חיוב ההשפעה לחברה
"והנה במצות הקבלה, אין אנו צריכים להסתכלות מרובה, משום שהעונש נגבה תיכף על יד, ומשום זה לא יארע לנו שום הזנחה. אולם, במצוה השניה, שהוא 'השפעה לחברה' אשר העונש לא יגיענו תיכף, ולא עוד אלא שגם העונש מגיע אלינו ביחס בלתי ישר, לפיכך אין המצוה הזאת משומרת כהלכתה, ולפיכך מטוגנת האנושיות על האש במרחשת איומה, והחרב והרעב ותולדותיהם לא פסקו ממנו עד הנה. והפֶּלא שבדבר, אשר הטבע כמו שופט בעל מקצוע מענישנו על פי התחשבות עם התפתחותינו, כי עינינו הרואות, שבאותו שיעור שהאנושיות הולכת ומתפתחת כן יתרבו עלינו העינויים והמכאובים בהשגת כלכלתינו וקיומנו".
האדם נמצא תחת השגחתו הקבועה של הבורא והיא מובילה אותו לסוף התפתחותו הגשמית. במצב זה הוא מרגיש כי כל מילויי העולם הזה לא יוכלו למלא את הרגשת הריקנות שבו. מלבד זאת, הוא מרגיש איום על המשך קיומו בעולם מצד הטבע ומצד החברה האנושית. המשבר הכללי מוכיח כי האנושות נכשלה בכל מעשיה. יתר על כן, מכיוון שבני האדם אינם מבינים כיצד להמשיך את דרכם וכיצד לשרוד מול האיומים הגוברים מצד הטבע ומצד החברה האנושית, הם מעדיפים שלא לעסוק בעתיד. הדבר נובע מהיעדר כלים ואמצעים להגן על עצמם, או ליתר דיוק, לתקן את עצמם. משום כך הבעיה מחמירה.
לאחר שהאנושות תגלה כי כל הרע שבטבע הוא האגו שבאדם, וכי הוא הסיבה ליחסו הרע של הטבע אלינו, למשבר ולסכנה שבחברה האנושית, היא תתחיל להסכים כי טבע האדם דורש תיקון. לא נגיע לחיים טובים, בטוחים ושלווים אלא אם כן נתקן את הרע שבנו. זהו התיקון שדורש הכוח העליון, כוח ההשפעה, מאיתנו.
תיקונו של האדם נמדד ביחס לסביבה. המידה שבה אדם מתקן את יחסיו עם הסביבה משקפת את יחסיו עם כוח ההשפעה. הסביבה משולה למראה הממחישה לאדם את מצבו האמיתי ואינה מאפשרת לשגות בדמיונות.
אולם גם במסגרת יחסי האדם והסביבה המצב אינו ברור די צורכו – האדם אינו יודע כמה עליו לתת לחברה וכמה לקבל ממנה. למשל, החברה קובעת לעצמה חוקים המגדירים מהי גניבה. למעשה, חוקים אלה מגדירים את הגבול התחתון, שמעליו תיחשב פעולה כלשהי של אדם לגניבה. אם הגניבה פחותת-ערך אין הדבר נחשב לגניבה. גם כאשר מבוצעת גניבה באמצעות פעולות שהשתרשו באותה חברה אין הדבר נחשב לגניבה. בתי המשפט אינם מענישים אדם על גניבה; הם שופטים אותו על פי ההגדרה האנושית מהי גניבה.
אם החברה מקלה ראש בדינו של גנב, ודאי וודאי שתקל בדינו של מי שאינו תורם לחברה. אדם שאינו תורם לחברה זוכה להצדקה מלאה למעשיו. איננו מייחסים חשיבות לתרומה לחברה ואיננו דורשים זאת מן האדם. אי-נתינה אינה נחשבת כגניבה וכנזק. יחסה של החברה האנושית אינו נקבע לפי דין אמת, ולכן כל אדם בחברה – והחברה כולה – אינם מתקדמים לעבר המצב המתוקן. אך טעות זו אינה פוטרת את האנושות מעונש. בני האדם נמצאים תחת השפעת כוחות ממצבם המתוקן וכוחות אלה מושכים אותם לתכלית. ככל שמצבו הנוכחי הפוך מן התכלית, מרגיש האדם את השפעת הכוחות הללו כלחץ שלילי בחייו. מטרת הלחץ הזה היא לחייב את האדם לזנוח את מצבו הנוכחי ולהתקדם למצב מתוקן יותר.
