האומה
מגמתנו
"עיתון זה 'האֻמה' הוא יצור חדש ברחוב היהודי, עיתון שמסגרתו הוא 'בין מפלגתי'. ואם תשאלו, מה הפירוש של עיתון 'בין מפלגתי'? איך יתואר עיתון, שיוכל לשמש כל המפלגות ביחד על אף כל הניגודים והסתירות שביניהם?"
עיתונים וכותבים רבים מנסים להתהדר בכינויים שונים: בין-מפלגתי, בלתי-תלותי, ניטרלי – אולם אלה כינויים חסרי תוכן. כל חיבור שנכתב נובע מתוך האגו של האדם, הנגוע תמיד בחישובים אישיים, בשל החינוך שקיבל או בגלל הסביבה שבה צמח. לכן רק מחבר המשתוקק לחבר את כולם לשורש הרוחני האחד, לנשמה האחת הכוללת את כל הנשמות הפרטיות בתוכה, הוא שיכול לייחס לעצמו את הכינוי "בין-מפלגתי".
"אכן הוא מין בריאה, שנולדה בין המצרים בחבלי לידה קשים ואיומים, מתוך רעל השנאה שתקף לאומות העולם להשמידנו מעל פני האדמה, כליון האיום של מיליונים מאחינו, ועוד ידם נטויה.
יצר הסדיסטי שבהם לא ידע שבעה. ועוד האסון כפול, כי לא נוכל להשלות עצמנו, אשר כל זה הוא רק תופעה זמנית חולפת.
כמו שמנוסים אנו ביותר בהיסטוריה, שאם איזה אומה התפרצה עלינו, מצאנו לה תחליף באומה אחרת.
אבל עתה המצב משונה הוא לגמרי. כי מלבד שהקיפו אותנו בבת אחת מכל קצווי ארץ, הרי גם האומות הנעלות ביותר, נעלו בעדינו את הדלתות, בלי רגש כל שהוא של חמלה ורחמים. ובאופן אכזרי כזה, שאין לו תקדים בכל התהליך של ההיסטוריה האנושית, אפילו בימים הברבריים ביותר".
לאחר שהרע העומד "להשמיד להרוג ולאבד" את היהודים התגלה בכל עוצמתו, ולאחר שהתברר כי העולם אינו עושה דבר כשהגרמנים טובחים בנו לעיני כול, ראויה השעה לנסות לחבר יחדיו את כל פלגי האומה. בעל הסולם רצה להראות כי הכול תלוי ביהודים דווקא, ולכן גם היחלצותם מן הצרה תלויה בהם בלבד. אל להם להסתמך על אומה מסוימת או על האנושות כולה, מפני שהחלק היחיד הפעיל במציאות, הן לטוב והן לרע, הוא עם ישראל.
האנטישמיות מתגלה בעולם בהתאם להתפתחות נשמת אומות העולם. בתת-הכרתה מרגישה נשמתן של אומות העולם כי היא תלויה בנשמת ישראל, המעבירה לה חיות רוחנית. לכן דווקא באומות המפותחות התפתח יחס שלילי כלפי היהודים וכלפי עם ישראל כולו. אין זה פלא שגרמניה, המדינה המפותחת ביותר בתחילת המאה העשרים, היא המדינה שבה התחוללה התפרצות אנטישמית כה גדולה. ככל שהאומות מתפתחות כך מתעוררת בהן שנאה אלינו – אלה בחרב ואלה בשקט, אלה בהסכמה ואלה בתמיכה.
שונה היה המצב בימי קדם, שבהם היינו אומה רגילה בין העמים, ורק במקרים יוצאי דופן כוון המבט אלינו. דוגמה לכך ניתן לראות בקללת בלעם. לאורכה של ההיסטוריה אירעו מצבים נוספים ובהם הגיעו האומות המפותחות במיוחד למצב מסוים בהתפתחותן, אשר אפשר להן לראות את הייחודיות של עם ישראל. כתוצאה מכך, הם קמו עלינו וביקשו למחוק את הייחודיות שלנו. אך אין הדבר דומה למתרחש בימינו.
"והדבר ברור, אם לא לסמוך על נסים, שקיומנו, אם בתור יחיד אם בתור אומה, נמצא על כפות המאזנים של חיים ומות. וההצלה היא, אם נמצא את התחבולה הדרושה, דהיינו אותה תחבולה הכבירה, שאין דרכה להימצא זולת בקרבת הסכנה, שתהיה בכוחה להכריע את הכף לטובתנו, – לתת לנו כאן מקלט בטוח לכל פזורי אחינו, שלדברי הכול, הוא מקום ההצלה היחידה כעת. ואז דרך החיים תהיה פתוחה לנו, איך שהוא, להמשיך קיומנו על אף כל המעוקשים. ואם נחמיץ את השעה, ולא נקום כולנו כאיש אחד, במאמצים כבירים, הדרושים בעת סכנה, להבטיח לנו שארית בארץ, הרי העובדות שלפנינו מאיימות עלינו מאד, מאחר שהעניינים מתפתחים כרצון אויבנו, האומרים להשמידנו מעל פני האדמה.
