקבלה, שכתוב, הופיע מהר פארן. כיון שלא רצו, חזר אל ישראל".
ענין אמת ואמונה, שהם שני דברים המנוגדים זה לזה. כי אנו רואים, שבהתפלה שלנו, שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, גם שם יש לנו שני דברים המנוגדים זה לזה. כי מצד אחד סדרו לנו סדר של תפלה. שענין תפלה שייך לומר דוקא בזמן, שהאדם נמצא בחסרון. ולא עוד, שאמרו חז"ל "תפלה צריכה להיות מעומקא דליבא", שפירושו, שהתפלה שאנו מתפללים לה', צריכה להיות מעומק הלב, היינו שיהיה החסרון מורגש בכל הלב.