הסביבה מגדירה את עתיד האדם
במאמר "החרות" מונה בעל הסולם ארבעה גורמים המגדירים את התפתחות האדם: מצע, דרכי התפתחות המצע, סביבה, ודרכי התפתחות הסביבה. האדם אינו יכול לשנות את טבעם של הגורמים האלה. ביכולתו לשנות אך ורק את מידת ההשפעה של הסביבה הנכונה על התפתחותו.
צורתה העכשווית של הסביבה היא צורתו העתידית של האדם, ולכן אם אין האדם מרוצה מסביבתו ואינו מעוניין להידמות לה, עליו למצוא סביבה חלופית המתאימה לרצונותיו. למשל, אם הוא רוצה להיות פרופסור עליו לבחור בסביבה של פרופסורים, ואם ברצונו להיות מוזיקאי, יבחר בסביבה של מוזיקאים. בכך הסתיימה בחירתו, והיתר נעשה מאליו. אם אין סביבה המתאימה לרצונותיו, על האדם לבנות לעצמו סביבה שכזו.
לשם בניית סביבה המתאימה להתקדמות רוחנית על האדם לדעת את חוקי החברה המתוקנת ולהסדיר את השפעת הסביבה עליו על פיהם.
מחובתו של האדם לדרוש מהחברה את קיום החוקים האלה. חוקי ההתנהגות שהחברה תקבע לעצמה עתה יכתיבו את צורתה בעתיד.
על החברה לתת את דעתה על העשירון התחתון ולא על העשירון העליון בה שכן בסופו של דבר תקבל החברה את צורתו של הגרוע בחבריה. בחברה מתפתחת ימשוך הרצון לקבל תמיד את האדם כלפי מטה. אם יאתר האדם מקום בחברה שבו יוכל הרצון לקבל שלו לחוש נוח יותר מכפי שהוא חש במצבו הנוכחי, הוא ישקע למקום זה. משום כך על האדם לגלות דאגה מתמדת לחלקים החלשים בחברה, שכן צורתם הנוכחית היא צורתו העתידית. מכאן ברור, כי אדם שאינו תורם לחברה – גונב ממנה. הוא גונב את התקדמותה של החברה וגניבתו ממיטה ייסורים על החברה כולה.
שינוי הרצון
משמעו של הכלל "אין כפייה ברוחניות" היא, שאי אפשר – ולכן אסור – להשפיע ישירות על רצון האדם. החברה אינה יכולה להכריח את האדם לשנות את רצונו מפני שהדבר מנוגד לטבעו, אך ביכולתה להעניק לו אפשרות לדרוש מעצמו, באמצעות החברה, את הצורה העתידית שבה הוא חפץ.
אם לחצה של החברה יחייב את האדם להתנהג לפי חוקיה, לא תהיה זאת בחירה חופשית מצדו. אמנם הוא יוכל לקיים חיצונית את דרישות החברה מחמת הכפייה, אך הדבר לא יביא אותו לבקשה פנימית מן הכוח העליון לשנות את רצונו מקבלה להשפעה. על זה אמרו המקובלים: "אין כפייה ברוחניות". לא ניתן לחייב את האדם על ידי לחץ חיצוני כלשהו לרצות לתקן את טבעו. רק לפי הכרת הרע וההשתוקקות לטוב, דהיינו להיות המשפיע, האדם מזמין את פעולת "האור המחזיר למוטב" המתקן לטוב כל רצון שבו האדם מרגיש רע.
רצון לתיקון האגואיזם אפשר לרכוש מהסביבה. לאחר שהאדם מקבל מהסביבה דוגמאות נכונות של רצונות ההשפעה וחפץ בהם, הוא פונה אל הכוח העליון וזוכה לתשובה, דהיינו לתיקון הרצון לקבל. לאמיתו של דבר, רק לבקשה אחת המגיעה מן האדם מערכת ההשגחה העליונה מגיבה ונענית – הבקשה לתקן את רצונו מ"לקבל" ל"להשפיע". כל שאלה, בקשה או תפילה אחרת של האדם אינן זוכות לתגובה.