גם זה ברור, שלמאמץ הכביר הדרוש לנו בדרך החתחתים שלעומתנו, צריכים אחדות איתנה ומוצקת כפלדה, מכל אברי האומה, בלי שום יוצא מהכלל. ואם לא נצא בשורות מלוכדות לקראת הכוחות האיתנים, העומדים לשטן על דרכינו זה, נמצא תקוותינו נידונה כאבודה למפרע".
בעל הסולם אינו מתכוון כאן בוודאי לאחדות טבעית השורה בין לוחמים בצבא טרם יציאה לקרב, או לזו הנוצרת בכל אומה בעת סכנה גשמית או לאומית, כאשר הכול מתאחדים אל מול האויב המשותף. כוונתו לקרוא לעם ישראל לראות בסכנת ההשמדה את יד ה' המכוונת, את רצון הבורא לקרב את עמו לתיקון הרוחני ולהיותם כאור לגויים. אף שאין הם מודעים לכך, קימתם הזועמת של הגויים על ישראל היא למעשה דרישה לאור הגאולה.
"ואחר כל אלה, כל אחד וכל מפלגה מאתנו, רובץ ומשמר על רכושו המפלגתי בקפדנות יתירה בלי ויתור כל שהוא, ובשום פנים לא יוכלו, או יותר נכון, לא ירצו לבוא לידי איחוד לאומי, כפי שדורש עת הסכנה שלכולנו. וכה אנו שוקעים באדישות, כאלו לא קרה מאומה.
ונסו נא להדמות בעצמכם, בשעה שאיזה אומה מראה לנו את הדלת, כרגיל בימינו אלה, הנה אז בודאי, שאף אחד ממנו לא יעלה על לבו את השייכות המפלגתיות שלו, כי הצרה הייתה לשה את כולנו לעיסה אחת, אם להתגונן או ליטול חבילותינו על שכמינו ולברוח אי-שם ביבשה או בימים. ולולי הרגשנו הסכנה כמו מציאות, הרי אז גם אנו כמוהם, בלי שום ספק, היינו כבר מאוחדים כראוי בלי כל קושי".
עם ישראל מכונה "עם קשה עורף" מכמה סיבות: הסיבה האחת היא, שככל שעם מפותח יותר, כן הוא עומד על דעתו ביתר עוז ומתקשה להיכנע בפני דעה אחרת. הסיבה השנייה היא, שככל שעם מפותח יותר, כך יימצאו בו פלגים רבים יותר העומדים זה כנגד זה. מכיוון שכל פלג רואה את ייחודיותו ואת ההבדל שבינו לבין האחרים, מתקשים הזרמים השונים להגיע למכנה משותף.
הסיבה השלישית והעיקרית היא – שורש הפילוג בעם ישראל נובע מן הרוחניות שבו. בחלוקת העם לפלגים ולמפלגות רבות יש שורש רוחני הנובע משבירת הנשמה. היסוד הרוחני העומד בבסיס הפילוג שבעם ישראל הוא שיוצר פילוג גדול הרבה יותר מזה שבקרב בני האומות האחרות, פילוג המבוטא בכינוי "קשה עורף".
היסוד הרוחני גורם להבדל נוסף בין גורל ישראל לבין גורלם של העמים האחרים. לאורך ההיסטוריה מתקוטטים העמים זה עם זה על אוצרות הטבע ועל שטחי אדמה, בוזזים זה את זה ומנסים לשלוט עם על משנהו. התנגשויות אלה נסבות על עושר, כבוד ושליטה. לא היה בהיסטוריהולו גם מקרה אחד שבו התנפל עם ישראל על אומה אחרת בעבור רווח גשמי.
"במסיבות אלו נפגשו כאן, קבוצה קטנה מכל הזרמים, אנשים שמרגישים השוט הנורא על גביהם, כאלו היה כבר למציאות. וקבלו עליהם להוציא העיתון הזה. שלדעתם תהיה זה צינור נאמן, להעביר בו הרגשיהם אל העם כולו, על כל מפלגיו וזרמיו בלי יוצא מהכלל. ועל ידי כן יתבטלו הניגודים והמפלגתיות צרות האופק. או יותר נכון, שישתתקו ויפנו מקום למוקדם אליהם, – וכולנו נוכל להתאחד לגוף מוצק אחד, המוכשר להתגונן על עצמו בשעה המכריעה הזו".
ביטול הפילוג שבין היהודים יביא לידי התחברותם לנשמה אחת וליצירת כוח האיחוד הרוחני. אין כוח בעולם שיוכל לעמוד כנגד כוח האיחוד הרוחני ולהזיק לו, מפני שמקורו בבורא – בכוח העליון.
