חיוב הזהירות בחוקי הטבע
"מוטב לנו לבוא לעמק השוה ולקבל את דברי המקובלים, אשר טבע עולה בחשבון אל-הים, דהיינו, במספר פ"ו, ואז אוכל לקרות את חוקי אלקים בשם מצות הטבע, או להיפך. כי היינו הך, ולא נאריך במלות על לא דבר.
ומעתה חשוב לנו מאד להסתכל במצות הטבע לידע מה הוא דורשת מאתנו פן תענישנו בלי חמלה כנודע, והנה אמרנו אשר הטבע מחייב למין האדם לחיות חיי חברה, וזהו פשוט, אולם יש לנו להסתכל בהמצות אשר הטבע מחייב אותנו לעשות מתוך הבחינה ההוא, דהיינו, מבחינת חיי החברה, וכשנסתכל בדרך כללית, יש לנו לעסוק בתוך החברה רק בשני מצות, שאפשר להגדיר אותם בשם 'קבלה' ו'השפעה', דהיינו, שכל חבר מחוייב מצד הטבע לקבל צרכיו מהחברה, וכן מחוייב להשפיע על ידי עבודתו לטובת החברה ואם יעבור על אחת מב' המצות הללו, יענש לבלי רחמים כאמור".
על הנברא לעבור סדרה של פעולות במהלך התפתחותו, ובסופה יגיע למצבו הנקוב מראש במחשבת הבריאה – "להיטיב לנבראיו". עליו להשיג את מדרגת הכוח העליון שברא אותו, דהיינו להגיע לתכונת ההשפעה השלמה.
הדרך היחידה לממש מטרה זו היא ניתוק הנברא מן הכוח העליון המנהיג אותו והשולט בו. אם הכוח העליון נסתר, יכול הנברא להכיר את עצמו, להשיג את שיעור הפכיות האגו שלו מהכוח העליון-המשפיע, לבדוק אם חלה התקדמות בהשתוותו לצורת ההשפעה, ולדעתבאיזו מידה הוא מתקרב למטרת הבריאה. כדי ליצור תנאי הסתרה, יש להקיף את הנברא בתנאים פנימיים וחיצוניים, ושמם הכולל הוא "העולם הזה".
ב"שבירה" נחלק הנברא לחלקים רבים והם מנותקים מהכוח העליון. כאשר הרצון לקבל האגואיסטי מתגלה בכל חלק מן החלקים הללו, הם יכולים להתחיל לשפר ולתקן את היחס ביניהם, ולהביא את הרצון לקבל לדרגת הבורא.
סקירה היסטורית
להלן נסקור כיצד מתגשמת לעינינו תכנית הבריאה על פני כדור הארץ. כדי לתקן את הרצון לקבל, על הבורא לחבר את הרצון להשפיע אל הרצון לקבל. שני הרצונות, הרצון לקבל והרצון להשפיע, מתפתחים בתוך האדם מדור לדור, עד שהרצון להשפיע מתחיל להראות את פעולותיו. גילוי של רצון להשפיע באדם מתבטא בשימוש ברצון לקבל בכוונה להשפיע לבורא. ההשפעה גדלה ככל שגדלה עוצמתו של הרצון לקבל, הפועל בכיוון ההשפעה.
שמו של בן האנוש הראשון שהרגיש את הרצון להשפיע היה "אדם". בדורות שקדמו ל"אדם" לא הרגיש איש רצון להשפיע, רצון לרוחניות. ממנו ואילך אנו מתחילים בספירת לוח השנים העברי. סך כל השנים המוקצבות לתקופת התיקון הוא ששת אלפים שנה – מגילוי הרצון להשפיע בפעם הראשונה בבן אנוש כלשהו ועד לביאתם של כל בני האדם לידי הרגשת הרצון להשפיע.
לאחר ש"אדם" הרגיש רצון להשפיע, רצון לגילוי השורש העליון – הבורא, הוא גילה את העולם העליון ותיאר את השגותיו בספרו "רזיאל המלאך". אולם זו הייתה רק תחילתו של גילוי הרצון להשפיע, ולכן לא היה "אדם" יכול לייסד את שיטת התיקון.