עתה נפרט את שלבי התהליך של שינוי הרצון. בשלב הראשון האדם מבין בשכלו כי עליו לעלות בדרגת התפתחותו, דהיינו בדרגת ההשפעה שלו. הבנה זו שכלית-חיצונית ולא רצון הפנימי של הלב. אף שעדיין אין ליבו רוצה בכך, ביכולתו לגרום להתעצמות הרגשות ההשפעה והאהבה המצויות בסביבתו בעזרת פעולות חיצוניות. כתוצאה מפעולות אלה תקרין החברה לאדם דוגמת השפעה, וממנה הוא יתפעל לא רק בחיצוניות, כלומר בפעולה בלבד – אלא גם בפנימיות, דהיינו בהרגשת הלב. כעת האדם כבר רוצה שדוגמת ההשפעה שמציגה בפניו החברה תהפוך לטבעית בעבורו. רצון האדם להיות משפיע יותר נקרא "תפילה" או מַ"ן. זוהי הבקשה היחידה לדבר אמת, ורק לה הבורא נענה.
הקשר בין ייסורים להתפתחות
"הרי לעיניך בסיס מדעי נסיוני, שנצטוינו מצד השגחתו יתברך לקיים בכל מאודנו את המצוה של 'השפעה לזולתו' בתכלית הדיוק. באופן, ששום חבר מאיתנו לא ימעיט מלעבוד בכל השיעור המובטח להצלחת החברה ולאושרם".
לאחר היוולדה נחלקה הנשמה הכללית לנשמות פרטיות רבות, ועלינו לחברן בחזרה למערכת הנשמה האחת. התחלקות זו נועדה לאפשר לכל נשמה ונשמה להרגיש עד כמה חסר לה החיבור עם הנשמות האחרות, ולרצות לאהוב אותן עד כדי התחברות לנשמה אחת. בכך רוכשת לעצמה כל נשמה פרטית את המילויים המצויים בכל יתר הנשמות ומרגישה את עצמה כנשמה הכללית, כלומר כל אדם מרגיש את עצמו כנברא היחיד מול הבורא. תנאי החברות של כל אחד מאנשי החברה המעוניינת בהתקדמות רוחנית הוא מחויבות מרבית לחשיבה על הצלחת החברה ועל אושרה.
"וכל עוד שאנו מתעצלים לקיים את זה בכל השיעור לא תפסוק הטבע מלהענישנו וליטול נקמתה ממנו, וכפי המכות שאנו מוכים בזמננו זה גם לקחת בחשבון את החרב השלופה לעינינו על להבא, יש להסיק מהם מסקנא נכונה, אשר סוף סוף תנצחינו הטבע, וכלנו יחד נהיה מוכרחים לעשות יד אחת לקיים מצותיה בכל השיעור הנדרש מאתנו".
לחצם של הכוחות המחייבים את האנושות לצאת מן המצב הלא-מתוקן ולהגיע למצב מתוקן יותר מכונה הרגשת העונש. בעל הסולם כותב "טבע" בכוונה תחילה, להדגיש כי הבורא פועל דרך כל הסיבות והמקורות האפשריים: בכל מקום ובכל מצב, בכל אשר יפנה, מרגיש האדם חוסר הצלחה, ייסורים וסבל.
מאחר שהמכות הניחתות עליו הפכו לחלק משגרת חייו, התרגל האדם לסבול. אילו הכיר את דרך פעולתה של המציאות כלפיו, היה מבין שכל מכה מיועדת לכוונו לעבר מטרת הבריאה. הוא היה יודע כיצד להגיב אליה נכון ולהשתמש בה כבמנוף להתקדמות. אולם לעת עתה הדבר נסתר ממנו והוא מתקדם על ידי ייסורים. ככל שיגבר הרצון לקבל, כך תגדל תחושת הסבל. בעל הסולם מזהיר מפני חרב הייסורים השלופה המוכנה להעניש את האנושות.