"והגם שסכנה זו ידוע לכל כמונו, אולם ידיעה זו, כפי הנראה, עוד לא נתפתחה בכל הצבור, בכל צרכה כמות שהיא. כי לולי הרגישו בה, היו צריכים מזמן להתנער מאבק המפלגתיות, באותו השיעור שמפריעה לליכוד שורותנו. ואם אינו כן, אין זה אלא משום שהרגשה זו עוד איננה לנחלת רבים. – ולכן קבלנו עלינו את הוצאות העיתון הזה, כדי לעמוד על המשמר, ולהתריע על הצרה, ולהבינה לצבור, – עד שישתתקו כל הגורמים מביאי הפירוד, ונוכל לקבל פני אויבנו בשורות מלוכדות, ליתן לו תגובה המתאימה בעוד מועד.
ועוד: אנו מובטחים, שעוד לא אלמן ישראל, ויש עוד בינינו חקרי לב, המוכשרים להמציא לנו איזו תכנית מוצלחת, שתאחה כל הקרעים שבאומה. ומפי הניסיון למדנו, שדווקא אנשים האלו יושבים להם בקרן זוויות ושומעים אין להם. – לזאת מוכנים אנו ליתן מקום בעיתון הזה לכל אחד, שנושא בחובו איזה פתרון בטוח לאיחוד האומה, לפרסם אותה ולהשמיעה ברבים".
בעל הסולם רצה לכנס בעיתון זה את כל הדעות והכוחות שבעם ישראל הפועלים למען האיחוד והמבינים שהצלת האומה תבוא אך ורק מאיחודה. אף שידע כי רק תיקון האגו של האדם על ידי התחברות לכוח העליון יכול להביא לאיחוד אמיתי של האומה, היה בעל הסולם מוכן לקבל את כל הדעות ולהסכים להשתתפות כל אדם שיתמוך ויתרום במידה כלשהי להתקדמות.
עוד מובן כי באותו זמן פרח הסוציאליזם האנטי דתי, ולא היה אפשר לפנות אל האומה במסרים הקשורים לתורה או לקבלה ולקרוא לה להתאחד תחת שם בורא העולם. אמנם בעל הסולם מסביר במאמר "השלום" שלא ייתכן איחוד אומה אלא אם כן הוא מכוון בסופו לאיחוד עם הבורא, אך עתה הוא מתאפק מלגלות את הנוסחה השלמה להצלה ופונה אל האומה במסרים שתוכל לקלוט.
"ונוסף על כל הנזכר, כוונתנו בהוצאת עיתון הזה, להגן על תרבות העתיקה שלנו, בת התפתחות של המשך אלפים שנה, שמלפני חורבן ארצנו. ולגלותה ולנקותה מתחת הערמות, שנצטברו עליה בהמשך שנות גלותנו בין האומות, – כדי שיוכר בהם אופים היהודי הטהור, כמו שהיו באותו הזמן. ומזה יצמח לנו תועלת הכי חשובה. כי נוכל למצוא דרך, איך לקשר את ההווי הגלותי שלנו עם התקופה המזהירה ההיא, – ונפטור מלרעות עצמנו בכרמים זרים".
אם ברצוננו להיות "עם חופשי בארצנו", עלינו להגיע לאותה נוסחה שעל פיה התקיימנו לפני החורבן והיציאה לגלות. במקום שנאת החינם השורה בינינו עלינו לחזור אל המצב של "ואהבת לרעך כמוך", שבו נמצאנו באיחוד בינינו ובחיבור עם הבורא. כוונתו של בעל הסולם היא למחוק את הכבדת אלפיים שנות הגלות ששרתה עלינו.
היחיד והאומה
"האדם יצור חברתי. הוא אינו יכול למלא את צרכי חייו, כי אם בעזרה מזולתו. ולכן שיתוף רבים – הוא תנאי הכרחי לקיומו. ואין כאן המקום לחקירת התהוות האומות, ודי לנו ללמוד את המציאות כפי שהיא לעינינו. עובדה היא, שהפרט הוא חסר אונים למלא את צרכיו בעצמו. והוא זקוק לחיי חברה, – הוכרחו היחידים להתאגד באיגוד אחד, הנקרא בשם 'אומה' או 'מדינה'. שבה עוסק כל אחד במקצועו: מי בחקלאות, ומי במלאכת יד, וכדומה. והם מתקשרים באמצעית חליפין של תוצרות כפיהם. מכאן נתהוו האומות, שכל אחת נושאת אופי מיוחד, הן בחיים החומריים, והן בחיים התרבותיים.