אברהם הוא שייסד את שיטת התיקון המובילה לדבקות בבורא. משום כך בנה אברהם סביבו חברת תלמידים, והם התקדמו יחד בגילוי העולם העליון. כשהגיע הרצון לקבל המתוקן בכוונה להשפיע למידה השלמה המזערית הנקראת "שבעים נפש", קיבלה קבוצתו של אברהם תוספת של רצון לקבל. תוספת זו הביאה את חברי הקבוצה למצב הנקרא "ירידה למצרים".
הכינוי "שבעים נפש" שנוקטת לשון התורה (שמות א, ה) מרמז על דרגת ה"נפש", הדרגה הקטנה ביותר בהשגה הרוחנית. האורות הממלאים את הכלים הרוחניים נקראים נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה: אור הנפש הוא האור הקטן ביותר ואור היחידה הוא הגדול ביותר.
אם כן, התווספות הרצון לקבל הדורש תיקון ליעקב ובניו נקראת "ירידה למצרים". המשך גדילתו של הרצון לקבל מתוארת בהתרבותם של "שבעים הנפש" שירדו למצרים לכדי אומה שלמה. בזמן גלות מצרים כמעט לא נותר קשר בין בני ישראל לכוח העליון, לתכונת ההשפעה. במהלך הגלות גדל הרצון לקבל והתפתח לדרגה הבאה, ותיקונו התאפשר רק עם "קבלת התורה".
לא ניתן היה לתקן את הרצון לקבל בעוצמתו החדשה באמצעות הכרת הכוח העליון בלבד, כבתקופתו של אברהם. לבני ישראל נדרשה הוראה שתבהיר להם כיצד להנהיג את עצמם ולהגיע להשפעה בדרגתו החדשה של הרצון לקבל. נדרש מהם לנהוג "כאיש אחד בלב אחד", לקיים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" ולהיות "ערבים זה לזה". רק כשהתמלאו כל אלה הגיעו בני ישראל לדבקות בכוח העליון ותכונת ההשפעה שרתה ביניהם.
לאחר שקיבלו שיטת תיקון עדכנית המתאימה לרצון לקבל שהתווסף במצרים, החלו בני ישראל ליישם אותה והגיעו לדרגה הרוחנית הנקראת "בית המקדש הראשון". בתקופת בית המקדש הראשון שב הרצון לקבל ועלה בדרגה, הבית "נחרב" ועם ישראל יצא לגלות נוספת, גלות בבל.
כאמור, בתקופת יעקב ובניו הייתה עוצמתו של הרצון לקבל מזערית, ומשום כך כונתה תוספת הרצון לקבל בשם "ירידה למצרים". לעומת זאת, בתקופת בית המקדש הראשון הייתה עוצמתו של הרצון לקבל גדולה הרבה יותר, ומשום כך נקראה תוספת הרצון לקבל בשם "חורבן".
בזמן גלות בבל התווסף לישראל רצון לקבל הנקרא "המן", כמתואר במגילת אסתר. שיבת ישראל מגלות בבל והקמת בית המקדש השני מסמלת את תיקון הרצון לקבל החדש. אך הפעם נחלקה האומה לשניים: היו שהצליחו לתקן את הרצון לקבל שלהם, והיו אחרים שעוצמתהרצון לקבל שלהם הייתה גדולה יותר והם לא הצליחו לתקנו. דווקא האגואיסטים הם שהנהיגו את האומה להתפתחות גשמית. הם הצליחו במעשיהם בשל גדילתו של הרצון לקבל בקרב העם, ואף צירפו אליהם חלקים נוספים מהעם.
בהדרגה איבדו עוד ועוד חלקים מהעם את ההכרה הרוחנית, את תכונת ההשפעה. כך נכנס העם למצב של הסתרה רוחנית שבה נמצאו האומות האחרות, ובית המקדש השני חרב. אם כן, עם חורבן הבית השני איבד עם ישראל כולו את דרגתו הרוחנית ונשלט על ידי האגואיזם.
ניתן לומר שבמשך כל התקופות, מימי אברהם ועד חורבנו של בית המקדש השני, לא ניתק הקשר של עם ישראל עם הבורא. אך מאז נותרו רק מקובלים יחידי סגולה שהחזיקו בקשר עם הבורא במהלך הדורות.