העבודה בחברה
תכונותיו וכוחותיו של האדם חבויים בתוכו, ולכן לא ניתן לשפוט נכונה את המצבים שבהם הוא נמצא. חוסר היכולת להבחין בפנימיות האדם מגביל את האפשרות למדוד את תרומתו לסביבה. למשל, אדם שקט ומופנם יכול לפעול בכל כוחו כלפי החברה, ולעומתו האחר המוחצן באופיו ירעיש עולמות, אך בפנימיות לא יתרום דבר. הכוח הסגולי שבנשמתו של כל אחד נסתר מאיתנו. מאחר שבני האדם נמצאים בהסתרה, אין מקום למדידת האמת במצבם הנוכחי. רק הכניסה למרחב הרוחני מאפשרת מדידה אמיתית.
חברה המעוניינת בהתפתחות רוחנית תסתפק לעת עתה בבחינה חיצונית של השתתפות האדם, כלומר עליה לבדוק כמה מועיל האדם בהתאם ליכולתו. מצטרפים חדשים לחברה ירגישו האם הם פועלים נכון והאם תרומתם לחברה משביעת רצון על פי מצב הרוח הכללי בחברה.
חברה כזו צריכה לתור בכל עת אחר דרכים לרומם את עצמה. אם אדם נמצא בחברה כלשהי פרק זמן משמעותי ולא התפתח, תהיה זו טיפשות מצידו להפנות אצבע מאשימה כלפי עצמו או כלפי הבורא, שהרי ההתקדמות תלויה בחברה. אם החברה אינה משתנה ואינה משתפרת בכל יום, אין לאדם אפשרות להתקדם. על האדם להרגיש את התלות בחברה עד לשד עצמותיו. אם מחשבותיה ודאגותיה של החברה והמטרה שאליה היא נמשכת אינן ממלאות את ראשו וליבו בכל יום יותר משמילאוהו ביום הקודם, ביתר דיוק וביתר עוז, אין לאדם סיכוי להתקדם.
*
הבורא ברא את הנשמה הכללית האחת ככלולה מנשמות פרטיות רבות. לפני היפרדותן התקיימו הנשמות הפרטיות כחלקים אינטגרליים של גוף אחד, והיו מלאות בהרגשת נוכחות הבורא ובדבקות אליו. לאחר היפרדות הנשמות מרגישה כל אחת מהן חיסרון במילוי הבורא, שהוא למעשה חיסרון בהתחברותן לנשמה אחת. משום כך המפתח למילוי הנשמה נמצא בחסרונות של הנשמות האחרות. כל עוד לא תרצה כל נשמה פרטית להתחבר לכל הנשמות האחרות כדי לשרתן ולהשפיע להן, היא לא תוכל לרכוש חיסרון אמיתי למילוי הבורא שהיה בה בעבר.
החוקים הכלליים להתקדמות נכונה של החברה הם: "ואהבת לרעך כמוך", ו"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". הפרטים הכלולים בכך נלמדים במאמרים שהשאירו לנו מקובלים מהדורות הקודמים. לאחר שאדם התרשם מהרעיון הכללי, הוא חופשי לבנות בעצמו את עולמו. הנפילה לדרגה התחתונה ביותר במציאות, דרגת "העולם שלנו", נעשתה לטובת האדם. במצב כזה הוא מנותק לחלוטין מהבורא, כילד
הנשאר בבית ללא השגחת הוריו והבית כולו עומד לרשותו. ניתנת לאדם האפשרות ליצור הכול במו ידיו.
הכוח העליון מוביל את האדם לסביבה, לספרים ולכל הדרוש לו להתקדמות הרוחנית. אין אדם בעולם המשתוקק למטרת הבריאה ואינו מקבל תמיכה. באמצעות תכנית טלוויזיה, אינטרנט, ספר או מישהו שפגש, ניתנת לאדם הזדמנות, והוא מוצא את עצמו מול חכמת הקבלה. מנקודה זו ואילך על האדם לפעול בעצמו. כל הפרטים האחרים בחייו קבועים מראש ואינם בני-שינוי כלל.