מתוך השתקפות החיים אנו רואים, שהתהליך של אומה דומה לגמרי לתהליך של אדם יחיד, ותפקיד כל יחיד באומה שווה לתפקידם של האברים בגוף היחיד. וכמו שגוף כל אדם יחיד, מחויב שימצא בתוכו הרמוניה מליאה בין אבריו: העיניים רואות, והמוח נעזר על ידיהן לחשוב ולייעץ, אשר אז הידיים עובדות או לוחמות, והרגלים הולכות, וכדומה, שכל אחד על משמרתו עומד ומחכה לתפקידו – כן האברים המהווים את גוף האומה: היועצים, המעבידים, העובדים, המובילים וכדומה, צריכים לפעול ביניהם מתוך הרמוניה מליאה. וזה הכרחי לחיים הנורמאליים של האומה ולקיום בטוח.
וכמו שהמיתה הטבעית של היחיד היא תוצאה של חסרון הרמוניה מבין אבריו, כן האומה, השקיעה הטבעית שלה היא תוצאה מאיזה הפרעה שנתהווה בין האברים שלה, כמו שהעידו קדמונינו, 'לא חרבה ירושלים, אלא מפני שנאת חנם, שהייתה באותה הדור', כי אז נגועה האומה ומתה, ואבריה נתפזרו לכל רוח".
איחוד האומה מושג רק על ידי אהבה והכרת הצורך של חבריה זה בזה. פירוד האומה מתגלה מיד עם התגלות השנאה זה לזה. במילים אחרות, פירוד האומה או איחודה, מיתתה או פריחתה, תלויים בטיב היחס הפנימי שבין חבריה – שנאה או אהבה.
"לכן, תנאי מחויב לכל אומה, שתהיה מלוכדת יפה מפנימיותה, שכל היחידים שבה יהיו מהודקים זה בזה מתוך אהבה אינסטינקטיבית. ולא לבד, שכל יחיד ירגיש את אושרו באושר האומה והתנוונותו בהתנוונות האומה, אלא שיהיה גם מוכן למסור כל ישותו לטובת האומה בעת הצורך. ולולא כן, הזכות קיום שלהם, בתור אומה בעולם, אבודה היא למפרע.
ואין זה אומר, שכל יחידי האומה בלי יוצא מהכלל מוכרחים להיות כן, אלא הכוונה היא, שאותה בני האומה, הנמצאים בהרגשה ההרמונית האמורה, הם העושים את האומה, ועל פי איכותם נמדד מדת האושר של האומה וכל זכות קיום שלה".
השתייכותם החיצונית של מיליונים לעם מסוים אינה הופכת אותם ל"אומה". הכוח הפנימי המייחד אנשים סביב אידאל אחד הוא המגדיר אומה, ורק הם נכללים במושג האומה. כדי להיות חבר האומה על האדם להשתייך בנפשו לאידאל של האומה שלו. המשתייכים לאומה בחיצוניותם בלבד אינם נקראים "חברי האומה".
"ואחר שכבר נמצא סכום של פרטים המספיקים לקיומה של האומה, כבר יוכל להימצא בה גם שיעור מסוים של אברים מדולדלים, שאינם מחוברים בגוף האומה בכל השיעור האמור.
והבסיס כבר בטוח ומשומר בלעדם. לפיכך, אין אנו מוצאים בזמנים הקדמונים איגודים וחברות, שלא תמצא בהם קרבה משפחתית בין יחידיה, – כי אותה האהבה הפרימיטיבית, שהיא הכרחית לקיום החברה, אינה נמצאת זולת במשפחות, שהם בנים לאב אחד".
עוצמת האיחוד בין חברי האומה צריכה להידמות לעוצמתה של אהבה טבעית השורה בין בני אותה משפחה. אהבה שכזו מורגשת כטבעית ואינה דורשת הסבר הגיוני, ביסוס או תמיכה.
"אולם בהתפתחות הדורות, כבר נמצאים חברות המקושרות יחד תחת מושג של 'מדינה'. רצוני לומר, בלי שום יחס משפחתי גזעי, שקשר היחיד למדינה כבר אינו קשר טבעי פרימיטיבי, אלא הוא נוגע מתוך צורך הדדי, אשר כל יחיד מתאחד עם הכלל לגוף אחד, שהיא המדינה. והמדינה מגנת, בכל מדת הכוח של גוף מדיני, על גופו ורכושו של כל יחיד ויחיד.
אכן המעבר הזה, – שעברו הדורות מן האומה הטבעית אל המדינה המלאכותית, דהיינו מן הקשר הבא מתוך אהבה הפרימיטיבית אל הקשר של אהבה הבא מתוך צורך הדדי, – אינו גורע כלום מכל אותם התנאים המחויבים באומה הטבעית הגזעית. וזה הכלל, כשם שכל אדם בריא מחונן בשלטון מוחלט על אבריו, המבוסס רק על רחשי אהבה. כי האברים נשמעיםלו בהנאה רבה בלי שום יראה מעונשים. – כן המדינה,מבחינה צרכיה הכללים, צריכה לשלוט על כל היחידים שבה בשלטון מוחלט, המבוסס על אהבה והתמסרות אינסטינקטיבית מהפרטים אל הכלל. הוא הכוח הנוח ביותר, המספיק להניע את הפרטים לצרכי הכלל.