בימינו, עם ישראל ואומות העולם מגיעים בהדרגה להכרה שהרצון לקבל הוא הסיבה לייסורים, והפתרון למצבנו העגום יכול לבוא רק על ידי תיקונו של הרצון לקבל. כל עוד לא יכירו בכך, לא יוכלו בני האדם לדרוש מן הבורא תיקון ומטרת הבריאה לא תתממש. בתקופתנו מתגלה האגו במלוא עוצמתו, ומשום כך תיקונו בכוונה להשפיע יביא אותנו להשגת האור הגדול ביותר, "אור היחידה". תיקון זה ייקרא בשם "בית המקדש השלישי".
בכל פעם ששהה עם ישראל בגלות, הביא הדבר להתפתחותן של האומות שבקרבן חי. כך היה במצרים, בבבל ובכל מקום אחר. בני ישראל לימדו את אומות העולם כיצד להשתמש ברצון לקבל בדרך המועילה ביותר. מטרת התהליך הייתה זירוז ההתפתחות.
בזכות האגו המפותח שלהם עמדו היהודים בראש כל התפתחות באשר היא: הן במדעים השונים, הן בתחום התרבות והן בתחום החברה. תפקידו של עם ישראל להוביל את ההתפתחות עד למצב של "הכרת הרע". התוצאה הטובה היחידה של ההתפתחות היא ההכרה בטבע האגואיסטי כרע.
הכרת הרע קשורה בתחום החברתי. האגו שלנו מביא אותנו לשנאת הזולת ולחוסר התחשבות הדדית. מצד אחד, אין האדם יכול לשרוד ללא חברה. מצד שני, שנאת הזולת מגיעה לשיאים חדשים, ואיש אינו מסוגל לשאת את האחר. האדם בן-זמננו אף מתקשה לשאת את עצמו. וכך, משני הצדדים הללו, האדם שרוי בתחושה של אין מוצא – החברה חיונית בעבורו, אך אין הוא מסוגל לחיות בה.
מתוך הקונפליקט הזה עלינו להגיע להבנה שהפתרון היחיד הוא שינוי הטבע האנושי. אם לא יתוקן טבע האדם, תשמיד האנושות את עצמה. רק נוכח איום שכזה יהיה האדם מסוגל להגיע להחלטה הנכונה.
משך הגלות
סיבת ה"גלות" וה"חורבן" היא התפרצות של רצון לקבל אגואיסטי באדם, ותהליך זה מחויב המציאות. לאחר ה"חורבן" שולט באדם הרצון לקבל. על האדם להכיר בכך שהרצון לקבל הוא רע, משום שהוא מונע ממנו להגיע למחשבת הבריאה – "הטוב המוחלט".
שהותם של בני ישראל במצרים לא הביאה לידי הכרת הרע במידה מספקת, ולכן נאמר כי סיומה של גלות מצרים קודם זמנה הביא ליתר הגלויות. מהות הגלות היא בהכרת הרע; על האדם להכיר בכך שהוא נמצא בגלות, בניתוק מההשפעה. אדם אינו נמצא בגלות אם אינו מרגיש בגלות.
כאמור, בתקופת ירידתם של בני יעקב למצרים ואף בזמן חורבן בית המקדש הראשון עדיין נשאר העם בהכרה רוחנית מסוימת. רק חורבן הבית השני הביא את עם ישראל לידי ניתוק מוחלט מההכרה הרוחנית ולכניסה הדרגתית אל תוך הרצון האגואיסטי הגדול ביותר. במקביל להתפתחותו של עם ישראל חלה גם התכללות בין ישראל לבין אומות העולם, ובזכותה החלו אומות העולם להתקדם ולהתפתח.
אורכה של גלות נקבע על פי הרגשתם של בני האדם שהם מצויים בגלות. הגלות האחרונה היא כה ארוכה משום שבמהלכה צריך להתפתח הרצון לקבל האגואיסטי עד לדרגתו הסופית. כל עוד הרצונות לתאוות גופניות, לעושר, לכבוד, לשליטה ולמושכלות אינם מתגלים במלוא עוצמתם, לא ניתן להכיר ברצון לקבל כרַע באופן סופי.