האדם נדרש לצעוד צעד אחד קדימה מהנקודה שבה הוא נמצא. צעד קדימה פירושו לבנות לעצמו סביבה, שאת הערכים שיַקנה לה היה רוצה לרכוש בעצמו. ביחסו לחברה האדם קובע כי הוא רוצה להיות כמוה. בתהליך זה האדם בורא את עצמו. כל התהליכים – השתלשלות העולמות, שבירת הנשמה וירידתה לעולם הזה – התרחשו רק כדי ליצור לאדם את התנאים המסוימים שבהם הוא מצוי עתה, ולאפשר לו לבחור.
קניית הערכים מהחברה
אם אדם מעוניין להשתפר באמצעות החברה, עליו לספק את צרכיה בכל כוחו. מצבה של החברה מרומם יותר מזה של האדם: הרוח בחברה חזקה יותר מרוחו, הרצון להרגשת חשיבות הבורא בוער בה יותר משהוא בוער בו. החברה נמשכת למטרה כל העת ובעוצמה, וביכולתה להחזיק את האדם ולספק לו ביטחון בדרך. בכל פעולה למען החברה רוכש האדם את כל ההתרשמויות שבה. למעשה, האדם מקבל את ערכי החברה בתמורה ליגיעתו ולתרומתו לה.
אך אם לא יתרום האדם לחברה, הוא לא יוכל לקבל ממנה את ערכיה הפנימיים. השקעת האדם בחברה היא ביטוי של רצונו לקבל מהחברה הערכה לתכונת ההשפעה. אין כל חשיבות לאופייה של תרומת האדם לחברה, כי הוא תלוי בתכונות המולדות הטבעיות של האדם. האחד זריז יותר וחברו חכם יותר, אך לא על פי תכונותיהם נמדדת תרומתם. רצון האדם לתרום הוא הקובע ולא מידת תועלתו לחברה. אם כן, השפעת האדם לסביבה מבטאת את גודל רצונו להתרשם מערכיה הפנימיים.
גדלות החברה
גדלות החברים והחברה, המצטיירת בליבו של האדם, תופסת מקום חשוב בתהליך ההתפתחות הרוחנית. המונח "גדלות" מצביע על הרגשת החשיבות שבדבר. החברה מהווה לאדם מודל להידמות אליו; הוא משתוקק לגדלות הבורא ולגדלות המטרה שבה. אם האדם מתייחס לחברה כאל גדולה, הוא מוצא כוחות להשקיע בה. הקטן רוצה לתת לגדול; הוא מקבל תענוג מהנתינה. יש בו דחף לתרום לחברה ואין הוא צריך לחייב את עצמו לעשות זאת.
ברגעים של התרוממות רוח ובעירה פנימית כל אחד מאיתנו מתמלא כוחות ומרץ, הקשיים נעלמים וכל משימה נראית אפשרית. לעומת זאת, בחברה המתקדמת לרוחניות קיים קושי מיוחד. על כל אחד מן החברים לשאול שוב ושוב לשם מה נעשית כל פעולה. לעתים, מתוך פנימיות האדם עולה שאלה בדבר מטרת הפעולה ולעתים היא נשאלת מבחוץ. כך או אחרת, על האדם להשיב לעצמו לשם מה הוא פועל בחברה. שוב ושוב עליו להיזכר בבורא ובמטרה. העבודה בחברה, שמטרתה תיקון, אינה פשוטה.
הקושי בעבודה בחברה הוא למעשה עזרה מהבורא. בכך מחייב הבורא את האדם להכניס חשבון נכון בכל פעולה, כדי שתצמח ממנה תועלת. הקושיות וההכבדות המתעוררות בכל רגע מסייעות לאדם שלא לשקוע בשגרה של פעולות סתמיות, כי אם לכוון את עצמו לדרישת השינוי של תכונותיו הפנימיות.
*
הבורא הסתיר מהאדם את מידת האמת. תפקידו של האדם לחפש אותה ולהתקדם לעברה מתוך בחירתו החופשית. כוונת ההסתרה היא לגרום לאדם לחפש את הבורא. מהות העבודה בחברה היא חיפוש אחר צורת ההשפעה של הבורא ואחר צורת היחסים המאפיינים אותו. החברה היא המקום שבו נבנית דמותו של הבורא, ביחסים שבין החברים ובהשפעה ההדדית. הדרך שבה הם מתארים לעצמם מהו הבורא מגדירה את התנאים ואת התכונות שירצו לקיים בסביבתם.