אבל שליטה המבוססת על כפיה ועונשין, – הוא כוח חלש מִידַי, להניע לכל פרט באופן מספיק לשמירת צרכי הכלל. וגם הכלל יתחלש ולא יוכל לקיים התחייבותו, לשמור ולהגן על גופו ורכושו של כל יחיד ויחיד שבו. ואין לנו עסק כאן עם צורת המשטר של המדינה. כי בין שהיא אוטוקרטי, או דמוקרטי, או שיתופי, – אין הם משנים כלום את עיקר ביסוסה של כוח האיגוד החברתי, – לא תוכלה להתיסד ומכל שכן להמשיך את קיומה, אם לא על ידי קשר אהבה החברתית".
אהבה היא הדרך היחידה ליצור הרמוניה בין האדם לבין החברה. בדרך האהבה לא ירגיש האדם כי החברה מחייבת אותו על ידי לחץ, איום או משטר לממש את חובתו כלפיה ולתרום לה. כוח האהבה יעניק לו מוטיבציה לדאוג לחברה ולהשפיע לה כמו לקרוביו שלו. הוא ירגיש חום, ביטחון וסיפוק נפשי, והם יאפשרו לו להמשיך ולתרום ללא גבול. על עתידה של חברה אשר בין חבריה שורה אהבה הדדית אין מרחף איום – לא איום פנימי בדמות מלחמת אחים ולא איום חיצוני משכניה. האהבה הפנימית שבין חבריה מספקת לכל אומה ואומה שמירה רוחנית של מערכת ההשגחה העליונה.
"ובושה להודות, שאחת הסגולות היקרות שאבדנו במשך גלותנו, והחשובה מכל – היא אבדת הכרת הלאומיות. היינו הרגש הטבעי ההוא, המקשר ומקיים כל אומה ואומה. כי חוטי אהבה, המקשרים את האומה, שהם כל כך טבעי ופרימיטיבי בכל האומות, יתנוונו וניתקו מלבותינו, חלפו עברו ואינם.
והגרוע מכל, כי גם המעט שנשאר בנו מאהבה הלאומית, אינה טבועה בנו מבחינה חיובית, כרגיל בכל האומות, אלא שנתקיים בתוכנו מבחינה שלילית: הוא הסבל המשותף, שכל אחד ממנו סובל בתור בן האומה, שזה הטביע בנו הכרה וקרבה לאומית מבחינת קרבת – אחים לצרה. והוא גורם מן החוץ. ובעוד שהגורם החיצוני הזה נתחבר ונתמזג עם הכרה הלאומית הטבעית שבנו, יצא ונצנצה מהתערובת הזו, מין אהבה לאומית בתופעה מוזרה, בלתי טבעית ובלתי מובנת.
והעיקר הוא, שאינה מוכשרת כלל לתפקידה: מדת החימום שבה מספיקה רק להתלהבות לשעתה, אבל בלי כוח ועצמה, שנוכל לחזור ולהבנות על ידה בתור אומה הנושאת את עצמה. כי איגוד, המתקיים מתוך גורם חיצוני, אינו איגוד לאומי כל עיקר.
ואנו דומים בזה לגל של אגוזים, המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם. שמדת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד. וכל תנודה קלה הנעשה על השק, מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה. ובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש. וכל החיסרון הוא, מה שחסר להם הליכוד הטבעי מבפנים. וכל כוח איגוד הוא מתוך מקרה חיצוני. בענייננו אנו – דבר זה מכאיב מאד את הלב".
עם ישראל התאחד מבחינה חיצונית בארץ ישראל, בשל ההכרח. כוחות חיצוניים הכריחו את היהודים לברוח מארצות הגולה ולמצוא מקלט בארץ ישראל. על פי רוב הגיעו לכאן האנשים בעל כורחם, מתוך רצון להציל את חייהם הגשמיים, ולא מתוך דחף פנימי להתחבר באהבה וליצור אומה מאוחדת, כלומר ללא מטרה רוחנית.
חיבור ממין זה אינו מאפשר ליושבים בישראל להתמודד לאורך זמן עם העמים האחרים הקמים עליהם. הקשר הפנימי בקרב עמים אלה מוצק הרבה יותר. הכוח הרוחני המחבר ביניהם חזק יותר מן הכוח המחזיק את היהודים בארץ ישראל. הכינוי "עם ישראל" אינו הולם את היושבים בארץ ישראל משום שאין להם תרבות וחינוך משותפים.
האידאה הרוחנית בלבד היא שתוכל לגרום לבני העם היהודי להתחבר. החיבור יוכל להתממש רק בין אלה המרגישים צורך להשתייך ל"עם ישראל" ולא באלה השקועים בתרבויות משלהם ומרגישים שנפשם שייכת לעמים אחרים.