רק במאה העשרים התחילה האנושות להכיר בתוצאות ההרסניות של פועלה. האנושות מתחילה לחשוש מתוצאות מעשי העבר, מן העונש המתקרב. בדומה לילד הפוחד מהוריו, האנושות מחפשת מקום להסתתר בו והעתיד אינו בטוח עוד.
אילו היה ניתן לאסוף אנשים מפורסמים בעלי השפעה, המוכנים לנטוש את השקפת עולמם הצרה ולהבין כי האנושות עומדת על סף תהום, היה אפשר להביא את האנושות לכדי מעשה. אילו יכולנו לצאת בהצהרה כלל-עולמית, כגון "כדור הארץ עומד להתפוצץ בעוד חודש ימים", היו הכול זונחים את עסקיהם האגואיסטיים וחושבים על דרך להינצל. עולה מכאן שהדבר החסר לנו הוא ראיית מצבנו הנוכחי האנוש.
פעולת האור על הכלי
ההתפתחות מתרחשת בהתאם לחוקיות, על ידי אורות הפועלים ללא הרף על הרצון לקבל. לא תיתכן התפתחות בדרך אחרת, כיוון שהרצון לקבל עצמו הוא דומם, וכל פעולתו היא תגובה לפעולת האור עליו. פעולת האור על הכלי דומה ללישת עיסה ללא הפסק. תגובת הרצון לקבל אל האור היא מה שאנו מרגישים כ"חיים שלנו".
במהלך התפתחותו נתון הרצון לקבל באשליה של שליטה והבנה, כאילו אין דבר מלבדו. כך מתארת זאת שפת המקרא: "ויאמר פרעה: מי ה' אשר אשמע בקולו?" (שמות ה, ב). האדם שומע רק בקול עצמו; הוא בטוח כי הוא מתפתח משום שהוא מגיע להישגים וכי הוא שולט במצבו.
כאשר האדם מתוודע לכישלונותיו המרובים בכל התחומים – בכלכלה, בתרבות ובחינוך – ומכיר ברעתו של הרצון לקבל ותולדותיו, הוא מתחיל לגלות כי עומד מולו כוח עליון. כל עוד אין האדם מתוודע לכישלונותיו, אין הוא מסוגל להרים את מבטו מתוך הרצון לקבל. כולנו מקווים שניהנה מן השימוש ברצון לקבל; רק לאחר שנבין כי השימוש בו הוא לרעתנו, נהיה מוכנים לעבור אל הצד השני, להתעלות מעל הרצון לקבל ולהפסיק להתרכז רק בו. מתוך כך נתחיל להכיר את האור.
האם היה יכול להיות אחרת?
רבים שואלים האם יכלה האנושות להתפתח אחרת מכפי שהתפתחה; האם יכולנו להתפתח "בטוב", דהיינו לעבור מדרגה לדרגה במהירות וללא סבל. שאלה זו היא מסוגה של השאלה "האם יכול הבורא לברוא אבן שאינו מסוגל להרימה" ודומותיה. תפיסתנו מוגבלת. אנו חיים בממדים של זמן, של מקום ושל תנועה, ולכן איננו יכולים להבין את עומקה של השאלה, כמו גם את התשובה לה.
עם זאת, אפשר להציג את הדברים בדרך אחרת. ההתפתחות לא הייתה יכולה להתממש אלמלא חוו עם ישראל והאנושות כולה את הרע שבכל מדרגה ומדרגה של הרצון לקבל ואלמלא עיכלו אותו עד לדרגתו הסופית. התגלותו של הרע חייבת להיות מורגשת בחומר, דהיינו ברצון לקבל. לא הייתה כל אפשרות להגיש לאומות העולם את הקבלה כשיטת התיקון כל עוד הן נמצאו בדרגת התפתחות אפסית, ברצון לקבל קטן. האנושות לא הייתה מבינה במה מדובר כיוון שלא היה מורגש בה הרע. היא חסרה את ההבחנות הדרושות לכך.