ב"מאמר לסיום הזוהר" אומר בעל הסולם כי כל מי שנמשך לרוחניות מרגיש משיכה לארץ ישראל; הוא מרגיש כי זה מקומו ונמשך לכאן. לא האיום החיצון, "שק האגוזים", מחזיק אותו יחד עם האחרים בארץ ישראל, אלא פנימיותו שלו. החזרתנו ארצה תחת האיום החיצון הייתה מכוונת בוודאי על ידי הכוח העליון, וכך ניתנה לנו ההזדמנות לגלות בעצמנו את הצורך הפנימי לכך ולהיבנות כעם.
"ובאמת גחלת הלאומיות עוד שמורה בנו בכל שיעורה, אלא שנתעממה ואינה פעילה בתוכנו. גם ניזוקה במידה מרובה מתוך התערובת שקבלה מהחוץ, כאמור. אולם זה עוד אין מעשיר אותנו כלל. והמציאות מרה מאד.
והתקווה היחידה היא – לסדר לעצמנו חנוך לאומי באופן יסודי מחדש, לגלות ולהלהיב שוב את אהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו, לחזור ולהחיות אותם השרירים הלאומיים, שאינם פעילים בנו זה אלפים שנה, בכל מיני אמצעים המתאימים לדבר. אז נדע שיש לנו יסוד טבעי, בטוח להבנות מחדש ולהמשיך קיומינו בתור אומה, מוכשרת לשאת את עצמה ככל אומות העולם".
נפילת עם ישראל מן הגובה הרוחני של "ואהבת לרעך כמוך" לשנאת חינם בין האחים הפכה אותו לעם אגואיסטי כיתר העמים וגרמה לשליטתם בו. בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר" אומר בעל הסולם כי בכל דבר יש פנימיות וחיצוניות: הפנימיות מכונה "ישראל" והחיצוניות מכונה "אומות העולם". נפילתו הרוחנית של עם ישראל הביאה לכך שהחיצוניות שבקרבו גברה על פנימיותו, דהיינו אומות העולם שבו גברו עלישראל שבו. ייחודו הרוחני של העם דוכא על ידי החיצוניות עד כדי כך, שהשורש הרוחני שעל פיו נקראנו בעבר "עם ישראל" כאילו אינו נמצא בנו כלל.
אולם בעזרת חינוך נכון, דהיינו על ידי לימוד שיטת הקבלה, נוכל לעורר על עצמנו את האור המחזיר למוטב. האור יעורר את הפנימיות שבנו לשלוט על החיצוניות שבנו, שאותה ספגנו מאומות העולם. במידה שבה יתחולל תהליך זה בקרב עם ישראל, כך תשלוט דעת ישראל בעולם ונוכל למלא את ייעודנו לשמש כאור לגויים.
"וזה תנאי מוקדם לכל עבודה ומעשה. כי מתחילה בונים את היסוד באופן בריא ומספיק למשא, שרוצים להעמיס עליו. ואחר זה מתחילים לבנות הבניין. אבל חבל על מי שבונה בנין בלי יסוד מוצק כראוי. כי מלבד שאינו בונה כלום, הוא גם מסכן עצמו ואת אחרים הסמוכים אליו, כי לכל תנודה קלה ייפול הבניין ואבניו יתפזרו לכל רוח".
אם נבנה את מדינת ישראל בארץ ישראל בלא להקפיד להיות בכך לעם ישראל – דהיינו בלא ללבן את השורש הרוחני שלנו ולפתחו כך שינהיג את כל מעשינו – לא נצליח להיבנות לא כעם ולא כמדינה ונעורר שנאה ואיום מצד אומות העולם כלפינו. מכיוון שעם ישראל הוא החלק הפנימי כלפי המדינה וכלפי העולם, עלינו להתחיל ממנו דווקא. יש לדאוג לבנייתו של עם ישראל, ומשום כך חינוך העם הוא אשר צריך לעמוד בראש מעיינינו.
"וצריך אני להדגיש מיד בדבר החינוך הלאומי האמור. כי הגם שכונתי להשריש אהבה יתירה בין יחידי האומה מזה לזה בפרט, ולכללות האומה בכלל, בכל מדת הגדלות האפשרית, – עם כל זה, אין זאת מזדהה כלום עם שוביניזם או פשיזם, השנוא כל כך עלינו. ושמצפוני נקי מזה לגמרי. כי הגם שלפי צלצול החיצוני של המלות, נדמה שהם קרובים זו לזו, שהרי שוביניזם אינם אלא אהבה לאומית מפרזת, ברם ביסודם רחוקים זה מזה, כרחוק צבע השחור מהלבן".