דרך התפתחותם של ישראל שונה מאוד מזו של האומות האחרות. התפתחותו של עם ישראל מתרחשת "ממעלה למטה", כלומר מלכתחילה היה הרצון לקבל שלהם רוחני; אחר כך הוא ירד לגשמי והשתעבד לרצון לקבל של אומות העולם; ומשם עליו לפרוץ שוב לרוחניות. לעומת זאת, התפתחותן של אומות העולם שונה לחלוטין – זוהי התפתחות ברצון לקבל גשמי בלבד, מהרצון לקבל הקלוש ביותר ועד לרצון לקבל הגדול ביותר. כשיגיעו לכך האומות, הן יפרצו מעל רמת העולם הזה וישתוו לרצון לקבל של עם ישראל.
אברהם הוא המקור של שיטת התיקון הנלמדת היום, והוא קיבל אותה כמתנה מלמעלה. השיטה ידועה לחכמי ישראל זה אלפי שנים ועברה מדור לדור. היהודי שחי לפני שלושת אלפים שנה היה חכם עשרת מונים מהיהודי של ימינו; היה ניתן ללמוד ממנו את אותה חכמת הקבלה הנלמדת היום. לעומתו, האדם בן אומות העולם לא ידע דבר.
אלמלא התפתחות האגואיזם לא היה צורך בשיטת התיקון, שכן לאהיה מה לתקן – האנושות לא הייתה מבינה מהו הדבר הדורש תיקון. התפתחות זו מביאה את האנושות להכרה בהכרח בתיקון האגו ולכך שתהיה מוכנה לאמץ את חכמת הקבלה כשיטת התיקון. רק בתנאים כאלה ניתן להציג את השיטה. הפצת הקבלה בימינו מיועדת להביא את האנושות להכרה זו, בטרם תתחיל להשתמש ברצון לקבל ב
אכזריות נוראה ותשמיד את עצמה.
תפקודו של עם ישראל
ב"מאמר לסיום הזוהר", ב"הקדמה לספר הזוהר" ובמקומות נוספים רבים אומר בעל הסולם כי למעשה עם ישראל לא חזר לארץ ישראל בעצמו, אלא הוחזר אליה על ידי התכנית הכללית של הבריאה. תהליך הכרת הרע שהחל במאה העשרים יואץ במאה הנוכחית, ומשום כך הכרחי שעם ישראל יחזור לארץ ישראל. עליו להתחיל במימוש חכמת הקבלה: לתקן את עצמו ולהביא לתיקון העולם כולו. עם ישראל מפגר בביצוע תפקידו הרוחני. בסוף ההקדמה לספר הזוהר כותב בעל הסולם שהשואה היא עדות לכך.
עם ישראל שרוי כיום במאבק הישרדות. בעבר, גרמניה לבדה – המדינה המפותחת ביותר בשעתה – היא שקמה נגד ישראל, ואילו היום העולם כולו מתפתח ומתנגד לישראל. מדינות צפון-אירופה, לדוגמה, אהדו מאוד את ישראל בשנים עברו אך היום יחסן שונה. מדינות קטנות ושוליות במפת העולם יוצאות בהצהרות פומביות נגד ישראל.
השנאה המִתלבּה כלפי ישראל היא תוצאה של התפתחות הרצון לקבל. הרצון לקבל אינו מרגיש סיפוק. הוא מתחיל לזהות בתת-הכרתו שמקור צרותיו הוא חוסר התיקון ואף להבחין במי תלוי התיקון. אמנם מתוך הרצון לקבל יוכל להתגלות הרע שבו, אך החומר בעצמו (הרצון לקבל) אינו מסוגל להבין מהי מהות התיקון.
יש להסביר לעולם באמצעות חכמת הקבלה כי הסיבה לתחושות אלה נגד ישראל נובעת מסדר התיקון המוגדר בתכנית הבריאה. עלינו להיתקן בעצמנו ולהעניק לאנושות כולה את שיטת התיקון.
אופני מדידת הרע
האגו הולך ומתגלה בנו בהדרגה. עד להתפתחות דרגתו האחרונה אנו גדלים בדרך טבעית בדומה לדומם, לצומח ולחי. בדרגה האחרונה של התפתחות האגו אנו מתחילים לגלות בו גם את שורשו: מתברר לנו שהוא תוצאה מן הכוח העליון שברא אותו כך, כדי שדרכו נוכל להכיר את העומד נגדו – הכוח הטוב, הכוח המשפיע.