מטרת השוביניזם, הפשיזם והנאציזם להיטיב לקבוצה מסוימת בעולם על פני הקבוצות האחרות, ובמקרה הצורך אף על חשבונן. הם מתגאים דווקא בהשגת יתר עושר, כוח ושליטה, ועל פיהם הם מודדים את מהותם. החינוך הלאומי לאידאל של עם ישראל רחוק מכך כרחוק מזרח ממערב. עם ישראל אינו צריך לראות את עצמו כעם נעלה מכולם, אלא להפך. "העם הנבחר" פירושו שהעם הזה בא לשרת את האומות כולן. תפקידו לעזור להן להגיע לדבקות בבורא, למדרגת הפריחה הרוחנית הגדולה ביותר. עליו לראות את עצמו כאמצעי לכך, ותו לא.
"ובכדי לתפוס ההבדל שביניהם בנקל, יש לדמות זה למדת האגואיזם והאלטרואיזם שביחיד. כי כאמור, התהליך של האומה דומה לגמרי לתהליך של האדם היחיד בכל פרטיו האינדיבידואלים. וזה מפתח כללי להבין בו כל החוקים הלאומים מבלי ניטות בהם ימין ושמאל כחוט השערה.
וברור, שמדת האגואיזם, הטבוע בכל ברייה, הוא תנאי מחויב בעצם קיומו של הברייה, שבלעדיו לא הייתה כלל עצם נבדל וקיים לפי עצמה. ועם זה, אין זאת צריך לסתור כלום למדת האלטרואיזם שבאדם. רק הצורך הוא להציב גבולות חזקים ביניהם: חוק האגואיזם מחויב להישמר בכל תוקף רק בשיעור זה שנוגע לקיום המינימאלי, וכל העודף על שיעור ההוא, הרשות נתונה לוותר עליו לטובת זולתו".
במקרה כזה, גם אותו שיעור מינימלי שמקבל האדם בעל כורחו – שהרי כך הוא נברא ולכן חייב להתקיים – אינו נחשב לקבלה.
"וכמובן, שכל הנוהג כן, יש לחשבו לאלטרואיסטי יוצא מהכלל. אכן מי שמוותר גם מחלקו המינימאלי לטובת זולתו, ומסכן בזה את קיומו עצמו – כבר זה בלתי טבעי לגמרי, שאי אפשר לקיים זה, אלא פעם אחת בחיים".
ולכן על פי הקבלה הדבר אסור. כל אדם מחויב לדאוג לקיום עצמו, כדי שיוכל לתת את כל מה שמעבר לקיום לטובת העם והמדינה.
"אמנם מאוס לנו מאד האגואיסט המופרז, שאינו דואג כלל לטובת זולתו, שמחומר הזה באים החמסנים, הרוצחים וכל בעלי תרבות רעה למיניהם. כן הדבר באגואיזם ואלטרואיזם לאומי, אשר גם אהבה הלאומית מחויבת להיות טבועה בכל יחידי האומה לא פחות מאהבה האגואיסטית האינדיבידואלית שביחיד לצרכיו עצמו. דהיינו, גם כן בשיעור המספיק לשמירת קיומה של האומה בתור אומה, שתוכל לשאת את עצמה. והעודף על שיעור הזה המינימאלי, אפשר להקדיש לטובת ההומניות, לכלל האנושיות בלי הבדל לאום או גזע".
על פי העיקרון המורה כי "כלל ופרט שווים", הרי כשם שעל כל פרט לדאוג לקיום עצמו ואת הנותר להקדיש לעמו, כך כל עם ועם צריך לדאוג לקיומו ואת הנותר להקדיש לאנושות. רק כך ניתן להגיע לשפע, לביטחון ולשגשוג.
כיום אנו חיים בעולם אגואיסטי, במדינות אגואיסטיות ובין אנשים אגואיסטים. וכך, אם אדם רוצה לקיים את החוק האלטרואיסטי – חוק החיים הרוחניים, מיד קמים כנגדו האגואיסטים שבארצו, וטוענים שהוא דואג לאנושות במקום לדאוג לעמו שלו.
"ולעומת זה, שנוא לנו בתכלית, האגואיזם הלאומי המופרז, החל מהאומות שאינם דואגים כלום לטובת זולתם, עד החומסים ורוצחים אומות אחרות להנאת עצמם, שזההנקרא בשם 'שוביניזם'. ומכאן שאותם, אשר מטעמים הומאניים אלטרואיסטיים, פורשים מלאומיות לגמרי ונעשים לקוסמופוליטים, הם בטעות יסודם, כי הלאומיות והומניות אינם כלום תרתי דסתרי.
מכאן יוצא באופן ברור, שאהבה הלאומית היא היסוד שלכל אומה, כמו שהאגואיזם הוא יסוד כל ברייה הקיימת לפי עצמה, שבלעדיה לא הייתה יכולה להתקיים בעולם, כן אהבה הלאומית שביחידי האומה, היא היסוד לעצמיותה של כל אומה, – שאינה מתקיימת ואינה מתבטלת זולת בסבתה. ולכן היא צריכה להיות הדאגה הראשונה בדרך תחיית האומה".