בכל הדרגות הקודמות לוותה ההתפתחות במכות ובייסורים. בשלב זה נפתחת בפני האדם אפשרות להתפתח על ידי ה"אור המחזיר למוטב" המצוי בחכמת הקבלה. בדרך הקבלה ההתפתחות נעשית על ידי השוואת הרצון לקבל אל מול האור העליון. השוואה זו מגלה את הנבזיות שברצון לקבל.
כנגד האור, אין האדם יכול שלא להכיר את הרע שברצון לקבל. כל בדיקה אחרת תהיה משולה לקריאתו של גנב הנמלט ממקום פשעו וזועק "תפסו את הגנב!". אדם הרוצה להכיר את הרע מתוך הרצון לקבל דומה למי שמכה את ידו שלו לאחר שנתפס בגניבה ומצר על כך שאינה יודעת לגנוב כהלכה. אם יכיר האדם את הרע רק מתוך האגו שלו, הוא יתרעם על כך שהאגו אינו ערמומי דיו. הוא לא ירגיש סבל מכך שהאגו הפוך מתכונת ההשפעה, הפוך מן הבורא.
התפתחות טבעית ללא שימוש בחכמת הקבלה לא תוביל להכרת הרע שבאגו. תפקידה של ההתפתחות בדרך הטבע הוא אחד: לעורר באנושות צורך בחכמת הקבלה. רק לאחר שהאדם מתחיל להשתמש בחכמת הקבלה, מתגלה בהדרגה הרע שבאגו. זוהי דרך מדידה שונה לגמרי של הרע, מדידה מתוך רצון לראות את הרע מתהפך לטוב. הכרת הרע באמצעות האור אינה נעשית מתוך רצון ליתר ערמומיות, מתוך רצון להרוויח יותר. אם כן, יש הבדל עקרוני בין אופני הכרת הרע.
כדי לעזור לעצמו להכיר את הרע שבאגואיזם על האדם להצטרף לחברה מתאימה, שתספק לו דוגמה ואמת מידה להערכת תכונת ההשפעה. רק אז יוכל האדם להצביע על הרצון האגואיסטי ולקבוע שהוא רע. אם לא כן, ימשיך האדם להגדיר את הרע כשימוש שאינו מוצלח דיו ברצון לקבל שלו, ויָתוּר אחר דרכים נוספות לשיפורו.
ההכנה ללידה הרוחנית
השאלה "מה הטעם בחיי" דוחפת את האדם ללימוד חכמת הקבלה. החכמה כאילו קוראת לו מרחוק וכך או אחרת הוא מוצא את דרכו אליה. הבורא "מניח את ידו על גורל הטוב" ואומר: "את זה קח לך". מכאן ואילך יכול האדם להתחיל בתהליך התיקון.
בתקופה הראשונה של לימוד הקבלה עובר האדם תהליך של הכרת הרע. הדרך עד למעבר ה"מחסום" המפריד בין הגשמיות והרוחניות כוללת שני שלבים: "הסתר כפול" ו"הסתר יחיד". בסופם של שלבים אלה מגיע האדם להחלטה שעליו להיפטר מן הרע שבו, ויהי מה.
אין חשיבות בעיניו לשאלה מה תהיינה ההשלכות של הדבר. כל שחשוב לו הוא – לא להחזיק ברע, לא לחיות בתוכו, לא להישאר בתוך הטבע האגואיסטי. הרצון לקבל מגלה לאדם את הרע שבו בדרך כה אכזרית, עד כי האדם מוכן להיפטר ממנו בכל מחיר. רק בנסיבות כאלה מוכן האדם להיוולד אל הרוחניות והוא עובר את ה"מחסום". היציאה מחוץ לרצון לקבל מכונה בשם "הלידה הרוחנית".
מן האמור עולה כי
תכנית תיקון הבריאה המקורית מתממשת בלא לשאול את פיו של האדם. האדם יכול לזרז אותה ותו לא. אם יעשה כן, ירגיש תענוג במקום ייסורים כיוון שישתתף בתהליך באופן עצמאי. בהשפעתו על התקדמות התהליך האדם בונה את עצמו עד שהוא מידמה לבורא במלוא קומתו.