התנהגותו של עם ישראל בעניין זה שונה לחלוטין. הוא טורח לקבל על עצמו את הערכים של אומות העולם ומשתדל להבליט את נכונותו לקבל כל תרבות זרה כדי להידמות לכולם. דווקא התנהגות זו מעוררת חשד, דחייה ושנאה כלפי ישראל מצידן של האומות האחרות. שהרי גם לפי היגיון אגואיסטי בריא אין זה מובן מדוע אומה בעלת שורשים כה עתיקים מעוניינת להחליף את נשמת האומה ומוכנה להתכופף בפני כל תרבות ואופנה חולפת.
"כי אהבה זו אינה מצויה כעת בקרבנו, כי אבדנו אותה בדרך נדדנו בין אומות העולם זה אלפים שנה. ורק יחידים, נתקבצו כאן, שאין בין אחד לחברו שום קשר של אהבה לאומית טהורה. אלא אחד מקושר בשפה המשותפת, והשני במולדת משותפת, והשלישי בדת המשותפת, והרביעי בהיסטוריה משותפת – ורוצים לחיות כאן על פי אמת המידה. שכל אחד היה חי באומה שממנה בא, ואינו לוקח כלל בחשבון, ששמה הרי הייתה האומה כבר מבוססת על בניה עצמה עוד מטרם שהוא בא ונצטרף אליה, ולא לקח שם חלק פעיל בהתיסדות האומה.
מה שאין כן בבואו לארץ, שאין כאן שום סדרים מוכנים המספיקים לתפקיד קיום אומה ברשות עצמה, ואין לנו כאן חומר לאומי אחר, שנוכל לסמוך על מבנהו, וגם אין אנו רוצים בזה. אלא אנו מחויבים כאן לסמוך לגמרי על המבנה שלנו עצמנו. ואיך יצויר זה בשעה, שאין עוד שום קשר לאומי טבעי שיאגד אותנו לתפקיד הזה?
ואלו הקשרים המרופפים: מהשפה והדת וההיסטוריה, הגם שהם ערכים חשובים, שאיש לא יכחיש בחשיבותם הלאומית, עם כל זה אינם מספיקים כלל להישען עליהם, כעל יסוד לקיום אומה ברשות עצמה. כי סוף סוף רק קיבוץ של אנשים זרים יש כאן, בני תרבות של שבעים אומות, שכל אחד בונה במה לעצמו לרוחו ולטעמו. ולא יש שום דבר טבעי יסודי, שיאגד כולנו מבפנים לגוש אחד.
יודע אני, שיש דבר אחד משותף לכולנו – הוא הבריחה מהגלות המר. אכן זה רק איגוד חיצוני, בדומה לשק המאגד קופה של אגוזים, כמובא למעלה. לכן אמרתי, שצריכים לסדר לעצמנו חינוך מיוחד, בדרך תעמולה רחבה, להכניס בכל אחד מאתנו רגשי אהבה לאומית, הן בנוגע מפרט לפרט, והן מהפרטים אל הכלל, ולחזור ולגלות את האהבה הלאומית, שהייתה נטועה בקרבנו מאז היותנו על אדמתנו בתור אומה בין האומות.
ועבודה זו קודמת לכל אחרת, כי מלבד שהיא היסוד, – היא נותנת גם את שיעור הקומה והצלחה לכל מיני פעולות, שאנו רוצים לעשות בשדה זו".
אין לנו ברירה אלא לחזור ולברר מהו השורש שלנו: מאין באנו, כיצד נעשינו לעם ישראל ומהם העקרונות שעל פיהם יוסדה האומה בעבר. הדרך היחידה להתאחד כיום היא על בסיס אותם יסודות. על כל אחד מאיתנו מוטלת משימה: להשליך מאחורי גבו את התרבויות הזרות ואת נימוסי העמים שהביא לכאן ולהפוך את היסוד המשותף שלנו לאבן פינה. מכיוון שמדובר ביסוד רוחני הטמון בעמקי נשמותינו, אנו נדרשים לכוח רוחני, לאור העליון, שיחלצו מן המסתור.
לאחר שנייסד את האומה שלנו על בסיס נכון, נוכל לכלול בתוכנו את כל התרבויות האחרות בצורה הנכונה: הפנימיות שבנו תתוקן כ"ישראל", והחיצוניות שבנו תהיה כלולה מכל "אומות העולם". כך יתפשט השפע
העליון דרכנו אל האנושות כולה, דרך הפנימיות אל החיצוניות. רק לשם כך יצאנו לגלות ובכך נצדיק את כל התהליך שעברנו.
*
לאחר שיצאה לאור מהדורתו הראשונה נסגר עיתון "האֻמה". כוחות הפירוד הרגישו כי הדבר מסכן את המשך שליטתם על קהלים מסוימים שבציבור, ולכן הם קמו והסיתו את השלטון הבריטי לסגור את כתב העת. טענתם הייתה כי מדובר בעיתון קומוניסטי הקרוב בדעותיו לדעות הרווחות ברוסיה הסובייטית.